יש חלק אפל בתרבות שלנו שקשה להתעלם ממנו. החלק הזה של צייתנות עיוורת.
בגלל שאיזה חוק כתוב בספר ישן עכשיו גם אמורים לקיים אותו? איזה רב אמר משהו וזהו. אסור לשאול שאלות?!
אבל האמת היא שזה קצת יותר מורכב. בני אדם לא באמת מצייתים כל כך בקלות.
אז איך יהודים שמרו על כל הכללים שלהם, בלי מערכת אכיפה שלטונית הדוקה?
ובכן, עם ספרים בלתי גמורים.
תכף נגיע למה זה בדיוק ספר בלתי גמור, אבל קודם בואו נסתכל על הספר שהפך לשם נרדף להלכה – השולחן ערוך.
השולחן ערוך הוא ה-סמל לחוקים יבשים, ה-סמל לציות עיוור אבל משהו בו לא עובד כמו שהיינו מצפים.
הסיפור מתחיל כאן –
יוסף קארו נולד בספרד בסוף המאה ה-15 ובגיל 4 הוא חווה על בשרו את אחת הטלטלות הגדולות שעברו על העם היהודי – מלך ספרד מודיע שהוא מגרש את כל היהודים.
באותה שנה שקולומבוס יצא לגלות את העולם החדש, הקהילה היהודית יצאה אל עולם חדש משל עצמה. עולם לא יציב של נדודים. משפחת קארו עוברת בין ערים ברחבי האימפריה העות'מאנית ויוסף הצעיר בסופו של דבר מגיע לצפת.
אבל בדרך קורה משהו מעניין.
באיזה לילה קצת אחרי שהוא נרדם מתגלה אליו מלאך. את השיחה איתו הוא מתעד ביומן מיסטי שנקרא מגיד מישרים. קארו מבין שהמצב עכשיו גרוע. היהודים מתפזרים ברחבי העולם והתרבות היהודית המפוארת שנבנתה בספרד תכף תלך לאיבוד.
אבל המלאך פחות או יותר אומר לו – יש מישהו אחד שיכול להציל את המצב, והמישהו הזה הוא…אתה.
המלאך מדרבן את קארו לכתוב ספר שיהיה הזיקוק המושלם של הקול האמיתי של ההלכה. משהו מובן ויסודי, שיסדר מחדש את הבלאגן שנוצר.
קארו עובד 32 שנה על היצירה המונומנטלית שלו שנקראת הבית יוסף. זו יצירה מקיפה מאוד והוא מחליט לצמצם אותה עוד יותר ל-handbook פשוט שכל יהודי יוכל להשתמש בו. ולדבר הזה הוא קורא…
השולחן ערוך.
השולחן ערוך הוא ספר קצר וברור והוא מצליח מיד. למזלו של קארו הספר יוצא קצת אחרי המצאת הדפוס וזה בכלל מעיף עותקים. או כמו שהמגיה מנחם הכהן פורטו כתב' הספר הובא "במסורת ברית הדפוס, אשר הן הנה היו כנפים להם לעופף על פני תבל".
אבל יש מישהו שלא מרוצה מהעניין…
באותו זמן בקראקוב שבפולין יושב רבי משה איסרליש, או בקיצור – הרמ"א (Ha'Rema).
גם הוא עובד כבר שנים על יצירה מונומנטלית שתסכם את כל ההלכה. ואז מגיע אליו הספר של קארו.
הוא מתאר את הרגע הנורא הזה בכתב: "אחזני פלצות ולבשני חלחלה. אז נבהלתי שפועל ריק פעלתי… ושינתי בחינם ממני גזלתי!"
הוא הלום לחלוטין. והוא מבין שעומדות בפניו שתי אפשרויות – לגנוז את מפעל החיים שלו או להתחרות בקארו.
אז הוא הולך על אפשרות שלישית. הוא לוקח את הספר של קארו וכמו פולני טוב רק מעיר הערות.
הוא קורא להערות האלה "מפת השולחן" כי הוא רק בא ופרש את המפה על שולחן.
