שירים למאיר: יצחק שלו כותב לבנו הפצוע

כשמאיר שלו היה עוד חייל בסדיר, הוא נפצע קשה בפעילות מבצעית. אביו, הסופר והמשורר יצחק שלו, סעד אותו במיטת בית החולים במשך חודשים רבים. הוא גם כתב על כך ספר שירים מכמיר לב שלוקח אותנו ממלחמת ההתשה הישר אל עולמם של הפצועים והפצועות מאז ה-7 באוקטובר

715 537 Blog (3)

יצחק שלו וכריכת ספרו "נער שב מן הצבא", 1970.

 

ב-1967 היה יצחק שלו משורר וסופר ידוע. הוא היה גם אב חרד למאיר, בנו הבכור ששירת בסיירת גולני.  

מאיר שלו כבר היה פז"מניק בשירות הסדיר, לוחם בסיירת גולני, כשפציעה קשה איימה על חייו. הוא השתתף במלחמת ששת הימים והדריך טירונים עד לאותו ליל חורף, בו לקח חלק בפעילות מבצעית בבקעת הירדן. לאחר טעות בניווט של מפקד החוליה, נפצע שלו הבן. צרור יריות מכוח צה"לי נוסף שהיה באותו אזור פגע בפלג גופו התחתון.

25 שנה לאחר האירוע סיפר מאיר שלו:

"אני זוכר כל קליע שקרב אלי ופגע בי. הקליע הראשון פגע בי בגבי, סמוך מאוד לעמוד השדרה. התחושה היתה כמו בעיטה של סוס. זו עוצמה שקשה לתאר במילים. הקליע יצא מן הצד הקדמי של האגן, בצד ימין, אתרי ששבר את עצם האגן. הפגיעה ממש הרימה אותי וסובבה אותי. הקליע השני פגע בי מלפנים, סמוך לחור היציאה של הקליע הראשון. שוב באגן. נפלתי על הגב. תוך כדי נפילה, אחת מרגלי התרוממה ואז פגע בי קליע נוסף ממש מעל הברך ושבר את עצם הירך, והוציא אותה אל מחוץ לבשר. קליע רביעי פגע לי בשריר השוק, מתחת לברך. אותו גילו רק בבית החולים. מאחר שהפגיעה היתה בבשר ולא בעצם, כבר לא חשתי בכאב, על רקע כאבי התופת של הפצעים הקודמים."

(מתוך ריאיון עם מיכה פרידמן ב"הארץ", מה-11 בנובמבר 1992⁩)

במחנה 7.9.1988 (3)
מתוך כתבה של מאיר שלו בעיתון "במחנה", בה התבקש לחזור לבסיס של סיירת גולני בה שירת יותר משני עשורים קודם לכן, 7.9.1988. אפשר לראות את רגלו הפצועה: "היא לא מעץ, הכל בסדר. אבל בשעת מאמץ היא זקוקה למחוך".

הוא הובל במסוק לבית החולים "העמק" בעפולה בו נולד 20 שנה קודם לכן. יצחק ובתיה, ההורים המודאגים, ליוו את בנם בחודשים בהם שכב בבית החולים וניהל מאבק עיקש לשוב ולעמוד על רגליו, מאבק שבו ניצח בסופו של דבר.

לנוכח הפחד והכאב שליוו את מאיר, עשה יצחק שלו את מה שהוא עושה הכי טוב והעלה את תחושותיו על הכתב. ספר השירה השישי של יצחק שלו: "נער שב מן הצבא", נולד כתוצאה מהחודשים הקשים הללו, שבו התנדנדה המשפחה בין פחד לתקווה. 

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.40
"נער שב מן הצבא", יצחק שלו, 1970.

ספר השירים "נער שב מן הצבא" יצא לאור ב-1970, אך השירים בו לא התיישנו. השירים בספר המוקדש למאיר שלו, נוגעים בשלבים השונים של אירוע הפציעה ופורטים אותו לתמונות מוכרות ומצמיתות לב: ההליקופטר שלוקח את מאיר הפצוע קשה לבית החולים; הרופא שטיפל בו; קצינת העיר שהגיעה להודיע להורים על פציעת בנם; כסא הגלגלים בו התנייד בנו הצעיר והחברים מהיחידה שבאים לבקר בבית החולים. את כל התמונות הללו למדנו להכיר טוב מדי במלחמות ישראל, וכעת הן טריות מתמיד.

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.41

עברנו על כמה משירי הספר כדי למצוא בקשר הפרטי בין אב ובנו את סיפורם של הפצועות והפצועים מאז ה-7 באוקטובר.

997009656374305171
משפחת שלו: מימין ההורים יצחק ובתיה, הילדים – משמאל מאיר ומלפנים רפאלה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מושב נהלל, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

השיר הראשון בספר נקרא "אותו קיץ עם בני שלי" ומחבר אותנו לשינוי המתרחש בקשר בין אב לבן, קשר מיוחד שהיה ליצחק ולמאיר עוד טרום גיוסו לצבא:

 בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַתָּה וּבִדְרָכִים נֵלְכָהּ
וּכְבָר אֵינִי צוֹעֵד בָּרֹאשׁ כִּי אִם מֵאֲחוֹרֶיךָ.

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.41 (3)

 

השיר השני בספר, "הליקופטר נע מערבה", נוגע כבר בפציעה ובנסיבותיה. יצחק שלו מזכיר את משימתם של הלוחמים, להגן על אזרחי המדינה:

טָס מֵעַל הָרְפָתוֹת, בָּתֵּי הַתִּינוֹקוֹת,
-כָּל אֲשֶׁר הֵגֵן עָלָיו הַנַּעַר בְּנִשְׁקוֹ.

