הבעל שם טוב, ר' יוסף כנפו ומשה מונטיפיורי נפגשים במרוקו 

לא, זו לא התחלה של בדיחה אלא סיפור מרגש על מפגש בין הנדיב היהודי הבריטי לרב המרוקאי, ואיך כל זה קשור למכתב ששמור בספרייה הלאומית?

Hp

דיוקנו של משה מונטיפיורי, מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית. לצידו, מכתבו של מונטיפיורי אל ר' יוסף כנפו אשר עותק ממנו שמור בארכיון אשר כנפו, הספרייה הלאומית, ואשר נרשם והונגש בתמיכת קרן סאמיס, סיאטל וושינגטון.

בקצה המערבי של אפריקה, על חוף האוקיינוס האטלנטי, שוכנת עיר שהפכה לסמל של דו-קיום תרבותי ופריחה יהודית – מוגדור. בעיר הזו, בין סמטאותיה המתפתלות וחומותיה העותמאניות, חי במאה ה-19 רבי יוסף כנפו, חכם ומקובל צנוע שהקדיש את חייו ללימוד ולהפצת תורה.

רבי יוסף לא נשא בתפקיד רבני רשמי (בעתיד דווקא בנו יכהן כרב הראשי וכאב בית הדין של הקהילה), שכן הוא בחר בפשטות ובצניעות והקדיש את ימיו לכתיבה וללימוד בבית המדרש המקומי. 

העיר המרוקאית מוגדור, שקיבלה את שמה ממצודה שהקימו במקום הימאים הפורטוגזים שהפכו את הנמל שלה לתחנת התרעננות ומסחר בדרך לדרום אפריקה, הייתה במחצית המאה ה-19 עיר מסחר תוססת, שתושביה היהודים, שבתקופות מסוימות היו הקבוצה הדתית הגדולה בעיר, זכו למעמד מיוחד מידי הסולטן. 

Screenshot 2025 02 05 074920
יהודית יחזקאלי גלילי (מימין) וילד (בנם של אחד מהשליחים), על תותח של מבצר במוגדור, מרוקו, 1954-1956, התמונה מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף שלמה יחזקאלי ויהודית לבית גלילי; רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

אבל במהלך המאה ה-19 הגיעה השפעה חדשה לעיר: הבריטים שמו עיניהם על תחנת המסחר, והפכו את העיר למרכז אינטרסים של האימפריה הבריטית. הם העניקו לחלק מהסוחרים היהודים מעמד נוסף – רבים מהם קיבלו אזרחות בריטית על מנת לחזק את הקשרים המסחריים והפוליטיים עם הבריטים. 

אחד הבריטים המפורסמים שהגיעו באותה תקופה למוגדור היה הנדיב היהודי הידוע, סר משה מונטיפיורי. מונטיפיורי נהג לבקר בקהילות יהודיות שונות ברחבי העולם, במטרה לעמוד מקרוב על מצב הקהילות ולסייע להן ולנזקקיהן בעת הצורך. 

בעת שהותו בעיר, מונטיפיורי ביקר בבית הכנסת "סלאת אל קהל", שם התקבל על ידי חכמי העיר שהציעו לו לפגוש אישיות מקומית מיוחדת – רבי יוסף כנפו, חכם צנוע שלא הצטרף לקבלת הפנים ונשאר ללמוד בבית המדרש. 

מונטיפיורי מצא את רבי יוסף שקוע בכתיבה. במהלך השיחה הוא התעניין בעבודתו של רבי יוסף, וזה סיפר לו כי הוא מתרגם את סיפורי הבעל שם טוב לערבית יהודית, על מנת שגם יהודי המקום שלא הבינו את לשון הקודש, יוכלו ללמוד מהם. 

מונטיפיורי התרשם עמוקות מעמלו של רבי יוסף. הוא הכיר היטב מסעות מהם, ובכל זאת התרגש לראות את מילותיו של מייסד החסידות מגיעות מפאתי פודוליה שבמזרח אירופה עד לפינה המערב אפריקאית היפהפייה הזו. 

