Our Man in Addis Ababa

In 1977 Farede Yazazao Aklum cooperated with the State of Israel to bring his people home, like the Ethiopian Moses.

The passport issued to Farede Yazazao Aklum in Sudan (From Shmuel Yalma's book "The Road to Jerusalem")

​New light is being shed on the history and courage of the Ethiopian, Beta-Israel, Jewish community on their journey towards Israel, including the journey of Farede Yazazao Aklum, who was a Beta Israel community leader in the 1970s.

Everything about the missions to bring the Ethiopian community to Israel is shrouded in mystery and secrecy, especially the work of the Beta Israel community leaders and activists who worked tirelessly in Ethiopia. Their efforts are often overshadowed by work of the State of Israel, the Jewish Agency and even the Israel Defense Forces.

Farede Yazazao Aklum was one of the most prominent Zionist activists in Ethiopia in 1977 and after the Ethiopian government cut ties with Israel and proclaimed the Zionists in the country to be traitors, Aklum escaped to Sudan. Aklum’s ingenuity came out in full force while he was in exile in Sudan. He knew he had to work in order to get his community out of the country and to safety in a time of civil war and uncertainty in Ethiopia. In order to do this, he sent a telegram to the Israeli Consulate in Geneva with a simple request; to be sent home.

Aklum, of course, didn’t specify where “home” was. When the Israeli authorities, including the Mossad, caught wind of him and his work in Ethiopia, they realized a man of his esteem and with his connections would be invaluable for a rescue mission of this magnitude. Once Mossad made contact with Aklum, he decided to start working under the purview of Israel in order to get as many Beta Israel Jews out of Ethiopia and into Israel as quickly as possible and keep them from becoming casualties of the civil war raging in the country.


Farede Aklum along with Beta Israel refugees in Sudan, with the help of Mossad – The picture is taken from pamphlet “Groundbreaking Leadership – the heroic story of Farede Yazazao Aklum”

The plan had to be secret and slow- Aklum didn’t want to risk his people in a rash mission. He first smuggled his family out through Sudan under the guise of refugees, a white lie that was not very far from the truth. The success of that plan emboldened Aklum and the Mossad, and so more and more Beta Israel Jews were smuggled to Israel via Sudan.

That isn’t to say the journey was easy- it was fraught with dangers, and it’s estimated that approximately 4000 people died on their way from Ethiopia, through the Sudanese refugee camps, before finally arriving in Israel.

Farede and his wife Samira in 2006, (photo credit: Batia Makover), the picture is taken from pamphlet “Groundbreaking Leadership – the heroic story of Farede Yazazao Aklum”

Fareda Yazazao Aklum continued to work for the rest of his life towards the betterment of the Beta Israel community both in Ethiopia and in Israel, aiding in their absorption and integration into Israeli society. He died in 2009 during a visit to Ethiopia and was buried in the new cemetery of the city of Be’er Sheva in the south of Israel.

Medical Treatment of Jewish Moroccan Children in the 1950’s

The treatment of North African immigrant children for ringworm and trachoma was a traumatic episode in the annals of Israel’s social history.

These treatments were not only administered in the fledgling State of Israel with the arrival of the immigrants. Various Jewish organizations traveled to North Africa, especially to Morocco, in order to administer treatment against ringworm and other diseases even before the children and their families left for Israel.

One of these organizations—acting out of the purest Zionist intentions, and perhaps herein is the tragedy of the matter—was the international Jewish organization OSE (Oeuvre de Secours aux Enfants). Founded in St. Petersburg in 1912 as OZE (“Obschtestvo zdravookhraneniia evreev,” devoted to the promotion of health, hygiene and childcare among the Jews), its mission was to provide healthcare for Jews in places with inferior sanitary conditions. After WWII the organization headquarters moved to Paris and focused on offering healthcare to Holocaust survivors and mainly the children among them. The organization also later worked in North Africa, Iran, and the young State of Israel.

One of the organization’s activities was to establish well-baby clinics in Morocco. A photograph album documenting part of its activities in Morocco was preserved in the Central Archives for the History of the Jewish People (which was eventually incorporated into the NLI archive). Thus, photos of the organization’s volunteers have come to light showing them helping to provide milk to children, instructing parents, conducting various medical examinations, and treating ringworm and trachoma using those drastic measures, which, in retrospect, was the real tragedy.