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.41 (2)

 

בשיר "הרופא" הוא כותב על הרופאים, "לוחמי בית החולים", ועל המשימה העצומה המונחת בידיהם:

עַל כֵּן נְעָרִים יְהוֹדֻךָ,
אַתָּה הַמְּתַקֵּן אֶת שְׁגִיאוֹת הַמְּדִינַאי, הַמַּצְבִּיא,
וּמְבַטֵּל הַזְמָנוֹת שֶׁשָּׁלַח הַשָּׂטָן לְקַבְרָן, לְמַסְפִּיד,
וּלְחוֹקֵק אוֹתִיּוֹת מַצֵּבָה…

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.42 (1)

 

גם החפצים הדוממים, כמו מקבלים חיים ומשמעות בשירים של יצחק שלו לבנו. בשיר "כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים", הוא מספר סיפור של לוחם אחר שכנראה היה שכן של מאיר שלו במחלקה בבית החולים:

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר קָטְעוּ אֶת רַגְלָיו
נָתְנוּ לוֹ כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים
לָשׁוּט בּוֹ בְּבֵית הַחוֹלִים
בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת הַמּוּאָרִים וְהָאֲפֵלִים,
וּלְבַקֵּר אֶת הַפְּצוּעִים בְּכָל הַחֲדָרִים,
אֶת הַיְּשָׁנִים וְהֶעָרִים,
אֶת מְאִירִי הַפָּנִים
וְאֶת הַמָּרִים.

יצחק שלו מדריך טיול בשנות ה 70 ויקיפדיה
יצחק שלו מדריך טיול בשנות ה-70', מתוך ויקיפדיה.

אחד מהגורמים לתקרית הקטלנית בה נפצע מאיר מירי כוחותינו, היתה טעות בניווט של מפקד הכוח.  מאיר שלו כתב באחת מרשימות, אי אז, בצחוק מהול בעצב, שמאז לעולם לא נתן לאחרים לנווט במקומו, ויצחק שלו כתב על התקרית הזו את אחד משיריו המפורסמים  "אשר לא סומן במפה":  

עֵינָיו רוֹעוֹת בְּמַפַּת מֵאָה הָאֶלֶף,
עֵינָיו בְּקַוֵּי הַגֹּבַהּ – כְּצֹאן בְּשֶׁלֶף

מָקוֹם שֶׁצְּפוּפִים הַקַּוִּים – תְּלוּל הַמִּדְרוֹן,
וְדוֹפֵק שָׁם הַלֵּב כִּמְכוֹנָה בַּחֲרוֹק הַקָּרוֹן
לֹא סֻמְּנוּ הַדְּפִיקוֹת

סֻמַּן שִׂיא הָהָר, לֹא סֻמְּנוּ עֲנָנִים.

לֹא סֻמְּנוּ עִקְבוֹתָיו שֶׁל סַיָּר
שֶׁנּוֹרָה לְעָפָר.
סֻמַּן קַו הַגְּבוּל.

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.45 (1)

 

למרות שיצחק שלו זכה לכך שבנו יינצל מפגיעתו הקשה, השכול ליווה אותו בזמן פציעתו של מאיר. בייחוד כאשר האבות השכולים של חבריו של מאיר לצבא היו באים לבקר במחלקה בה אושפז בנו. בשיר "תמונותיהם" נוגע שלו במה שעד היום לופת את הלב – התמונות היפות של הגברים שישארו לעד צעירים: 

הַמַּצְלֵמָה תָּפְסָה בְּלוֹרִית בְּנִפְנוּפָהּ,

קָלְטָה זִיווֹ שֶׁל מֵצַח, נֹגַהּ קִמְרוֹנוֹ,
וּכְמוֹ צֻוְּתָה לִרְשֹׁם לָעַד אֶת פְּנֵי הַנַּעַר
טֶרֶם יֵעָלְמוּ בְּצֹהַר שִׁרְיוֹנוֹ.

וְלֹא נִחֵשׁ לִבּוֹ אֶת הַבָּאוֹת עָלָיו,
וְאֶת אֲשֶׁר צַפְנוּ יָמִים לִתְמוּנָתוֹ,
וְאֵיזוֹ הַתְּמוּנָה אֲשֶׁר תָּבוֹא עִמָּהּ
לָנוּחַ בְּצִדָּהּ בְּרֹאשׁ עַמּוּד עִתּוֹן.

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.46

 

בתוך הכאב וחוסר הודאות שאופפים כל מי שאהובו שוכב בבית חולים, מצליח יצחק שלו לראות גם את רגעי החסד והרעות. בשיר אַהֲבַת תַּרְמִילֵי הַצַּד", כותב שלו על החברים לנשק שהצילו את בנו בשטח, מצילים אותו גם לאחר הפציעה:

הִנֵּה הוֹלֵךְ אַתָּה לְבַד
בְּפַאֲתֵי שָׂדֶה.
אַךְ לָעַד אֵינְךָ לְבַד
וְלֹא תֵּלֵךְ בּוֹדֵד
הִנֵּה צִלּוֹ שֶׁל עוֹד אֶחָד
עַמְּךָ הוּא מְדַדֶּה.

תָּמִיד יְהִי עִמְּךָ אֶחָד
אֲשֶׁר אֶל מוּל הָאֵשׁ
יָשׁוּב אֵלֶיךָ לִשְׂדֵה,
זוֹחֵל וּמְגַשֵּׁשׁ,
וּבְקוּרוֹ יְמַשֶּׁכְךָ
בֵּין קֶלַע וּמוֹקֵשׁ.

