שני גלים היו לו, לחורבן הראשון ההוא. וקשה שלא לשאול האם הסקת מסקנות פשוטה מהסיבוב הראשון יכולה הייתה למנוע את הטבח, הרעב המחריד, ההרס העצום והשריפה הגדולה?
הכל התחיל עם נצחונם המוחלט של הבבלים בקרב כרכמיש, שבו חיסלו לחלוטין אימפריה אחת (אשור) ושלחו הביתה בבושת פנים אימפריה אחרת (מצרים של פרעה נכו). או שמא הכל התחיל בכלל עם נפילתו של המלך יאשיהו במגידו, או עם חלומות הגדלות של המלך יהויקים שקיבל את כסאו מידי אותו מלך מצרי שהחריב את מגידו?
אם הפוליטיקה המזרח תיכונית של היום נשמעת לכם מלאת אינטרסים סותרים ותככים, הרי שפעם הדברים לא בהכרח היו פשוטים יותר.
בכל מקרה, המצב היה כזה: נפילתה של האימפריה האשורית – זו שכבשה קצת יותר ממאה שנה לפני כן את ממלכת ישראל ושילחה למצולות ההיסטוריה עשרה שבטים מעם ישראל – הותירה תחושה של וואקום שלטוני באזורים בהם פעלה. תחושה שהולידה, ולא בפעם הראשונה בהיסטוריה, חלומות של מלכים קטנים וגדולים על עצמאות מחודשת או על כיבוש שטחים נוספים לממלכותיהם.
על החלומות האלה הטילה צל הממלכה שהביאה לנפילת האשורים, ושעשתה את צעדיה הראשונים כאימפריה אזורית – האימפריה הבבלית החדשה.
המרד הבבלי באשור היה הצלחה מסחררת. תוך פחות מארבע שנים איבדו האשורים שתי ערי בירה (נינוה וחרן), והם נזקקו נואשות לעזרתם של בעלי ברית כלשהם. את התפקיד הזה מלא פרעה נכו השני – מלך מצרים.
בשנת 609 לפנה"ס, כשחרן בירת אשור עמדה ליפול לידי הבבלים, יצא פרעה נכו השני בראש צבאו, בדרך לסייע לאשורים לכבוש מחדש את בירתם. אלא שהדרך ממצרים לכיוון חרן עברה סמוך מדי לממלכת יהודה, שזה עתה סר מעליה איום השלטון האשורי. שליטה של יהודה, יאשיהו המלך, לא היה מעוניין להחליף דיכוי אחד באחר, והחליט להקדים רפואה למכה ולעצור את מלך מצרים לפני הכניסה לטריטוריה שלו.
התוכנית הזו לא כל כך עבדה.
הצבא המצרי דרס את צבא יהודה, והרג את יאשיהו בקרב מגידו. ואז עלו המצרים על ירושלים, הדיחו את מלכה החוקי – בנו של יאשיהו, יהואחז – והמליכו את יהויקים אחיו, תחת ההנחה שהוא ישמור, משיקולים של פחד או של נאמנות, על האינטרסים המצריים ביהודה.
אחרי העיכוב השולי הזה, המשיך הצבא המצרי לכיוון צפון-מזרח, בניסיון מאוחר מדי לבוא לעזרת האשורים. אבל חרן כבר נפלה, והנסיונות לכבשה מחדש עלו בתוהו. בקרב כרכמיש, בשנת 605 לפנה"ס, כשהאימפריה האשורית כבר אינה קיימת למעשה, נוצח גם הצבא המצרי על ידי הבבלים, ונסוג בחזרה למצרים. לצריבת התבוסה נלוותה עכשיו גם שאיפה לנקמה בבבלים.
בינתיים, המלך יהויקים בירושלים החל לפתח מחשבות על מרד בבבלים. לא עזרו תחנוניו, איומיו ונבואות החורבן של ירמיהו הנביא כי המרד, יחד עם מצבו הרוחני העגום של העם ביהודה, יוביל לחורבן העיר והמקדש. המלך שרף את כל כתביו של ירמיהו בפרהסיה, ואיים על כל מי שנטה להקשיב לנביא הזעם.
זו הייתה תחילתו של הסיבוב הראשון במערכה על גורלה של ירושלים.