כשנפרד מונטיפיורי מהחכם הצנוע, העניק לו רבי יוסף את אחד מספריו שלו עצמו – "זבח פסח". 

כששב מונטיפיורי לביתו בבריטניה, הוא לא שכח את דמותו של רבי יוסף, ולימים שלח לו מכתב הוקרה, אליו צורפו שתי לירות שטרלינג במטבעות זהב. 

עותק של המכתב הזה שמור היום בספרייה הלאומית, בארכיון אשר כנפו.

המכתב של מונטפיורי
מכתבו של משה מונטיפיורי לרבי יוסף כנפו. תמונת המכתב המקורי באדיבות המשפחה. עותק של המכתב שמור בארכיון אשר כנפו בספרייה הלאומית

אבל למרות כוונתו של מונטיפיורי לתמוך בתלמיד החכם שהרשים אותו כל כך, מתנתו הגיעה בסופו של דבר לידיים אחרות.

בדרך לביתו מבית המדרש, כאשר המכתב והמתנה מונחים בכיסו, פגש רבי יוסף את אחד מעניי הקהילה, שביקש נדבה עבור חתונת ביתו. רבי יוסף שלח את ידו לכיסו, בכוונה לתת לו כמה מטבעות נחושת שהיו ברשותו, אך בטעות  הוציא את מטבעות הזהב ששלח לו מונטיפיורי. 

רק כשחזר לביתו, תוך כדי שהוא מספר לאשתו על מכתב ההוקרה ועל המתנה, הבחין בטעותו. אשתו דרשה בתחילה שילך לחפש את הקבצן ויחליף את המטבעות שהעניק לו, אבל רבי יוסף סרב ואמר: "כך גילגל הקדוש ברוך הוא. שמתנתו של מונטיפיורי תשמח את הכלה הענייה ומשפחתה". 

***

אם תחפשו את שמו של רבי יוסף באתר הספרייה הלאומית, תמצאו לא מעט ספרים שכתב. שכן הוא השאיר אחריו ספרים תורניים רבים, שרובם הודפסו בזמנו בדפוס ליוורנו שבאיטליה. צאצאיו, שעלו לארץ ישראל, הוציאו אותם לאור במהדורות מחודשות תחת הכותרת "אות ברית קודש". 

גן הילדים שהפך למפקדת המוסד במרוקו

יהודית גלילי הגיעה בשנת 1954 למרוקו, במסגרת שליחות של הסוכנות היהודית | היא הקימה גן ילדים, אולפן ורשת של קשרים עם יהודי קזבלנקה | יום אחד היא גילתה קבוצת גברים זרים בווילה בה היה הגן, והופתעה לגלות: הם מדברים עברית | כך גויסה יהודית ל"מסגרת", המחתרת היהודית במרוקו | בבוקר גננת, בערב סוכנת - זה סיפור אמיתי, לא סרט ריגול

הגננת יהודית יחזקאלי גלילי (משמאל) בחגיגות חג החנוכה בגן הילדים העברי הראשון, קזבלנקה, מרוקו.

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם נשלחים לארץ זרה, מתבקשים לפתוח גן ילדים עברי לילדי הקהילה היהודית, ובוקר אחד מגלים שהגן שפתחתם – הפך לבסיס אימונים של המוסד ונפתח בו סניף של המחתרת היהודית. נשמע כמו סיפור מסרט אקשן? אולי, אבל מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, וזה למעשה רק קצה הקרחון. את מה שהצנזורה אישרה לפרסם, סיפרה הגיבורה של הסיפור: ממש לקראת סוף שנת 2022 התפרסם לראשונה ספרה של יהודית יחזקאלי (גלילי), "שליחות גורלית", ובו היא מספרת על החוויות הבלתי־יאמנו שעברה במרוקו.

