בלב עזה: חיילים שרים תפילה לשחרור החטופים

התפילה למען "אַחֵינוּ הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה" מלווה מהמאה התשיעית את העם שפודה את שבוייו. היא הושרה בין היתר במלחמת העולם הראשונה, בפסטיבל הזמר החסידי מפי ריקי גל, ולאחרונה בכינוס ספונטני של חיילים בבית חשוך בעזה לאחר שאיבדו את מפקדיהם המוערכים

715 537 Blog 1

הלחימה בג'באליה הייתה קשה באותו שבוע. ביום שלישי (26.12.2023) איבד גדוד 931 של חטיבת הנח"ל את המ"פ האהוב רס"ן שי שמריז ז"ל, ואיתו נפל גם חברו הטוב סרן שאולי גרינגליק ז"ל. חיילים נוספים נפצעו. ארבעה ימים לאחר מכן, במוצאי שבת פרשת ויחי, בתום יום פעילות מתיש נוסף מול מחבלי החמאס, התכנסו חיילי מחלקה 2 של הפלוגה הרובאית באחד הבתים בשכונה.
החיילים, תלמידי ישיבות הסדר מישיבת "שירת משה" ביפו ומישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים, שלפו את שאריות הממתקים והתיישבו באפלה (אין חשמל בצפון הרצועה) לסעודת "מלווה מלכה" מאולתרת. בצפיפות ובחשיכה סיפרו דברי תורה ושרו כפי שהורגלו בזמנים טובים יותר בישיבותיהם. אחד השירים, שנעשה בחודשים האחרונים רלוונטי ומצמרר מתמיד, היה "אחינו כל בית ישראל" – תפילה לשחרור שבויים וחטופים.

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן

את הלחן חיבר אייבי רוטנברג, מגדולי המלחינים החסידיים, אי שם בסוף שנות השמונים. השיר, שבמקור שר המלחין בעצמו, הופק במסגרת קלטת בשם "לב ונפש" בשנת 1990. באלבום "בטחו בהשם", שיצא בשנת 1997, חידש את השיר הזמר דדי גראוכר, שנפטר לפני כחצי שנה. מאז הפך השיר לאהוב ופופולרי מאוד וזכה לעיבודים וביצועים רבים ומגוונים, אחד האחרונים והמושמעים בהם הוא של ליאור נרקיס מאוקטובר 2023.

תפילת "אחינו כל בית ישראל" עצמה נאמרת בקהילות אשכנז מייד לאחר קריאת התורה בימי שני וחמישי. תחילה נאמרות ארבע בקשות "יהי רצון", ולאחריהן בקשת "אחינו כל בית ישראל". בני עדות המזרח אומרים את בקשות ה"יהי רצון" כחלק מתפילת ברכת החודש בשבתות, אבל ללא התוספת של "אחינו".

מקורה של התפילה בסידור הרב עמרם גאון. במאה התשיעית, לבקשת הקהילה היהודית בספרד, שלח הרב עמרם גאון מבבל את סדר התפילות באופן ערוך ומסודר לשימוש הקהילה.

בסידור מתייחס הרב עמרם גאון לאמירת "יהי רצון" ו"אחינו" במסגרת קריאת התורה של ימי שני וחמישי, ובהמשך הסידור גם בראש חודש. הנוסח שם מעט שונה מזה שמוכר לנו היום.

במחזור ויטרי, ספר ההלכות ומנהגי התפילה החשוב מהמאה ה־12, התפילה מופיעה בתפילת מנחה של שבת. פרופסור אהרן קלרמן ציין במאמרו על גלגולו של המנהג, שלסידורים האשכנזיים המודפסים הגיעה התפילה לראשונה במהדורת קרקוב של"ח (1578). ב־1646 התפילה מופיעה גם בסידור שהודפס באמסטרדם.

הסידור הספרדי הראשון שבו הודפסו תפילות ה"יהי רצון" יצא לאור בקושטאנדינא (היא איסטנבול של ימינו) בשנת תצ"ט (1739) בתפילת שבת ראש חודש. בסידור זה, כבכל הסידורים הספרדיים גם בימינו, לא מופיעה התפילה האחרונה – "אחינו כל בית ישראל".

כשהתפילה הפכה לשיר פופולרי

במשך הדורות נפלו יהודים בארצות רבות בידי שוביהם, ולעיתים דרשו תמורתם כופר רב. הקהילות עסקו רבות במצוות פדיון שבויים והצליחו לפעמים להחזיר את אחיהם ואחיותיהם לחיק משפחותיהם. אך לעיתים אבדו עקבותיהם של השבויים לגמרי ונותר רק להתפלל לשלומם. מילות התפילה "אחינו" כל כך רלוונטיות, ובמידה מסוימת מנחמות, ורק טבעי היה שברבות השנים יהפכו גם לשיר.

אחת היצירות המוזיקליות הראשונות המוכרות לנו למילים אלו היא קטע חזנות של החזן היהודי המפורסם יוסל'ה רוזנבלט (1882–1933). שנתיים לאחר הגעתו מאירופה לחופי ארצות הברית פרצה מלחמת העולם הראשונה. המלחמה וסבל אחיו היהודים השפיעו עליו ועל יצירתו. בתקופה הזאת הלחין בין היתר את "אחינו כל בית ישראל", שבו רצה להביע את כאבם של בני העם היהודי. השיר הזה יחד עם שיריו האחרים ריגשו את ההמונים שנהרו לקונצרטים שלו, תחילה בניו יורק ואחר כך ברחבי ארצות הברית ואירופה.

Concert 660
פרסום לקראת הופעה של יוסלה רוזנבלט ב־7.3.1929, שבה שר בין היתר את "אחינו". מתוך עיתון פארװערטס

מאז הולחנו המילים עוד כמה פעמים, הן כיצירות חזנות והן כשירים חסידיים. אחד הלחנים הושמע בפסטיבל הזמר החסידי התשיעי בשנת 1977 בשירתה של הזמרת הצעירה ריקי גל.

פסטיבל 660

ובנימה אישית: בין הצללים באותו החדר בעזה ישב גם הבן שלי, מ"כ בנח"ל. הוא וחייליו בוודאי חשבו על הרלוונטיות של המילים ועל הסיבה שהשיר הזה הפך לאחד משירי המלחמה לאחר חטיפתם של כ־240 ישראלים בשבעה באוקטובר.

כולנו תפילה ש"המקום ירחם עליהם" ונזכה לחזרתם הביתה בקרוב יחד עם חיילי וחיילות צה"ל המוסרים את נפשם למען עם ישראל, "השתא בעגלא ובזמן קריב".

מהסליקים עד למנהרות: הנדסה קרבית בכל מקום

אף יחידה בצה"ל לא זזה בלי שאנשי ההנדסה הקרבית צמודים אליה. למרות זאת החיל הצנוע והמקצועי הזה לא תמיד מקבל את הקרדיט הראוי על הישגיו החשובים בהגנה על המדינה. זהו סיפורם של אנשי ההנדסה הקרבית, האנשים האמיצים והזהירים שיודעים לפרק את כל סוגי מוקשים, כדי לאפשר לחיילים להילחם בבטחה

אחד מפיתוחי הנדסה: "נוכרי", אותו ניתן לחבר בקדמת כל כלי ומטרתו לפוצץ כל מוקש וכך לשמור על הכלי ועל הנוהגים בו. צילום: דובר צה"ל.

