בשנת 1978 התגלה ספר תורה עתיק במעמקי הספרייה הלאומית. ככה פתאום. לספר, הכתוב על קלף כהה, היה גם טס כסף, שהתגלה כנראה עוד לפני כן, שעליו חרוט הסבר על אודות הספר. גובה הספר כמעט חצי מטר, והוא נכתב בכתב ספרדי קדום. הספר לא היה מקוטלג בספרייה ולא הופיע ברשימות של אוסף כתבי היד שלנו. בקיצור, תעלומה (חכו, רק התחלנו, הכול עוד יסתבך). איש לא ידע אז כיצד הגיע הספר לאוסף, אבל מומחי הספרייה דווקא זיהו מייד במה מדובר.
לפי הכתבה, את ספר התורה כתב לא אחר מרבנו ניסים בן ראובן גירונדי (1290–1376) מהעיר גירונה, הידוע בכינויו הר"ן, שהיה פרשן ופוסק חשוב במאה ה־14 בספרד. לאחר הגירוש הביא זקן ספרדי מכובד את הספר מספרד לקהילה יהודית קטנה בברזיל. שם רכש את ספר התורה שד"ר ("שלוחי דרבנן" – שליח מטעם היישוב היהודי בארץ ישראל) מטבריה בשם חכם יחיא דהאן, וזה הביאו לארץ.
ספרי תורה עתיקים פזורים ברחבי העולם, אבל בדרך כלל אין שום עדות לשם הסופר. בספר התורה הזה יש עדויות ברורות לשמו. אחת הבולטות שבהן היא בקולופון (קטע טקסט המתאר את זמן הכתיבה ונסיבותיה) שנכתב על הצד השני של קלף ספר התורה ממש בתחילתו. הוספת פסקה תיאורית לספר תורה כשר נחשבת למעשה לא מקובל ובעייתי מאוד מבחינה הלכתית. ובכל זאת הקולופון שם, במקום בולט, כתוב בדיו חום בכתב יד ספרדי ומספר את קורות הספר. מחבר הקולופון, לפי הטקסט שבו, הוא הרב ראובן, בנו של הר"ן. הוא מתאר את הצרות שפקדו את יהודי ספרד בפרעות הנוצרים בשנת 1391 (גזרות קנ"א) וכותב שהצליח לברוח עם הספר של אביו:
הרב טולידאנו לא הסתפק בעדות שבקולופון להוכחת אמיתות המחבר המפורסם, ובכתבתו ב"הארץ" הביא כהוכחה את צורת חלק מאותיות ק' בספר התורה. וכך כתב רבי שמעון בן צמח דוּרָאן, הוא הרשב"ץ (1361–1444) בספר שאלות ותשובות שלו:
ואכן בספר התורה המדובר במקרים רבים הרגל של האות ק' מחוברת לחלק העליון של האות בצורה שמזכירה אות ח' עם רגל שמאלית ארוכה.
זוכרים את טס הכסף של ספר התורה? אומנם לפי צורת האותיות וסמל המנורה שנחרטו בו, אפשר להניח שהטס בכלל לא נוצר בתקופת הר"ן אלא היה העתק, אבל גם הוא מעיד מפורשות שהר"ן כתב את הספר בעצמו ותרם אותו לבית הכנסת:
ספר התורה המדובר לא צץ לראשונה בכתבה בעיתון ב־1936. החוקר וההיסטוריון שמואל קרויס מזכיר בספרו "קורות בתי התפילה בישראל" (שיצא ב־1955 לאחר פטירתו), שבביקורו בטבריה ב־1934 ראה את הספר. הוא מתאר שהספר עשוי מעור צבי אדום וקשה לקריאה. בעליו של הספר ביקש מקרויס שיסייע לו למכור אותו, אבל קרויס לא הצליח לעזור. לאחר כמה שנים נעשה ניסיון נוסף למכור את הספר בירושלים.
העדות האחרונה לספר התורה לפני היעלמותו מופיעה בספר "צדקת הצדיק" של הרב אריה ליב פרידמן, שכתב שבקיץ 1952 נסע לחכם יחיא דהאן (השד"ר) בטבריה ושם ראה את ספר התורה של הר"ן.
הספקות מתעוררים
את ההתלהבות מהתגלית החשובה במרתפי הספרייה הלאומית החלו לצנן חוקרים שהעלו ספקות לגבי מקור ספר התורה וזהות הכותב. למרות כתבתו המנומקת של הרב טולידאנו מ־1936, למערערים לא חסרו הסברים. למשל: כידוע, צורות אותיות האל"ף־בי"ת בכתיבת סת"ם נבדלות זו מזו לפי שיטות האשכנזים והספרדים ולפי תקופות. ובהתאם לכך, חלק מהאותיות בספר התורה המדובר שונות מהנהוג בתקופה ובמקום שהר"ן חי בהם.
שלמה צוקר ממחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית הצביע על עובדה מוזרה נוספת: בספר התורה הזה שירת האזינו כתובה ב־70 שורות למרות שבתקופתו של הר"ן נהגו לכתוב אותה ב־67 שורות כדברי הרמב"ם.
הספקות עלו גם בקשר לקולופון. מתברר שהפרעות ביהודי ספרד תוארו בו בסדר כרונולוגי משובש. גם שולבו בו מילים בעברית מודרנית (יחסית לתקופת הר"ן) וראשי תיבות שאינם מוכרים ממקורות אחרים. ואפרופו ראשי תיבות, הם סומנו בקולופון עם גרשיים, כפי שנהוג היום, למרות שבתקופת הר"ן (וגם לאחר מכן) הם סומנו בנקודות.