וְלֹא תֻּטַּל אֶל בֵּין פְּצוּעִים
בְּלִי רַע, לְבָדָד.
הִנֵּה בָּאִים אֶל מִטָּתְךָ
שֶׁלְּךָ. אֶחָד אֶחָד.
וּמוֹצִיאִים הֵם אַהֲבָה
מִתַּרְמִילֵי הַצַּד…

Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.44
Whatsapp Image 2024 01 25 At 13.25.44 (1)

 

פציעה קשה היא אירוע משנה חיים עבור הפצוע ומשפחתו. אהבתו של האב המשורר לבנו שזורה בין דפיו של הספר היפה והצנוע הזה ופציעתו של מאיר מצאה ביטוי בכתיבתו העשירה של אביו. שיריו הן כמעין תמונות סטילס התופסות רגע אחד, זווית התבוננות חד פעמית על המאורעות הכאוטיים של אותה העת. הנצחתם והעברתם לנייר נותנת משמעות ומנוחה לעבר הסוער ואולי מאפשרת לעבור הלאה, להתמודדויות הבאות.  

בלב עזה: חיילים שרים תפילה לשחרור החטופים

התפילה למען "אַחֵינוּ הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה" מלווה מהמאה התשיעית את העם שפודה את שבוייו. היא הושרה בין היתר במלחמת העולם הראשונה, בפסטיבל הזמר החסידי מפי ריקי גל, ולאחרונה בכינוס ספונטני של חיילים בבית חשוך בעזה לאחר שאיבדו את מפקדיהם המוערכים

715 537 Blog 1

הלחימה בג'באליה הייתה קשה באותו שבוע. ביום שלישי (26.12.2023) איבד גדוד 931 של חטיבת הנח"ל את המ"פ האהוב רס"ן שי שמריז ז"ל, ואיתו נפל גם חברו הטוב סרן שאולי גרינגליק ז"ל. חיילים נוספים נפצעו. ארבעה ימים לאחר מכן, במוצאי שבת פרשת ויחי, בתום יום פעילות מתיש נוסף מול מחבלי החמאס, התכנסו חיילי מחלקה 2 של הפלוגה הרובאית באחד הבתים בשכונה.
החיילים, תלמידי ישיבות הסדר מישיבת "שירת משה" ביפו ומישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים, שלפו את שאריות הממתקים והתיישבו באפלה (אין חשמל בצפון הרצועה) לסעודת "מלווה מלכה" מאולתרת. בצפיפות ובחשיכה סיפרו דברי תורה ושרו כפי שהורגלו בזמנים טובים יותר בישיבותיהם. אחד השירים, שנעשה בחודשים האחרונים רלוונטי ומצמרר מתמיד, היה "אחינו כל בית ישראל" – תפילה לשחרור שבויים וחטופים.

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן

את הלחן חיבר אייבי רוטנברג, מגדולי המלחינים החסידיים, אי שם בסוף שנות השמונים. השיר, שבמקור שר המלחין בעצמו, הופק במסגרת קלטת בשם "לב ונפש" בשנת 1990. באלבום "בטחו בהשם", שיצא בשנת 1997, חידש את השיר הזמר דדי גראוכר, שנפטר לפני כחצי שנה. מאז הפך השיר לאהוב ופופולרי מאוד וזכה לעיבודים וביצועים רבים ומגוונים, אחד האחרונים והמושמעים בהם הוא של ליאור נרקיס מאוקטובר 2023.

תפילת "אחינו כל בית ישראל" עצמה נאמרת בקהילות אשכנז מייד לאחר קריאת התורה בימי שני וחמישי. תחילה נאמרות ארבע בקשות "יהי רצון", ולאחריהן בקשת "אחינו כל בית ישראל". בני עדות המזרח אומרים את בקשות ה"יהי רצון" כחלק מתפילת ברכת החודש בשבתות, אבל ללא התוספת של "אחינו".

מקורה של התפילה בסידור הרב עמרם גאון. במאה התשיעית, לבקשת הקהילה היהודית בספרד, שלח הרב עמרם גאון מבבל את סדר התפילות באופן ערוך ומסודר לשימוש הקהילה.

בסידור מתייחס הרב עמרם גאון לאמירת "יהי רצון" ו"אחינו" במסגרת קריאת התורה של ימי שני וחמישי, ובהמשך הסידור גם בראש חודש. הנוסח שם מעט שונה מזה שמוכר לנו היום.

במחזור ויטרי, ספר ההלכות ומנהגי התפילה החשוב מהמאה ה־12, התפילה מופיעה בתפילת מנחה של שבת. פרופסור אהרן קלרמן ציין במאמרו על גלגולו של המנהג, שלסידורים האשכנזיים המודפסים הגיעה התפילה לראשונה במהדורת קרקוב של"ח (1578). ב־1646 התפילה מופיעה גם בסידור שהודפס באמסטרדם.

הסידור הספרדי הראשון שבו הודפסו תפילות ה"יהי רצון" יצא לאור בקושטאנדינא (היא איסטנבול של ימינו) בשנת תצ"ט (1739) בתפילת שבת ראש חודש. בסידור זה, כבכל הסידורים הספרדיים גם בימינו, לא מופיעה התפילה האחרונה – "אחינו כל בית ישראל".