בימיה הראשונים של מדינת ישראל עבד הלל אל-דאג (אולדק במקור) כמהנדס ב"סולל בונה" בסלילת כביש עוקף רמלה, בין חולדה למסמיה. בוקר אחד, כשהגיע אל-דאג לאזור העבודות, הופתע לגלות שהטרקטורים שלו נעלמו מהשטח. אל-דאג המודאג מיהר לקיבוץ השכן, נען, בתקווה שאולי שם ידעו מה עלה בגורל הטרקטורים היקרים. שם, יושבים על הדשא ונחים, הוא פגש קבוצת חיילים וביניהם סמח"ט גבעתי, מאירק'ה דוידזון. אחרי שהציג את עצמו ותהה לגורל הטרקטורים, פנה אליו הסמח"ט בשאלה משלו:

"אתה מהנדס?" הוא שאל מייד.

"כן" עניתי.

"טוב מאוד, אתה מגויס. אנחנו צריכים מהנדס לגבעתי."

(מתוך הספר "תולדות חיל ההנדסה")

בין שאר הצרכים שהתגלו בצבא הצעיר והחדש עם הקמתו, עלה גם צורך דחוף באנשי הנדסה מנוסים ומקצועיים. מציאת אנשים מתאימים לא הייתה קלה בכלל, וצה"ל חיפש אותם תחת כל עץ וטרקטור רענן. אל"מ (במיל') אל-דאג, אגב, נשאר בחיל ההנדסה, התקדם בשרשרת הפיקוד, ואף הפך לקצין הנדסה ראשי בשנים 1958-1964.

חיילי הנדסה במשימת איתור מוקשים סביבות מלחמת ששת הימים, 1967. מתוך הספר "תולדות חיל ההנדסה" מאת עמי שמיר, עמ' 65.

הנדסה משחר ההיסטוריה

הביצורים הראשונים בעולם נמצאים בשטחה של ישראל – הם נבנו ביריחו באלף השביעי לפני הספירה. חשיבה הנדסית נדרשה בכל מקום ובכל תקופה כאמצעי להגנה ולהתקפה – אבותינו השתמשו בה כדי לדעת איך להטיל מצור אפקטיבי, ואיך להתגונן מפני מצור שהוטל עליהם. יישוב היהודי המתחדש בארץ נדרש לפתרונות כדי להגן על עצמו מפני פעילות עוינת של ערביי ישראל ובני בריתם. חוקי המנדט אסרו על יהודים לשאת נשק ולכן אנשי ההנדסה של המחתרות הקימו "סליקים" בקיבוצים ובישובי-ספר. מחבואי נשק אלה התגלו כחיוניים ערב הקמת המדינה.

ראשוני המהנדסים שעסקו בחשיבה כיצד נכון להגן על היישובים היהודים בישראל התאגדו ב-1934, עת הוקמה המחלקה הטכנית של ה"הגנה". הם עסקו בתכנון והקמת ביצורים בישובי הספר ובערים מעורבות ושיא פעילותם היה בהקמת ישובי "חומה ומגדל" בשנים 1936-1939. היה זה מבצע הנדסי-צבאי-התיישבותי רחב היקף לתפיסת נקודות אסטרטגיות בישראל, בו הוקמו במקומות שונים בארץ ישובים תוך יום אחד בלבד. אנשי המחלקה הטכנית של "ההגנה" מילאו תפקיד קריטי בתכנון המבצע המורכב, באופן שיהיה אפקטיבי, ישים ובטיחותי: מבעוד מועד הוכנו כל החומרים מפורקים. לצד מגדל עץ נבנתה חומה שהקיפה את היישוב והורכבה משני קירות עץ מקבילים שחצץ מילא את הרווח ביניהם. כך הוקמו הקיבוצים ניר דוד, חניתה, שער הגולן, דן, דפנה ובסך הכל יותר מ-50 ישובים.

בניית חומה סביב ישוב "חומה ומגדל", סוף שנות ה-30'-תחילת שנות ה-40'. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

הפעולות הראשונות שדרשו ידע הנדסי-צבאי מתקדם ביישוב העברי, זמן לא רב לפני מלחמת העצמאות, היו פיצוץ גשרים אסטרטגיים בידי לוחמי הפלמ"ח ב'ליל הגשרים' ביוני 1946, ופיצוץ אגף במלון "המלך דוד" בידי אנשי אצ"ל. רבים אחרים ממי שיהפכו לאנשי ההנדסה של צה"ל רכשו את הניסיון שלהם במסגרת הבריגדה בצבא הבריטי. ביניהם גם עמנואל שחר, מי שיהפוך למפקד הראשון של חיל ההנדסה עם הקמתו של צבא ההגנה לישראל.

שני אוהלים ובניין ישן איכלסו את בית הספר הראשון להנדסה באיזור ג'ליל – גלילות של היום, שהוקם כמה חודשים לאחר תחילת מלחמת העצמאות כדי להכשיר במהירות הנדרשת אנשים במקצועות ההנדסה. תנאי הלימוד לא היו מזהירים, בלשון המעטה: הלימודים התקיימו בתחילה בשתי שפות: עברית ויידיש. המדריכים, שהיו מעטים, הושאלו לעיתים קרובות לטובת הכוחות הלוחמים. בבית הספר הקטן שאיכלס 30 חניכים סך הכל בקושי היו אמצעי חבלה, שלא לדבר על חומרי לימוד.

כתבה על בית הספר הראשון להנדסה צבאית, פורסמה בעיתון 'דבר' ב-23.8.1978.

במהלך אחד מאימוני החבלה בבית הספר, חניך הדליק פתיל השהיה שהיה מחובר לנפץ. החניך, שרעד מרוב פחד, לא הצליח להעיף את הנפץ בזמן, וחיי רבים היו בסכנה. למרבה המזל המדריך, יוסי בן חורין, קפץ על החניך והעיף את הנפץ הרחק. החניך ניצל ללא פגע ובן חורין נפצע מרסיסים. התאונה הזו הביאה לניסוחו של סיסמה אלמותית שמלווה את חיל ההנדסה עד היום, אותה טבע אליעזר מירון, המפקד הראשון של בית הספר: "חבלן עושה טעות רק פעם אחת בחייו".

כיוון שהיה קושי רב להשיג ציוד הנדסי ראוי, הרוב אולתר בשטח. אנשי החיל השתמשו בתושיה, כושר המצאה ובמה שהשאירו הבריטים אחריהם כשעזבו, וגם בציוד מחברות בנייה גדולות, קבלנים, קיבוצים או אנשים פרטיים. המחסור במיקוש הוביל להמצאת מוקשי הדמה, ובהמשך גם לשימוש בטנקי דמה ותותחי דמה שהופעלו מרחוק וסייעו לצבא שהתמודד גם עם מחסור בציוד.

חייל מחיל הנדסה קרבית מניח שורת מוקשים במהלך תרגיל צה"ל בדרום. צילום: יעקב סער, לע"מ.

אילתור זה שם המשחק

חיל ההנדסה לא קיבל תמיד את ההכרה לה הוא ראוי, למרות שחשיבותו בשדה הקרב היא עצומה. בבוקר ה-15 למאי, למחרת הכרזת המדינה, עלה חשש כבד מפלישה מתואמת של שבעה צבאות לשטח לישראל והעיב על מנהיגי המדינה החדשה. האלוף הטרי יוחנן רטנר, ראש אגף תכנון במטכ"ל למפקדת חיל ההנדסה נכנס לחדר ואמר:

"המפתח לבלימת שבעת הצבאות" כך אמר האלוף, "נתון בידי חיל ההנדסה".

