ילד קט על ברכיו לרגלי המיטה, 
בין ידיו נח ראשו הבהיר, הקטן,
ששש…ששש… אל תאמרו אף מילה, 
כריסטופר רובין נושא הלילה תפילה 

(מתוך "כשהיינו קטנים", א.א. מילן, בתרגום אסף ברקת)

תפילת הלילה של הילדים הקטנים, עם אצבעותיהם השמנמנות והקטנות הכרוכות זו בזו, שפתם הילדותית והתום הרב שהשתקף דרכה הייתה עבור העולם הנוצרי במשך מאות שנים התמונה המשפחתית האולטימטיבית. בית. יורשים שלא טעמו טעם חטא או אלימות, ותפילה כנה, תמימה, להגנה ושלום. 

אלא שעבור מאות אלפי משפחות תמונת התמימות המתוקה הזו הייתה בעצם נוראה ואיומה, היא כאבה יותר מהאש שאיימו לשרוף בה את גופיהם, היא הייתה הסמל המפחיד ביותר של מה שקרה להם: הידיעה שילדיהם הקטנים יגדלו בלי להכיר את אמונת אבותיהם, בלי לדעת מי הם באמת. 

בשלהי ימי הביניים, רגע לפני גילוי העולם החדש והתפשטותן של האימפריות הקולוניאליות הגדולות, הועמדה בפני יהודי ממלכת ספרד ברירה חד משמעית: עזבו את ספרד או התנצרו. 

הברירה הזו לא נולדה פתאום בחלל ריק – קדמו לה מאות שנים של רדיפת יהודים, סימונם כאזרחים נחותים (סימנים פיזיים כמו איסור על גילוח זקניהם או דרישה לפרטי לבוש בולטים כאלה ואחרים), ודחיקת רגליהם עד להמרת דתם. לא פלא שבספרד הייתה בזמן הגירוש קהילה גדולה מאד של "נוצרים חדשים" – יהודים שמסיבות שונות, תחת איומים או מרצון לשמור על מעמדם ורווחתם הכלכלית, המירו את דתם לנצרות. 

אלא שהספרדים לא קיבלו באהדה את "הנוצרים החדשים" – ה"מראנוס" (חזירים) – שהצליחו איכשהו לשמור על ייחודם ועל עושרם. כשהם מקשיבים להלך הרוחות הכללי, ובטענה שהיהודים שנשארו נאמנים לדתם בגלוי "מקלקלים" אותם ו"משפיעים עליהם לרעה" הוציאו המלכים הקתולים פרדיננד ואיזבלה צו מלכותי שדרש מכל היהודים לעזוב את ספרד בתוך שלושה חודשים. 

הברירה הייתה נוראית. אל תציירו בעיני רוחכם רילוקיישן שלו לארץ חדשה. היהודים שבחרו לעזוב נאלצו לוותר על כל רכושם ולצאת חסרי כל לדרך שגבתה את חייהם של רבים גם כשעשו אותה בתנאים הטובים ביותר. ספינות רבות שעליהן עלו יהודים הוטבעו, ומי שלא טבע עונה ונטבח. 

ובכל זאת – לפי ההערכות הנמוכות יותר, למעלה מ-100,000 יהודים עזבו את ספרד בגירוש שהוא ככל הנראה המפורסם בהיסטוריה. 

אבל תלאותיהם בקושי התחילו. מחצית מהגולים עברו לממלכה הסמוכה – פורטוגל. המלך ז'ואאו השני קיבל אותם "בזרועות פתוחות" – תמורת תשלום כופר עצום עבור כל אחד ואחד מהם. 

בכך הפכה פורטוגל למתחרה העיקרית על קשרי המסחר היהודיים מול האימפריה העותמנית, ששליטה – הסולטאן איזיט השני – הכריז כי הוא מקבל בברכה את היהודים ש"בטיפשותו הרבה" מלך ספרד היה מוכן לוותר עליהם. 

בתחילה הוסכם כי הגולים יישבו בפורטוגל שמונה חודשים בלבד, אבל החודשים עברו, היהודים נטמעו בכלכלת המדינה וסייעו לפורטוגלים בפתיחת שערי ערי מסחר רחוקות בהן ישבו יהודים אחרים, והשלטונות בחרו להעלים עין ולאפשר להם להישאר. 

פרדיננד ואיזבלה זעמו. התבססותם של המגורשים קילומטרים ספורים מהגבול הספרדי ברווחה ובביטחון איימה על האחיזה של האינקוויזיציה הספרדית בנוצרים החדשים שבתחומה. 

ארבע שנים בלבד אחרי הגירוש, הם הגישו את נקמתם: הם הציעו למלך פורטוגל החדש, מנואל הראשון, את בתם האדוקה – שנקראה כמו אימה, איזבלה. התנאי: גירוש מלא של יהודי פורטוגל. המלך מנואל חתם על החוזה, אבל לא היה מעוניין לוותר על יהודי ארצו, שהשפיעו באופן מהותי על כלכלתה של הממלכה שבינתיים הייתה השניה במעלה באי האיברי. 

מאחר ומדובר היה בשלהי ימי הביניים, שעתם הגדולה של המלכים האבסולוטיים, הוא יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו, והפתרון היה פשוט מאוד. יהודי ליסבון שבחרו לא להתנצר נדרשו להתייצב בכיכר העיר, ומשם, כך הובטח להם, יועלו על ספינות למדינות שיבחרו. הבטחות שכאלו, כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה, הסתיימו באופן אכזרי וטראגי עבור יהודים, אז, וגם מאות שנים לאחר מכן.

מעל ראשי הקהל המצטופף, יצאו כהני הדת למרפסת הצופה על הכיכר, התיזו באצבעותיהם "מים קדושים" לעבר ההמון ובזה גזרו את גורלם. ברגע זה הם הוטבלו לנצרות. עכשיו – אם ירצו לחזור ליהדות או להכריז על אמונתם – מדורת המוקד תחכה להם בעוון מינות ובגידה. 

טקסים דומים בוצעו בשאר ערי פורטוגל, שהפכה תוך זמן קצר מאד לנקיה מיהודים לחלוטין, באופן רשמי. 

היהודים הללו, שעוד יותר מאנוסי ספרד הראשונים לא בחרו להתנצר, חיפשו דרך סודית לשמר את מורשתם מתחת לעיניה הבולשות של האינקוויזיציה. הם ידעו כי לא משנה כמה הם עצמם זוכרים ומאמינים בדתם בליבם – בדור הבא, אצל ילדיהם ואחר כך נכדיהם – אין שום סיכוי שאמונה זו תחזיק מעמד. 

כדי לעשות זאת, הם ניצלו את אחת הפרקטיקות של הכנסייה הקתולית – האפשרות שניתנה לבני העם "לקדש" דמויות שונות ולהפוך אותם או אותן לקדושים וקדושות שמותר לסגוד להם, גם אם עדיין לא קיבלו מעמד רשמי מהכנסייה עצמה. 

וכך נולדה "סנטה אסתר". אסתר הקדושה. 

לא קשה להבין מדוע נקשרו האנוסים לדמותה של אסתר המלכה דווקא. סיפורה של הנערה היפה והתמימה, שנעקרה בעל כורחה מביתה ומקהילתה לארמון המלך – מקום בו המגילה מספרת לנו כי "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה" (אסתר, ב', י') – היווה שיקוף למצבם העגום וגם לתקוותם. האם יזכו הם או בניהם להכריז שוב בגלוי, לפני המלך, השרים וכל העם, על השתייכותם לעם היהודי? 

דמותה של סנטה אסתר החלה להיות חלק בלתי נפרד מבתיהם של האנוסים. על הקירות נתלו איקונין שלה. הנשים הדליקו נרות לכבודה. והילדים הקטנים – אלה שאי אפשר היה למסור בידיהם את הסוד המשפחתי הגדול – הם כרעו מידי ערב, ליד המיטה, מצמידים את אצבעותיהם הקטנות זו לזו, מתפללים לסנטה אסתר. שתשמור ותגן עליהם. שתראה להם את הדרך הנכונה. 

זה היה מסוכן, כל סממן שהראה על היאחזות של משפחה כלשהי ביהדותה הביא למשפטי ראווה של האינקוויזיציה שהסתיימו במקרים הקלים במעמד משפיל של "סליחה" ו"חרטה" שהיו כרוכים בייסורים רבים ובעונשים כבדים, אבל במקרים רבים יותר במדורות שריפה שכונו "אוטו דה פה", בהן הועלו על המוקד הנאשמים ובני משפחותיהם. לפי הערכות שונות, עשרות אלפי יהודים הוצאו להורג כך. 

עם הזמן, נדדו חלק מהאנוסים לעולם החדש, לארצות שבשליטת ספרד ופורטוגל בדרום אמריקה, שם קיוו (לשווא) שידה הארוכה של האינקוויזיציה לא תשיג אותם. הם הביאו איתם לשם את סנטה אסתר, והקפידו לחגוג את חגה – שהיה מקביל בעצם לחג הפורים היהודי. 

הנשים הן אלה שהיו אחראיות על פסטיבל סנטה אסתר, או כפי שהוא כונה בחלק המקומות "סנטה אסתריקה". 

החג היה מתחיל בשלושה ימי צום – זכר לצום שקבעה אסתר לפני פנייתה למלך אחשוורוש. 

"ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי. לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא-כדת וכאשר אבדתי אבדתי". (אסתר, ה', ט"ו-ט"ז)

את הצום הן היו מחלקות ביניהן, כל אשה צמה יום אחד. ואחרי הצום הייתה מגיעה הסעודה. 

במקום חגיגות פומביות שהיו נהוגות בספרד לפני הגירוש, המשפחות חגגו בסעודה קטנה, ביתית, סגורה ומסוכנת. האמהות בישלו עם בנותיהן מתכונים מסורתיים שעברו מפה לאוזן, וניצלו את זמן הבישול והאפייה כדי ללחוש על אוזנן של הבנות הגדולות יותר מסורות נוספות שנגעו לכשרות המזון. 

כאמור, זה היה מסוכן. מאד. 

ב-1643 נתפס במקסיקו צאצא אנוסים בשם גבריאל דה גרנדה. בחקירתו הוא הודה ב"פשעי" המשפחה וסיפר על החג ועל הצום. הוא ובני משפחתו הועלו על המוקד בעוון "התייהדות".

הכנסייה המשיכה לרדוף את משפחות האנוסים, שנאלצו להסתיר את מסורותיהן בדרכים יצירתיות יותר ויותר. אבל האחיזה במסורות הללו הייתה חזקה, ומשפחות שזיכרון יהדותן הלך והתעמעם המשיכו לחגוג לכבוד "סנטה אסתר" מידי שנה בשנה. 

ולא בכדי הם נאחזו בדמותה של  אסתר.

בעיניהם הייתה גם היא אנוסה – אסתר בת אביחיל, אישה שנאלצה להסתיר את עמה ואת אמונתה כדי להציל את חייה, עד שקמה באומץ, למרות בדידותה בארמונו של המלך אחשוורוש, והכריזה על השתייכותה הלאומית והדתית מול המלך ועמו. היא הצילה בכך לא רק את עצמה, אלא גם את עמה. ולא רק בדורה. כמה צאצאי אנוסים הצליחו לשמור על זהותם בזכותה? כמה מהם חזרו בגלוי ליהדות כשהגיעו לארצות שאיפשרו זאת או כשירד כוחה של האינקוויזיציה? אנחנו לא נדע לעולם את המספר המדויק, אבל עוצמת רוחה ועמידתה האיתנה של המלכה שהמליכו עליהם החזיקה מעמד בעולם אחר ובזמן אחר.