כשהתפילה הפכה לשיר פופולרי

במשך הדורות נפלו יהודים בארצות רבות בידי שוביהם, ולעיתים דרשו תמורתם כופר רב. הקהילות עסקו רבות במצוות פדיון שבויים והצליחו לפעמים להחזיר את אחיהם ואחיותיהם לחיק משפחותיהם. אך לעיתים אבדו עקבותיהם של השבויים לגמרי ונותר רק להתפלל לשלומם. מילות התפילה "אחינו" כל כך רלוונטיות, ובמידה מסוימת מנחמות, ורק טבעי היה שברבות השנים יהפכו גם לשיר.

אחת היצירות המוזיקליות הראשונות המוכרות לנו למילים אלו היא קטע חזנות של החזן היהודי המפורסם יוסל'ה רוזנבלט (1882–1933). שנתיים לאחר הגעתו מאירופה לחופי ארצות הברית פרצה מלחמת העולם הראשונה. המלחמה וסבל אחיו היהודים השפיעו עליו ועל יצירתו. בתקופה הזאת הלחין בין היתר את "אחינו כל בית ישראל", שבו רצה להביע את כאבם של בני העם היהודי. השיר הזה יחד עם שיריו האחרים ריגשו את ההמונים שנהרו לקונצרטים שלו, תחילה בניו יורק ואחר כך ברחבי ארצות הברית ואירופה.

Concert 660
פרסום לקראת הופעה של יוסלה רוזנבלט ב־7.3.1929, שבה שר בין היתר את "אחינו". מתוך עיתון פארװערטס

מאז הולחנו המילים עוד כמה פעמים, הן כיצירות חזנות והן כשירים חסידיים. אחד הלחנים הושמע בפסטיבל הזמר החסידי התשיעי בשנת 1977 בשירתה של הזמרת הצעירה ריקי גל.

פסטיבל 660

ובנימה אישית: בין הצללים באותו החדר בעזה ישב גם הבן שלי, מ"כ בנח"ל. הוא וחייליו בוודאי חשבו על הרלוונטיות של המילים ועל הסיבה שהשיר הזה הפך לאחד משירי המלחמה לאחר חטיפתם של כ־240 ישראלים בשבעה באוקטובר.

כולנו תפילה ש"המקום ירחם עליהם" ונזכה לחזרתם הביתה בקרוב יחד עם חיילי וחיילות צה"ל המוסרים את נפשם למען עם ישראל, "השתא בעגלא ובזמן קריב".

"יחד ננצח" או "אנו נתגבר"?

כמו פטריות אחרי הגשם, כך צומחות לנו סיסמאות אחרי המלחמה. היום זה "יחד ננצח", אבל אחרי מלחמת יום כיפור רק רצינו "להתגבר". אז למה זה הפריע לכל כך הרבה אנשים?

832 629 Srulik

שרוליק. ארכיון דוש, הספרייה הלאומית

"מה שלומכם?", שואלים אותנו חברינו, מכרינו ובני משפחתנו במציאות הלא אפשרית של אחרי ה-7 באוקטובר.

מה עונים לזה?
"בסדר"? "יהיה בסדר"? יש בכלל תשובה מתאימה?

אריק אדמס, ראש עיריית ניו יורק, היטיב לנסח את הכאב, חוסר האונים והבלבול שחשנו אחרי המתקפה הרצחנית, כשאמר בסרטון עוצמתי ומרגש "אנחנו לא בסדר!".

האמת שזה בסדר גמור לא להיות בסדר.

אבל פתאום, בלי שמישהו החליט על זה בדיוק, נולד לו הביטוי "יחד ננצח!". צמד מילים שתפס מדינה שלמה וניסה להעביר אותה בבת אחת מטראומת האסון לחתירה לניצחון.

לא כולם מתלהבים מהסיסמה הזו. האם בכלל אפשר לדבר על ניצחון בימים אלה? אבל תאהבו את זה או לא, הסיסמה החדשה תפסה. כמעט כל פרסומת שאנחנו רואים או שומעים מלווה בצמד המילים הללו. כך גם בשלטים, במודעות ובערך בכל מקום.

עכשיו, ברשותכם, בואו נחזור אחורה 50 שנה.

7 באוקטובר 1973. יום קודם לכן פלשו סוריה ומצרים אל מדינת ישראל במטרה להשמידה. אף אחד לא באמת ידע עד כמה קשה מצבנו.

והנה עמודו הראשון של "מעריב" מאותו יום בדיוק:

רואים את הקריקטורה שם משמאל? זוהי קריקטורה של קריאל גרדוש, הלוא הוא "דוש", קריקטוריסט הבית של "מעריב" ובמידה מסוימת של מדינת ישראל. גם הוא הבין את גודל השעה וצייר את דמותו "שרוליק", הצבר האולטימטיבי, נלחמת במצרים וסוריה שפלשו לשטחה.

בתוך ערפל הקרב, החליט עורך "מעריב" לשים את הקריקטורה הזו בעמודו הראשון של העיתון, במקום הכי בולט שיש, לצד הידיעה על "קרבות הבלימה הכבדים בסיני ובגולן".

Maariv7oct1973

הרבה עבר על "שרוליק" של דוש במהלך השנים.

בשנים הראשונות הוא היה ארץ ישראל התמימה, היפה והנכונה.