אנשי ההנדסה הבטיחו שיעשו ככל יכולתם, כדי למנוע מצב בו ישראל נאלצת להתמודד עם שבע חזיתות במקביל. פיצוץ הגשרים מעל הירדן היה בין הפעולות הראשונות והקריטיות שעשה חיל ההנדסה באותה עת שנועד למנוע את פלישת הצבא הירדני לישובי עמק הירדן ועמק בית שאן. בחזית הדרומית זריעת מוקשים הייתה יעילה בעיכוב הצבא המצרי.

בהמשך, בפריצת דרך בורמה לירושלים הנצורה, מילא החיל תפקיד קריטי בהכשרת הדרך לבירה. מחסור בציוד הוביל לכך שחיילי חיל ההנדסה נאלצו לעיתים לעבוד בידיים חשופות. המבצע הושלם ממש ברגע האחרון, ערב כניסתה לתוקף של 'ההפוגה הראשונה' בין ישראל למדינות ערב. בחלק מהדרך, בין גבעת שאול למוצא, אף נעזרו אנשי ההנדסה בתוואי דרך רומאית עתיקה. פריצת של הדרך לירושלים הייתה קו חיים לתושביה הנצורים ויתרון מורלי אדיר ליישוב היהודי הנאבק על חייו.

אנשי חיל ההנדסה פרצו דרכים בכל מקום בו נדרשו. הקרבות הקשים והזמן הדוחק דרשו מהם לעיתים כושר המצאה לא יאמן, כמו זה שהדגימו ערב מבצע חורב, אז נדרשו כוחות צבא להגיע מבאר שבע לעזה, אך דרכם הייתה חסומה: גשם כבד שירד בסוף דצמבר 1948 הפך את אדמת הלס המדברית לבוץ טובעני. במשך ארבעה ימים ולילות עבדו פלסי חיל ההנדסה על הכנת הדרך למעבר הגדודים. הם השתמשו כמעט בכל דבר שמצאו בדרכם – רשתות, פחים, גזעי ברושים שהיו במקום ואפילו במעילים שפרסו על הדרך – כדי שגלגלי המשאיות הכבדות לא יתקעו בבוץ. כל זאת כדי לאפשר לכוחות צה"ל לעבור ולהגיע ליעד. עם תום המבצע, יגאל אלון, שפיקד על חזית הדרום, העביר מכתב הוקרה למפקד חיל ההנדסה על עבודתם המסורה של אנשיו.

מאז ועד היום, בכל המלחמות והמבצעים הגדולים של צה"ל – חיל ההנדסה תמיד נמצא צמוד לכוח הפריצה הראשוני. אף מפקד לא רוצה להיכנס לשטח לא מוכר ללא צוות הנדסי צמוד אליו, שיעזור לו לפלס את הדרך ולפנותה מסיכונים אפשריים.

גשר הגלילים על תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. צילום: דובר צה"ל. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

המקצוענים שמצדיעים למוקשים

יש משהו נסתר בחיל ההנדסה, חיל שרבים לא מודעים לתחומי האחריות האדירים והמשתנים שלו, וגם לא לתפקיד הקריטי שמילאו אנשי ההנדסה באירועי לחימה היסטוריים של המדינה. אנשי ההנדסה הם המובילים של כל כוח צבאי. אף מפקד חי"ר או שריון לא מוכן לזוז בלעדיהם. המקצועיות והניסיון שלהם בפריצת דרכים והשמדת סיכונים הן בלתי ניתנות להחלפה.

זהו חיל קטן ומקצועי, שיחידותיו השונות עסוקות תמיד: גם תקופות לחימה וגם בזמני רגיעה. תחומי האחריות שלהן כוללים בין היתר חבלה, מיקוש ופינוי מוקשים, פריצת דרכים וחסימתן, הכנת מערכי ביצורים וקווי מכשולים, בינוי והריסת גשרים והפעלת ציוד הנדסי כבד. בחיל 3 גדודים סדירים: אסף, להב והמחץ, והיחידה המיוחדת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות).

מבצע "חומת מגן" להריסת תשתיות הטרור ברשות הפלשתינית על ידי כוחות צה"ל בג'נין. בצילום, כוחות חיל ההנדסה בפעילות מבצעית בג'נין. צילום: דובר צה"ל.

האתגרים שעומדים בפני חיל ההנדסה משתנים כל העת. בעבר אפשר למנות את אתגר הגשרים בצפון, הגשר שחצה את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, איום המטענים בלבנון, וכמובן בשנים האחרונות – חישוף המנהרות, כל אלה אתגרים שחיל ההנדסה ממציא עבורם פתרונות מתקדמים בכל עת.

ב-7 לאוקטובר הוקפצו כוחות ההנדסה למילואים ומאז הם עובדים ללא הרף בגזרות השונות, במיוחד במתן מענה הנדסי ייחודי ליחידות הפועלות בשטחי רצועת עזה.

חייל הנדסה בצפון הארץ, אוקטובר 2023. צילום: vlad_krivchansky

לוחמי הנדסה הם לוחמים לכל דבר שיש להם התמחות מקצועית גבוהה בתחומים ייחודיים אלו:

"אתה נדרש להיות חייל שמפעיל את הראש כל הזמן: איפה הכי נכון להטמין את המוקש, המטען או לבנת החבלה." מספר לנו מתן, לוחם הנדסה במילואים. "צריך להבין ששומרים בהנדסה על כזו רמה מבצעית גבוהה והשינויים וההתאמות כל כך תכופים שאם אני במקרה נאלץ לפספס אימון אחד במילואים זה מורגש מייד ובאימון הבא אני צריך לעבוד קשה פי כמה כדי לחזור לכשירות".

לצד הסיכונים הברורים, הוא מספר, יש לשירות בחיל ההנדסה יתרונות ברורים: "הסיכון בעבודה שלנו כל כך גבוה שהוא מייצר חברים טובים לכל החיים. חייבים לסמוך אחד על השני באלף אחוז". הסיכון הזה גורם לחיילי ההנדסה לתת משקל ראוי לסיכונים העומדים לפניהם בכל פעם שהם ניגשים לפירוק מטענים, או כפי שאמר קצין ההנדסה המזדהה כאורי, בראיון שנתן לעיתון ב-69' : "עד היום אני מצדיע לכל מוקש לפני שאני ניגש אליו".

מתוך ספר סוף מסלול פלחה"ן בז אוגוסט 2011 הנדסה קרבית: "אין מקום רחוק מידי, גם אם אין דרך, נסלול אותה…".

 

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"

מאיר שלו: ילד הטבע שהפך לסופר

הילד שגידל עכבישים ועקרבים במרפסת ביתו הירושלמי, שנבחן בנהלל על בקיאותו במיני צמחים, שחרש את ישראל לאורכה ורוחבה, דאג להעביר את אהבת הטבע שבתוכו אל הטקסטים הקאנוניים שכתב. מאיר שלו לא היה הופך לסופר האהוב והמוערך שהוא לולא גדל בסביבה שידעה לטפח את אהבתו לטבע מגיל צעיר

מאיר שלו (צילום מפסטיבל הספרים בלייפציג, 2015, מתוך ויקיפדיה) ופרט שאייר יוסי אבולעפיה מתוך הספר "קרמר החתול יוצא אל היער" שכתב שלו.

