פרדה יזזו אקלום: האיש שלנו בסודאן

סיפורו של פרדה יזזאו אקלום, ממנהיגי הקהילה האתיופית, אשר פרץ את הדרך לירושלים בנתיב הסודני בסוף שנות ה-70.

הדרכון שהונפק לפרדה יזזאו אקלום בסודאן (מתוך ספרו של שמואל ילמה, 'הדרך לירושלים')

​הנרטיב הציוני המקובל סביב העלאת יהודי אתיופיה מעצים את תפקודה של מדינת ישראל וזרועותיה הארוכות – הסוכנות היהודית, המוסד, הג'וינט והשייטת – ומסתיר את הכמיהה בת דורות לירושלים, המסורת היהודית העשירה והעתיקה, השלטון היהודי, הסיכונים שלקחו והאומץ שהפגינו מנהיגיה של קהילת יהודי אתיופיה, שפעלו ללא לאות להעלות כמה שיותר מבניה ובנותיה של 'ביתא ישראל'. אישיות מרכזית ויוצאת דופן בסיפור המלא הוא פרדה יזזאו אקלום, ממנהיגי הקהילה אשר פרץ את הדרך לירושלים בנתיב הסודני בסוף שנות ה-70.

בשנת 1977, חודשים ספורים מהמהפך שהעלה את הליכוד לשלטון, הורה מנחם בגין על העלאת יהודי אתיופיה למדינת ישראל. אולם מלחמת האזרחים המדממת שפרצה באותה התקופה איימה לקרוע את אתיופיה לגזרים, ומנעה כל אפשרות של חילוץ היהודים הנתונים בסכנה. גם שיתוף הפעולה המצומצם בין ישראל לממשלה האתיופית לא ארך ימים. משנודע שמדינת ישראל מספקת נשק לממשלה האתיופית בתמורה להברחת היהודים מהמדינה, ניתקה אתיופיה כל קשר עם ישראל, סילקה את נציגיה והכריזה על פעילי העלייה הציונים כבוגדים. פרדה יזזאו אקלום, אחד מהציונים הנלהבים של 'ביתא ישראל', נאלץ להימלט לסודאן מחשש לחייו.

 

מסלול העלייה למדינת ישראל – מאתיופיה דרך סודאן

 

בגלות בסודאן החליט לשלוח אקלום מברק לנציגות הישראלית בז'נבה. המברק הקצרצר הכיל בקשה פשוטה – להגיע הביתה. איפה נמצא הבית? זאת לא ציין. משהועבר המברק למוסד, הבינו שמנהיג בסדר גודל של אקלום יוכל לסייע להבריח את יהודי אתיופיה בטרם ייפגעו מזוועות מלחמת האזרחים. בתום פגישה בין נציג המוסד ובין אקלום, החליט אקלום לפעול בשליחות ישראל על מנת להעלות ארצה כמה שיותר יהודים מבני הקהילה האתיופית. בכדי לא לסכן את בני הקהילה במבצע נמהר ומסוכן, החליט אקלום לנסות ולהעלות תחילה את בני משפחתו דרך סודאן – אם יצליח המבצע המצומצם, ייתכן שיוכל להרחיבו. לכן, שלח מכתבים לאחיו שבאתיופיה וקרא להם להגיע לסודאן.

ההצלחה עודדה את אקלום ומדינת ישראל להרחיב את מבצע החילוץ. במסווה של פליטי מלחמה, זרמו לסודאן אלפים מבני יהודי אתיופיה.

שמואל ילמה, קרוב משפחתו של פרדה, תיעד את ההתרגשות והחשש העמוק שאחזו בקהילה האתיופית מששמעו על האפשרות לעלות ארצה: "בכפר הייתה אווירה של פחד, ואנשים נשמרו מאוד איש מרעהו. פתאום התחילו דיבורים על ירושלים. עמוק בלבם חפצו כולם לצאת לדרך, אך כלפי חוץ אמרו שהם חוששים מאוד, שמא ידעו הנוצרים מסביב וילשינו לשלטונות. כולם פחדו מהבלתי-ידוע, וכל אחד שמר את תכניותיו לעצמו ולמקורבים לו, ופחד לשתף אפילו את שכניו היהודים" (מתוך ספרו של ילמה, 'הדרך לירושלים').