אך כמו שישראל השתנתה במהלך השנים, כך גם שרוליק השתנה. הוא נהיה ציני יותר, ביקורתי יותר כלפי העולם כולו וגם כלפי ישראל עצמה. כדרכה של סאטירה, גם שרוליק למד לבעוט בפוליטיקאים, בקובעי המדיניות, במפלגות וגם בחברה הישראלית. אבל גם שרוליק הבין שרגע אחרי המשבר הגדול של אוקטובר 1973, העם זקוק לנחמה. העם צריך לקבל אישור מחדש לצדקת דרכנו. שרוליק של דוש חזר במידה רבה לדמותו המקורית, הצבר התמים המייצג את ישראל הנלחמת על קיומה.

נקפוץ שלושה חודשים קדימה.

ינואר 1974. שלושה חודשים חלפו מאז פרצה מלחמת יום כיפור, ואמנם זהות המנצחת הייתה ברורה אז (כזכור המלחמה הסתיימה בניצחון גדול לישראל ששמרה על שטחה והכריעה את אויביה), אבל המחיר היה כבד. כבד מאוד. אלפי הרוגים ואלפי פצועים. למדינה שרק חגגה כמה שנים קודם לכן את הניצחון המוחץ של ששת הימים, היה קשה מאוד להתמודד עם השבר הזה.

גם ב-1974 מצב הרוח של ישראל היה שפוף. גם אז, כמו היום היה קשה לענות על השאלה "מה שלומך?".

וגם אז, כמו היום, היה צורך בתשובה. תשובה שתעלה את המורל הלאומי. תשובה שתאפשר לישראל להמשיך הלאה.

מי שהחליט לעשות מעשה היה "האיגוד הישראלי לפרסום" שמצא תשובה לשאלת ה"מה יהיה" בשתי מילים: "אנו נתגבר".

הסיסמה נבחרה, ולצידה דימוי כל כך ברור ומתאים: דמותו של "שרוליק" המביטה אלינו במבט חודר ונחוש.

Mesibat Itonamim
יריית הפתיחה של הקמפיין "אנו נתגבר", ינואר 1974

"מה יהיה", תשאלו?

"אנו נתגבר!", נענה.

"תוחדר לתודעת הציבור", קראה הכותרת, וכך באמת נעשה. בעיתונים, בלוחות המודעות, ואפילו אצל הפוליטיקאים "אנו נתגבר", נכנס ללקסיקון.

Anu Nigaber

אך כמו "יחד ננצח", לא כולם התלהבו. שרוליק הפך פתאום למטרה.

העיתונאי אריה פלגי מ"על המשמר" כיוון את חיציו ישר אל לבו של שרוליק בטור שזכה לכותרת "שטיפת מוח לעצמנו?":

הסיסמה השאולה מעוטרת בסמל של הישראלי מאת דוש, הקרקטוריסט הנושא באחריות ראשית בתחומו לשבר הנפשי אשר גרם לירידת המורל שפקד את הציבור. ישראל של דוש היא ישראל שחצנית, לאומנית... אני רק רואה את הסמל ומיד מקבל מצב רוח"

כן כן, לא טעיתם. מי שאחראי למחדל יום כיפור הוא לא אחר מאשר שרוליק שלנו!

והיו גם כאלו שפשוט רטנו על עצם הניסיון לעודד את הציבור בעזרת קלישאות כמו "אנו נתגבר". הנה מה שכתבה בנושא דורית פלד מ"על המשמר":

"האם רואים את העם בצורה כה מסולפת, כעדה אינפנטילית, הזקוקים לאיזו סיסמה קולעת כדי להחזיק מעמד?"

"אנו נתגבר" הפך, לפחות בעיני חלקים מהציבוריות הישראלית, לבדיחה של ממש, ול"אורח" בטורי ההומור בעיתונים:

אבל את הביקורת החריפה ביותר אולי, מצאנו אצל יוסף (טומי) לפיד. די מפתיע בהתחשב בעובדה שהעיתון בו עבד ("מעריב") היה הרי ביתו של דוש:

מה אומר לכם, חברים, עצוב לשוב הביתה לישראל, ולמצוא כאן אותה האווירה השחצנית, שכבר המיטה עלינו אסון במלחמת יום הכיפורים.

על כל צעד ושעל אתה נתקל בפרצופו השוביניסטי של ישראלצ'יק ובסיסמה היהירה, המגעילה והריקה מתוכן: 'אנחנו נתגבר'.

בא לי להקיא, חברים. האם בסיסמאות שדופות כאלה, חסרות טעם ומשמעות, אנחנו מבקשים לתקן את העוול הנורא שבעצם קיומנו כאן? ואם כבר רצו הלאומנים למיניהם לתקן מה שהם מכנים 'מורל', האם לא יכלו למצוא להם סיסמה קצת יותר חכמה, קצת יותר מביעה, מן הקריאה האווילית הזו 'אנחנו נתגבר'?

אני שואל אותם, עם כל הכבוד, את חמומי המוח הללו: מי יתגבר, מה יתגבר איפה יתגבר?!"

רק בקריאה שנייה ושלישית, ניכר שטומי עשה לנו פה "הפוך על הפוך". טומי, בדרכו השנונה והמושחזרת, למעשה מלגלג על המבקרים את הסיסמה, ומחבק אותה בשתי ידיים. כמה מחבק?

מספיק מחבק שאת טקס נסיכת ישראל של מגזין "את" לשנת 1974 בעריכתו הוא בחר לקיים תחת הסיסמה "אנו נתגבר".

ו"דוש"? הוא שתק. שמע את הביקורת ושתק, עד שלא יכול היה לשתוק יותר.

