גארי רוזן היה התובע הראשי של העיר אקרון, אוהיו, כאשר הוטלה עליו משימה נחשקת: ב־18 באוקטובר 1984 עליו ללוות אישיות ידועה ברחבי העיר.
האישה המפורסמת הייתה מישהי שרוזן הכיר היטב – ג’ודית רזניק. רוזן ואחותו פרידה גדלו באקרון יחד עם רזניק ואחיה צ’רלס. כיוון שהסדר האלפביתי של שמות המשפחה היה זה שקבע את סידורי הישיבה בכיתה, שולחנותיהן של פרידה וג’ודית הוצבו זה לצד זה והן הפכו לחברות קרובות.
“"היא הייתה הטובה ביותר בכל דבר שעשתה. היא אפילו הייתה הקלדנית הטובה ביותר", אמרה עליה פרידה רוזן. "היא הייתה שקטה מאוד ושקדנית".
האורחת המכובדת שעל גארי רוזן הוטל ללוותה, חזרה לעיר לא במקרה, אלא לרגל "יום ג’ודית רזניק". יום שנועד לחגוג איתה ואותה כאסטרונאוטית שזה עתה שבה מטיסת הבכורה שלה: משימת חלל בת שבוע על סיפון מעבורת החלל דיסקברי. רזניק לא רק נפגשה עם ראש העיר, היא גם נאמה בפני קהל של 800 איש וערכה מפגש שאלות ותשובות לקהל הסקרן.
"היא הייתה מקסימה לחלוטין, שקטה יחסית," אמר גארי רוזן. "היא לא הייתה מישהי שנוח לה בהכרח באור הזרקורים."
שלושה חודשים לאחר מכן, סוכנות החלל האמריקאית (נאס״א) בחרה בה למשימה שנייה – הפעם על סיפון מעבורת החלל צ’לנג’ר.
אך ב־28 בינואר 1986, כמעט בדיוק שנה לאחר ההכרזה, התפוצצה הצ’לנג’ר 73 שניות לאחר ההמראה, וכל שבעת האסטרונאוטים שעל סיפונה נהרגו. רזניק, היהודייה־אמריקאית הראשונה בחלל, הייתה בת 36 במותה.
רזניק סיימה בהצטיינות את לימודיה בתיכון פיירסטון באקרון בשנת 1966, שם השיגה ממוצע מושלם והייתה חברה במועדוני הכימיה, המתמטיקה והצרפתית. בהמשך למדה הנדסה, קיבלה תואר דוקטור, הוסמכה כטייסת ועבדה בשתי חברות גדולות ובמכון הלאומי לבריאות (NIH), לפני שנאס״א גייסה אותה לשורותיה בשנת 1978.
על סיפונה של הדיסקברי כללו תפקידיה של רזניק שיגור לוויינים מסחריים, הפעלת הזרוע הרובוטית החיצונית של המעבורת וביצוע ניסויים.
בדף הביוגרפי של נאס״א על רזניק מצוין כי במשימה זו צברה לא פחות מ־144 שעות ו־57 דקות בחלל והשלימה 96 הקפות סביב כדור הארץ.
בספרו משנת 2006, Riding Rockets: The Outrageous Tales of a Space Shuttle Astronaut, כתב מייק מאליין, אחד מששת אנשי הצוות בדיסקברי, כי שמח "לשרת בצוות עם ג’ודי", וכינה אותה "חכמה, חרוצה ואמינה – כל מה שהיית רוצה בחברת צוות."
בצ’לנג’ר הייתה משימתה המרכזית של רזניק להפעיל את הזרוע הרובוטית של המעבורת. הצוות היה הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית שכלל שתי נשים – השנייה הייתה כריסטה מקאוליף, מורה מניו המפשייר שהייתה הלא־אסטרונאוטית הראשונה שנשלחה לחלל. בחירתה של מקאוליף עוררה התרגשות נוספת סביב המשימה, והיא תכננה להעביר שיעורי מדע מהחלל.
במקום זאת, השיגור הפך לאסון בשל פגם באטם של טיל ההאצה. בדיקת השרידים קבעה כי רזניק או חבר למשימה, האסטרונאוט אליסון אוניזוקה, הפעילו את ערכות האוויר החירום של שלושה מחבריהם שישבו במושבים הקדמיים – מה שמרמז כי אוניזוקה או רזניק, או שניהם, שרדו את הפיצוץ הראשוני לפני שהחללית התרסקה באוקיינוס האטלנטי.
שרידי האסטרונאוטים נקברו בקבר משותף מתחת לאנדרטת צ’לנג’ר בבית העלמין הלאומי ארלינגטון, סמוך לבירת ארה"ב, וושינגטון די.סי.
בשנת 2004 העניק הנשיא ג’ורג’ וו. בוש לחברי צוות הצ’לנג’ר שנספו את מדליית החלל של הקונגרס – המוענקת ל"כל אסטרונאוט אשר בעת מילוי תפקידו הצטיין במאמצים ובתרומות יוצאות דופן לרווחת האומה והאנושות."
בין המחוות הרבות הנוספות לרזניק שונה שמו של תיכון פיירסטון ל"מרכז הלמידה הקהילתי ג’ודית א’ רזניק", אחד ממספר בתי ספר ברחבי המדינה המנציחים את זכרה. באקרון גם יזמו, זמן קצר לאחר מותה, מלגה הניתנת על שמה של רזניק – ומחולקת עד היום.
***
ג’סיקה גרפנטין הייתה ילדה כאשר השתתפה בתוכנית קיץ במרכז בוהלר צ’לנג’ר למדע וחלל הסמוך לביתה. המרכז הוקם על ידי משפחות צוות הצ’לנג’ר, שלושה חודשים לאחר הפיצוץ, במטרה לעורר עניין בקרב ילדים בתחומי מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה (STEM).
כיום גרפנטין בשנות ה־20 לחייה ועובדת במטה נאס״א בטקסס, כבקרית טיסה ביו־רפואית שתפקידה לשמור על בטיחותם ובריאותם של אסטרונאוטים בחלל.
בריאיון למרכז צ’לנג’ר סיפרה גרפנטין על ההשפעה של תוכנית הקיץ בה לקחה חלק, על חייה: "הזמן שלי שם עזר לי להבין שיש לי תשוקה לחקר החלל," אמרה. "זה היה שלב מכריע במרדף שלי אחר התשוקה הזו כקריירה במשרה מלאה."
מרכז צ’לנג’ר כולל 33 מתקנים ברחבי ארצות הברית, המספקים חוויות לימודיות חווייתיות לתלמידי חטיבת הביניים, כולל עבודה בצוותים לפתרון אתגרים מדעיים. על קירות כל אתר מופיעים ציטוטים של שבעת אנשי צוות הצ’לנג’ר.
מאז הקמתו ביקרו במרכז קרוב ל־6.5 מיליון תלמידים.
ג'ודית רזניק על סיפונה של מעבורת החלל צ'לנג'ר, תמונה באדיבות נאס"א.
"ההצלחה, הקריירה והחיים של רזניק משמשים עדיין מודל לתלמידים באקרון, היא הייתה במיוחד מודל לחיקוי עבור נערות צעירות," אומר גארי רוזן.
"אני חושב שהמורשת של רזניק באקרון בעלת חשיבות עצומה, במיוחד עבור תלמידי בתי הספר הציבוריים שלנו, משום שהיא הייתה תוצר שלהם," הוסיף. "היא זכתה לכבוד ולהערצה ומשמשת דוגמה למה שתלמידים יכולים להשיג."
הכותב הלל קוטלר זמין ליצירת קשר ב: [email protected]
