שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה,
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
השנה היא 2025, ערב ראש השנה תשפ"ו. כמעט שנתיים אחרי אותו חג שמחת תורה מדמם. יובל דיין מקליטה ביצוע חדש לשיר ישן מאד, ומקדישה אותו לנשים שאיבדו את בניהן באחד האירועים הקשים בהיסטוריה של העם היהודי.
היא לא מחפשת מילים חדשות, היא משתמשת במילים שנכתבו קרוב לאלף שנה קודם לכן, ומאז הולכות ומתעטפות, כל דור מחדש, בשכבות חדשות של משמעות ושל כאב, ואיכשהו גם של תקווה ונחמה. זהו אחד מפיוטי תפילת ראש השנה, המספר על עקידת יצחק. שמו "הרשמי" של הפיוט הוא "עת שערי רצון", על שם המילים הפותחות אותו, אבל רוב הציבור מכיר אותו דווקא בשלוש המילים החוזרות בסוף כל אחד מהבתים: "העוקד, והנעקד והמזבח".
רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס נולד וגדל בפאס שבמרוקו, בתחילת המאה ה-12. אבל כמו יהודים רבים בני דורו, הוא מצא את עצמו נודד מזרחה: לבגדאד, לחאלב ולבסוף למוסול, שם ככל הנראה נפטר. כעשרים פיוטים פרי עטו שרדו עד ימינו, אבל האחד מביניהם שגרם לו להישאר זיכרון חי בארון הספרים היהודי ולא רק מושא למחקר היסטורי הוא הפיוט שכתב על עקידת יצחק – "עת שערי רצון".
הפרטים המעטים הידועים לנו על חייו מגיעים ממקור שהאובייקטיביות שלו מוטלת מעט בספק: זיכרונותיו של בנו של רבי יהודה, שמואל אל-מגרבי, שהיה רופא ומתמטיקאי שהתאסלם בבגרותו ומוכר בהיסטוריה ובספרות המוסלמית בשם אל-סמואל איבן יחיא אל-מגרבי.
שמואל התפרסם בעיקר בשל הספר שכתב, "אפחאם אל יהוד", בו הוא מנסה להפריך את המסורת היהודית ולהסביר את בחירתו באסלאם. בתחילת הספר הוא הוסיף מעין אוטוביוגרפיה קצרה בה סיפר על הוריו. נראה כי אהב את אביו (וככל הנראה דחה את ההודעה הפומבית על התאסלמותו בשל הפחד להכאיב לו), והעריך את חכמתו והשכלתו. הפרט המעניין הוא השכלתה של האם, חנה, ילידת בצרה, שהייתה אחת משלוש אחיות שנודעו ביכולתן לקרוא ולכתוב בעברית ובידיעותיהן בתורה – תיאור חריג מאד לאישה יהודייה בימי הביניים.
רבי יהודה עצמו חי ופעל במרחב שבו שגשגה ההשכלה היהודית באותה תקופה: בצפון אפריקה, בעירק ובסוריה משכילים יהודים כתבו בעברית ובערבית, למדו תורה, תלמוד והלכה לצד רפואה, מתמטיקה ואסטרונומיה. הוא היה מלומד שחייו הוקדשו לכתיבה, ושהיה מוכשר באופן מיוחד בכתיבת שירה.
במשך שנים רבות חיכו בני הזוג יהודה וחנה לילדים, וכשנולד סוף סוף בנם היחיד קראו לו על שמו של הנביא שמואל, בנה של חנה שהייתה עקרה במשך זמן רב כל כך.
אבל, כאמור, הבן לא ממש עמד בציפיות שנתלו בו. אביו לימדו תורה ולשון הקודש, ואז, כשגדל מעט, שלח אותו ללמוד מתמטיקה, מדעים ורפואה.
כשהחליט לספר לאביו על התאסלמותו, רבי יהודה היה בחלב, ואילו הוא היה במוסול. האב, שבור לב אבל עם שביב של תקווה שמשהו יקרה כשיפגוש את בנו פנים אל פנים, יצא לדרך אל מוסול, ושם ככל הנראה נפטר. לא ברור אם בדרך או כבר כשהגיע לעיר עצמה.
בפיוט "עת שערי רצון", שכתב רבי יהודה, הוא מספר בלשון עשירה את סיפור עקידת יצחק. כשהוא מתבסס על מדרשי חז"ל שונים. הוא מתמקד בנקודת המבט האנושית של אותן דמויות על-אנושיות: אברהם, שרה ויצחק. איך יצחק מרגיש כשהוא מבין שאביו הולך להקריב אותו ומה המשמעות של המעשה הזה עבור שרה, אמו, שחיכתה שנים רבות כל כך להולדתו?
קל רגשית לחבר את כתיבת הפיוט להתאסלמותו של הבן, שנחוותה אז כאובדן ממשי, אבל אין בשום מקום תיעוד ברור על המועד בו כתב רבי יהודה את הפיוט, ומשמעה של הפרשנות הרומנטית מעט הזו היא שהפיוט נכתב בימיו האחרונים ממש.