בשנת 1954 נשלחה יהודית גלילי למרוקו מטעם מחלקת התרבות והחינוך של הסוכנות היהודית. המשימה שלה הייתה פשוטה: להקים גן ילדים ישראלי־עברי במרוקו וללמד עברית באולפן. באותה תקופה עבדה גלילי בתור מורה במעברת הרטוב אותה עזרה להקים, ויום אחד, בעודה ממתינה לרכבת שתחזיר אותה לביתה בירושלים, סיפר לה אחד מחבריה שבסוכנות מחפשים מורים לשליחות במרוקו. יהודית, שכדי להבין איפה נמצאת קזבלנקה הייתה צריכה לפתוח אטלס, לא נרתעה – ובעידוד חבריה החליטה לקחת על עצמה את המשימה. לאחר שעברה את הראיונות ואת כל מסלול הקבלה, מצאה את עצמה בתפקיד רשמי במרוקו בשנת 1954, והיא רק בת 24.

גלילי, ילדית 1930, נולדה בטבריה וגדלה בנשר. בנעוריה השתתפה בפעילות הנוער העובד והלומד וכן הייתה בגדנ"ע. בטרם נשלחה למרוקו, הספיקה להשתתף בהכשרת מ"כים של הפלמ"ח, לחמה במבצעים ונפצעה בקרב על חיפה. במאי 1948 הצטרפה לחטיבת הראל ועסקה בליווי והדרכת שיירות.

יהודית גלילי (לימים יחזקאלי) מתאמנת בנשק באימוני הפלמ"ח.

 

אימוני חברי הפלמ"ח בחציית מקווה מים.יהודית גלילי יחזקאלי יושבת על כתף של אחד מהאנשים

המשימה: להקים גן ילדים ציוני במרוקו

משימתה של יהודית, לפחות בהתחלה, הייתה תמצית העשייה הציונית בחו"ל באותה תקופה: לעניין ולקרב לארץ את יהודי מרוקו, בני המעמד הבינוני והעליון, שהתרחקו מהרעיון הציוני וממדינת ישראל. יהדות מרוקו הייתה הגדולה בקהילות היהודיות בארצות האסלאם. היהודים המשכילים והאמידים נהגו לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך צרפתיים ולא לבתי ספר ציוניים כמו אליאנס ומוסדות דומים לו. חלק גדול מאוכלוסייה זו, שהיה לה ריכוז גדול מאוד בקזבלנקה (לשם נשלחה יהודית) כלל לא שקל את רעיון העלייה למדינת ישראל. באותה תקופה מרוקו עדיין הייתה "מדינת חסות" לא עצמאית, תחת "פרוטקטורט" של המשטר הצרפתי הקולוניאלי – שעמד להסתיים. למרות מספר אירועים אלימים (כמו הפוגרומים בערים אוג'דה וג'ראדה שארעו אחרי הכרזת העצמאות הישראלית) היו יהודי מרוקו במצב נוח יחסית תחת המשטר הצרפתי, אולם מדינת ישראל ידעה שלא לעולם חוסן – ושלחה שליחים לקרב את יהודי מרוקו לרעיון הציוני, לכל מקרה שלא יהיה.

בשנה הראשונה של שליחותה עמלה יהודית על הקמת גן ילדים עברי בקזבלנקה, ולצדו אולפן ללימוד עברית. בגן לימדו עברית וזו הייתה השפה בה התנהלו הלימודים, שנוהלו על-ידי יהודית והסייעת ציפורה, יהודיה מקומית שדיברה עברית. הגן פעל באותה מתכונת בה פעלו הגנים העבריים בארץ ולפי אותה תוכנית לימודים. הילדים הגיעו לגן בהסעות מיוחדות והציוד נתרם על ידי גופים ציוניים במדינת ישראל ועל ידי הג'וינט. הגן הוקם בווילה יוקרתית ברובע הצרפתי בקזבלנקה והותקנו בו מגורים עבור יהודית, שתוך כדי עבודה יצרה קשרים עם הורי הילדים בקהילה המקומית, אשר בעתיד יוכחו כמועילים מאוד. לימים, חלק מההורים ששלחו את ילדיהם ללמוד בגן – גויסו בעצמם ל"מסגרת" – המחתרת היהודית במרוקו. כבר בשנת 1954 נשלחו נציגים של שירות הבטחון הישראלי למרוקו, ובראשם אל"מ שלמה חביליו, כדי להעריך את מצב היהודים במדינה. מרוקו חתרה לעבר עצמאות, והיהודים – שמעמדם השתפר בתקופת הקולוניאליזם הצרפתי – היו צריכים להיערך מחדש לשינוי המתקרב. למעשה, גם שליחותה המקורית של יהודית גלילי הייתה ברקע הדברים, שכן עידוד עלייה היה אחת הדרכים הרשמיות של ישראל להתמודד עם המצב.

