שמש אוגוסט מלהיטה את הפח המגלוון המכסה את אזור ההמתנה במעבר הגבול בין איראן לטורקיה. ידית המזוודה מחליקה מעט בכף ידו הלחה מזיעה של הגבר האיראני הנאה והמשופם שמחכה בתור לבדיקת מסמכיו. הוא מחייך לילדים העומדים לצידו. הם יוצאים לחופשה הרי, הם צריכים להיראות עליזים.
אולי טוב שבודקים רק את הניירות במעבר הזה, ולא דופק או לחץ דם, שכן למרות שמסמכיו נקיים מרבב, את הבדיקות האלה הוא כנראה לא היה עובר. במסמכים שהוא מחזיק בידיו מתנוסס שם המשפחה שלו ושל ילדיו: פרארו, והלאום: איראני. אבל אין כל זכר לדתו או למוצאו של האיש או של ילדיו. הם בסך הכל משפחה איראנית רגילה, שיוצאת לחופשה קצרה בחופיה של טורקיה השכנה.
האמנם? במזוודה, בין הבגדים וציוד החופשה התמימים למראה, מסתתרים פרטים שיכולים לעורר את חשדם של שומרי הגבול, אילו רק יחטטו במזוודה. אלבומי תמונות, דפים דקים מכוסים ניילון שמחזיקים, בשחור-לבן של תחילת המאה העשרים, תיעוד של חיים שלמים שהיו ואינם. חייה של הקהילה היהודית באיראן של טרום המהפכה האיסלאמית.
בעוד מספר ימים, תעמוד באותו מעבר גבול אישה. שם המשפחה בדרכונה של נאהיד פרארו יהיה שונה. וליבה של אשתו של מהרדאד פרארו ידפוק מהר עוד יותר, שכן מסמכיה שלה יהיו מזויפים. במסמכים המקוריים בלט פרט אחד מרשיע שנשמט ממסמכיו של בעלה: הם היו יהודים.
מהרדאד פרארו, או בשמו היהודי מאיר פרארו, נולד בסוף שנות הארבעים של המאה ה-20 בעיר המדאן שבמערב איראן, למהדי (ששמו היהודי היה גם הוא מאיר) ומדלן, זוג יהודי מהמעמד הבינוני. בעיר, שהתפרסמה בזכות קבריהם של מרדכי ואסתר, חייתה, בשלווה יחסית, אחת מהקהילות היהודיות העתיקות במדינה. כמו שאר אחיו ואחיותיו, מהרדאד למד בבית הספר היהודי "אליאנס", בו השפה העיקרית הייתה צרפתית. בבית הספר, שחולק לכיתות בנים וכיתות בנות, למדו מאות מילדי העיר היהודים, אבל לא רק הם. המוסד החינוכי היה מפורסם ברמתו הגבוהה. בניהם של שגרירים זרים או של איראנים מהמעמד הגבוה התערו שם עם צאצאיהם של גולי בבל שהגיעו לאזור לפני כמעט שלושת אלפי שנים.
הימים היו ימי שלטונו של השאה, ומשפחת פרארו, כמו רבים מבני העיר, ניהלה אורח חיים איראני-מודרני כמעט לחלוטין. הזיקה היהודית שלהם הייתה בעיקרה תרבותית ופולקלורית, ובלטה בחגים ובאירועים מיוחדים הרבה יותר מאשר בחיי היום יום.
מהדי, שלמד בעצמו, כמו ילדיו, בבית הספר אליאנס, שירת בצבא האיראני בכרמאנשאה, ולאחר מכן עבד כחשבונאי וכמתרגם עבור מהנדסים אירופאים, בפרויקט הרכבת הטראנס־איראנית בדרום איראן.
בשנות השלושים של המאה הקודמת, הוא קיבל מצלמה במתנה. הוא הפך לצלם חובב, ועדשת מצלמתו עקבה בעניין רב אחרי החיים שחווה – חיי עובדי הרכבת מצד אחד וחיי הקהילה היהודית מהצד השני. מדלן, אשתו, אספה את התמונות באהבה רבה ושמרה עליהן מכל משמר באלבומים מסודרים.
מהרדאד-מאיר היה עדיין ילד קטן כשעזבה המשפחה את המדאן הפרובינציאלית ועברה לטהרן, בירת התרבות האיראנית, המקום בו קיוו להתערות בחברה הפרסית-איראנית ובין השאר גם לרכוש השכלה גבוהה. ואכן, ילדי המשפחה נשלחו לבתי ספר ולתיכונים פרסים מעורבים, ומהראד המשיך ללימודי כימיה באוניברסיטת טהרן.
כמו צעירים רבים בני דורו, גם היהודים שבהם, הוא שירת בצבא האיראני, ממנו השתחרר כקצין לוגיסטיקה. הוא עבר לעבוד כרוקח, ומאוחר יותר חזר לתעשייה הצבאית והועסק ככימאי במעבדות שתוצרתן הייתה חומרי נפץ.
גם אם אורח החיים שניהלו היה איראני במידה רבה מאד, המשפחה חגגה את חגי ישראל, והמנהגים היהודיים לא נשכחו ואף תועדו במצלמתו של מהדי. גם עניין הנישואין נשאר בתוככי הקהילה היהודית, והפרקטיקה הייתה מסורתית גם היא.
מהרדאד שודך לנאהיד, שלימים תישא בגאון שם יהודי – נורית, והם התארסו בחגיגה ביתית מסורתית עליזה. בתמונות מאותו יום ניתן לראות את הזוג הטרי מחויך ומאושר, שכן גם אם היו אלה נישואין מאורגנים, הם לא נעדרו אהבה.