The photographs were used by the organization for purposes of public relations and fundraising.




We Hosted Our Very First Hackathon!

We are incredibly proud of the winning teams who produced cutting-edge digital tools that will open access to the National Library's treasures in new and creative ways!

On November 23-24, some 150 programmers, project managers, web developers, and others huddled together at the Library for 24 hours with one purpose:

To make the Library’s treasures as accessible as possible.

The participants of the Hackathon had two technological challenges with which they had to contend. The first was the Creative Challenge, in which teams had to come up with, creative ways to make the Library’s treasures as accessible as possible. The second was the Data Challenge, where teams had to develop tools to improve the metadata of items kept in the Library’s collections.

The winning independent team was Team Pi! They created an interactive educational tool that enables children and pupils to do associative research through video and audio files, bringing to life historical items from various collections in the Library, making the items and subjects being researched tangible and accessible.

The tool itself is based on several AI and Machine Learning Technologies. These introduce new types of information to the library, improve access to existing information, and create innovative product opportunities. These technologies will develop new points of access for new audiences and improve the research capabilities of the library’s materials. The technologies are based on voice recognition from visual and audio files, pattern recognition in other kinds of files as well as ranking them by priority. Over time the tool will be able to find connections between items through the AI and Machine Learning patterns, as well as user based contexts placing them together.

Team Pi’s presentation is available here.

The demo for the tool is here.

Team Pi

The winning team from a company or organization was Wikimedia Israel. They created a data tool that will identify people in historical pictures even when the picture itself is lacking a description of the figures in it. This tool will help search and find famous and historical people in the Library’s collections.

This tool will enable Wiki editors to search and locate images of historical value from a wide variety of databases. In addition, a tool was developed for Wikitext that can splice scanned manuscripts into sections made up of several words or single lines, specifically for objects that don’t cooperate with OCR software. Then with the help of a chat-bot, editors can upload these sections to Wikitext via Telegram or Facebook. This tool will enable researchers and readers to search for manuscripts that have been scanned but haven’t been fully digitized.

Team Wikimedia’s presentation is available here.

Team Wikimedia Israel
And for a photo-finish – here are a few pictures from the first ever 24-hour National Library of Israel Hackathon!

ביקורת | “ספרים הם הקדמות לחלומות”. מאת מיכל בן-נפתלי

"מה קורה לקורא עוסק כמובן בהיקסמות מספר, המוליכה את הקורא לחזור אליו שוב ושוב, אל אותה עלילה, אל אותן דמויות, אבל גם בדחייה, בסירוב, באי-רצון או באי-יכולת לקרוא, שעלולים ללבוש ביטוי בניסיון להיפטר מן הטקסט, להשמיד אותו". מיכל בן-נפתלי על פתולוגיות של קריאה בעקבות ספרה של מירב רוט, "מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות"