וזה נראה ככה:
זו ההתחלה של השולחן ערוך.
רבי יוסף קארו פותח את השולחן ערוך במילים "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". כלומר צריך לקום עוד לפני שהשמש זורחת.
אתם רואים שבאמצע הגופן הופך לכתב רש"י? זו ההערה של הרמ"א:
"הגה (זו הפתיחה הקבועה להערות): ועל כל פנים לא יאחר זמן התפילה שהציבור מתפללין"
כלומר, תשתדל לקום לא אחרי כולם.
אפשר כבר בפסקה הראשונה להרגיש את ההבדלים ביניהם. לאורך הספר, הרמ"א גם מכניס פנימה הרבה ממנהגי אשכנז ואיפה שקארו מחפש לתת הנחייה חותכת הרמ"א מבקש לפתוח ולהשאיר מקום לעוד אפשרויות.
בסופו של דבר התכנית של הרמ"א עובדת ומהיום שהשולחן והמפה מודפסים יחד הם לא נפרדים.
אבל למה דווקא השולחן ערוך כל כך הצליח? יש אלפי ספרי הלכה חשובים שאומרים בדרכים שונות מה יהודי אמור לעשות.
סיבה אחת היא המפה. ההערות של הרמ"א הופכות את השולחן ערוך לרלוונטי במיוחד גם עבור יהודי אשכנז. כדי לקרוא את המפה צריך להשיג את השולחן וזה תורם לפופולריות של הספר.
אבל יש עוד סיבה, יסודית יותר.
שמעתי עליה ממעוז כהנא. מעוז הוא פרופסור באוניברסיטת תל-אביב. הוא עוסק בהלכה, בתרבות הדפוס, בגירושי שדים, בבתי קפה באירופה והוא גם…חוקר את השולחן ערוך.
והוא אומר דבר כזה –
השולחן ערוך הוא לא מנואל, הוא לא משהו שמאפשר לך לפתוח אותו ולעשות מה שכתוב. יש בו המון קצוות פתוחים, יש בו הרבה מאוד עמימויות מכוונות וסתירות מכוונות. הוא ספר בלתי גמור וזה שורש החיוניות שלו וזו הסיבה שהוא עדיין רלוונטי עד היום. זה מאפיין מאוד בסיסי של ספרות המופת היהודית שבה בספר בלתי גמור אתה קורא ועל כרחך אתה הופך להיות חלק מכתיבת הספר עצמו.
מעוז מסביר שספר בלתי גמור הוא ספר שבעצם אי אפשר פשוט לצטט אותו. חייבים איכשהו להמשיך לכתוב אותו כדי להפיק ממנו משהו. זה מה שהרמ"א עשה וזה מה שעשו שלל הפרשנים שכתבו על השולחן ערוך וזה מה שעושה כל מי שרוצה להשתמש בספר הזה. הוא מתבונן במה שכתוב, מחפש את החורים, בודק במקורות נוספים ובסופו של דבר מכריע בעצמו על פי דעתו האישית.
השולחן ערוך כל כך מוכר כי הוא גם כינס את כל ההלכה שבאה לפניו, אבל גם הפך לפלטפורמה לכל הדיון ההלכתי שבא אחריו.
מעוז מבהיר שבעולם היהודי אין בירוקרטיה פוליטית. אין רבנות ראשית, אין אפיפיור, אין מדינה. אין מישהו שבגללו צריך להגיע להחלטה אחת. ולכן הז'אנר הכי מצליח הוא הז'אנר הבלתי גמור. הכוח הוא כוח השכנוע והשכנוע החזק ביותר הוא פשוט להפוך אותך לחלק.
או במילים אחרות, ספר שיגיד בצורה קצת ברורה מדי מה צריך לעשות, לא יצליח. לפחות לא בטווח ארוך. אנשים לא רוצים לעשות משהו סתם כי זה כתוב בספר. הם מוכנים להקשיב רק אם הם בעצמם שותפים. וצייתנות היא לא שותפות.
מעניין אני חושבת, לא?