תמונת מחזור של גן הילדים בחג הפורים, יהודית גלילי-יחזקאלי (שורה שנייה ראשונה מימין), נשר.

לאחר שנה של עבודה, יצאה יהודית לחופשה קצרה. כשחזרה, המצב במדינה החמיר מאוד. כבר לפני כן הסולטאן מוחמד החמישי הוגלה, הייתה הפיכה במצרים וכל האזור הפך לא יציב. מדינת ישראל העריכה כי מרוקו תצטרף לקו האנטי־ישראלי שהנהיגו מדינות ערב, ונוצר חשש לחיי קרוב ל-200,000 יהודי מרוקו שעוד נותרו במדינה. המוסד האיץ את הקמת "המסגרת", המחתרת היהודית במרוקו, ותאים שונים של הארגון החלו להיפתח בחשאי במדינה. אחד מהם נפתח ממש בתוך גן הילדים שהקימה יהודית גלילי. ה-16 בנובמבר 1955, יום חזרתו של מלך מרוקו לארצו, היה נקודת מפנה עבור יהודית. המחתרת באותה תקופה עסקה במציאת כיסוי, היטמעות בין שליחי הסוכנות להם היה "הכשר" רשמי להיות במדינה, וגיוס מקומיים לשורותיה. כך, כאשר חזרה יהודית מהחופשה הקצרה אליה יצאה, גילתה כי הגן השוכן בווילה – גויס לצרכים אחרים.

המלך מוחמד החמישי ובנו מולאי חסן בשובם מהגלות במדגסקר מובל ברכב ובליווי פרשים, רחובות קזבלנקה, מרוקו. צילום: יהודית גלילי

יהודית גלילי, כינוי המחתרת: "נורה"

"כאשר עליתי בגרם המדרגות לחדרי, שמעתי קולות מוזרים שבקעו מהקומה השנייה (…). חשבתי להסתלק במהירות, אך הצלילים שהגיעו לאוזני היו צלילי השפה העברית. נרגעתי. נדהמתי לגלות שם אנשים בלתי-מוכרים, ואני חושבת שהם נבהלו יותר ממני… הם היו אמורים להיות שליחים 'סודיים' במידור מוחלט, הגיעו בהתגנבות יחידים למרוקו ואיש אינו יודע על קיומם כאן, ופתאום הם מתגלים ביחד לפני ישראלית אלמונית…". כך שחזרה יהודית גלילי בזכרונותיה את המפגש הראשון עם אנשי המחתרת היהודית במרוקו. שלמה יחזקאלי, מנהיג התא ולימים בעלה של יהודית, היה הראשון שהתעשת, הזמין אותה לשבת והחל בתחקיר לאחר שהציג את עצמו בקצרה. "עניתי על כל השאלות כמו ילדה טובה, ולבסוף פקעה סבלנותי. בטון כועס שאינו משתמע לשתי פנים פתחתי ושאלתי, מה החקירות האלה? מי אתם? באיזו רשות נכנסתם לגן? אני גרה כאן וזה הגן שלי!", כתבה יהודית על אותה פגישה. לאחר הבעת העמדה ההחלטית הזו המתח נשבר, ובסופה מצאה את עצמה יהודית מגויסת למחתרת היהודית במרוקו. היא הסכימה להצטרף על אף שכלל לא ידעה במה מדובר, אחרי שגילתה שחברי המחתרת יודעים עליה הכל בלי שתצטרך להגיד אף מילה.