צילום: אפרת בלוססקי

“שנים שכבתי לישון בשעה מוקדמת. […] התכוונתי להניח את הספר שדימיתי כי עודו בידי ולנשוף על הנר; בשנתי לא חדלתי להרהר במה שזה עתה קראתי, אלא שהרהורים אלו לבשו כיוון קצת משונה; נדמה היה לי שאני עצמי הוא זה שעליו מדבר הכתוב. […] אמונה זו עמדה עוד זמן-מה לאחר שהתעוררתי; […] אחר כך החלה מתערפלת ונבלעת. […] נושא הספר ניתק מעלי, הייתי חופשי לדבוק בו או לא”. הפתיחה הסהרורית לרומן שכתב פרוסט על הזיכרון, בעקבות הזמן האבוד, בתרגומה של הלית ישורון, מציבה אותנו גם על סף ספרה של מירב רוט, מה קורה לקורא. אפשר שעצם הכניסה לַספר, לכל ספר, כרוכה במעין מצוקת יקיצה, כַּהזרה המחלחלת לתוכנו אחרי שינה כבדה ומאלצת אותנו לשוב ולהתרגל אל עצמנו מחדש מדי בוקר. אבל אם דומה שניתן להיחלץ מחוסר-אוריינטציה זה על ידי אחיזה בִיסודות סולידיים המצויים בבסיס האני שלנו, בירושות שנחלנו, בספרים שקראנו – פרוסט תוהה אם אותו אני ששמט את הספר בטרם נרדם, ונעשה בחלומותיו למושאו של הספר שקרא, מסוגל משניעור להיות נוכח לעצמו ולהקיף את עצמו במבט. “אני קורא ומפקיר את עצמי, לא לקריאה, אלא לעצמי. אני קורא ונרדם”, מצטטת רוט את פסואה המיטיב לתאר את הקוראים הרדומים והרדופים שאנחנו, שעל כל הקווים שמתחנו והקפלים העדינים שקיפלנו בקצות הדפים האהובים עלינו מבין אלפי הדפים שקראנו, על כל סימני-הדרך שהותרנו מאחורינו, על כל העלילות והדמויות שסחפו את קיומנו בהווה הקריאה, איננו מסוגלים לומר בדיעבד מה באמת קרה לנו. “הקביעוּת של הדמות הבדויה”, כותבת רוט, “מאירה את אי-הקביעות של הזהות האנושית. […] ההזדהות עם הדמות הבדויה […] מאפשרת לרגע מנוחה מן ההשתנות המתמדת והמאבק המתמיד לכינון וגיבוש זהות ‘אני'”, אשר “זיכרונותיו דהים, משאלותיו כמוסות ולעתים קרובות מתפוגגות או מתגשמות לרגע ומחליפות צורתן” (עמ’ 163).


תהליך מסתורי

“מה קורה לקורא מבחינה נפשית כשהוא לוקח ספר לידו ומתחיל לקרוא?… מה פשר התהליך המסתורי שמילים משפיעות דרכו?”, שואלת מירב רוט (עמ’ 21, 29). אף על פי שהיא נשענת על תיאוריות שמיקמו באופן ספקולטיבי את הקורא במרכז הפרשנות הספרותית, בעיקר בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, השאלה שלה אינה מכוונת לָאופן האופטימלי שבאמצעותו יש לפלס דרך להבנת הטקסטים עצמם. במילים אחרות, היא אינה מבקשת לבאר טקסטים באמצעות תיאוריות הממוקדות בקורא מובלע, אלא להתמקד בחוויות קריאה מפורשות של דמויות בתוך יצירות ספרותיות – רובן יצירות אוטוביוגרפיות וממוארים שמחבריהם מתארים את חניכתם שלהם כקוראי ספרות – כדי לדובב תווים בהתנסותן שאינם מצטמצמים לביאור מפורש של הטקסט ואף אינם קשורים בו בהכרח. אדרבא, רוט מנסה לגולל את החוויות האלה כדי להתוות מנעד של היענויות אָפקטיביות לקריאה הנותרות בדרך כלל חתומות בינינו-לבין-עצמנו ועלולות להתפוגג כמו חלומות כשאנחנו עוברים לספר הבא.

יופייה ועוצמתה של המחווה של מירב רוט טמונים בין היתר בכך שהיא מתעכבת ממושכות על עושרן האניגמטי של הקריאות החתומות. במיפוי המדוקדק שהיא עורכת לסוגי ההזדהות שאנחנו עשויים לחוש כלפי טקסטים, מחבריהם והגיבורים בתוכם, וליחסי ההעברה שיש לנו עימם, יש משקל מכריע לְפתולוגיות של קריאה, המופיעות לעיתים אפילו בצורת התנגדות לקריאה או הימנעות מקריאה בלב הקריאה. מה קורה לקורא עוסק כמובן בהיקסמות מספר, המוליכה את הקורא לחזור אליו שוב ושוב, אל אותה עלילה, אל אותן דמויות, אבל גם בדחייה, בסירוב, באי-רצון או באי-יכולת לקרוא, שעלולים ללבוש ביטוי בניסיון להיפטר מן הטקסט, להשמיד אותו, במשאלה בלתי-אפשרית לאיין את קיומו של מה שלאמתו של דבר אינו ניתן לאיון: “אי-פנייה לספרים או הירדמות מהירה עם תחילת הקריאה, פיזור הריכוז בקלות ויחס ביקורתי וספקני כלפי הטקסט הנקרא. […] קריאה שמתנגדת להשתתפות פעילה של נפש הקורא בתהליכים שמזמנת לו הקריאה” (עמ’ 100), היא כותבת. עם זאת, במקרים קיצוניים של התנגדות לקריאה, של מה שנראה כקריאה אינטלקטואלית עקרה או חסומה, של אי-נחת או קוצר-רוח המניעים אותנו לתזז בין ספר לספר, של פליטה ברוטאלית של מה שנקרא – רוט מאפשרת לחשוב גם על סיטואציות מורכבות של קריאה טרנספורמטיבית, כזו שהקורא נבנה מתוכה וחורג ממנה, כקריאה שעוברת ואולי אפילו חייבת לעבור דרך פתולוגיה מסוימת של קריאה כדי להיות ראויה לשמה.