אבל רגע לפני אותם אירוסין, ביום שבו ירד רוחאללה ח'ומייני ממטוסו בשדה התעופה של טהרן, מסלול חייהם של יהודי איראן בכלל, ושל בני משפחת פרארו יחד איתם, קיבל תפנית חדה.
המהפכה האיסלאמית הייתה עבור יהודי איראן מה שהייתה תורת הגזע ליהודי אירופה, גם אם היא לא הסתיימה באותו רצח עם. היא הייתה תזכורת, חיה ובועטת, לעובדה שהם אחרים. שונים. לא משנה מה הם יעשו, באילו בתי ספר ילמדו או עד כמה מסור יהיה שירותם הצבאי – הם היו יהודים.
לאט לאט, מקומם הבטוח בחברה האיראנית הלך ונעלם. מהרדאד איבד את מקום עבודתו, וחיי שתי המשפחות המורחבות של הזוג הצעיר, משפחות שנהנו ממעמד מבוסס ואיתן בטהרן של טרום המהפכה, החלו להתערער.
משבר בני הערובה בשגרירות האמריקאית בטהרן, שהחל בנובמבר 1979, היה הקש ששבר את גב הגמל, ופרארו החליט להוציא את בני משפחתו מהארץ האהובה אך האבודה שלהם. הם קנו כרטיסי טיסה לפרנקפורט, והחלו, בזהירות ובחשאי, לארגן את ענייניהם ככל האפשר. איש לא יכול היה לדעת שהם עומדים לעזוב את הארץ לתמיד. הכרטיסים היו הלוך ושוב – המשפחה אמורה הייתה לצאת בסך הכל לחופשה.
אבל אז, יומיים לפני מועד הטיסה המיוחל, פרצה מלחמת איראן-עיראק, והשמים נסגרו. הדלת אל החופש נטרקה בפניהם של בני משפחת פרארו.
השנים הבאות היו קשות מנשוא. יהודים לא יכלו כמעט להתפרנס בכבוד, ועיניו של מהראד, שנאלץ לעמוד בדוכן ארעי ברחוב ולנסות למכור מוצרי טקסטיל לעוברים והשבים, כלו כשראה את הארץ שכה אהב, ושהרגיש חלק ממנה בכל ליבו ונפשו, הולכת ומידרדרת, ובמקביל הולכת ודוחה אותו ואת בני משפחתו.
בשנות השמונים המאוחרות הגיעו מים עד נפש, ובדחיפתה של נאהיד, שהייתה ציונית נלהבת, התקבלה ההחלטה הסופית לעלות לארץ ישראל, בכל מחיר.
שוב השיגה המשפחה כרטיסי נסיעה ל"חופשה", הפעם – בטורקיה. אבל עכשיו, מסמכיה של נאהיד שבהם צוינה יהדותה בפירוש, היו בעיה רצינית הרבה יותר מאשר בבלאגן התקופה הראשונה של אחרי המהפכה.
וכך, מצאו את עצמם בני הזוג יוצאים לנסיעה החשובה ביותר בחייהם, בנפרד – מהרדאד יכול היה לצאת עם מסמכיו האמיתיים, מהם הושמט פרט המידע המסוכן אודות יהדותו, ואילו עבור נאהיד הושגו מסמכים מזויפים, והיא נסעה, כמה ימים אחריו, לגבול טורקיה, לבדה.
הבחירה לצאת הייתה מסוכנת, ועד לרגע בו עברו את הגבול, הם היו עלולים לשלם בחירותם, או אף בחייהם ממש, לו היו נתפסים כמי שעומדים לעזוב את הרפובליקה האיסלאמית. בשל המצוקה הכלכלית, התגוררו אז מהרדאד ונאהיד בבית הוריו של מהראד. כשיצאו לדרך, הם לא יכלו לומר אפילו למדלן, סבתם של הילדים, לאן מועדות פניהם. האם בני המשפחה שלא הובאו בסוד העניינים חשדו? ייתכן. אבל בכל מקרה, חיבוקי הפרידה לא היו דרמטיים. הם הרי נסעו לחופשה, בסך הכל.
המסע אל מעבר לגבול עבר בשלום, והמשפחה התאחדה שוב באיסטנבול שבטורקיה, ממנה יצאו לעבר מחוז חפצם האמיתי – ארץ ישראל.
במזוודותיהם הם נשאו, כאמור, שריד מחייהם באיראן. אלבומי התמונות של סבא מהדי. משהגיעו לארץ, המשמעות שלהם יצאה מעבר לגבולות הפרטיים והמשפחתיים. הם היוו תיעוד מרתק על חייה של קהילה שהתקשורת שלה עם בניהם הגולים, בישראל או בארצות הברית של אמריקה, הייתה קלושה במקרה הטוב, ולא קיימת במרבית המקרים כלל.
האלבומים, שנשמרו על ידי בני המשפחה במשך עשרות שנים, נמסרו בשנת 2016 לקטלוג ולארכוב דיגיטלי בארכיון "יד יצחק בן-צבי" וזמינים לעיון באתר ישראל נגלית לעין באוסף: מאיר (מהראד) פרארו (פרארוי). החומרים זמינים לקהל גם באתר הספרייה הלאומית במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י).
מורן, בתם של מהרדאד ונאהיד, שנקראו פה בארץ בשמותיהם היהודיים – מאיר ונורית, קיבלה מאביה את התיאורים המלווים את התמונות בארכיון הדיגיטלי, אשר יחד עם התמונות עצמן מספרים את סיפורה של תקופה נשכחת בהיסטוריה של אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמפוארות בעולם.