 

בית הספר בכפר אמבובר, אזור גונדר, צפון אתיופיה שנת 1983 (צילם: דוד בן עוזיאל). התמונה לקוחה מתוך החוברת 'מנהיגות פורצת דרך – סיפור גבורתו של פרדה יזזאו אקלום'

 

המסע לסודאן גבה קורבנות רבים, ומספר הנופלים בדרך מוערך בכ-4,000 איש. היהודים שהצליחו לחצות את הגבול שוכנו תחילה במחנות פליטים בסודאן, ומשם – באמצעות שיתוף פעולה חשאי בין ישראל לסודאן – הועלו מרביתם במבצע בזק דרך הים והאוויר.

 

מחנה פליטים בסודאן. ניתן לראות את התנאים הקשים בהם הצטופפו הפליטים מאתיופיה. התמונה לקוחה מתוך החוברת 'מנהיגות פורצת דרך – סיפור גבורתו של פרדה יזזאו אקלום'

 

שוב, כפי שקרה באתיופיה קודם לכן, מרגע שדלפה הידיעה על העלאת היהודים מסודאן, ניתקה המדינה המוסלמית כל קשר עם ישראל, וחייו של אקלום הועמדו בסכנה. לאחר שווידא שהניח את התשתית הארגונית, המודיעינית והמבצעית ל"מבצע משה", עלה ארצה בטרם יצליחו השלטונות להניח עליו את ידיהם.

 

פרדה (מסתתר מימין מאחורי הג'יפ) ודני לימור, עם קבוצת יהודים בדרכם לסודאן. פרדה השתדל לא להצטלם מחשש שהרשויות בסודאן יעלו על עקבותיו. התמונה לקוחה מתוך החוברת 'מנהיגות פורצת דרך – סיפור גבורתו של פרדה יזזאו אקלום'

 

פרדה יזזאו אקלום פעל כל חייו להיטיב עם קהילת 'ביתא ישראל'. גם בארץ, הקדיש אקלום מאמצים רבים לקליטתם ולשילובם של בני הקהילה בחברה הישראלית. הוא נפטר בשנת 2009 בעת ביקור באתיופיה, ונקבר בבית העלמין החדש בבאר שבע.

 

פרדה ואשתו סמירה, באר שבע, שנת 2006 לערך (צילמה: בתיה מקובר). התמונה לקוחה מתוך החוברת 'מנהיגות פורצת דרך – סיפור גבורתו של פרדה יזזאו אקלום'

 

הכתבה חוברה בעזרתם הנדיבה של שמואל ילמה ועירית מוזס, ג'וינט ישראל.

מיוחד: תצלומים של הכותל המערבי מהשבוע הראשון לשחרורו

חשיפה ראשונה מאוסף "דן הדני" לכבוד יום ירושלים.

מלחמת ששת הימים רק הסתיימה, והאזרחים קיבלו בשורה מדהימה: הכותל המערבי שב לישראל. כולם, חיילים ואזרחים, רצו לראות במו עיניהם את המקום הקדוש. צלמי התקופה הבינו שלפניהם רגע היסטורי ותעדו ללא הרף ובמשך כחודש ימים את מאות אלפי המבקרים שפקדו את הכותל המערבי, כמו גם את הפעולות להרחבתו והפיכתו למוקד עלייה לרגל.

 

כתבות נוספות:

תמונות נדירות: 150 שנה בכותל המערבי

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

האירוע שפתח מלחמת דת בכותל המערבי ב-1928

 

כבר בימים הראשונים הגיעו מנהיגי המדינה, בהם הנשיא זלמן שז"ר שהתעקש להתפלל בכותל עוד לפני תום המלחמה ולא נרתע אפילו מחבישת קסדה לצורך כך, וכן דוד בן גוריון שהגיע לכותל ביום הראשון שלאחר המלחמה.