שלוש שנים אחרי המלחמה ההיא, לכבוד יום כיפור של שנת 1976, פרסם דוש מאמר נוקב תחת הכותרת "על חטא שלא חטאנו". דוש תוקף שם את מקטרגיו, את הביקורת העולמית ואת הביקורת הפנימית, את הניסיון לחפש אשמים ואת האובדן של "הרוח הישראלית" הבוטחת בצדקת הדרך:

מדינת ישראל ניצבת מול אפשרות סבירה של אסון גדול. אנחנו משננים לעצמנו השכם והערב, שעיקר כוחנו וערובת קימונו אינם בחומר, אלא ברוחו של האדם. אין צורך בדמיון מפותח כדי לתאר מה צפוי לנו, אם נשק בלתי סוד זה נפגע, נחלש, מתפורר. 

אנקדוטה לסיום:

בשנת 1974 הוציא יגאל בשן ז"ל את אלבומו "קפה אצל ברטה". באלבום הזה מצאנו גם שיר בשם "אנו נתגבר"!

אבל הפעם השיר לא נכתב על מלחמת יום כיפור, אלא על ירידת הליגה של קבוצתו האהובה של יגאל שמשון ת"א.

ובנימה אישית

אינני בטוח מה מחשבותיי על "יחד ננצח" מודל 2023-2024.

האם באמת "יחד ננצח?". האם באמת אפשר לדבר על ניצחון אחרי מה שעברנו כולנו ב-7 באוקטובר?

ננצח? לא בטוח.

נתגבר? בטוח! איזו ברירה אחרת יש לנו?

נעבור גם את זה פתקית
שי צ'רקה מחזיר את שרוליק לבמה המרכזית

תודה רבה לדניאלה גרדוש סנטו, בתו של דוש, על העזרה בהכנת הכתבה. ארכיון דוש שמור בספרייה הלאומית.

מהסליקים עד למנהרות: הנדסה קרבית בכל מקום

אף יחידה בצה"ל לא זזה בלי שאנשי ההנדסה הקרבית צמודים אליה. למרות זאת החיל הצנוע והמקצועי הזה לא תמיד מקבל את הקרדיט הראוי על הישגיו החשובים בהגנה על המדינה. זהו סיפורם של אנשי ההנדסה הקרבית, האנשים האמיצים והזהירים שיודעים לפרק את כל סוגי מוקשים, כדי לאפשר לחיילים להילחם בבטחה

אחד מפיתוחי הנדסה: "נוכרי", אותו ניתן לחבר בקדמת כל כלי ומטרתו לפוצץ כל מוקש וכך לשמור על הכלי ועל הנוהגים בו. צילום: דובר צה"ל.

בימיה הראשונים של מדינת ישראל עבד הלל אל-דאג (אולדק במקור) כמהנדס ב"סולל בונה" בסלילת כביש עוקף רמלה, בין חולדה למסמיה. בוקר אחד, כשהגיע אל-דאג לאזור העבודות, הופתע לגלות שהטרקטורים שלו נעלמו מהשטח. אל-דאג המודאג מיהר לקיבוץ השכן, נען, בתקווה שאולי שם ידעו מה עלה בגורל הטרקטורים היקרים. שם, יושבים על הדשא ונחים, הוא פגש קבוצת חיילים וביניהם סמח"ט גבעתי, מאירק'ה דוידזון. אחרי שהציג את עצמו ותהה לגורל הטרקטורים, פנה אליו הסמח"ט בשאלה משלו:

"אתה מהנדס?" הוא שאל מייד.

"כן" עניתי.

"טוב מאוד, אתה מגויס. אנחנו צריכים מהנדס לגבעתי."

(מתוך הספר "תולדות חיל ההנדסה")

בין שאר הצרכים שהתגלו בצבא הצעיר והחדש עם הקמתו, עלה גם צורך דחוף באנשי הנדסה מנוסים ומקצועיים. מציאת אנשים מתאימים לא הייתה קלה בכלל, וצה"ל חיפש אותם תחת כל עץ וטרקטור רענן. אל"מ (במיל') אל-דאג, אגב, נשאר בחיל ההנדסה, התקדם בשרשרת הפיקוד, ואף הפך לקצין הנדסה ראשי בשנים 1958-1964.

חיילי הנדסה במשימת איתור מוקשים סביבות מלחמת ששת הימים, 1967. מתוך הספר "תולדות חיל ההנדסה" מאת עמי שמיר, עמ' 65.

הנדסה משחר ההיסטוריה

הביצורים הראשונים בעולם נמצאים בשטחה של ישראל – הם נבנו ביריחו באלף השביעי לפני הספירה. חשיבה הנדסית נדרשה בכל מקום ובכל תקופה כאמצעי להגנה ולהתקפה – אבותינו השתמשו בה כדי לדעת איך להטיל מצור אפקטיבי, ואיך להתגונן מפני מצור שהוטל עליהם. יישוב היהודי המתחדש בארץ נדרש לפתרונות כדי להגן על עצמו מפני פעילות עוינת של ערביי ישראל ובני בריתם. חוקי המנדט אסרו על יהודים לשאת נשק ולכן אנשי ההנדסה של המחתרות הקימו "סליקים" בקיבוצים ובישובי-ספר. מחבואי נשק אלה התגלו כחיוניים ערב הקמת המדינה.