ילדה נותנת תרומת לקופסה הכחולה של קרן קימת לישראל, גן הילדים העברי, קזבלנקה, מרוקו. במרכז הגננת יהודית יחזקאלי גלילי. ילדי הגן מחופשים בחג פורים.

כבר באותה פגישה אליה יהודית התפרצה ללא כוונת תחילה, החליטו אנשי "המסגרת" לקבע את משכנם במבנה גן הילדים בקזבלנקה. כך הפך גן הילדים למפקדה זמנית של המחתרת היהודית במרוקו. מרתף הגן הוכשר והוכן להפוך להיות סליק הנשק הראשון של ההתארגנות היהודית, ובהמשך הוא שימש גם מקום אימונים, אזור פירוק והרכבה של כלי נשק ואמצעי לחימה, וכן כמקום פגישות חשאיות בו הושבעו מגויסים חדשים. אנשי המוסד התחזו לשליחי סוכנות, וכך הפך הגוף הציוני המוכר למעורב עמוקות בפעילות המוסד. יהודית, בתור שליחה "עם תעודות", הפכה לנכס עבור המחתרת. תפקידה בתור גננת אפשר לה להיות בקשר עם מקומיים – מהורי הילדים בגן ועד לתלמידים באולפן, להקשיב לשיחות של אחרים ולהבין הלך רוח, והכי חשוב – למצוא מגויסים פוטנציאליים. יהודית למדה לכתוב בדיו סמוי ולהכין סליקים לנשק, אומנה בשיטות שונות של איסוף חומרים ומידע, ואף קיבלה כינוי מחתרת – "נורה". מלבד המיומנויות שצוינו, יהודית שימשה גם כבלדרית וקשרית בין קבוצות שונות, ולבסוף – גם החלה לזייף דרכונים ליהודים שרצו לברוח ממרוקו.

הגננת יהודית יחזקאלי גלילי וילדי הגן העברי הראשון מחופשים בחג פורים, קזבלנקה, מרוקו

גן ילדים ומפקדת המחתרת היהודית

איך זה עבד בפועל? לדוגמה, כרמלה, יונה ובתם אורלי – שני אנשי מוסד ובתם – הגיעו למרוקו בכיסוי של שליחי הסוכנות והשתקעו בקזבלנקה. הבת אורלי נקלטה בגן של יהודית, מה שסיפק כיסוי מושלם לשיחות בין יהודית לבין הזוג. בבקרים, כשהביאה כרמלה את בתה לגן, הייתה משאירה אצל יהודית חבילות ומכתבים מסווגים, אותם יהודית העבירה הלאה בתור הבלדרית. יונה היה סגנו של שלמה יחזקאלי, מפקד המסגרת, והתעסק בקליטת נשק, הסלקתו ואימונים בשימוש בו. כמו כן היה מומחה ביצירת מעטפות כפולות בעלות תוכן מוסתר. בעת שהיה מגיע לגן עסק ביצירת סליקים שונים בתוך שטח הווילה, למשל בעציץ הגדול בקדמת הווילה בו יצר חלל מוסתר והחביא בו ידיעות. הסליקים שימשו להצפנת הודעות והחבאת נשק. במקביל, הפכה יהודית למרגלת בפני עצמה: כל שיחה עם הורי הגן הפכה למקור מידע שהועבר לאנשי המסגרת. בין תלמידות האולפן היו נערות ונשים שעבדו במשרדים ממשלתיים או אצל פקידים בכירים במוסדות שונים, וגם הן לעתים גויסו לאיסוף מידע. הגן שימש כמוקד לשליחת רכוש של משפחות יהודיות שלא יכלו לקחת אותו איתן, הייתה בו רשת אלחוט בין מרוקו וצרפת, חוליות שלא ידעו אחת על השנייה התאמנו בו, ולבסוף – גם אזורים שונים בתוכו ננעלו ונפתחו רק למשמע הסיסמה הנכונה. חשוב גם לזכור שלאורך כל הפעילות הזו, הגן המשיך לפעול כרגיל.