התמונות הבאות לקוחות מסוכנות הצילום שייסד דן הדני, המתעד את קורות מדינת ישראל, החברה הישראלית והתרבות הישראלית במחצית השנייה של המאה העשרים.

 

צפו בתמונות הנדירות:

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

מה חשבו חיילי צה"ל על שירה של נעמי שמר? מה ביקשו ממנה הילדים? ומי רצה להשתמש בשיר כהשראה לחידה חשבונית?

​אמרו בשמו של רבי שמואל הנגיד:משורר שכתב חמשת אלפים שיר ולא כתב שיר לירושלים אין הוא משורר.מי שכתב אפילו שיר אחד ויחיד בחייו והוא שיר לירושלים, משורר.

 

​"לפי בקשת הקהל ולפי בקשת ראש-העיר, לפני הסיום הפורמאלי, נשוב ונשמע את השיר של נעמי שמר על ירושלים. ירושלים של זהב, שרה שולי נתן", כך בצעד חריג, סיכם יצחק שמעוני מנחה פסטיבל הזמר תשכ"ז את האירוע החגיגי. רבות נכתב על אודות השיר שהפך בן-ליל לאחד משירי הזמר העבריים המוכרים ביותר. לכבוד יום ירושלים, בחרנו להציג פריטים נבחרים וייחודים מתוך ארכיון נעמי שמר המצוי במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית שמספרים מחדש, פעם אחר פעם, את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב".

על נסיבות כתיבת השיר כתבה נעמי שמר: "בחורף 67" פנה אלי גיל אלדמע מ"קול ישראל" (לבקשת טדי קולק, ראש העיר ירושלים דאז) והזמין אצלי שיר על ירושלים. במשך שנים רבות נהגו ב"קול ישראל" לערוך במוצאי יום-העצמאות פסטיבל-זמר תחרותי, ששודר עד אז ברדיו בלבד (כי הטלוויזיה הגיעה אלינו רק ב-1968). אותה שנה, 1967, חרגו באופן חד פעמי מן הנוהג, והזמינו מחוץ לתחרות גם 5 שירים אצל מלחינים מקצוענים, שאני הייתי אחת מהם. מאוד התקשיתי בכתיבת השיר, עד שנזכרתי באגדה התלמודית על רבי עקיבא, שהבטיח לרעייתו רחל "עיר של זהב", כלומר תכשיט של זהב בדמות ירושלים.

לביצוע השיר בחרתי את שולי נתן, מורה-חיילת בת 20, שביצעה את השיר בקול-פעמונים עם הגיטרה שלה. השיר כבש את הלבבות כבר בשמיעה ראשונה, ובחצות הלילה, כאשר שולי הוזמנה לבמה שנית, כבר שר איתה הקהל בבנייני-האומה את הבית החוזר. אותה שעה החלו הדברים להתגלגל לקראת מלחמה, ואחרי 3 שבועות, כאשר שיחררו הצנחנים את הכותל כבר היה בפיהם המנון מוכן. אותו יום 7.6.1967 הוספתי לשיר בית רביעי לכבוד הניצחון".

 

 

עדות לעניין שעורר השיר מצויה בארכיון נעמי שמר, בחטיבת המכתבים, בסדרה העוסקת בשיר "ירושלים של זהב". כך בין עשרות מכתבי התגובה שקבלה שמר מופיעה גלויה צה"לית מתאריך יום שלישי, ה-6.6.1967, בשעה 9:35, במהלך תקיפה של חיל האוויר ברמה "ממש ברגע זה מטוסינו מפגיזים את הרמה ושירך נשמע ברדיו". "כל הכבוד", כותב החייל, "ושוב כל הכבוד. שירך ירושלים של זהב הפך להיות חלק מהווי חיינו במוצבים. החבר"ה שלנו לא מפסיקים לשיר ולהתפעל, כי שיר זה הוא שם דבר דווקא בימים אלו כאשר העם נאבק ומנצח…"