ראשוני המהנדסים שעסקו בחשיבה כיצד נכון להגן על היישובים היהודים בישראל התאגדו ב-1934, עת הוקמה המחלקה הטכנית של ה"הגנה". הם עסקו בתכנון והקמת ביצורים בישובי הספר ובערים מעורבות ושיא פעילותם היה בהקמת ישובי "חומה ומגדל" בשנים 1936-1939. היה זה מבצע הנדסי-צבאי-התיישבותי רחב היקף לתפיסת נקודות אסטרטגיות בישראל, בו הוקמו במקומות שונים בארץ ישובים תוך יום אחד בלבד. אנשי המחלקה הטכנית של "ההגנה" מילאו תפקיד קריטי בתכנון המבצע המורכב, באופן שיהיה אפקטיבי, ישים ובטיחותי: מבעוד מועד הוכנו כל החומרים מפורקים. לצד מגדל עץ נבנתה חומה שהקיפה את היישוב והורכבה משני קירות עץ מקבילים שחצץ מילא את הרווח ביניהם. כך הוקמו הקיבוצים ניר דוד, חניתה, שער הגולן, דן, דפנה ובסך הכל יותר מ-50 ישובים.

בניית חומה סביב ישוב "חומה ומגדל", סוף שנות ה-30'-תחילת שנות ה-40'. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

הפעולות הראשונות שדרשו ידע הנדסי-צבאי מתקדם ביישוב העברי, זמן לא רב לפני מלחמת העצמאות, היו פיצוץ גשרים אסטרטגיים בידי לוחמי הפלמ"ח ב'ליל הגשרים' ביוני 1946, ופיצוץ אגף במלון "המלך דוד" בידי אנשי אצ"ל. רבים אחרים ממי שיהפכו לאנשי ההנדסה של צה"ל רכשו את הניסיון שלהם במסגרת הבריגדה בצבא הבריטי. ביניהם גם עמנואל שחר, מי שיהפוך למפקד הראשון של חיל ההנדסה עם הקמתו של צבא ההגנה לישראל.

שני אוהלים ובניין ישן איכלסו את בית הספר הראשון להנדסה באיזור ג'ליל – גלילות של היום, שהוקם כמה חודשים לאחר תחילת מלחמת העצמאות כדי להכשיר במהירות הנדרשת אנשים במקצועות ההנדסה. תנאי הלימוד לא היו מזהירים, בלשון המעטה: הלימודים התקיימו בתחילה בשתי שפות: עברית ויידיש. המדריכים, שהיו מעטים, הושאלו לעיתים קרובות לטובת הכוחות הלוחמים. בבית הספר הקטן שאיכלס 30 חניכים סך הכל בקושי היו אמצעי חבלה, שלא לדבר על חומרי לימוד.

כתבה על בית הספר הראשון להנדסה צבאית, פורסמה בעיתון 'דבר' ב-23.8.1978.

במהלך אחד מאימוני החבלה בבית הספר, חניך הדליק פתיל השהיה שהיה מחובר לנפץ. החניך, שרעד מרוב פחד, לא הצליח להעיף את הנפץ בזמן, וחיי רבים היו בסכנה. למרבה המזל המדריך, יוסי בן חורין, קפץ על החניך והעיף את הנפץ הרחק. החניך ניצל ללא פגע ובן חורין נפצע מרסיסים. התאונה הזו הביאה לניסוחו של סיסמה אלמותית שמלווה את חיל ההנדסה עד היום, אותה טבע אליעזר מירון, המפקד הראשון של בית הספר: "חבלן עושה טעות רק פעם אחת בחייו".

כיוון שהיה קושי רב להשיג ציוד הנדסי ראוי, הרוב אולתר בשטח. אנשי החיל השתמשו בתושיה, כושר המצאה ובמה שהשאירו הבריטים אחריהם כשעזבו, וגם בציוד מחברות בנייה גדולות, קבלנים, קיבוצים או אנשים פרטיים. המחסור במיקוש הוביל להמצאת מוקשי הדמה, ובהמשך גם לשימוש בטנקי דמה ותותחי דמה שהופעלו מרחוק וסייעו לצבא שהתמודד גם עם מחסור בציוד.

חייל מחיל הנדסה קרבית מניח שורת מוקשים במהלך תרגיל צה"ל בדרום. צילום: יעקב סער, לע"מ.

אילתור זה שם המשחק

חיל ההנדסה לא קיבל תמיד את ההכרה לה הוא ראוי, למרות שחשיבותו בשדה הקרב היא עצומה. בבוקר ה-15 למאי, למחרת הכרזת המדינה, עלה חשש כבד מפלישה מתואמת של שבעה צבאות לשטח לישראל והעיב על מנהיגי המדינה החדשה. האלוף הטרי יוחנן רטנר, ראש אגף תכנון במטכ"ל למפקדת חיל ההנדסה נכנס לחדר ואמר:

"המפתח לבלימת שבעת הצבאות" כך אמר האלוף, "נתון בידי חיל ההנדסה".

אנשי ההנדסה הבטיחו שיעשו ככל יכולתם, כדי למנוע מצב בו ישראל נאלצת להתמודד עם שבע חזיתות במקביל. פיצוץ הגשרים מעל הירדן היה בין הפעולות הראשונות והקריטיות שעשה חיל ההנדסה באותה עת שנועד למנוע את פלישת הצבא הירדני לישובי עמק הירדן ועמק בית שאן. בחזית הדרומית זריעת מוקשים הייתה יעילה בעיכוב הצבא המצרי.

בהמשך, בפריצת דרך בורמה לירושלים הנצורה, מילא החיל תפקיד קריטי בהכשרת הדרך לבירה. מחסור בציוד הוביל לכך שחיילי חיל ההנדסה נאלצו לעיתים לעבוד בידיים חשופות. המבצע הושלם ממש ברגע האחרון, ערב כניסתה לתוקף של 'ההפוגה הראשונה' בין ישראל למדינות ערב. בחלק מהדרך, בין גבעת שאול למוצא, אף נעזרו אנשי ההנדסה בתוואי דרך רומאית עתיקה. פריצת של הדרך לירושלים הייתה קו חיים לתושביה הנצורים ויתרון מורלי אדיר ליישוב היהודי הנאבק על חייו.