מלכם הטרי (יחסית) של הבבלים, נבוכדנצאר השני בן נבופלאסר, היה מנהיג שאפתן ביותר: מאבקו הצבאי להרחבת האימפריה הצעירה שלו התחרה רק במאמציו להפוך את העיר בבל לפלא העולמי של תקופתו. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להשאיר קיני מרד פעילים בקצות האימפריה, ועלה על ירושלים להשיב את הסדר על כנו וללמד לקח את המצרים ואת כל מי שעלול להתלהב מרעיונות עצמאות כאלה או אחרים.
המצור הבבלי הראשון על ירושלים הוטל, המצרים לא הנידו עפעף, יהויקים מת, ולאחר שלושה חודשים נכנע המלך החדש – יהויכין. הוא נלקח בשבי, יחד עם רוב אנשי הצבא ושמנה וסלתה של העיר, בגלות שכונתה בכתבים יהודיים מאוחרים יותר "גלות החרש והמסגר".
למה החרש והמסגר? לפי דעה אחת, מסתבר שהבבלים היו פרקטיים להפליא, והבינו מה שגם מצביאים מודרניים לא תמיד מבינים עד הסוף – כוח צבאי לא יכול להתקיים, או להוות איום, בלי אנשי התחזוקה שלו. בלי חרשים ומסגרים שיבנו ויתקנו כלי נשק, למשל. אז לצד אנשי הצבא ובני משפחת המלוכה לקח נבוכדנצאר לבבל גם את בעלי המלאכה של יהודה. לפי דעה אחרת, מדובר היה דווקא בהגליית המוחות – החכמים, אנשי הרעיונות והרוח.
בפעולה האחרונה של נבוכדנצאר לפני שחזר לבבל, שוב הומלך על יהודה מלך חדש בידיו של שליט זר – הוא המליך את מתניה בן יאשיהו (דודו של המלך יהויכין הגולה), ועם המלכתו ניתן לו שם חדש – צדקיהו. הוא זכה במלוכה בשל השתייכותו לפלג הפרו-בבלי בחצר המלוכה היהודית, ונשבע מיד אמונים למלך בבל.
הבבלים חזרו עם שבוייהם הביתה, לבבל, שבינתיים הפכה לאחת הערים היפות והמפוארות בעולם.
נבוכדנצאר, שגדל תחת השפעתו של אביו שהעז למרוד באימפריה האשורית והביא את בבל להישגים חסרי תקדים, ראה את עצמו כנציגו של האל מרדוך עלי אדמות. כראוי לעוצמתו ולעוצמתה של ממלכתו, בבל העיר התקשטה והתהדרה בשערי ענק ובמגדלים שהיו מצופים באבנים מזוגגות בכחול, ומעוטרים באיורים מרהיבים בצהוב ובאוכרה. בארמון המלך, שהוא עצמו כתב עליו שהיה "מבנה מעורר הערצה, היכל נוצץ, מעוני המלכותי", הוצבו פסלי ענק של אריות, ואת ארמון הקיץ קישטו גנים תלויים ששמעם הלך בכל העולם.
כשלוש שנים לאחר הניצחון המוחץ על יהודה, הוכרח צדקיהו לבוא לבבל כדי לחדש את שבועת האמונים שלו ולהשתחוות לפני נבוכדנצאר.
בנקודה זו אפשר היה לחשוב שיהודה הבינה את המסר. ויותר מכך – שהנביא ירמיהו, שנבואותיו הקשות החלו להתגשם, יקבל את הכבוד המגיע לו על אמירת האמת בזמנים קשים, ושלכל הפחות הרוויח ביושר את אוזנם הקשבת של המלך והעם.
אבל כולנו יודעים שהיה סיבוב שני.
מיד עם שובו מבבל, החל צדקיהו לבחוש ברעיונות מרידה חדשים. הוא הפסיק להעלות את המס הקבוע לבבל, ואף ארח בירושלים פסגה בינלאומית של שליטים אזוריים שתכננו למרוד בבבלים.
במקביל, הוא כלא את ירמיהו – שתחינותיו לעם שיציל את עצמו, באמצעים רוחניים ופיזיים, מפני החורבן הממשמש ובא הפכו דחופות יותר ויותר – בבור בחצר הארמון.