סיפור אהבה. שלמה יחזקאלי, מפקד "המסגרת" ורעייתו יהודית גלילי אותה גייס למחתרת, בכיתת לימוד שיעורי עברית וחשבון, קזבלנקה, מרוקו

בתחילת חודש יוני 1956 התקבלה החלטה בקרב השלטונות במרוקו לצמצם את הפעילות הציונית במדינה. עד לסגירתו הסופית המשיך גן הילדים של יהודית גלילי לפעול בתפוסה מלאה ולשמש מרכז פעילות של "המסגרת". לאחר סגירתו עברה המחתרת היהודית לפעול באזורים אחרים וממקומות שונים. יהודית גלילי לא עזבה את מרוקו, אלא המשיכה בעבודתה במחנה העולים "מזאגאן" ליד קזבלנקה, עד שנאלצה לעזוב. לאחר מכן המשיכה גם ממרסיי בעבודה מחתרתית למען יהדות מרוקו.

המשיכה בפעילות גם לאחר שגורשה מהמדינה. יהודית יחזקאלי גלילי מקלידה במכונת כתיבה הכנת רשימת עולים בלתי ליגאליים ממרוקו לישראל, מרסיי, צרפת

לימים התחתנה עם שלמה יחזקאלי, מפקד "המסגרת" במרוקו שאותו פגשה לראשונה באותו יום גורלי. יחד הם המשיכו לעסוק בפעילות בטחונית, מודיעינית וציבורית ישראלית בפריז, בין השנים 1964-1960. בהמשך התגוררו גם באפריקה בתפקיד רשמי, ולבסוף חזרו לארץ. יהודית עסקה בחינוך, הוראה וכתיבה, ובמקביל לפעילותה החינוכית עסקה בציור, פיסול, כתיבת ספרים ויצירת סרטים. היא פרסמה תשעה ספרים, עשרות כתבות ותערוכות, וגם שלושה סרטים. לאורך חייה זכתה בפרסים רבים, ויחד עם שלמה גלילי הביאה שלושה ילדים לעולם והקימה משפחה בישראל. ספרה האחרון, "שליחות גורלית", מספר על שליחותה במרוקו ושימש כמקור לכתבה זו. הספר זמין לקריאה באינטרנט.

כמו בסרט ריגול. יהודית גלילי יחזקאלי (מימין) עם שלמה יחזקאלי בבית קפה, קזבלנקה, מרוקו

 

התמונות בכתבה הן חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינות במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

כל הכבוד לשר?

היהודים שהכריזו מלחמה על משה מונטיפיורי

משה מונטיפיורי, אוסף שבדרון

משה מונטיפיורי, מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית

גלו עוד על היישוב הישן: סיפורים, תמונות של אישים נבחרים, מסמכים נדירים ועוד

 

וּפֹה מַתָּן בַּסֵּתֶר, וְשָׁמָּה נְדָבָה

וּפֹה צְבִיטָה בַּלְּחִי אוֹ לִטּוּף שֶׁל אַהֲבָה

וּלְכָל הַיְּהוּדִים שִׂמְחָה וְגַאֲוָה

וְכָל הַכָּבוֹד לַשַּׂר!

האמנם?

"נדבן", "נציג היהודים" ו-"מנהיג יהודי העולם", הם רק דוגמה לכמה מהתארים המיוחסים למשה מונטיפיורי שנשלפו מחיפוש מהיר בגוגל. מונטיפיורי הוא כנראה אחד השמות הכי מזוהים עם הישוב הארץ-ישראלי במאה ה-19, וכפי שמרמזים תאריו הרבים – כמעט תמיד ההקשר חיובי. אך כפי שתוכלו לקרוא בהמשך, היו כמה שלא השתכנעו..