הטקסט של הפיוט העתיק נפוץ והשתמר בקטעי גניזה וכתבי יד עתיקים שעל פיהם הודפסו מאוחר יותר מחזורים לתפילות הימים הנוראים. נראה שהוא השתרש בקהילות רבות, בעיקר במזרח התיכון ובצפון אפריקה אבל גם בדרום אירופה, כחלק מתפילות ראש השנה או יום כיפור.
בכתב יד מהמאה ה-18 הוא מופיע תחת הכותרת "פזמון לתקיעת שופר", ובמאה ה-17 כלל אותו ר' יצחק ונה בפירושו הרחב לסליחות ולפיוטי ספרד. בטורינו, למשל, שרו אותו דווקא כחלק מפיוטי הסליחות של תפילת נעילה.
במהלך הדורות, קיבל הפיוט משמעות עמוקה שניתנה לו בכל פעם מחדש על ידי הקהילה, המקום או הדרך החדשה בה למדו היהודים על בשרם מהם חיים ומהו מוות.
בקהילות מסוימות במרוקו היו נוהגים לשיר אותו בעת הלידה, הרגע המסוכן בו חיים חדשים מגיעים, בתפילה ובתקווה שגם הסיפור הנוכחי יסתיים בגאולה: בילד שמקבל חיים חדשים ובאמו השמחה בו.
אין לפיוט לחן אחד מסורתי, אלא הוא מושר בכל קהילה לפי מסורותיה המוזיקליות: סלוניקאית, טורקית, איטלקית, מרוקאית, אלג'יראית, לובית ועוד.
באתר הפיוט והתפילה של הספרייה הלאומית (מבית סנונית) אפשר למצוא למעלה מ-60 ביצועים והקלטות של הפיוט.
לאחת המסורות המוזיקליות האלה, זו הסלוניקאית, יש פרק דומע במיוחד.
בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת, רגע לפני מלחמת העולם השניה, חיו בסלוניקי בין 50 ל-60 אלף יהודים. זו הייתה קהילה ספרדית דוברת לדינו, מלאת חיים ומשגשגת, שהחזיקה במוסדות יציבים, ובמסורת מוזיקלית עשירה. ב-1943 הועלו יהודי העיר על רכבות האימה למזרח. ההערכות מדברות על 96 אחוזים מהם שנהרגו באושוויץ-בירקנאו ובמחנות אחרים.
עוד לפני המלחמה, "עת שערי רצון" היה חלק בלתי נפרד מעולם התפילה והפיוט הסלוניקאי, אבל אחריה הוא נשמע פתאום אחרת לגמרי. לאש ולאפר, לבנים הנשלחים למיתה ולאמהות המלוות אותם היו פנים. וקולות. ושמות. הדמעות בבית הכנסת בו התכנסה מחדש שארית הפליטה בראש השנה של שנת 1946, היו מרות.
אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
שלושים שנה אחר כך, הוקלט בתל אביב הזמר והחזן יעקב סדיקאריו, יליד סלוניקי, כשהוא שר את הפיוט בנוסח עירו. ההקלטה, שמשמרת עולם שלם של תפילה ושירה שרוב אלה שלקחו בו חלק נרצחו, שמורה היום בספרייה הלאומית.
בשנת 1996, במדינת ישראל הכבר לא-כל-כך צעירה, שבעת הקרבות, נכלל באלבום "מנגינת הנדודים" של מאיר בנאי שיר שכותרתו היא "העוקד, הנעקד והמזבח". זהו אינו הפיוט המקורי, אלא שיר שאת מילותיו כתב אהוד מנור והלחין מאיר בנאי, המבוסס על סיפורו של הפיוט, לוקח ממנו השראה ובכך בעצם הציג אותו לציבור הרחב.
בשנת 2008 פרסם אהוד בנאי ביצוע של הפיוט המקורי. כשהוא מתייחס מתחת לפני השטח למקומם של האב והבן בסיפור, שכבר מזמן לא היה רק סיפורם של אברהם ויצחק אלא הפך לסיפורם של אינספור אבות ובנים יהודיים לאורך ההיסטוריה, מתחיל הביצוע בהקלטה ביתית ישנה של אביו של אהוד, יעקב, מנגן את אותו הפיוט בדיוק.
את המילים שכתב אהוד בנאי בעקבות הקלטת הפיוט, אפשר לקרוא באתר הפיוט והתפילה של הספרייה הלאומית (מבית סנונית).
מאז פורסמו ביצועים נוספים, הן של הפיוט המקורי והן של שירם של אהוד מנור ומאיר בנאי. 3,700 שנה אחרי אירועי הסיפור המקורי, יותר מ-850 שנה מאז שנכתבו מילות הפיוט באחת מערי המזרח התיכון, הן מהדהדות מדי שנה, שוב ושוב, במנגינות שמקורן בכל קצוות העולם, כשעל כתפיהן השבריריות משא של מיליוני עקודים, באלפי בתי כנסת.
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