"כל גלגליו של הטבע תקתקו סביבי כמו בחנות של שען. המחוגים הקטנים של עונות-השנה הורו סוף-קיץ בצעקתן של ציקדות אחרונות, בריח הצחיח החמים של אבק השדות הנחרשים, בטפיחות כנף של חוגלות צעירות, שצבעיהן, תעוזתן וגודלן מנו מספר לימים שעברו משעת בקיעתן. המחוגים הגדולים הראו את שעת היום בשמש שהחלה להשפיל וברוח המערבית שלחשה כבר-ארבע-אחרי-הצהריים-ותיכף-אני-מתחזקת, ובצריחת הסיסים משחרים לציד ומבשרים קרבתה של ערבית."

("כימים אחדים" עמ' 97)

הטבע חי וצומח בכתיבתו מאיר שלו. מוזר לחשוב שיכול להיות שלא היינו זוכים לכך אלמלא גדל כשהוא מוקף בטבע ובאנשים שהכירו לעומק את כל גווניו ויצוריו. כששומעים איזה שחקן מרכזי היה הטבע בגידולו, אפשר להבין טוב יותר מדוע הוא השתקף בכל פסע מכתיבתו.

הכל עובר במשפחה

למשפחתו של שלו מצד אמו היה חיבור חזק מאוד לטבע. אמו בתיה הייתה ילידת מושב נהלל. היא גילתה בקיאות מדהימה – כמי שגדלה וחונכה במושב – בצמחיה ובחי של האזור, וספגה שם אהבה גדולה לטבע. שלו זוכר כילד פרחי בר מפוזרים לייבוש בין הספרים בבית ואת הכישרון של אימו לנקוב בשמה של כל ציפור רק על פי צליל ציוציה.

שני הוריו היו מורים ואהבו מאוד לטייל. אביו, יצחק שלו, היה גם סופר ומשורר ומשיריו ניכרת היכרותו עם הטבע והאהבה לחי ולצומח. שלו האב נהג להסתובב בטבע עם ספר תנ"ך, ובהשראתו טען מאיר שלו כי הן את מקצוע הטבע והן את מקצוע התנ"ך יש ללמוד אך ורק מחוץ לכותלי הכיתה, בטבע. זו הדרך הטובה, הנעימה והיעילה ביותר, אמר, לחנך את הנפשות הרכות של ילדים בגילאי בית הספר היסודי, ולהקנות להן ידע.

אביה של אימו בתיה, אהרון בן-ברק, היה הסב האהוב מן המושב ואל ביתו היה שלו הילד מגיע מירושלים בכל חופשה. אהרון היה נוטע מומחה, ושלו נהג להתלוות אליו כשטיפל בעצים:

"אהבתי לראותו גוזם ומדלה את הגפנים בכרמו. תנועות ידיו הקסימו אותי. הייתי ילד קטן ולא ידעתי לנסח זאת במילים אבל הרגשתי שתנועותיו של בעל מקצוע הן התנועות היפות ביותר שצפונות בגוף האדם".

("גינת בר", עמ' 12)

למרות ששלו התגורר רק שנתיים מילדותו בנהלל (בנוסף לחופשים שאהב לבלות עם משפחתו המורחבת בכפר), השנים הללו היו צרובות בו ושימשו לו השראה ברבים מספריו.

השכן שהפך למורה

שלו בילה את רוב ילדותו דווקא בעיר – בירושלים, אבל גם שם היה מוקף טבע וספרים. "לא היה משהו טוב יותר לעשות" היה נוהג לומר. האם זו הייתה אמת לאמיתה או הגזמה ספרותית? בדבר אחד אין ספק: השילוב של שני אלה ליווה אותו כל חייו, ואהבתו העצומה לחי ולצומח השתקפה כמעט בכל הספרים שכתב. התיאורים החיים, המפורטים והמרתקים של הצמחים, החרקים והחיות הכניסו אותנו לעולמם המופלא של גיבוריו, בין אם היו אלה חתולים שמנמנים ועצלנים, או מושבניקים מיובלי ידיים.

כבר כילד רך, בן 5 או 6, מצא לעצמו מאיר שלו מדריך מושלם לעולמות הטבע. בשיכון בו גר בשכונת קרית משה בירושלים, התגורר גם איש שקט מאוד, לבן שיער ועיניו כחולות ביותר, שעורר את תשומת ליבו. כל יום ראה אותו יוצא לשדה הפתוח, מרים אבנים, צופה בסבלנות במתרחש תחתן ורושם לאיטו בפנקס שבידו. שמו היה אמוץ כהן. אביו של שלו, יצחק, היה תלמיד של כהן בשיעורי טבע בגימנסיה. הוא שאל את מורהו לשעבר אם מאיר הצעיר יוכל להצטרף אליו להליכותיו בשדה. שלו הפך לנושא כליו של כהן, ועולם שלם ומרתק נפתח בפניו.

לא רק ידיעת הטבע של כהן הייתה מרשימה. שלו גם ספג ממנו את העברית העשירה שלו, ושמר איתו על קשר חם כל חייו.

"בסוד העכבישים" מאת אמוץ כהן. המשפט הפותח את הספר, אותו נהג שלו לצטט כדוגמא לכתיבה מופלאה: "עכבישים סתם אין דעת הבריות נוחה מהם".

כילד שהפך לחובב חרקים מושבע, שלו לא היה מעוניין בכלב או חתול כחיית מחמד. הוא רצה להרשים את אמוץ כהן, שחנך אותו, וחלם לגדל רצה חיות בר, כאלו שיוכל לעקוב אחריהן ולהכירן מקרוב. שלו ידע שהוריו לא יסכימו בקלות שיגדל חיה מסוכנת, לכן החיה הראשונה שהביא הביתה הייתה בלתי מזיקה – זחל זנב הסנונית, שאחרי שהתגלם הפך לפרפר יפהפה. רק לאחר מכן התחיל להביא אל הבית הירושלמי את היצורים בהם באמת היה מעוניין – עכבישים, עקרבים וכל מיני זוחלים שהוריו פחות חיבבו.

לכן לא פלא ששלו חלם כילד להיות זואולוג. כשהוציא בגיל 40 "המופלג" את רומן הביכורים שלו, גמל למורה האהוב אמוץ כהן והכניס כבר ל"רומן רוסי" את דמותו של פינס, מורה נערץ לטבע ומחנך ואיש קרוב ויקר לנפשותיהם של הילדים, שהיה מבוסס על זכרונותיו מכהן:

"פינס הראה לנו את תחנות-הריח של הצבאים, את מלכודות ההפריה של הדבורנית ואת רשתותיו הדביקות של עכביש-הצלב פרושות בין שיחי הלוטם. שליחיו הקטנים אספו שרידי חרסים בתל, ביצי חומטים בשדות מאובנים בסלעי הגיר של הגבעות. בלילות הוציא אותנו לשדות אל מתחת לשמים המכוכבים, להשמיענו את "זמרת הקרפדים" ולהראותנו את "גרמי השמים"."

("רומן רוסי", עמ' 177)

חשיבותם של החרקים

לאחר כמה שנים כנושא כליו של כהן, התבקש שלו לצאת לבדו על מנת לערוך תצפית על קן של צרעות מזרחיות שמצאו השניים בשדות. עם עפרון ופנקס ישב ורשם – מי הגיעה, מי יצאה, ומה נשאו בפיהן. לאחר כמה שעות השתעמם, ובמשובת ילדות החליט לעשות ניסוי – הוא הניח סמרטוט על פתח הקן וחיכה לראות מה יקרה. הצרעות הכועסות המו תחת המחסום הלא צפוי. רחמיו נכמרו עליהם בסופו של דבר וכשהניף את הסמרטוט חטף כמה עקיצות כואבות בפניו שבעקבותיהן נאלץ לשכב שבוע בבית ולהחלים.