לחצו על התמונה כדי לצפות בה בתוך Gross Family Collection

כאן, במחוזותינו, מונטיפיורי נודע בתור "השר" – תואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן תרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1846 – "Sir". השר זכור כפילנטרופ גדול שתרם תכופות מכספו והביא אחרים לעשות-כן. אפילו בנייתן של שכונות רבות, ביניהן השכונה הראשונה בירושלים – "משכנות שאננים", מיוחסות לו.

מונטיפיורי נתפס בתודעה הישראלית כמטפח הישוב היהודי בארץ – מטיף לביסוס החקלאות, אותה טיפח כדי שיהודי הארץ יעבדו את הקרקע ויוכלו לחיות ממנה; ואבי התיעוש בשל מפעלים אחרים מטעמו, ביניהם מימון בית דפוס בירושלים, בית ספר לאריגה וטחנת קמח.

שמו של משה מונטיפיורי נותר עד ימינו מחובר לארץ-ישראליות ולנדבה. ספרים ושירים שנכתבו על האיש ממחישים את האופן שבו השתרשה תדמיתו המיתית. דוגמה טובה לכך הוא שירם המפורסם של חיים חפר ודובי זלצר בביצועו של יהורם גאון, "השר משה מונטיפיורי".

אולם, לא כולם חלקו את ההערצה לשר מונטיפיורי. בפרספקטיבה של שנים רבות (או לאחר מותם), אנו נוטים להאדיר את דמויותיהם של אנשי ציבור גם אם שנויים במחלוקת, ומונטיפיורי אינו יוצא-דופן מבחינה זו. עוד בתקופת הישוב הישן – דהיינו משלהי המאה ה-19, נשמעו ביקורות על התנהלות השר והאותנטיות של כוונותיו. אפרים דינרד, סוחר ספרים וסופר ידוע לשמצה בשל היותו אופוזיציונר נצחי, יצא בספרו "היער באין דב" (ספר קונטרוברסלי בו הוא מנסה להפריך את קיומו של ישו ובכך לבטל את הלגיטימציה של הדת הנוצרית), במלחמה נגד מונטיפיורי כמושיע היהדות. על בעלי הממון דוגמת מונטיפיורי כתב:

"…משומדים יבשים אשר מכרו את נפשם לשטן במחיר בצע או כבוד. הלאה משומדים! לכן צאו ממנו [מאיתנו], קלויזנערים, זינגערים, ווייסים, מונטיפיורים, האראדעצקים, וכל המשפחה הרעה, הלאה הלאה! צאו לכם מבית יהודה, לכו עבדו את עצביכם, לכו לאבדון? לכו כרעו לבעל בלאנדאן, השבעו בישו אלהיכם, רק הרפו ממנו! ומי יתן ולא נוסיף לראותכם עד עולם, אמן!" (כתבי אפרים דינרד, עמ' 210).

בחיבורו "מגילת סתרים", לקח דינרד את סלידתו ממונטיפיורי צעד אחד קדימה – זהו כְּתַב השמצה כנגד השר, בו מכנה אותו דינרד "אליל הפתאים האומללים". הוא כתב שאבות אבותיהם של היהודים היו עובדי אלילים ושגם לאחר קבלת התורה נותר ניחוח האלילות. דינרד הוסיף וטען שהאלילות אינה דתית בלבד, אלא מתבטאת בהערצה עיוורת לכל פקיד, שר, רב, עשיר ונוכל. כך ראה דינארד את משה מונטיפיורי – זיוף שהגיע לגדולות.

מגילת סתרים - אפרים דינארד
מגילת סתרים – אפרים דינרד

כמובן שכבר אז, קמו תומכיו של מוטיפיורי על רגליהם האחוריות כשניסה דינרד לגנותו. כתב העיתון 'עברי אנכי', ישעיהו מייזלש, פרסם ב-1885 ביקורת על דינרד לאחר שפגש אותו ושמע על משנתו. בין דבריו אמר כי דינרד: "דיברת סרה בשר הצדיק סיר משה מונטיפיורי, וגזלת ממנו את כבודו אשר רכש לו במשך מאה שנה אשר חי עלי אדמות… ואף אמנם ידעתיך, סופר נכבד, כי תעמוד על דעתך ולא תשנה, אשר על-כן לא אומר לך 'חזור בך!'… מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן".

