כשמאיר שלו היה עוד חייל בסדיר, הוא נפצע קשה בפעילות מבצעית. אביו, הסופר והמשורר יצחק שלו, סעד אותו במיטת בית החולים במשך חודשים רבים. הוא גם כתב על כך ספר שירים מכמיר לב שלוקח אותנו ממלחמת ההתשה הישר אל עולמם של הפצועים והפצועות מאז ה-7 באוקטובר
ב-1967 היה יצחק שלו משורר וסופר ידוע. הוא היה גם אב חרד למאיר, בנו הבכור ששירת בסיירת גולני.
מאיר שלו כבר היה פז"מניק בשירות הסדיר, לוחם בסיירת גולני, כשפציעה קשה איימה על חייו. הוא השתתף במלחמת ששת הימים והדריך טירונים עד לאותו ליל חורף, בו לקח חלק בפעילות מבצעית בבקעת הירדן. לאחר טעות בניווט של מפקד החוליה, נפצע שלו הבן. צרור יריות מכוח צה"לי נוסף שהיה באותו אזור פגע בפלג גופו התחתון.
25 שנה לאחר האירוע סיפר מאיר שלו:
"אני זוכר כל קליע שקרב אלי ופגע בי. הקליע הראשון פגע בי בגבי, סמוך מאוד לעמוד השדרה. התחושה היתה כמו בעיטה של סוס. זו עוצמה שקשה לתאר במילים. הקליע יצא מן הצד הקדמי של האגן, בצד ימין, אתרי ששבר את עצם האגן. הפגיעה ממש הרימה אותי וסובבה אותי. הקליע השני פגע בי מלפנים, סמוך לחור היציאה של הקליע הראשון. שוב באגן. נפלתי על הגב. תוך כדי נפילה, אחת מרגלי התרוממה ואז פגע בי קליע נוסף ממש מעל הברך ושבר את עצם הירך, והוציא אותה אל מחוץ לבשר. קליע רביעי פגע לי בשריר השוק, מתחת לברך. אותו גילו רק בבית החולים. מאחר שהפגיעה היתה בבשר ולא בעצם, כבר לא חשתי בכאב, על רקע כאבי התופת של הפצעים הקודמים."
מתוך כתבה של מאיר שלו בעיתון "במחנה", בה התבקש לחזור לבסיס של סיירת גולני בה שירת יותר משני עשורים קודם לכן, 7.9.1988. אפשר לראות את רגלו הפצועה: "היא לא מעץ, הכל בסדר. אבל בשעת מאמץ היא זקוקה למחוך".
הוא הובל במסוק לבית החולים "העמק" בעפולה בו נולד 20 שנה קודם לכן. יצחק ובתיה, ההורים המודאגים, ליוו את בנם בחודשים בהם שכב בבית החולים וניהל מאבק עיקש לשוב ולעמוד על רגליו, מאבק שבו ניצח בסופו של דבר.
לנוכח הפחד והכאב שליוו את מאיר, עשה יצחק שלו את מה שהוא עושה הכי טוב והעלה את תחושותיו על הכתב. ספר השירה השישי של יצחק שלו: "נער שב מן הצבא", נולד כתוצאה מהחודשים הקשים הללו, שבו התנדנדה המשפחה בין פחד לתקווה.
ספר השירים "נער שב מן הצבא" יצא לאור ב-1970, אך השירים בו לא התיישנו. השירים בספר המוקדש למאיר שלו, נוגעים בשלבים השונים של אירוע הפציעה ופורטים אותו לתמונות מוכרות ומצמיתות לב: ההליקופטר שלוקח את מאיר הפצוע קשה לבית החולים; הרופא שטיפל בו; קצינת העיר שהגיעה להודיע להורים על פציעת בנם; כסא הגלגלים בו התנייד בנו הצעיר והחברים מהיחידה שבאים לבקר בבית החולים. את כל התמונות הללו למדנו להכיר טוב מדי במלחמות ישראל, וכעת הן טריות מתמיד.
עברנו על כמה משירי הספר כדי למצוא בקשר הפרטי בין אב ובנו את סיפורם של הפצועות והפצועים מאז ה-7 באוקטובר.
משפחת שלו: מימין ההורים יצחק ובתיה, הילדים – משמאל מאיר ומלפנים רפאלה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מושב נהלל, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
השיר הראשון בספר נקרא "אותו קיץ עם בני שלי" ומחבר אותנו לשינוי המתרחש בקשר בין אב לבן, קשר מיוחד שהיה ליצחק ולמאיר עוד טרום גיוסו לצבא:
גם החפצים הדוממים, כמו מקבלים חיים ומשמעות בשירים של יצחק שלו לבנו. בשיר "כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים", הוא מספר סיפור של לוחם אחר שכנראה היה שכן של מאיר שלו במחלקה בבית החולים:
אחד מהגורמים לתקרית הקטלנית בה נפצע מאיר מירי כוחותינו, היתה טעות בניווט של מפקד הכוח. מאיר שלו כתב באחת מרשימות, אי אז, בצחוק מהול בעצב, שמאז לעולם לא נתן לאחרים לנווט במקומו, ויצחק שלו כתב על התקרית הזו את אחד משיריו המפורסמים "אשר לא סומן במפה":
למרות שיצחק שלו זכה לכך שבנו יינצל מפגיעתו הקשה, השכול ליווה אותו בזמן פציעתו של מאיר. בייחוד כאשר האבות השכולים של חבריו של מאיר לצבא היו באים לבקר במחלקה בה אושפז בנו. בשיר "תמונותיהם" נוגע שלו במה שעד היום לופת את הלב – התמונות היפות של הגברים שישארו לעד צעירים:
בתוך הכאב וחוסר הודאות שאופפים כל מי שאהובו שוכב בבית חולים, מצליח יצחק שלו לראות גם את רגעי החסד והרעות. בשיר אַהֲבַת תַּרְמִילֵי הַצַּד", כותב שלו על החברים לנשק שהצילו את בנו בשטח, מצילים אותו גם לאחר הפציעה:
פציעה קשה היא אירוע משנה חיים עבור הפצוע ומשפחתו. אהבתו של האב המשורר לבנו שזורה בין דפיו של הספר היפה והצנוע הזה ופציעתו של מאיר מצאה ביטוי בכתיבתו העשירה של אביו. שיריו הן כמעין תמונות סטילס התופסות רגע אחד, זווית התבוננות חד פעמית על המאורעות הכאוטיים של אותה העת. הנצחתם והעברתם לנייר נותנת משמעות ומנוחה לעבר הסוער ואולי מאפשרת לעבור הלאה, להתמודדויות הבאות.