הוא בא איתן חשבון שנים מאוחר יותר ב"רומן רוסי":

"בעונת האביב יצאו מלכות הצרעה המזרחית ממחבואי החורף שלהן. קפואות וחלושות תרו אחר מקום להקים בו את קנן החדש. בתוך שבועות מספר הולידה כל אחת מהן גדוד של שודדים. הוועד שילם לילדים כמה פרוטות בשביל כל דבור מת וכל אביב הוציא פינס את הילדים אל השדות והחצרות ללכוד את המלכות בטרם יקימו דור חדש של "מדיינים שוסים"."

("רומן רוסי", עמ' 116-7)

ספר הביכורים של שלו מלא בתיאורי חרקים מפעימים. כתיבתו המדויקת והיצירתית אודות חיות נשכחות אלו הרשימו גם את אנשי המדע. אלה בחרו בו כזוכה בפרס השנתי של אגודת האנטמולוגים (חקר החרקים) ב-1990, פרס בו שלו היה גאה במיוחד, מאחר ולא היה איש מקצוע בתחום אלא חובב. את כספי הפרס, 5,000 ש"ח, תרם חזרה לאגודה לשם המשך המחקר על החרקים האהובים עליו.

כתבה על זכייתו של שלו בפרס האנטמולוגיה מתוך עיתון כל העיר ירושלים, 1990, כולל ראיון קצר עימו.

חג שהפך למלחיץ

"ט"ו בשבט הוא חג נפלא. הוא לא כרוך בחשבונות נפש, פוגרומים ומלחמות. יש לו ניחוח פגאני-נורמלי דק ונעים, הוא אופטימי מעצם הגדרתו ועל אף המנהג המוזר לאכול בו פירות יבשים, הוא החג הרענן ביותר בלוח השנה היהודי". כתב שלו על טו בשבט באחד מטוריו השבועיים ב"בידיעות אחרונות". זכרונות ילדותו מאותו החג עיצבו את מי שהוא, אך לא היו נעימים בהכרח.

כשעבר עם משפחתו מירושלים לנהלל בעקבות לימודיה של אמו, היה שלו בכיתה ד'. הוא נאלץ להיכנס לכיתה מגובשת היטב ולה מסורות ידועות שהיו קשורות בקשרים עבותים לציונות החקלאית-חלוצית שנהלל היתה בין סמליה הבולטים. אחת מאותן מסורות נקשרה לט"ו בשבט – שבנהלל נקרא יום האילן – ובו היה נערך כל שנה חידון אימתני בנושאי ידיעת הטבע. הדבר היה ככה: בחדר הטבע של בית הספר פוזרו ענפים משלל שיחים ועצים וצמחים שגדלו באיזור. כל ילד קיבל דף ובו נתבקש לרשום את שמותיהם של אותם צמחים. ילד בכיתה א' נדרש להכיר 10 שמות, ילד בכיתה ב' – 20 שמות – וכן הלאה. הצלחה בחידון הייתה סמל סטטוס נחשב – לא רק למעמדו של הילד בכפר אלא למעמדה של משפחתו כולה. לכן לא פלא שאמו הכינה אותו בקדחתנות ליום הגדול, וישבה איתו על שמות הצמחים בסביבתם ימים ארוכים לפני החג.

הגיע ט"ו בשבט. שלו מספר איך מילא את הדף שם אחר שם, באיטיות שסבל רב לצידה. בסופו של דבר הצליח לקושש 39 שמות של צמחים, אחד פחות מהמינימום הנדרש לגילו. התגובה של המורה שלו בנהלל, יעקב מתתיה, הייתה מעודדת: "לפעם ראשונה זה טוב מאוד, בשנה הבאה תצליח יותר". אמו לעומת זאת, לא הייתה מרוצה וכבר יום לאחר מכן התחילה לאמן אותו לקראת השנה הבאה. לא תופתעו לגלות ששנה לאחר מכן שהוא הצליח הרבה יותר, אבל זכרון "מבחן הצמחים" רדף אותו שנים ארוכות לאחר מכן.

הפרח שהוציא את שלו מהבית

"עם בואה של עונה חדשה הוא היה נתקף בחוסר המנוחה של אוהבי הטבע", מספרת אילת שדה, מי שהייתה בת זוגו של מאיר שלו. החיים לצידו של חובב טבע אדוק שכמותו היו מרתקים ומלאי פעילות: "בשבילו לא היה דבר כזה יותר מידי טבע. הוא היה גורר אותי מיום עבודה לראות את המים השוצפים בגעתון, את פריחת החלמוניות, את מרבדי הפרגים בנגב או את מה שהכי אהבתי – מעופי הלפני-שינה המרהיבים של הזרזירים בחורף. אבל לפעמים לא עמדתי בקצב שלו", היא מודה בחיוך.

מאיר שלו ואילת שדה, בת זוגו. מתוך אלבום פרטי.

הטבע היה בנפשו של שלו האדם, ולכן אך טבעי שהופיע בכל פינה בבכתיבתו של שלו הסופר. נדמה היה שהוא מסוגל למצוא לכל אירוע בחיים מקבילה בטבע ולהאניש כל יצור חי:

"האם זוכרת הציקדה את ארבע השנים מתחת לאדמה?" תהה פינס מתחת לעץ התפוח, "וזנב הסנונית היפהפה? היזכור את ימי היותו זחל מגושם על עלי הפיגם?"
"תקופת הגולם" הסביר לי, "אינה רק תקופה של בישול והכנה שקטה, אלא גם תקופה של נשייה ושכחה, מחסום אטום בין תקופת הזחל ותקופת החרק, בין שני ביטויי חיים כה מנוגדים של נפש אחת"."

("רומן רוסי", עמ' 334)

"גינת בר", הספר שהקדיש שלו לחי ולצומח שהרחיבו את ליבו, התחיל בכלל מהביטויים הספורדיים שאהבתו לטבע מצאה בטורים שכתב לעיתון "ידיעות אחרונות" מידי שבוע. בין הרשימות הפוליטיות והחברתיות שכתב מעל דפי העיתון – השתחלו לעיתים פסקאות על צמחים יוצאי דופן שנדמה היה שבאו להקליל מעט את האוירה באותו הטור.

למעשה, היחיד שהצליח אי פעם "להוציא" את שלו מחדר העבודה שלו בעשרות שנות כתיבה פובליצסטית היה לא אחר מאשר החצב, כך העיד אביב הברון, מי שהיה עורך "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", שם כתב שלו באופן קבוע. "הוא אמר לי שהוא המציא את התחרות הזו כדי שיהיה לו תירוץ לטייל בכל הארץ" מספרת אילת. לכבוד רשימתו על החצב, הם הסתובבו, פגשו את מי שטענו שדווקא בחצרם צומח החצב הגבוה ביותר בישראל, מדדו גבעולים ופריחות לבנות וארוכות וצילמו את החצבים שטענו לכתר. חצב אחד גבוה במיוחד עליו כתב עורר את מחאתם של קוראים שביקשו לטעון לכתר "החצב הגבוה ביותר", והטור הצנוע על חצבי ארצנו בהמשך לתחרות כלל ארצית ולטור כפול (!) בעיתון. אבל הפרסום שנתן שלו לפרח המבשר את הסתיו הייתה בעוכריו. חמתו של שלו עלתה כשגילה שהחצב הראשון עליו כתב נעקר ממקומו. מאז התמיד לטשטש את מקומם המדויק של המועמדים הנוספים לתואר "החצב הגבוה ביותר" כדי שלא יחבלו בהם.