דיוקנה של הזדהות דביקה

רוט מתעכבת על סוגי הזדהות פרימיטיבית עם טקסטים, כגון הזדהות מחפיצה או מאנישה שבה הדמות או המחבר הם חפצים שאפשר להשתמש בהם, או לחלופין בני אנוש העוקבים אחר הקורא במבטם ולפעמים נתונים להאדרה פרנואידית-סכיזואידית כאילו יש בידם, בטוב המוחלט שהם מגלמים, לשמש עבורו כמצפן או כמגדלור (עמ’ 78) – העברה העלולה בדיוק בשל טבעה המאדיר להתהפך לכדי הרס אלים של האובייקט. במקרים כאלה לא מדובר במצב הטרנספורמטיבי האופטימלי שבו הקורא המשליך על הטקסט והטקסט שמשליכים לתוכו משתנים לכדי ‘הכלאה שלישית’ שאינה זהה לאיש (עמ’ 168). לא מדובר, אפוא, בלשונה של רוט, במצב שבו הקורא “לא רק ‘נהיה הדמות’ אלא אף נותן לדמות ‘להיות הוא’ וכך הוא חווה דרכה אפשרויות ‘אני’ נוספות”. מדובר במקרים הפוכים, רגרסיביים, שבהם דומה שהספר מספק צורך קמאי עבור הקורא הבולע לתוכו את המסמנים עד כדי קריסת בוחן המציאות שלו. כך סארטר, המתאר בספרו האוטוביוגרפי המילים, את היצמדותו הילדית הקונקרטית לדמויות ספרותיות. רוט משרטטת בעקבותיו את דיוקנה של הזדהות דביקה, שאינה מקרבת בין העולם הפנימי של הקורא לבין העולם שנברא בספר. ההידבקות הופכת את גוף הספר או את גוף המילים למעטפת המגנה על העצמי מפני התפרקות, מבלי שהיא עוברת דרך הפנמת הכתוב. ואולם מנגנוני הגנה אלה שבריריים ורגעיים, והנפש אינה יכולה להישען עליהם לאורך זמן (עמ’ 91). אפילו אם דומה שהילד “מרגיש קרבה פיזית ונפשית לעולם של הגדולים ולנשגב”, היא כותבת, “העולם הפנימי נותר חרד וריק גם לאחר שהשתטח על שטיח התפילה הספרותי” (עמ’ 89). אנליזה זו מאפשרת גישה מחודשת לַדמות שיצר סארטר ברומן המוקדם שלו הבחילה, עשרים ושש שנה לפני שכתב את המילים, דמותו של האוטודידקט, האלטר-אגו הפרודי של גיבור הספר, רוקנטן, ואולי תאומו המדומיין של הילד שהיה: איש היושב כל ימיו בספריית העיר המדומיינת בוביל וחי באמצעות קיומו של פולחן קריאה על פי סדר אלפביתי, פולחן הנשען על אמונה בַּשיירים החומריים והלשוניים של העבר. אלא שלהבדיל מסארטר הילד, המודע לפרקים לאחיזת-העיניים שהוא נתון בה, האוטודידקט, האוכל תמיד תוך כדי קריאה, סבור שהוא נעשה אחד עם הספרים שהוא בולע. בדיונה בסיפור “דפי אספרן” מאת הנרי ג’יימס, רוט מתארת באופן דומה אותה “טורפנות” של המספר הרודף אחר דפיו של אספרן, המשורר המת, הנמצאים בחזקתה של האהובה הקשישה שהשירים נכתבו לכבודה. “בעלת המכתבים”, היא כותבת, “[…] אף היא בחזקת ‘קורא’, שקורא אחר, גזול [המספר], חש צרות עין כלפיו” (עמ’ 221), כשהוא מבקש בקניבליות מפלצתית “לבלוע את האובייקט כדי לבטל את החסר” (עמ’ 231). בלשונה של רוט, “זהו סיפור על קריאה שבה המילים שאמורות להוות חלופה ל’דברים עצמם’ נתפשות בתור ‘הדבר עצמו’, נכס שיש לבלוע ולבעול במקום להפנים, לעבד ולצקת בו משמעות אישית” (עמ’ 226).


