זה קרה לאחר מותו הטראגי של אחיו דוד בעת מסע מסחר בלב ים. רבי משה בן מימון, מגדולי הפוסקים של עם ישראל, הפילוסוף החשוב שבהם ומי שהיה מופקד על הנהגת יהדות מצרים והסביבה, נאלץ למצוא דרך לפרנס את עצמו. הדרך שבחר הרמב"ם, סביבות שנת 1178, הייתה רפואה.
בשל שכלו החריף, כמו גם שמו הרם והנשגב, הפך הרמב"ם תוך שנים ספורות לרופא האישי של חצר המלוכה בקהיר. מרגע זה השתנה הטון של מכתביו האישיים, ודחיפות ועייפות חדרו לכל מילה ומילה שכתב. לתלמידים ולחברים ציין את המעמסה הגדולה על זמנו ועל מרצו, את ריבוי האנשים שהוא צריך לשרת ואת ההשקעה והאנרגיה שתפקידו ומעמדו החדש דורשים ממנו.
למרות הקשיים המתגברים האלה, ברור שהרמב"ם גם הצליח למצוא זמן ליצירה פילוסופית והלכתית חשובה מאין כמותה. הוא עשה זאת בשעות הקטנות של הלילה, שעות שהיה אמור להקדיש לשינה ולהתחדשות. כך הוא סיים לחבר את "מורה נבוכים".
משסיים לחבר את היצירה הפילוסופית הגדולה שלו, יצירה שאותה חיבר בערבית – השפה האינטלקטואלית של סביבתו – ביקשו יהודים היושבים באירופה הזדמנות לקרוא בה. את משימת התרגום לקח על עצמו שמואל אבן תיבון, בן למשפחת מתרגמים חשובה שהתמחתה בתרגום מערבית לעברית.
המתרגם החרוץ שישב בצרפת פנה לרמב"ם בהצעה חריגה. לאחר שקרא את יצירתו של הרמב"ם בשפת המקור, ברור שהכיר מיד בחשיבות העצומה של "המורה", ובשכבות ההסתרה והכיסוי שהעמיד הרמב"ם לאורך היצירה. כיום אנו נוהגים לקרוא ל"מורה הנבוכים" בשם "מביך מורים", והמתרגם הראשון של היצירה כבר הכיר בכך.
על מנת שיוכל לפתור כמה מהשאלות המהותיות שהיו לו לגבי מחשבתו וכתיבתו של הרמב"ם, ביקש שמואל אבן תיבון לעשות על דעת עצמו ועל חשבונו את המסע הארוך מצרפת למצרים כדי לבלות במחיצת עם הרמב"ם כמה זמן שיסכים להקדיש לו.
תשובת הרמב"ם שפכה מים צוננים על הצעת המתרגם:
"אני שוכן במצרים (הכוונה לפוסטט, שאז הייתה עיר נפרדת וכיום היא פרבר של קהיר), והמלך שוכן באלקאהירא, ובין שני המקומות שני תחומי שבת, ולי על המלך מנהג כבד מאוד, אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום, אולם כשימצאוהו חולשה או יחלה אחד מבניו או אחת מפלגשיו לא אסור מאלקהירה, ואני רוב יומי בבית המלך. ואי אפשר לי גם כן אם פקיד אחד או שני פקידים יחלו, ואני צריך להתעסק ברפואתם. כללו של דבר, כל יום ויום אני עולה לאלקהירא בהשכמה. וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שם שום חידוש, אשוב למצרים אחר חצי היום. על כל פנים לא אגיע קודם, ואני מתרעב."
בהמשך המכתב מפרט הרמב"ם את הקושי שלו למצוא אפילו דקות ספורות "עד כדי שאוכל אכילת ארעי, והיא מעת לעת!" משמע, עד שיספיק לחטוף משהו קטן לאכול כדי לא לקרוס מרעב. בכך ניסה להניא הרמב"ם את המתרגם של "מורה נבוכים", כמו גם אנשים רבים אחרים, מלבקר אותו ולטרוד את שעות מנוחתו הספורות.
עד העת החדשה מעטות הדמויות הרבניות שאנו יכולים להציץ לנבכי נפשן, או לקרוא את ההתכתבות הפרטית שלהן. בטח בהתחשב בכך שהרמב"ם חי כמעט אלף שנה טרם זמננו. באמצעות מכתבים שנשמרו לנו בגניזת קהיר, אנו מקבלים הצצה לא רק למחשבותיו הנשגבות של אחד מההוגים והרבנים המרשימים ביותר שיצאו מעם ישראל – מחשבות שבדרך כלל הגה בשעות הלילות ושפרסם (או הצפין) ב"מורה נבוכים" – אלא גם לעומס האיום והמשתק כמעט שהיה מנת חלקו בשעות היום.