הטור השבועי הכפול והמיוחד של מאיר שלו בנושא תחרות החצבים. איורים: ירמי פינקוס. מתוך "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות, 5.10.2012.

צריך להתחיל מוקדם

היכרותו העמוקה של שלו עם רזי הטבע עיצבה במובנים רבים את הסופר הגדול שהיה: סופר שמכיר לעומק כל תחום עליו הוא כותב, שמבין את מקומו הצנוע בתוך העולם, שמכיר בכוחות הגדולים שפועלים בו ובעיקר – רואה בעולמנו את היופי הגלום בו, ואת יכולתו של האדם להרוס את היופי הזה בקלות.

הוא לא רק הפליא בתיאוריו המדוייקים את הטבע. הוא מצא בו דימויים לכל תחום אחר בו עסק. העיסוק הנוקדני בטבע גם לימד אותו כיצד להעמיק ולחקור בכל תחום, כפי שעשה כשלמד על מקצועות שונים אותם תיאר בספריו: המספר האופה ב"עשו", אברהם הסתת ב"בביתו במדבר" ומגדל היונים ב"יונה ונער" ועוד רבים אחרים. כדי לתאר אותם ואת אורחות חייהם, הקפיד שלו ודקדק עד קוצו של יוד, ראיין בעלי מקצוע ותיקים בתחומם ודאג להכיר את כל כלי העבודה בהם נהגו להשתמש.

כיוון שרכש את אהבתו לטבע כבר כילד רך, הבין שלו מניסיונו כי אם האהבה וההיכרות עם הטבע ייקנו בגיל מוקדם, יש סיכוי גבוה הרבה יותר שהן ידבקו באותו ילד קורא ויישארו עימו לכל החיים. ברבים מספרי הילדים שכתב יש לטבע מקום של כבוד, בין אם מרכזי כמו ב"קרמר החתול יוצא אל היער" ו"פנדה יוצאת אל המרעה" ובין אם כחלק בלתי נפרד מהעלילה ובדמויות בדמויות המניעות את הסיפור כמו הארנבות והפרות בספר "הגשם של סבא אהרון", או השדות החקלאיים ב"הטרקטור בארגז החול". כתיבתו לפעוטות תואמת את תפיסתו הגורסת כי היכרות מעמיקה עם הטבע מגיל רך וצעיר מגדלת אנשים טובים יותר.

מתוף הספר "הגשם של סבא אהרן" מאת מאיר שלו, איורים: יוסי אבולעפיה. "אתם יכולים לא להאמין אך יש הרבה מה לעשות. אם אתם לא רוצים לבוא איתי לשם, אלך לבדי."

התחביב שהפך לאהבה

"צל האלה, כגודלו, בכיוונו ובצינתו אומר לי תשע בבוקר, העלעלים האדומים של הרימון מורים תחילת מרס, גודלם של עלי החצבים בקצה המדרון מזכיר לי לפני כמה שנים זרעתי אותם ממש כמו שעורי ושערי מונים את שנותיי שלי. וכיוון שמדובר כאן בי ובגינה שלי, המשמעות היא שגם בעוד כמה שנים אזרע בה חצבים, אבל כבר לא אראה אותם פורחים."

("גינת בר", עמ' 83)

מאיר שלו הלך לעולמו ב-11 באפריל 2023, באביב, העונה בה הטבע קם לתחיה במלוא הדרו. בספרו "גינת בר", שיצא 6 שנים קודם לכן, הוא מזכיר לנו שבטבע, כמו בחיים, יש מוות וסופיות שהם חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו. הספר הזה שונה מהרומנים שלו; ספר שלא נכנס לאף קטגוריה מוכרת של סוגות ספרים, אך זהו שיר הלל אחד גדול לאהבה שליוותה אותו כל חייו – אהבה לטבע הפראי.

"גינת בר" מאת מאיר שלו. את הספר איירה אחותו, רפאלה שיר, שהייתה ציירת במקצועה. למרות שחיה בקנדה באותה העת, הכירה היטב את הנוף המדובר והם עבדו על הפרוייקט יחד מרחוק.

"הוא היה אספן כפייתי של זרעים ופקעות וגידל רקפות מזרעים קטנים ועד לפקעות עטירות פרחים שעד היום ממלאות את כל גינת-הבר הפרטית שלו. בכל הארץ הכירו את הנטייה הזו שלו וכשהיו מפנים שטח לקראת בנייה היו קוראים לו והוא היה מגיע לכל מקום. תמיד היו לו באוטו מכוש וכלי חפירה למקרה שיזדקק להם. הוא היה זוחל על הברכיים שעות ברחבי הגינה, לאסוף זרעים כדי שלא יברחו לו." מתארת שדה את הקשר של שלו לגינתו. בעשורים האחרונים לחייו, לאחר שעבר מירושלים למושבה צפונית, לבית שנדמה שהגינה עומדת במרכזו, טיפח במסירות ובאהבה גינת בר. מכתיבתו עליה עולה כי הייתה יותר מסתם תחביב אלא מעין חברה וותיקה שמלווה אותו מילדות. חברה נאמנה, כזו שנותנת מרגוע לנפש.

שלו גדל בדור של כותבים נוספים שהפליאו לכתוב, חלקם גדלו בקיבוצים ובמושבים, ונחשפו רבות לחי ולצומח. למעשה, הוא בן דורו של יהונתן גפן, שגדל לצידו בנהלל. אבל אף אחד לא הכיר את הטבע טוב כמוהו ולא היטיב לכתוב עליו באותו שילוב מרתק של אהבה, היכרות אינטימית ופליאה ילדית. איזו זכות היא להתענג על מילותיו, להתאהב מחדש בטבע שמקיף אותנו, וללמוד ממנו עליו ועל עצמנו גם כשהוא כבר לא כאן עימנו.

עם הכומתה האדומה עד כיסא הרמטכ"ל

המילים האחרונות שכתב הצנחן איתן נאוה, שמיהר לזנק מחוץ לתעלות ולהגן על חבריו בגבעת התחמושת, היו: "אנחנו הצנחנים לא נבייש את הפירמה". נאוה ז"ל הוא דוגמה אחת מני רבות לעוז הרוח ואומץ הלב של חטיבת הצנחנים. זהו סיפורה של החטיבה שנודעת בנעליה האדומות, בירכית, בכומתת הארגמן ובכך שלא פחות מעשרה רמטכ"לים צמחו מתוכה

צילום: דובר צה"ל, אתר הצנחנים

"חברים יקרים! בים, ביבשה, באוויר, במלחמה ובשלום, אנחנו כולנו הולכים למטרה אחת. כל אחד מאתנו יעמוד על מקומו – אין הבדל בין תפקיד לתפקיד. אזכור אתכם הרבה, כי זה הדבר שייתן לי כח." כך כתבה הצנחנית חנה סנש לחברי קיבוץ שדות ים בטיסתה מאיטליה ליגוסלביה ממנה לא שבה. גבורתה של חנה סנש קנתה לה מקום של כבוד במדף המיתוסים הישראלי, מדף שעמוס עד להתפקע בגבורתם של צנחניות וצנחנים, מאז ועד היום.