שפת האם ושרבוטי האב

המקבילה האוראלית הנוצרת בין התשוקה לדעת לבין הקיום, שעלולה להתפתח לפתולוגיה, מקבלת עם זאת גילום טרנספורמטיבי בספרה של אווה הופמן זרה בין המילים, רומן אוטוביוגרפי על משבר הגירה מפולין לקנדה ולארצות הברית, ועל המעבר המשתמע מן השפה הפולנית לאנגלית. הופמן, הרוכשת מאוחר את השפה הזרה, אוחזת בה בהתחלה אחיזה טכנית, שטחית, שאינה כרוכה ומעובדת בהוויה החיה והמשחקית של שפת האם. ברגע מאוחר בסיפור, כשהיא כבר משמשת כמורה בשלה, הופמן קוראת לפני תלמידיה שיר של אליוט. רוט כותבת: “הגלות מן השפה לוותה על ידי הופמן בחוויית גלות מילדותה ורק ברגע הקריאה בשירו של אליוט מתרחשת הטרנספורמציה העוצמתית ועם זאת העדינה כל כך שהופמן חווה […] המילים שבות להיות, כמו שהיו בילדות, דברים יפהפיים” (עמ’ 68). ההחפצה הכרוכה בשיבה לחוויה הילדית – היעשותן של המילים לדברים – נתפשת כאן כתנאי לדחוס לתוך השימוש האינסטרומנטלי בשפה הנרכשת איכות סמיוטית, במונחיה של ז’וליה קריסטבה, שאולי לא במקרה דיברה, כמהגרת בעצמה – מבולגריה לצרפת, על אותו ממד קדם-מילולי או על-מילולי בלשון, ממד רתמי-מוזיקלי-אָפקטיבי נשכח של הזמן האבוד, שעלול להימחק לנוכח כניסה נחרצת מדי לסדר הסימבולי. האין זה אופן להתבונן בדרך שעשתה תרצה אתר עם שירתו של נתן אלתרמן אביה – שמבעד לפריזמה שמציעה רוט אפשר לראות בה קוראת מימטית ודביקה של האב – כאשר בקובץ השירים בין סוף לבין סתיו, לאחר מותו של אביה ושנים ספורות קודם למותה שלה, בלעה לתוכה שורות בשיריו והאדירה אותו באמצעותן – “והוא מראש הר יביט בי”, כתבה – רק כדי להחדיר ברפליקות החתומות לכאורה שפת אָפקט, מלנכוליה המפעפעת פנימה דרך תוספות זעירות וסימני פיסוק שאינם מופיעים בלשון המקור, ויש בהם כדי להטות את המשמעות ואף להחריב אותה כליל: “לא הכל הבלים, בתי/ לא הכל הבלים והבל/ […] רק אחרייך הלכתי בתי/ כצוואר אחרי החבל”, ואילו היא: “והארץ היתה הבלים ושוכחת/ ומלאת הבלים והבל./ ואני את מיליך שיננתי בפחד/ צוואר. אחרי. חבל”. ועוד: “שמרי נפשך מן השורף והחותך/ […] והממית כמי באר ואש כיריים”; והיא: “אל כל הארצות אשר כיסית מפני/ אני כעת הולכת כי אני יחידתך./ אני אשר הוזהרתי מן המר והנושך/ הולכת שמה להמרות את מצוותך”.