כל זה משך, כצפוי, את נבוכדנצאר בחזרה לירושלים.
בשנת 586 לפנה"ס החל המצור הבבלי השני על ירושלים, אלא שהפעם הוא לא הסתיים לאחר שלושה חודשים בהרמת דגל לבן.
כמעט שלוש שנים, 30 חודשים, החזיקו מעמד חומותיה ומגיניה של העיר, שבינתיים החלה למות מוות איטי, אכזרי ומחריד, בשל רעב הולך ומתגבר. תיאורי הרעב המובאים במקורות קשים לקריאה גם היום, יותר מאלפיים וחמש מאות שנה מאוחר יותר.
כולם היו שווים בפני הרעב – עשירים ועניים, צעירים וזקנים, חיילי הצבא או נשים רחמניות. אף אחד לא זכה לרחמים. אף אחד לא נמלט מההידרדרות המאכלת של הגוף ושל הרוח, או מהמראות הקשים מנשוא של ילדים ואמהות גוועים.
ואז, בשבעה עשר בתמוז, נפרצה החומה, וחרבותיהם של הבבלים סיימו את המלאכה במקומות בהם הרעב לא עשה זאת קודם לכן.
הטבח בעיר היפה והקדושה היה נורא. בימי בית שני אולי ניתן להתווכח אם טיטוס הורה או לא הורה להרוס את העיר עד היסוד ולשרוף את המקדש. אבל כאן נבוזראדן, שר הצבא של נבוכדנצאר, ש״זכה״ בתנ״ך לכינוי ״רב הטבחים״, לא הותיר מקום לפרשנות. העיר צריכה הייתה להיהרס עד היסוד.
ובתשעה באב, 586 לפנה״ס, בתאריך שבו, בצירוף מקרים מצמרר או בהכוונה מלמעלה, זה יקרה שוב, מאות שנים מאוחר יותר – הוצתה האש. המוקד היה בית המקדש – המרכז הרוחני והדתי של העם היהודי מזה מאות שנים, מאז שנבנה על ידי שלמה המלך. האש הייתה עצומה כל כך, שתיעודים ארכיאולוגיים מאוחרים מספרים על מרצפות בעובי 15 ס"ב שפשוט הותכו. כהני המקדש שנשרפו יחד איתו.
השורדים המעטים, אלה שצלחו את הרעב, את הטבח ואת השריפה הגדולה – הוגלו לבבל. ההגלייה הייתה מדיניות מכוונת של האימפריה הבבלית, שהשתמשה בבניהם ובבנותיהם של עמים כבושים כדי לבנות את בבל עצמה, לפתח אותה ולהפוך אותה למתקדמת, עשירה וחזקה יותר מכל אימפריה שקדמה לה.
ירושלים נמחקה לעת עתה, מהמפה, ועתידו של העם שישב בה, העם שהיא הייתה בירתו וליבו הרוחני והתרבותי, היה אמור להיות דומה.
אבל אז קרה משהו אחר. גליץ' קטן בהיסטוריה, אם תרצו. והעם הגולה מאן לשכוח את מכורתו.
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם־בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן.
עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי־שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה.
שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן.
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר.
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי.
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
(תהילים, פרק קל"ז)
70 שנה אחרי שירושלים נחרבה כמעט עד היסוד, החלו לחזור קבוצות של גולים מיהודה לעיר החרבה, ולבנות אותה מחדש. בית המקדש נבנה שוב על ידי עולי בבל אחרי אחרי הצהרת כורש, ואז נבנה מחדש על ידי המלך הורדוס כאחד המבנים היפים בעולם.
ואז הוא חרב, שוב. והעם יצא, שוב, לגלות.
אבל ירושלים לא נפלה באמת. היא נבנתה שוב ושוב מחדש. ובמשך אלפיים שנות גלות, העם לא שכח אותה. ירושלים – בנויה או חרבה, משגשגת או כבושה – נשארה משאת נפשו הכבירה ביותר של אותו העם שראה בחורבנה, ובנה אותה מחדש, כל כך הרבה פעמים.
ועד היום, המילים הללו מספר התהילים, שמתארות את תחושותיהם של גולי בבל האבלים, נישאות בפיהם של יהודים בכל רחבי העולם דווקא ברגעים של שמחה: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי. אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