חנה סנש יושבת על ספסל בגינה בבודפשט, הונגריה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

סנש נמנתה על קבוצת הצנחנים הראשונה של היישוב העברי – "צנחני היישוב"- שהתגייסו באומץ רב למשימה כמעט בלתי אפשרית, לעזור לאחיהם באירופה הנאצית. בראשית שנות הארבעים היו יהודי ארץ ישראל אחוזי אימה ודאגה למשפחותיהם וליהודי אירופה. השמועות על השמדה שיטתית של יהודים הפכו לעובדות מוצקות כבר ב-1942, ורבים מתושבי הארץ איבדו קשר עם יקיריהם, לאחר תבוסת הנאצים במלחמה הבינו כי משפחות שלמות נרצחו באירופה.

בתגובה למעשי הנאצים ועוזריהם ניסו חברי ההנהגה הציונית העולמית והמקומית וכן יהודי א"י לייצר כוחות צבאיים ודיפלומטיים שישלחו לסייע לאחים היהודים באירופה הבוערת, כך הוקם ארגון הפלמ"ח שבו עסקנו בהרחבה בכתבה המספרת על חטיבת הנח"ל, וכך הוקמה גם יחידת הצנחנים היהודים שנקראה בפשטות "צנחני היישוב". מעל 200 צעירים וצעירות הגיעו למיונים אולם פחות ממחצית התקבלו להמשך הקורס. בסופו של דבר הוכשרו כ-37 צנחנים ציוניים ויהודים בידי הצבא הבריטי ונשלחו למגוון משימות כמו איסוף מודיעין ומידע אודות הנאצים ועוזריהם.

שניים עשר מצנחני היישוב שיצאו למשימה המסוכנת באירופה נפלו בשבי מדינות האויב ושבעה מתוכם נרצחו. הצנחנים הנופלים הפכו לסמלי המאבק הציוני של המדינה שבדרך והונצחו בדרכים שונות. המפורסמת ביותר היא כמובן חנה סנש, ולצידה גיבורי חייל נוספים כמו אנצו סרני וחביבה רייק.

בימי ראשית המדינה, כשישראל בעיצומה של מלחמת הקוממיות (כפי שהקפיד בן גוריון לקרוא לה), על אדמת הארץ, שוב הוקם כוח לוחם צונח. הפעם היה זה במסגרת צבא ההגנה לישראל ולא כחלק מהמחתרות או הארגונים הצבאיים שהתקיימו לפני קום המדינה. בשנים ההם היו הצנחנים ידועים כלוחמי הצבא המנוסים ביותר, ונשלחו אל משימות הקרב הנועזות ביותר, מצויידים בנשק הישראלי החדש והמסעיר "עוזי", תחת פיקודו של המח"ט האגדי אריאל שרון.

זה אולי יפתיע אתכם, אבל למרות שמם המחייב, על אף העובדה שבית הספר לצניחה הוקם בצה"ל עוד בשנת 1949, וחרף קורס הצניחה שעברו כל לוחמי הצנחנים (ואפילו חלק מאורזות המצנחים בראשית שנות ה-50), למרות כל אלה – מאז ועד ימינו אנו ביצעו הצנחנים שתי צניחות מבצעיות בלבד, שתיהן במבצע קדש.

ב-29.10.56 הופיעו בשמי סיני 16 מטוסי דקוטה מתוכם צנחו 395 חיילי צנחנים שזוהי צניחתם המבצעית הראשונה, ולמעשה הצניחה המבצעית הראשונה בצה"ל, מבצע קדש נפתח. ימים ספורים אחרי שצנחו סמוך לאזור המיתלה, צנחנים נוספים ביצעו צניחה מבצעית באזור א- טור. "עוד מהאוויר", סיפר אורי גץ שהיה לוחם סיירת שהשתתף בצניחה בשדה התעופה בא-טור, "ראינו את הכוחות המצרים בורחים מפנינו. לאחר שהוצנחנו, לא התפתח קרב במקום, ולמחרת עלינו בחזרה על מטוסי הדקוטה הצה"ליים שהונחתו בא-טור וסיימנו את משימתנו ללא הרוגים".

צנחנים אחרי הצניחה במתלה. צילום: אברהם ורד. מתוך אתר הצנחנים.

אבל גם כאשר הם אינם צונחים, ליחידת הצנחנים היה, ועודנו, תפקיד מרכזי וחשוב בהגנה על ישראל.

בגבעת התחמושת ובעיר העתיקה

אנדרטה לזכרם של חיילי חטיבת הצנחנים שנפלו על הגנת גבעת התחמושת, ירושלים. מתוך אוסף עפרה קציר לבית ברכיהו. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

"בשתיים, שתיים ושלושים

נכנסו דרך הטרשים

לשדה האש והמוקשים

של גבעת התחמושת.

 

מול בונקרים מבוצרים

ומרגמות מאה עשרים

מאה וכמה בחורים

על גבעת התחמושת"

(יורם טהרלב).

בספר "הצנחנים בירושלים"- ספור המלחמה שנכתב בשיתוף מוטה גור, מפקד גדוד 55, נכתב כך: "תוך חגיגות יום העצמאות תשכ"ז הגיעו ידיעות ראשונות על כניסת צבאות מצרים לסיני. אט אט התרוקן העורף. בבית נשארו נשים, ילדים ו…צנחנים! טלפונים עצבניים מחיילי היחידה – 'נו, מתי אנחנו?'. אולם הציבור ידע: אם לא קראו לצנחנים, לא חושבים ברצינות."

בקרב הצנחנים הצטבר תסכול של שבועות, טרם פרוץ המלחמה, הידועים כ"תקופת ההמתנה". ישראל המדינה הצעירה, שנהנתה משקט יחסי של עשור ללא מלחמות קשות, צפתה בנשימה עצורה בצבאות הענק של אויבותיה השכנות נערכים על הגבולות. לצד הצורך ההולך וגובר מצד הציבור והצבא לנקוט בפעולות מנע, ממשלתו של לוי אשכול התקשתה להורות על היציאה לקרבות. לאחר לחץ ציבורי והמשך הפרובוקציות והתוקפנות של צבאות מצרים וסוריה, הודיעה הממשלה על פרוץ המלחמה ששינתה את ישראל לנצח ב-5 ביוני 1967. 

ביום זה חיילי הצנחנים כבר לא ישבו בביתם בהמתנה מורטת עצבים, אלא נלחמו בעוז מול שלושת צבאות הלגיון הערבי. הזירה הידועה ביותר הייתה העיר ירושלים, שלאחר קרבות עקובים מדם שוחררה מידי הירדנים ואוחדה לעיר אחת תחת ריבונות ישראלית. 

"ב-5 ביוני היום הגדול הגיע. המלחמה החלה. ההתרגשות רבה, מנצלים רגע לכתוב הביתה. מכתב אחרון? השעות חולפות, משדה הקרב מגיעות ידיעות נהדרות. ב-14:30 מגיעה הפקודה. עולים לירושלים!!!.", נכתב ב"אחריי" ביטאון הצנחנים בעריכת שמעון גרא, "ירושלים עיר במלחמה, אנשי הג"א מתרוצצים בכל עבר ואמבולנסים מפנים את הפצועים. התושבים מקדמים את פנינו, פתחו דירותיהם, הוגשו מטעמים, הרגשת שמחה והקלה פרצה מהתושבים כשהם ראו את הצנחנים".