קולות ביקורתיים נוספים, אם כי מתונים בהרבה, לא נעדרים גם מן המרחב האקדמי: לפי החוקר משה סמט, מחבר הספר: "משה מונטיפיורי מציאות והאגדה", מונטיפיורי למעשה לא תרם פרוטה מכיסו למפעל הארצישראלי, אלא התרים אחרים; באופן זה, התרגום של התואר 'פילנטרופ' ל-'נדבן' מוטעה. לא זאת בלבד, אלא שהוא גם גורס כי פעילותו הענפה של השר באיסוף כספים לא נבעה מאהבת הארץ גרידא, אלא מתוך אינטרסים פוליטיים – דריסת רגל במקום המתפתח הקנתה לו השפעה עצומה בקהילה היהודית העולמית.

צמיחתו של היישוב הישן הייתה מאכזבת משום שבני היישוב לא מסוגלים היו לפרנס את עצמם ונזקקו לתמיכה קבועה של יהודי חוץ-לארץ. סמט מספר על ביקורות קשות שהוטחו במונטיפיורי בשל אופי הפילנטרופיה שלו; מיקוד במתן צדקה שגייס ולא בשיקום העניים וחיסול בעיית העוני.

מתוך: המגיד, יום רביעי, אפריל 14, 1880
מתוך: המגיד, יום רביעי, אפריל 14, 1880

סמט טוען שלמרות הצלחתו של מונטיפיורי בגיוס כספים, השר היה קצת פחות מוכשר בכל הנוגע לפעולות פיתוח כלכלי; מיזמיו בפיתוח הדיור, התעשייה והחקלאות כשלו. כפי שאמר העסקן הציוני לאו מוצקין בנאומו בקונגרס הציוני השני ב-1898, כבר באמצע המאה נוסדו מוסדות עירוניים, בין היתר על-ידי מונטיפיורי, אך הם היו טבועים בחותם הצדקה ולא נגעו במצוקת היהודים – לא נעשה דבר שישפר את המצב הכלכלי העגום.

מאחר שמונטיפיורי עצמו מעולם לא נטל אחריות על כשלונותיו, הוטלה האשמה על יושבי הארץ שכבודם הוכפש; כך יצא שבמקום לסייע להם, הוציא השר את דיבתם – פעולותיו רק גרעו מכבודם המפוקפק גם-כך של בני היישוב הישן. סמט טוען שכל פעולותיו של השר היו מלוות בדיונים ציבוריים, חששות והערכות ביקורתיות, אך דברי השבח גברו על הגינויים, מה שסייע להשרשת מעמדו של מונטיפיורי כפטרון יהודי הארץ.

עם-זאת, על-אף הביקורת ואולי בשל התועלת שצמחה מפועלו, משה מונטיפיורי לעד יזכר כיקיר העם היהודי.

 

כתבות נוספות

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

 

 

המבצע החשאי של המוסד להעלאת יהודי מרוקו

כשלושים אלף יהודים הצליחו לצאת ממרוקו בין שנת 1956 לשנת 1961, שנים בהן נאסרה העלייה לארץ ישראל והציונות הוצאה אל מחוץ לחוק. מאחורי הפעילות הזו עמדו שליחי המוסד, בסיוע עשרות צעירים וצעירות יהודים מרוקאים שהיו חברים במחתרות הציוניות. האזינו לשיחה עם חבר המחתרת היהודית בקזבלנקה מאיר קנפו ועם שליחת המוסד יהודית יחזקאלי על הדרכים החשאיות והמסוכנות בהן עלו יהודים לארץ

עולים חדשים ממרוקו בנמל חיפה, 1954. צילום: פריץ כהן לע"מ

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורחים: מאיר קנפו ויהודית יחזקאלי

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן