הדבר הראשון, פחות או יותר, שעשינו כעם, היה למרוד.
גיל שנתיים (יותר נכון: תשעים יום פלוס-מינוס) הנורא? ניסיון לבדיקת גבולות? קבוצה קלוקלת מהעם שהצליחה לדרדר את כולם? חוסר הבנה ענקית? יש לא מעט פרשנויות לאירוע המכונן הזה, אבל בכל מקרה, העובדות עצמן היו פשוטות מאד:
קבוצת העבדים שנפדתה זה עתה באותות ובמופתים מהכלא הפתוח הגדול בעולם, במצרים, החלה להתגבש לעם, וקיבלה, באחד מהמעמדות הדתיים הגדולים בהיסטוריה, את עשרת היסודות של הדת החדשה שלהם. נשמע מבטיח, לא? לכל הפחות, נשמע שזה הרגע שבו מסירותם למי שפדה אותם, ולמי שהנהיג אותם החוצה מחיי עבדות, אמורה להיות שלמה, מוחלטת.
אבל למרות זאת, ברגע שמשה, המנהיג הנערץ הפנה את גבו לאותם יהודים-לעתיד, הם התקבצו יחד, ובמפגן מפואר וגרוטסקי משהו של מרדנות או טיפשות רמסו ברגל גסה את אחת ההנחיות הראשונות שקיבלו: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה".
כשחזר משה מפגישתו השמימית ובידיו שתי לוחות הברית – הייצוג הפיזי של אותן עשרת הדברות עליהן עברו ניצב מול עיניו המשתאות – הוא נחרד עד עמקי נשמתו, וניפץ אינסטינקטיבית את הלוחות. לכאורה, היה מדובר בשבר בלתי ניתן לאיחוי של הברית הטריה שנכרתה רק עכשיו בין העם לבין גואלו.
אבל אז, קרה משהו היסטורי, חסר תקדים כמעט.
משה קיבל, בשם העם ועבורו, את סליחתו של אלוקים. אותו אלוקים שלא סלח עד כה לאף אחת מקבוצות החוטאים שהתורה מספרת לנו עליהם עד כה: דור המבול, דור הפלגה, וסדום.
אחרי שמשה מסיים את החלק המעשי של הטיפול בחטא – העגל נשרף והחוטאים נענשו, הוא עולה בחזרה כדי להתחנן, בשם העם, לסליחתו של האל. בתחילה, זה נראה שהעם הלך צעד אחד רחוק מדי, וזה יהיה סופו. אבל ארבעים יום ולילה של תחנונים הגיעו לסיומם במילים, שעד היום, אלפי שנים אחר כך, מתנגנות בבתי כנסת יהודיים בכל רחבי העולם: סלחתי כדבריך.
אבל מה זה אומר בדיוק? לסלוח?
כשמשה מתחנן בפני אלוקים לסליחה, בשם עמו, הוא מכריז שאם זו לא תינתן, הוא לא רוצה שום קשר לכל מה שקרה עד עכשיו – "מחני נא מספרך", הוא מבקש. אם העם לא יוכל, באיזשהו אופן, להתקדם הלאה ולקום מהחטא הזה, תמחק אותי לגמרי מהסיפור.
האם זו תמונת מראה של הסליחה? האם קבלת הכפרה היא מחיקה מוחלטת של החטא? שכחה שלו , כאילו לא היה מעולם? האם היא תלויה בתיקון של מה שנשבר? ומה עושים כשאי אפשר באמת לתקן את השבר?
***
נדלג רגע יותר משלושת אלפים שנה קדימה.
הימים בלוח השנה העברי בהם משה התחנן בפני אלוקים עבור העם הפכו לימים קבועים של סליחה וכפרה. הם מתחילים בראש חודש אלול, שלכל אורכו נאמרות בקהילות שונות תפילות מיוחדות – "סליחות", בהן מבקשים המתפללים שוב את סליחתו של אלוקים – הפעם לא על חטא אחד ספציפי, לאומי, אלא על כל חטאיהם הפרטיים שלהם, קטנים כגדולים.
ושיאם, כמובן, ארבעים יום אחר כך, ביום העשירי של חודש תשרי – יום כיפור. היום ההיסטורי בו ירד משה מן ההר לאחר שקיבל את הסליחה, ואת הלוחות החדשים.
"השמים היו טהורים", כתב על הימים האלה ש"י עגנון, "והארץ הייתה שקטה, וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם" (שי עגנון, "ימים נוראים")
יש משהו באוויר בימים האלה. גם אם שפתו המליצית של עגנון אינה נוגעת ללבכם, גם אם אתם לא מאמינים, גם אם השמים אינם טהורים, הארץ אינה שקטה והרחובות אינם נקיים – רוח חדשה אכן מרפרפת בינינו מידי שנה בתקופה הזאת.
זו, לכאורה, התחדשותה של השנה העברית, אותה גבירה עתיקה שביום יום אנחנו שוכחים כמעט מקיומה, זו שבאה לבקר רק בחגים ומועדים. אבל לא רק.
במסורת היהודית ישנו קשר הדוק בין תחילתה של שנה חדשה לבין המציאות של סליחה ומחילה. לרובנו הקשר הזה נראה הגיוני, כמעט מוטבע באופן שבו אנחנו רואים את העולם. נולדנו לזה. אנחנו מתחילים שנה חדשה, מה יותר טבעי מלנצל אותה כדי "לנקות שולחן" – לבקש סליחה על החלק שלנו בדברים הלא טובים שהיו בשנה החולפת, ולתת מהצד השני פתח של מחילה למי שבא לבקש סליחה מאיתנו?
אבל האמת היא שהקשר הזה אינו מובן מאליו. ולולי אותו "סלחתי כדבריך" שנאמר בדיוק ביום הזה, לא בטוח שהיה נוצר.
בתרבויות שונות, "סליחה" מדברת על אופנים שונים של תיקון עוול – אם בתשלום, אם בעונש, או בהחזרת המצב לקדמותו כשמתאפשר. גם ביהדות, לאורך הדורות, השתרשו מנהגים שונים שניסו לתת תוקף ממשי ומעשי לבקשת הסליחה או הכפרה.
הדוגמא המוכרת ביותר היא השעיר שהושלך לעזאזל בתקופת בית המקדש, עליו "הועמסו" עוונות העם כולו, והושלכו יחד איתו לתהום, ולמוות שחיכה בתחתיתה. מנהגים קהילתיים שונים בתקופות שונות נעו על סקאלה רחבה שבין תיקון, דרך ענישת החוטאים וכלה ב"העברת" החטאים לכלי שאפשר להשמיד.
בבבל היו נוהגים לשחרר אסיר או לעזור לעני בערב יום כיפור, כסמל למחילה שאנחנו מבקשים לעצמנו. בקהילות חסידיות במזרח אירופה נהגו לסגור ביום זה סכסוכים בטקסים רשמיים של לחיצת יד פומבית. בקהילות אשכנז התפשט במאה ה-15 מנהג ה"תשליך" – זריקת החטאים למים באופן סמלי. בכמה קהילות אף היו נוהגים לקבל ל"ט מלקות. ומעל כולם – המנהג ששרד עד היום (למרות דעות חלוקות מאוד של חכמי ישראל בעניינו) – מנהג הכפרות, בו "מעבירים" את החטאים לתרנגול, דג, או שטר כסף ומעבירים אותם לצדקה.
ועדיין, כל האמצעים החיצוניים האלה לא ממש משקפים את מהותה של הסליחה. שהרי החטאים לא באמת מושלכים לעזאזל, ותוצאותיהם נשארות כאן, איתנו, לפעמים לתמיד, לפעמים ללא יכולת תיקון. הסליחה לא באמת מוחקת את המעשים הרעים, אז מה היא כן עושה?
הרבה לפני הסליחה האלוקית הראשונה, התורה מספרת לנו על סליחה אחרת, אנושית.
אחיו של יוסף, בנו האהוב של יעקב, פושעים כנגדו באופן שכמעט בלתי נתפס בין אחים – הם גורמים לאביו לחשוב שהוא מת, ומוכרים אותו לעבדות, שמובילה לשנים ארוכות בבית הכלא, על לא עוול בכפו.
אבל אחרי רצף אירועים בלתי מתקבל על הדעת כמעט, הסיפור מתהפך – יוסף הופך למשנה למלך מצרים, ואחיו, שמגיעים לחפש מזון בארצו החדשה, הם אלה שנתונים לחסדיו.
הם נבהלים. "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ", הם אומרים זה לזה, ומתכוונים לזה. הם יודעים שחטאו. הם יודעים שאת הפגיעה ביוסף הם לא יוכלו לתקן. האם יוכלו להחזיר לו וליעקב אביהם את כל השנים האבודות ההן? האם הם יכולים להשכיח ממנו את הצורה בה התנהגו אליו? את חוסר האונים האיום שלו מול מעשיהם?
אבל יוסף לא מבקש מהם להתענות או לשלם לו על הסבל שעבר, הוא אפילו לא מנסה להכלימם. הדבר היחיד שהוא עושה זה לבחון אותם – במן משחק שעל פניו נראה קצת אכזרי, הוא בודק האם חרטתם אמיתית, האם הם יתנהגו אחרת עם אח אחר שלהם – בנימין. הוא מעמיד אותם במבחן: מה יעשו אם הוא יקח אותו מהם? האם ינטשו אותו לגורלו במצרים, כמו שנטשו את יוסף עצמו בזמנו, או שהם למדו משהו מהעבר, ועכשיו ילחמו עליו? אחרי שהם עוברים את המבחן, אחרי שברור שהם מתחרטים ושהם עכשיו אנשים אחרים מאלה שפגעו בו, אנשים שבוחרים אחרת, הוא עובר להסתכל קדימה.
יוסף סולח להם. כמו שאלוקים עוד יסלח לעם ישראל. ובתשובתו, מתחבאת מהותה האמיתית של הסליחה:
"וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם… לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה"
מה שהיה אי אפשר לשנות, אומר יוסף לאחיו. מכרתם אותי. אבל בעקבות החרטה – מציאות חדשה נולדת, מתוך הכאוס והתהום של הפגיעה, החטא והכאב.
כמו שנה חדשה.
עזבו את העבר, הוא אומר להם. הנה, בסוף יצא מזה דבר טוב. בואו נסתכל קדימה. הביאו את אבי. בואו שבו פה, אני אתן לכם את הנחלה הטובה ביותר שאפשר.
לא מחיקה, לא ביטול. כן חרטה, ושימוש בתוצאות החטא כדי להיות אנשים טובים יותר. אם תרצו – אנשים חדשים. נקיים. שנסלח להם.
***
בספרון קטן, מהוה ומוכתם בכתמיו של הזמן, בשפה שלא נקראת על ידי רוב מבקרי הספרייה הלאומית, נפרשת משנתו של המוזיקולוג והוגה הדעות היהודי-צרפתי ולדימיר ינקלביץ׳ על הסליחה.
הוא עוסק באחת משאלות הסליחה הגדולות ביותר שהונחו לפתחו של העם היהודי. זו שבמהלכה נטבע הביטוי "לא נשכח, לא נסלח!"
השאלה הגדולה שעלתה אחרי מלחמת העולם השניה ושואת יהודי אירופה שנלוותה לה: האם אפשר לסלוח על הקטסטרופה הגדולה שהנחילו בני העם הגרמני, ושאר אנטישמי אירופה, לעם היהודי?
מה שמדהים הוא לא התשובה הסופית שלו (שאי אפשר לסלוח במקרה הזה, בגלל נסיבות שונות), אלא הטענה שהוא מעלה בדרך אליה – גם, ואולי בעיקר, חטאים איומים ונוראים, ראויים לסליחה. אין כמעט זוועה שאי אפשר לקום ממנה ולהמשיך הלאה. להיפך, סליחה אמיתית יכולה להיות רק על דבר שהוא על פניו בלתי נסלח.
באותה תקופה, מדינת ישראל הצעירה סערה עמוקות באותה שאלה בדיוק. "חוק השילומים" הוצע אז בפני הכנסת, חוק שהציע הצלה כלכלית למדינה הענייה, הפצועה והמבודדת בתמורה ל… למה? זה לא היה ברור עד הסוף. האם הייתה זו מחילה? האם זו כפרה? או שמא היה זה רק המינימום ההכרחי שיכלו הגרמנים לעשות?
רבים טענו, כמו ינקלביץ', שאין מחילה על זוועות כאלה. שכל ניסיון הושטת יד לגרמנים בעצם מהווה מחילה משתמעת בשמם של אלה שכבר לא יוכלו לסלוח לעולם. חיזקה את זה הכותרת שניתנה לחוק בזמנו בגרמניה – "תיקון העוול". האם מישהו יכול להעלות על הדעת שהכסף, לא משנה כמה ממנו יינתן, אכן יכול לתקן את העוול הזה?
ישראל קיבלה בסופו של דבר את הסכם השילומים של גרמניה,ויחסים תקינים נבנו עם גרמניה החדשה. האם זו אכן, סליחה? תלוי את מי אתם שואלים. אבל משהו אחד נשאר חרוט עמוק בתודעה הלאומית שלנו מהפולמוס ההוא – הסליחה והזיכרון נכרכו יחד. מאותה סיסמה "לא נשכח, לא נסלח", השתמע היפוכה: אם נסלח, נשכח.
אבל לא כך.
בין כתלי הספרייה הלאומית, מוסד שכל מהותו הינה שימור הזיכרון ומלחמה בשכחה, שמורים אינספור פריטים – כתבי יד, ספרים, תמונות, עיתונים, ואפילו חפצים, שמשמרים את זכרונם של חטאים עצומים ונוראים. זוועות שונות ומשונות שעבר העם היהודי לאורך ההיסטוריה העקובה מדם שלו. לצידם, מונחים ונצורים אינספור טקסטים שמדברים על סליחה, על מחילה. על המתנה המופלאה שניתנה לנו מידי האל ועל היכולת המופלאה של בני האדם עצמם לשים את העבר מאחור, ולהסתכל קדימה. פצועים, שרוטים, מדממים, אבל גם חכמים יותר. סולחים ונסלחים.
חטא העגל לא הועלם מהכתובים. להיפך, הוא הפך להיות אחד האירועים המכוננים של עם ישראל, משהו שצריך ללמוד ממנו. משהו שאנחנו מזכירים את המילים שנאמרו במהלכו ובגינו שוב ושוב, מדי שנה.
אחרי שאלוקים סלח לעם ישראל, משה הוריד לוחות שניים, חדשים ושלמים. אבל הלוחות השבורים לא הושמדו, שבריהם לא אבדו במדבר. הם נשמרו, דורות ארוכים, לצד הלוחות השלמים, בארון הברית – אותו ארון שמקומו היה בקודש הקודשים, המקום בו כהן הגדול היה נכנס לבקש רחמים וסליחה בשם העם כולו ביום הכיפורים, בזמן שבית המקדש היה קיים.
אנחנו זוכרים. ונזכרים.
מבקשים סליחה. וסולחים.