אנשי חיל ההנדסה פרצו דרכים בכל מקום בו נדרשו. הקרבות הקשים והזמן הדוחק דרשו מהם לעיתים כושר המצאה לא יאמן, כמו זה שהדגימו ערב מבצע חורב, אז נדרשו כוחות צבא להגיע מבאר שבע לעזה, אך דרכם הייתה חסומה: גשם כבד שירד בסוף דצמבר 1948 הפך את אדמת הלס המדברית לבוץ טובעני. במשך ארבעה ימים ולילות עבדו פלסי חיל ההנדסה על הכנת הדרך למעבר הגדודים. הם השתמשו כמעט בכל דבר שמצאו בדרכם – רשתות, פחים, גזעי ברושים שהיו במקום ואפילו במעילים שפרסו על הדרך – כדי שגלגלי המשאיות הכבדות לא יתקעו בבוץ. כל זאת כדי לאפשר לכוחות צה"ל לעבור ולהגיע ליעד. עם תום המבצע, יגאל אלון, שפיקד על חזית הדרום, העביר מכתב הוקרה למפקד חיל ההנדסה על עבודתם המסורה של אנשיו.

מאז ועד היום, בכל המלחמות והמבצעים הגדולים של צה"ל – חיל ההנדסה תמיד נמצא צמוד לכוח הפריצה הראשוני. אף מפקד לא רוצה להיכנס לשטח לא מוכר ללא צוות הנדסי צמוד אליו, שיעזור לו לפלס את הדרך ולפנותה מסיכונים אפשריים.

גשר הגלילים על תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. צילום: דובר צה"ל. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

המקצוענים שמצדיעים למוקשים

יש משהו נסתר בחיל ההנדסה, חיל שרבים לא מודעים לתחומי האחריות האדירים והמשתנים שלו, וגם לא לתפקיד הקריטי שמילאו אנשי ההנדסה באירועי לחימה היסטוריים של המדינה. אנשי ההנדסה הם המובילים של כל כוח צבאי. אף מפקד חי"ר או שריון לא מוכן לזוז בלעדיהם. המקצועיות והניסיון שלהם בפריצת דרכים והשמדת סיכונים הן בלתי ניתנות להחלפה.

זהו חיל קטן ומקצועי, שיחידותיו השונות עסוקות תמיד: גם תקופות לחימה וגם בזמני רגיעה. תחומי האחריות שלהן כוללים בין היתר חבלה, מיקוש ופינוי מוקשים, פריצת דרכים וחסימתן, הכנת מערכי ביצורים וקווי מכשולים, בינוי והריסת גשרים והפעלת ציוד הנדסי כבד. בחיל 3 גדודים סדירים: אסף, להב והמחץ, והיחידה המיוחדת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות).

מבצע "חומת מגן" להריסת תשתיות הטרור ברשות הפלשתינית על ידי כוחות צה"ל בג'נין. בצילום, כוחות חיל ההנדסה בפעילות מבצעית בג'נין. צילום: דובר צה"ל.

האתגרים שעומדים בפני חיל ההנדסה משתנים כל העת. בעבר אפשר למנות את אתגר הגשרים בצפון, הגשר שחצה את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, איום המטענים בלבנון, וכמובן בשנים האחרונות – חישוף המנהרות, כל אלה אתגרים שחיל ההנדסה ממציא עבורם פתרונות מתקדמים בכל עת.

ב-7 לאוקטובר הוקפצו כוחות ההנדסה למילואים ומאז הם עובדים ללא הרף בגזרות השונות, במיוחד במתן מענה הנדסי ייחודי ליחידות הפועלות בשטחי רצועת עזה.

חייל הנדסה בצפון הארץ, אוקטובר 2023. צילום: vlad_krivchansky

לוחמי הנדסה הם לוחמים לכל דבר שיש להם התמחות מקצועית גבוהה בתחומים ייחודיים אלו:

"אתה נדרש להיות חייל שמפעיל את הראש כל הזמן: איפה הכי נכון להטמין את המוקש, המטען או לבנת החבלה." מספר לנו מתן, לוחם הנדסה במילואים. "צריך להבין ששומרים בהנדסה על כזו רמה מבצעית גבוהה והשינויים וההתאמות כל כך תכופים שאם אני במקרה נאלץ לפספס אימון אחד במילואים זה מורגש מייד ובאימון הבא אני צריך לעבוד קשה פי כמה כדי לחזור לכשירות".

לצד הסיכונים הברורים, הוא מספר, יש לשירות בחיל ההנדסה יתרונות ברורים: "הסיכון בעבודה שלנו כל כך גבוה שהוא מייצר חברים טובים לכל החיים. חייבים לסמוך אחד על השני באלף אחוז". הסיכון הזה גורם לחיילי ההנדסה לתת משקל ראוי לסיכונים העומדים לפניהם בכל פעם שהם ניגשים לפירוק מטענים, או כפי שאמר קצין ההנדסה המזדהה כאורי, בראיון שנתן לעיתון ב-69' : "עד היום אני מצדיע לכל מוקש לפני שאני ניגש אליו".

מתוך ספר סוף מסלול פלחה"ן בז אוגוסט 2011 הנדסה קרבית: "אין מקום רחוק מידי, גם אם אין דרך, נסלול אותה…".

 

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"