דמות האב שבה וחוזרת לאורך מה קורה לקורא. היא מבליחה דרך הקונפליקט בין חיים נאכט לבתו בלומה בסיפור פשוט, שבו האב, הקורא ה’אמיתי’, משתאה לנוכח קריאתה שוות הנפש של בתו (עמ’ 105), שדומה שנשארת רחוקה ממהות הקריאה, חסינה בפניה (רוט נשענת כאן על קריאתה של רחל צורן); היא מופיעה בניסיונותיו הכפייתיים של קירקגור בחיל ורעדה “לראות את אברהם”; דמות האב נבראת באב הבדוי של פירנדלו בשש דמויות מחפשות מחבר; והיא נידונה בהרחבה דרך האב הנעדר של סארטר הילד בהמילים. בקריאה שמציעה רוט, סארטר “מכחיש את הזדקקותו לאביו ואת כאבו על אובדנו, אך הכחשה זו מתערערת באופן עקיף דרך עיסוקו באפשרות המשותפת לבן החי ולאביו המת לשים את ידיהם על אותם ספרים […] כאשר הוא מפשפש בספרים ומגלה בהם שרבוטים של האב על דפי הספר מימים שבהם אביו היה חי וקרא בספרים אלה בעצמו. […] את המאמץ מכמיר הלב להבין את ה’קשקושים הבלתי קריאים’ [כך מכנה סארטר את מה שגילה בשולי הדפים], שהיו השריד הישיר ביותר שהיה לו מ’קולו’ של אביו, סארטר ממיר מיד בהכחשה אומניפוטנטית של כמיהתו לאב: ‘את הספרים מכרתי: כה מעט העסיק אותי הנפטר הזה’. […] הקשקושים נשארים בלתי קריאים והפוטנציאל הגלום לקרבה ביניהם רק מדגיש את היעדרו. […] הקריאה הכמהה לחרוג מכבלי הזמן והמוות הפכה למעשה של השקעה באב נעדר” (עמ’ 183–185). דימוי שרבוטי האב בשולי הספרים משמש את רוט לתאר את מה שעבורה הוא כנראה הסוציאליזציה הרחבה ביותר, ה”חבירה של הקורא לקוראים מכל זמן בעבר” (עמ’ 182), קהילת קוראים השבה ומעבירה ספרים מיד ליד לאורך הדורות, פוליס של קריאה, המהווה גם את הממד הפוליטי הדיסקרטי של הספר הזה, שאינו מחויב לארון ספרים מסוים. “כל קריאה בטקסט ספרותי”, היא כותבת, “מעידה כי אין אנו בוראים ואדונים בלעדיים על הזמן, הגוף, האחר, החיים והמוות, הלא-מודע, ובכלל אלה גם לא על השפה שבה אנו מבטאים את עצמנו. אך יש בכך גם משום נחמה פוטנציאלית: קריאת ספרות […] מאפשרת לקורא המתמסר לה מתוך צניעות למצוא חסות תחת קורת גג של גורל אנושי משותף” (עמ’ 246).

אם שרבוטי האב עומדים ביסוד הרעיון הפוליטי של קהילת הקוראים, של “הצד שלנו”, כפי שהוא מכונה במבוא למבוא של הספר, סצנת הקריאה של רוט חוזרת לשושלת האם, ל”חיק המילה הכתובה”, בלשונה. האם הכותבת היא המתוארת בפרגמנט הקצר הניצב על סף מה קורה לקורא. כמו קולט, בספרה הולדת יום, שהעידה על אמה כעל “יד שניסתה להנחיל לי אלפבית חדש”, לומדת הבת מגיל צעיר לקרוא במערך הטרוגני של סימנים ספרותיים וחוץ-ספרותיים, בתנוחות הגוף, בקולות ההדפסה, באותיות, שבאמצעות העולם שהן מחוללות מאפשרות להיות בעת ובעונה אחת בתוך הבית ומחוץ לבית. זהו הציווי ההורי: קראי. מכאן ואילך את יכולה לקרוא כמו בלומה, או כמו אווה הופמן, או כמו סארטר, או כמו עשרות הקוראות והקוראים שאת מצטטת לאורך הספר, לבלוע, לעכל, להתמרד, להירדם, לחרוג. לא תוכלי לחמוק מקריאה. היי כאן ושם, היי כבולה ומשוחררת. “הקורא הופך לקורא של קיומו”, היא כותבת כמאתיים עמודים אחר כך. אבל במוטו, לפני שהמסך עולה: “ספרים הם הקדמות לחלומות”.


עטיפת הספר “מה קורה לקורא?”. הספר ראה אור בהוצאת כרמל