תמיהה נוספת שעלתה נוגעת לעיר גרנדה שבדרום ספרד, שצוינה בתחילת הקולופון כאחת הערים שנפגעו בפרעות הנוצרים. אלא שבאותה שנה, 1391, גרנדה עדיין הייתה בידיים מוסלמיות. איות קצת שונה של גרנדה נחרט בטס הכסף, שבו כותב (ועכשיו כבר נוסיף: לכאורה) הר"ן:
הסתירה הגדולה ביותר בעיני החוקרים הייתה שהר"ן, כמו הרמב"ן, רבנו יונה ואחרים, חי בעיר גירונה שבצפון מזרח ספרד ולא בגרנדה (או גרינודה) שבדרום. בכתבתו תירץ הרב טולידאנו את הסתירה בכך שאולי אכן היה הר"ן מגרנדה ולא מגירונה כפי שחשבו עד אז, אבל התירוץ נדחה על ידי החוקרים.
למרות סימני השאלה הרבים סביב מקור ספר התורה, הספרייה הלאומית קיבלה את דברי הקולופון וטס הכסף והציגה את הספר כספרו של הר"ן. ב־1992, לציון 500 שנה לגירוש ספרד ו־100 שנה לספרייה הלאומית, העלתה הספרייה את "ספרים מספרד", תערוכה מיוחדת של כתבי יד וספרים. בקטלוג התערוכה הספר מופיע תחת הכותרת "ספר תורה שכתב לעצמו ר' נסים בן ראובן גירונדי (הר"ן)" ומצוין שהספר נרכש בידי הספרייה. לא נכתבו פרטים נוספים. שמונה שנים לאחר מכן, באירוע לרגל 75 שנה לאוניברסיטה העברית שוב הוצג ספר התורה בתערוכה ובקטלוג מודפס.
והתוצאות הן
וכל הזמן הספק המשיך לכרסם. בשנת 2012 נשלחה דגימה מקלף הספר למעבדה במכון ויצמן לביצוע בדיקת תיארוך "פחמן 14". מכיוון שהבדיקה מתארכת גיל של ממצאים ארכיאולוגיים המכילים חומר אורגני, קלף מעור של בעל חיים מתאים מאוד לבדיקה כזאת.
התוצאות הראו שבסבירות של 86% ספר התורה מתוארך לשנים 1470–1680, כלומר לפחות 100 שנים לאחר פטירת הר"ן. ובמילים אחרות: אולי הספר עתיק, אבל הקולופון וטס הכסף שקריים ומעידים שמדובר בזיוף. ייתכן שזויפו כדי להעלות את שוויו ומחירו של הספר. בניסיון להסביר את הטעות בשם עירו של הר"ן, החוקרים מעריכים שהזייפן שהוסיף את הקולופון ויצר את טס הכסף לא היה בקי בגיאוגרפיה של ספרד והתבלבל בין גירונה לגרנדה. בספרו "חזון טברימון", העוסק בתעשיית הזיופים בטבריה, משה הלל מגולל את כל מלאכת הזיוף של ספר התורה הזה וכך מסביר את כל הספקות שהועלו לגביו.
אז מאיפה הספר?
אם במקור הספר לא נכתב בידי הר"ן בספרד ולא היה בבעלותו, אז מאיפה הוא הגיע ולמי היה שייך?
לפי משה הלל, ספר התורה הגיע כנראה ממרוקו. לקהילה היהודית במרוקו היו ספרי תורה עתיקים, חלקם אפילו מלפני גירוש ספרד, שהביאו יהודים שברחו מהאינקוויזיציה. בשנים 1810–1910 חלק מיהודי מרוקו היגרו לברזיל, הביאו איתם כמה ספרי תורה והתיישבו באזור האמזונס. ייתכן שהשד"ר הטברייני יחיא דהאן הגיע לברזיל וחזר לארץ ישראל עם ספר תורה ישן. ואם סיפור ייחוסו של הספר לר"ן הוא זיוף, אין הכרח שהוא עבר ממרוקו לברזיל אלא אולי הגיע ישירות ממרוקו לישראל, ובארץ נתפר עליו כל הסיפור.
דעות אחרות מציעות שמקור הספר בארץ ישראל או אולי בטורקיה.
לו היה ספר התורה באמת נכתב בידי תלמיד חכם חשוב כמו הר"ן, היה אפשר ללמוד ממנו הרבה על דיני כתיבת סת"ם בספרד של ימי הביניים. וכך אכן ניסו רבנים וחוקרים במספר מאמרים שפורסמו בעבר. לצערנו נראה שהספר אולי עתיק אבל לא "עתיק מספיק", וכל מה שאפשר ללמוד מאופן כתיבתו לא ניתן לייחס לר"ן וליהודי ספרד. הספר בוודאי שימש קהילה יהודית כלשהי במשך שנים רבות, ואולי כך צריך לזכור אותו – כתיעוד היסטורי לחייהם של יהודים ספרדים אי שם.
כתוב בזוהר בפרשת נשא: "הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה בהיכל". אז כן, גם ספרי תורה זקוקים לקצת מזל. יש ספרי תורה שמונחים ללא שימוש בארון הקודש בבית הכנסת שנה שלמה ומוצאים רק כדי לרקוד איתם בשמחת תורה. ספרים אחרים, ברי מזל, זוכים לשימוש כמה פעמים בשבוע. לספר התורה המיוחס לר"ן לא היה מזל. מבעל תואר מכובד של ספר שנכתב בידי אחד ממנהיגי וחכמי המאה ה־14 הוא הפך לספר שנקשרים אליו מעשי זיוף ומרמה. ואולי זהו מזלו. למרות תוארו המפוקפק, במקום להיות קבור וגנוז כמו ספרי תורה ישנים פסולים אחרים, הוא נשמר, מטופל ולעיתים מוצג בספרייה הלאומית.