השיר "ירושלים של זהב" נפוץ ונתפרסם בקרב רבים, גדולים וקטנים כאחד. דוגמה לכך הוא מכתב מאת "ירושלמי בגיל 66", המבקש להודיע לנעמי שמר ש"השיר שלך "ירושלים של זהב" קנה את עולמו בעיר זו". "אני יהודי מסורתי", ממשיך הכותב, "…אבל הייתי מוכרח לכתוב לך מכתב זה. אינך יכולה לתאר מה השיר הזה בשביל ירושלים שעברה בדור זה שלוש מלחמות ומלות השיר שחברת אותם, נתנו לנו את התקווה שירושלים תהיה שלנו ל נ צ ח…".  ומנגד, אנו קוראים על ילדי כיתה ב’ בבית הספר "שמעוני" בגבעתיים המבקשים משמר לעדכן את בתי השיר "ירושלים של זהב" בעקבות הניצחון במלחמה "אני חושב שאת השיר ירושלים צריך עכשיו לשנות, כי יש כמה שורות שאינן מתאימות היום: "אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו, ואין פוקד את הר הבית." למדנו את השיר לפני כמה שבועות ואנו אוהבים אותו מאוד…"

 

 

 

ומה באשר ל"ירושלים של זהב" כהשראה לחידה חשבונית? כן. גם זה היה: חידה חשבונית. "…הריני מבקש את רשותך להשתמש במשפט משירך "ירושלים של זהב" כהצעה לחידה חשבונית" נכתב במכתב שנשלח אל נעמי שמר, "העיקרון העומד מאחורי חידות מהסוג הזה הוא: מציאת צירוף מילים שיש להן משמעות והמהווה תרגיל חשבוני בעל פתרון אחיד. מצאתי שבשירך "ירושלים של זהב" מצוי צירוף כזה במשפט "הלא לכל שיריך אני כינור". לכן, בקשתי היא, שתרשי לי להציע את החידה המתבססת על שירך לצורך פרסום בכתב העת הנ"ל…".

 

"ירושלים של זהב" כהצעה לחידה חשבונית

 

עדות מעניינת בנוגע לתפוצת השיר מובאת בהתכתבות בין יצחק באיאר (מ"צרכי נגינה באיאר", מחיפה) לנעמי שמר. יצחק באיאר מבקש להזהיר מפני שפיכות דמים…: "…אשמה בכתיבה הזאת היא כמובן הגב" נעמי שמר. ומה אשמתה? פשוט מאוד. היא אשר הלהיבה את ארצנו בשירה החדש "ירושלים של זהב. העסק שלנו היה משותק כשבועיים, אחר כך התחיל לפרפר קצת, אתמול כבר הופיעו קונים מעטים, ומה דורשים? את התווים של "ירושלים של זהב"! ומה אני האומלל יכול לעשות? צועקים עלי ממש "למה אינך דואג שיודפס!", ואולי כבר הודפס? בקיצור, מחר יום א", אני ממש מפחד לפתוח את חנותנו ותווי השיר הנ"ל אין בידי. מה אעשה? אני חושב שאשלח את אשתי לבדה להיות בחנות בתקוה שלא יעזו להרביץ לאישה. אבל הרבה זמן אפילו אשתי לא תרצה לעמוד מול האיומים האלה וכאשר תוך כמה ימים התווים לא יגיעו מר יהיה גורלי. וכדי להעביר את רוע הגזרה החלטתי לכתוב את המכתב הזה… ובקשה אני מוסיף אל תשכחו את האקורדיוניסטים שאינם יכולים להתמצא בבסים בלי ציון בסים באותיות. ובכל לשון של בקשה תחישו את העניין שלא יישפך דם נקי בישראל – דהיינו הדם שלי…"

 

 

 

 

ולסיום "ירושלים של זהב" בהקדשה אישית, בכתב ידה של נעמי שמר – "לאמא, ולזכר שיריו של אבא – באהבה, מנעמי בתך", בצירוף ביצוע נדיר ואינטימי של השיר בקולו של הזמר הירושלמי אברהם פררה.

 

עוד סיפורים, תמונות, שירים ומסמכים מקוריים מחכים לכם באתר נעמי שמר

ביקורת | דורית שילה על 'תשאלי' ללאה איני

גם ב"תשאלי" של לאה איני וגם "בבית אשר נחרב" של רובי נמדר נחרבים בתים. אך בעוד שאנדרו כהן, גיבור ספרו של נמדר, ניצב מול הסמל של חורבן של בית מקדש, ובכך מבסס ומנכיח את התהליך הדקדנטי הפרטי שלו, הרי שגיבורת ספרה, נטולת השם, של איני אינה זקוקה לכל זה.

סילו 2, שרון רשב"ם פרופ

"ביתהּ אשר נחרב" / דורית שילה

ספרה החדש והיפה של לאה איני הוא כביכול ספר על בית. בית רגיל, שצריך היה לקחת בשבילו משכנתה, שתלו בו תקוות, שחשבו עליו טובות. אך מהר מאוד מגלה הקורא שהבית הזה הוא לא ה"איש הטוב" בסיפור; הוא אפילו לא אנטי גיבור אפל ומושך, אלא משיח שקר, פשוטו כמשמעו, והספר מדבר בעצם על התפכחותה של אשה שרצתה להאמין ביכולתו של המקום שבו היא גרה לשמור עליה ותש כוחה.

כשלאה איני כותבת על בית היא לא כותבת רק על הקירות, על אף שלאלה יש תפקיד חשוב ודרמטי בעלילה שכן הם קורסים מהר מאוד אל תוך עצמם ונופלים על ראשם של בני הבית. איני מכניסה לתוך הבית של הגיבורה חסרת השם שלה את סכום כל חלקי חייהּ: היא עצמה, בעלה, בתה, עבודתה (עד כאן אין זה חורג מהנורמלי), אולם גם את תרבותה, השקפות-עולמה, יהדותה, ישראליותה, ובעיקר את האאוטסיידריות הנצחית של הגיבורה. המשפחה הקטנה (אשה, בעל, ילדה) החליטה לעבור לפרברים ולקנות שם בית כדי להרחיב את המשפחה עם כל מטען הציפיות שהחלטה כזאת גוררת אותה. תקוותיהם נתבדו. הם נשארו בבית לבדם אבל דבקו בו, והוא מצדו גמל להם רעה תחת טובה לאורך כל דפי הספר, "אך היתה זו רק ההתחלה. בהתרגש עלינו מספר ימי מבול שהחליט להעמיד במבחן את סיבולת ביתנו בעת קצרה מזו שזכתה לה התיבה התנ"כית, מפלתנו נראתה ודאית. שבת אחת קמנו אל נזילת מים שקלחה כמזרקה הפוכה ממנורת התקרה שבפינת האוכל שלנו אל קערת התפוזים שבלב שולחן האוכל, ומשם המשיכה בדרכה במפלי מים שהתנפצו לאלפי רסיסים וניתזו לכל עבר… כמו הקירות, הבנו עתה, גם מכסה הכנף הימנית של התריס החשמלי שלנו בסלון, שפנה לערוגה, מעולם לא תוכנן ונבנה כראוי. ממדיו היו קטנים ביחס לגודל המקום שיועד לו, וגם הוא היה עשוי מ…ביסקוויט! צחקה הילדה. על אף שהפעם צחקה מניסיון".

הפגיעה המתמשכת והאכזבה ההולכת וגדלה מיכולתו של הבית לתפקד כבית נורמלי שאינו מתפרק, הופכות את גיבורת הספר לסטוקרית של בתים. כמו אשה הכמהה לזוהר, שמדפדפת דרך קבע בצהובונים ומחפשת תמונות של ידוענים מאושרים, כמו מאהבת העוקבת אחר מושא תשוקתה – פעם היה זה ברחוב והיום במחוזות הרשת – כך איני שולחת את הגיבורה שלה לעקוב אחרי בתים או דירות בשיטוטים ליליים לפני שהיא חוזרת לאין-בית שלה. גם במעט ימי החופשה שלה בצרפת (לא מעבודה היא צריכה מנוחה אלא להתרחק מהאין-בית שלה) היא עוקבת אחר דירה להשכרה, מסתתרת בחשכה עד שהיא מתפנה ממבקרים ופולשת פנימה. כשהיא נתקלת במתווך הדירות שתופס אותה על חם, כדי להסביר את עצמה היא קוראת לעצמה "פליטה". המתווך הצרפתי ממוצא ערבי מוצא את ההגדרה הזאת יותר מחצופה ושולח אותה לעזה כדי לראות מה זה פליטים באמת. אבל איני יודעת שגיבורת סיפורה היא פליטה אמתית גם אם במקום שממנו היא באה, ישראל, היא שייכת למחנה של החזקים. הבית שלה פלט אותה החוצה. אף אחד, אומלל או מסכן יותר ממנה, לא יוכל לקחת ממנה את הבית שחרב לה, הפיזי והמטפורי.

במהלך הקריאה בספר לא יכולתי שלא לחשוב על ספר מצוין אחר: "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר (זמורה ביתן 2013). ההשוואה כמו נעשית מאליה, אך שני הספרים לא נעמדים זה מול זה, אלא האחד נשזר בשני כמו יין ויאנג, הניגודים המשלימים שאינם יוצרים דבר מוחלט.

גם בספרה של איני וגם בזה של נמדר נחרבים בתים. אך בעוד שאנדרו כהן, גיבור הספר "הבית אשר נחרב", ניצב מול הסמל של חורבן של בית מקדש, של האבל על אובדן קודש הקודשים, ובכך מבסס ומנכיח את התהליך הדקדנטי הפרטי שלו, של גופו ודעתו, הרי שגיבורת ספרה של איני, נטולת השם, אינה זקוקה לכל זה. לא הדביר, האש, או ריח חיות שרופות על המזבח יגרמו לה להבין שמשהו לא רגיל ולא צפוי מתרחש כאן והופך את חייה על פיהם. מספיק שהרצפות בקומה השנייה בביתה שנקנה בכספה האחרון של משפחתה הקטנה יזוזו ממקומן, שהחשמל יקצר ושהרטיבות תִפשה בקירות פעם אחר פעם כדי שעיניה ייפקחו. אמנם לא מיד, ובעייפות וצער גדולים מאוד, אבל החורבן יישאר פרטי ושָקט כמו בשבעה של משפחה מצומצמת שאין בה אפילו בני דודים.

האנשת הבית אצל איני נשמעת כמו קולו של היין המושך כלפי מטה, באטיות, אל הצד החשוך של המילה "בית" שאמורה להיות מילה מיטיבה, אל ירח אפל שמלווה את שיטוטי גיבורת הספר ברחבי השכונה כשהיא בולשת אחר בתים של אחרים. אפשר למצוא גם נגיעות של אלוזיות תנ"כיות, כמו מכת הצפרדעים, אבל היא מתרחשת אצל השכנה, כאילו אומרת איני לקוראיה מפורשות: הבתים של כולנו חרבים, כל אחד בדרכו שלו, אין דרך להינצל כשהאדמה שעליה בתינו נבנים היא מקולקלת. לעומת איני, פותח נמדר בספרו "הבית שנחרב", בדרמה מידית שרק הולכת ומתעצמת. לא מדובר בפרבר קטן שבו הגינות המטופחות, המתחרות זו בזו, מסתירות את האומללות, הבדידות והשטחיות, אלא ביְשות עירונית שראויה ליראת שמים "נפתחו שערי השמים מעל לעיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם". והדרמה שמתחילה בפסקה הראשונה של הספר הולכת ומתעצמת ובאופן הדרגתי מחללת את גופו של אנדרו, ומקדשת אותו, ומושכת אותו אל גובהי היאנג, המוארים, המביטים מעלה ומתחברים אל הגבריות. כשבית המקדש נחרב, חרבים אתו המסורת היהודית ואנדרו כהן עצמו. גופו הבריא שעד כה לא הכזיב כשל ומוחו מתעתע בו.

אך גבר כריזמטי ומצליח אינו יכול להשלים עם חורבנו לאורך זמן. הוא לא ישאל שאלות, הוא יהפוך למעין איוב ויקבל את חייו אט אט בחזרה ועם בונוסים: מינוי חדש ונחשק בעבודה, בת תלד לו נכד, אולי לו עצמו ייוולד בן זקונים, ואת החורבן שחווה הוא ינסה כמובן להדחיק, כפי שגבר כמוהו סביר שיעשה. אולם נמדר לא מוותר לאנדרו. הוא לא רק מספר יודע כל; הוא גם יודע אמת: מה שחרב לא יכול באמת להיבנות מחדש וכך הספר נחתם: "נכון היתה לו שנה קשה, קשה מאוד, אבל הדברים התחילו איכשהו לחזור למסלולם… החזיונות והחלומות שרדפו אותו במהלך החורף, האביב והקיץ של שנת 2001 לא ישובו לפקוד אותו עוד ויישכחו לאיטם ככל שיחלפו השנים … הכול ישוב לקדמותו, הכול ישוב להיות כמו שהיה, כמעט. רק לחישה תישמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב".

לעומת אנדרו כהן, שימשיך בחייו על אף החורבן כאילו לא קרה דבר, הגיבורה של איני יודעת שלה אין הפריבילגיה הזאת. אחרי חיפושים חוזרים ונשנים אחר בית יציב ומשרה ביטחון ואין ספור מפחי נפש היא מבינה שלא מארבעת הקירות תבוא הישועה. הבית שלה נבנה במקום אַכזב כי משהו בבסיסו רקוב ושקרני והתפקיד שלה כאשה, כדיירת שנפלטה החוצה, הוא לא להפסיק לשאול ולא להסכים לקבל את הפגעים והנגעים כאילו היו האמת שלה. לא לשבת על שברים של בית מטולא ולומר שהכל בסדר. ובפרץ כתיבה פתאומי שאינו מתאים לאופי גיבורת הספר, אשת המדע, היא כותבת, "המקום מכסה עליכן בתלולית יומית כאילו הייתן פֶּרֶש, ותו לא…. באמת מין שתלטן וחצוף שכזה, מה לו גבולות וענווה? למה לו שבריריותה של החירות?! הבו לו פחד, שבט וכתר והרכין בפניהם את ראשו… וכל מחצלת יכולה לעוף אם מחככים עליה חזור וחכך את הסירוב לחיות בבית חרב … לא, אינך יודעת מהו הפוליטי לאשורו. עד עכשיו. אבל האלוהים נמצא בשאלה. בבקשה, המשיכי לשאול. המשיכי לסרב."

"תשאלי", ספרה החדש והייחודי של לאה איני הוא סיפור מקומי. אפשר לערוך בו קריאה ראשונית של ארץ שגוזלת מבנותיה ובניה את ביתם על ידי תרבות השקר, הגזל, והחפיף ואי-לקיחת אחריות. גם הרובד הפוליטי והמסרים החברתיים לא נמצאים עמוק מתחת לפני השטח. הם שם. איני מפגישה את קוראיה עם גיבורה שהמדינה שלה הפכה אותה לפליטה ולחסרת בית וכך תישאר כל עוד היא מכריחה מיליונים מבני עם אחר להישאר פליטים לנצח. איני, בשפתה היפה הנקייה, ברגישותה הבלתי נדלית וחדות מבטה, כתבה ספר שמצליח להפוך את הבלתי נסבל, את התלוש, את המעורער למוקד של עצמאות ועוצמה. הכוח של האשה נמצא בשאלה, בהסתייגות, בסירוב. רק מתוכו היא תוכל לבנות לעצמה בית.

 

הספר "תשאלי" ראה אור בהוצאת דביר.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1