הבעיה עם ארון הספרים היהודי זה שהוא בכלל לא ארון. הוא 100K ארונות.
ובלתי אפשרי להתמצא בכל השפע הזה.
כשאני התחלתי להתעניין ביהדות לא היה לי מושג מאיפה להתחיל.
הכל היה נראה לי אותו דבר, אף פעם לא מצאתי את סוג הדברים שחיפשתי וגם אם מצאתי, הרגשתי שאין לי מספיק קונטקסט בשביל להבין.
עברו מאז 15 שנה, בינתיים גמעתי 1,500,000+ מילים ואני חושבת שמצאתי שיטה.
כמו כל שיטה אין בה מספיק ניואנסים, ואני יכולה להעיד רק על עצמי, אבל אם אתן מתחילות גמורות שווה לנסות.
אבל רגע לפני שניגשים לספרים, בואו נשאל 'מה אני רוצה להשיג?'
האם המטרה היא לפתוח את המחשבה באופן כללי? לשנות משהו בחשיבה או בהתנהגות שלי? לקבל מושג על מה כולם מדברים? או להבין איך עובדים המנגנונים שמעצבים את היהדות?
כל אזור בארון הספרים היהודי עונה על צורך אחר. אם אני רוצה לחשוב בצורה מופשטת ולהגג, אני לא אפתח ספר חוקים ישיר ורציונלי. ואם אני רוצה להבין עקרונות תשתיתיים ביהדות אני לא אפתח ספר איזוטרי ש-2.5 אנשים מחזיקים ממנו.
אז איך יודעים איפה למצוא את מה שמחפשים?
לי עוזר לחשוב על זה ככה:
הגרף הזה מחלק את הדברים בצורה בוטה מאוד. הוא עובד רק ברזולוציה נמוכה אבל בתור התחלה זה עוזר.
בואו נסתכל על הציר המאוזן, או 'האם הספר הזה אומר לי מה לעשות עם חיי?'
יש ספרים שעוסקים ברעיונות בצורה רחבה ויש ספרים שנכתבו מנקודת הנחה שאת מה שאת קוראת את תיישמי בפועל.
ספרות המוסר, הלכה, חסידות – כולן נועדו לעזור ללומד לשנות משהו באיך שהוא פועל בעולם. הן יהיו בקצה הימני של הציר.
לעומת זאת גמרא, מדרש ולדעתי גם תנ"ך עסוקים הרבה יותר בבירור כללי של רעיונות. הם יהיו לכיוון הקצה השמאלי.
הלאה –
הציר המאונך או 'עד כמה הספר הזה רוחני'
יש איזו הנחה שכל טקסט דתי סובב סביב אלוהים וגם אם לא כתוב במפורש ברור שאמורים להפיק ממנו משמעות רוחנית.
יש ספרים כאלה – ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב, שפת אמת של האדמו"ר מגור, אש קודש של הרבי מפיאסצנה. אלה ספרי חסידות שעוסקים ברעיונות מופשטים שמנסים לגעת בנשגב.
גם ספרות הקבלה היא כזו – זוהר, ספר יצירה וכו'
באופן אישי אני לא מסוגלת ללמוד דברים רוחניים. השפה הזו זרה לי. אני לא מצליחה להבין את ההיגיון הפנימי שלה ואני מוצאת את עצמי נבוכה או משועממת מול אנשים שמנסים להסביר לי. הרבה מהם גם גורמים לי להרגיש שהם בכלל מלמדים ניו אייג' באצטלה של ספרות עתיקה.
אז מה לא רוחני?
ספרות ההלכה למשל עוסקת במערכת חוקים שבאופן מפורש נוצרה בידי אדם. הפוקוס הוא העולם הגשמי, מעשים וחפצים. נכון, המחברים מנסים לכוון למה שהם תופסים כאמת יסודית אבל בדיון עצמו אלוהים הוא לא באמת פקטור.
גם גמרא היא מאוד לא רוחנית בסגנון שלה.
אז נסדר את זה רגע –
כשמסתכלים יותר מקרוב רואים שרוב הספרים בעצם יושבים בכל מיני נקודות ביניים. ספרי חסידות של חב"ד אמנם עוסקים בדרך שבה אמורים לעבוד את אלוהים, אבל הם מדברים על זה בשפה רציונלית להחריד. יש הלכה שנושקת לקבלה, ספרי מוסר שמדברים רק על רעיונות וכולי.
זו הסְכֵמָה הכללית, והיא עוזרת להבין איפה כדאי להתמקם.
אבל יש עוד עקרון, משמעותי מאוד שלא כלול פה –
יש ספרים שאם קראת אותם הבנת את הרעיון שהמחבר ניסה להעביר וזהו. זה מצוין לטיסה, ללפני השינה…
לעומת זאת יש טקסטים שאפשר להבין בהרבה דרכים, כאלה שממש דורשים ממך לפרש אותם בצורה אקטיבית.
תנ"ך, מדרש, משנה, גמרא – את כולם אפשר לקרוא בהרבה מאוד דרכים.
במקרה כולם גם מאוד עתיקים, ואולי זה סוד ההישרדות שלהם.
באופן אישי אני מעדיפה את הסוג השני. אם אני כבר טורחת להקדיש זמן ללימוד בא לי להזיע. אלה גם ספרים שכיף לדון בהם בחברותא.
חבר מוזיקאי פעם סיפר לי שהוא משתדל לנגן רק בכינורות בני 300-400 שנה. לעץ יש תכונה כזו שככל שהוא סופג יותר צלילים הוא מפיק צליל נקי יותר. כינור טוב הוא כזה שעבר הרבה ידיים.
התכונה הזו קיימת גם בטקסטים. טקסט עתיק לא סופג צלילים אבל הוא סופג משמעות.
אם הרבה אנשים למדו אותו זה אומר שגם הרבה אנשים הקדישו תשומת לב לבעיות שבו. זה אומר שהפרשנות תהיה עשירה ומעניינת יותר. ואם כבר מתעסקים בכל זה, כדאי מאוד שיהיה עשיר ומעניין.
ומילה אחרונה אישית – מבחינתי ספר טוב הוא כזה שמעורר אותי לחשוב לעומק על העולם סביבי. הוא לא אומר לי מה לעשות, לא כופה עלי להרגיש דברים שאני לא רוצה ולא קובע לי מה לחשוב. בשבילי להבין שספרות המופת היהודית כוללת כאלה והם אפילו מרכזיים, זה היה גילוי מרעיש. אבל בכל זאת אנחנו בספרייה, אז לא מרעיש מדי… ששש…