ערב המלחמה עוד היסס חוסיין מלך ירדן האם להורות לצבאו להילחם בישראל, אולם לאחר שהוטעה לחשוב כי המצרים נוחלים הצלחה מסחררת בקרבות סיני, החליט להורות לצבאו להשתלט על מבנה האו"ם בדרום העיר (הוא "ארמון הנציב" הסמוך לטיילת ארמון הנציב בירושלים), ולהצטרף למערכה. ישראל המופתעת נקטה בתחילה בגישה הגנתית ועל כן סומנה גבעת התחמושת כאחד היעדים הראשונים לכיבוש. הגבעה, המשקיפה אל הר הצופים, הפכה לבונקר צבאי בימי המנדט הבריטי ושימשה כמחסן התחמושת של בית הספר לשוטרים. בימי מלחמת העצמאות נכבשה הגבעה בידי הירדנים ונשארה תחת שליטת הממלכה עד ליום ה-8 ביוני 67'. הירדנים ביצרו את גבעת התחמושת והפכו אותה לעמדת תצפית שניתקה את הר הצופים מירושלים המערבית. 

פלוגה 55 של הצנחנים בפיקודו של מוטה גור הוקפצה לעיר.

הגבעה הייתה מבוצרת וממולכדת, ושלוש תעלות קשר גדולות, מבוצרות ומוגנות בבטון ובאבנים ירושלמיות הקיפו אותה. על חיילי הצנחנים של גדוד 55 הוטלה המשימה לכבוש את הגבעה, כשתוכנית החדירה למבצר הייתה להיכנס דרך תעלות הקשר כאשר כל מחלקה תיכנס מתעלה אחרת.

תעלות ובונקרים בגבעת התחמושת. שלושת התעלות היו צרות ומבוצרות והקשו מאוד על החיילים להגיע אל הבונקר. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אלא שבפועל בחסות החשכה ותחת הכאוס השורר בשדה הקרב, לא הצליחו הכוחות להתנהל לפי התכנית המקורית. תעלות הקשר היו צרות מאוד והחיילים עמוסי הציוד והנשק לא הצליחו לנוע בתוכן בחופשיות בטח לא לגבות ולחפות זה על רעהו. מתוך כך החליטו מפקדי הצוותים להוציא מחוץ לתעלות לוחמים אוחזי מקלעונים שיגבו ויחפו על החיילים שבתוך התעלות.

הראשון לצאת היה איתן נאוה, בן מושב מולדת, חבר היאחזות הנח"ל באלמגור ולוחם בצנחנים. בהיאחזות הכיר את רעייתו שלוה ובמושב מולדת נולד בנם הראשון דורון. ב-5 ביוני עוד הספיק איתן להתארח בביתם של אזרחים ירושלמים בבית הכרם ולשחק עם בנם שהיה בן גילו של דורון בנו. 

במכתבו האחרון כתב לשלוה רעייתו , "אנחנו עומדים לצאת. אנחנו הצנחנים מוכנים לכל פקודה שתינתן לנו ומחכים לרגע המכריע. לא נבייש את הפירמה". 

איתן נאוה ז"ל ובנו דורון. איתן מונצח בשיר "גבעת התחמושת" שכתב יורם טהרלב שלחם לצידו.

בליל הקרב היה זה איתן שמיהר לזנק מחוץ לתעלות. לאורך עשרות מטרים הוא גיבה את חבריו הלוחמים תוך שהוא רץ בשטחי האש ומפנה את הדרך לפניו, עד שנורה וצנח לתעלה, ימים ספורים אחרי שמלאו לו 23. על גבורתו העזה בקרב קיבל את עיטור הגבורה הבכיר מבין ציוני השבח בצה"ל.

כשהגיעו לוחמי הצנחנים אל לב הגבעה ואל הבונקר המרכזי הם נוכחו לגלות כי קשה לחדור את הקירות המזוינים של הבונקר. כעבור שעות, כשהכוח ששרד את הקרב מונה כשבעה חיילים סך הכל (!), הצליחו הכוחות לפוצץ את הבונקר ולהכריע את הקרב לטובת ישראל.

36 צנחנים נהרגו בקרבות גבעת התחמושת, חמישה עשר חיילים קיבלו ציוני שבח בדרגות שונות. 

הקרב ההירואי על גבעת התחמושת, והאבדות הרבות של הצנחנים בעיר, משתלבים בזכרון הלאומי על חזרתו של הכותל המערבי לעם היהודי. ב-7 ביוני כבשו הצנחנים את הר הזיתים ומשם ההשתלטות על "העיר העתיקה" על רובעיה השונים הייתה קצרה. המערכה על ירושלים, שכלל לא הייתה מתוכננת בימי תקופת ההמתנה, הפכה לאחת החזיתות הבוערות והמדממות, מעל 180 חיילים נהרגו במהלכה ועוד רבים נפצעו. כ"ח באייר, היום בו כבשו הצנחנים את הכותל המערבי הפך ליום חג, "יום ירושלים", בו מציינים את איחודה של העיר ונכסיה הדתיים והתרבותיים של ישראל והעם היהודי. 

הרב גורן תוקע בשופר על מול הכותל המערבי. "אני האלוף שלמה גורן, הרב הראשי של צבא ההגנה לישראל, הגעתי למקום הזה כדי להישאר בו לנצח!" צילום: דוד רובינגר. מתוך ארכיון התצלומים הלאומי.

כמובן ששום כתבה על הצנחנים בששת הימים אינה שלמה בלי התמונה הזאת: 

צילום: דוד רובינגר, ארכיון התצלומים הלאומי.

התמונה, שצולמה על ידי דוד רובינגר מנציחה את שלושת הלוחמים: ציון כרסנטי (משמאל), יצחק יפעת (במרכז) וחיים אושרי (מימין), ומאחור בקטן הצנחן חיים כהן. "הצנחנים הבוכים", הייתה לאחת התמונות המפורסמות ביותר מהמלחמה ובכלל, התמונה פורסמה בין היתר גם ב"ניו יורק טיימס", ימים ספורים לאחר תום המלחמה וכן במגזין "לייף". 

 

חטיבה קטנה עם שפם

כרזה משנת 1971: "האמיצים לצנחנים – מפגן צניחה לימה של תל-אביב". עיצוב: קרמן-קרמן עיצוב, מתוך ארכיון תל אביב-יפו, עיריית תל אביב-יפו.

קשה לנתק את מורשת הצנחנים מכיסא המפקד הבכיר בצה"ל. עשרה מרמטכ"לי צה"ל צמחו בחטיבה ביניהם: מוטה גור, בני גנץ, אביב כוכבי, משה 'בוגי' יעלון, דן שומרון, משה לוי ('מוישה וחצי') והרצי הלוי. חיילי הצנחנים שהיו לוחמי העילית של צה"ל מרגע היווסדה של החטיבה, הפכו עם השנים לחוד החנית של צה"ל. גדודי הלוחמים "אפעה", "פתן" ו"צפע" וכן סיירת הצנחנים והיחידות המיוחדות של החטיבה, מציבים סטנדרט לחימה ופיקוד שהצמיח את הטובים במפקדי צה"ל. במהלך מתקפת הפתע והטבח של חמאס בשבעה באוקטובר, פעלו סיירת הצנחנים וגדוד 890 לשחרור קיבוץ בארי וקיבוץ כפר עזה. בקרבות, שנמשכו כיומיים, טיהרו הלוחמים את הקיבוצים ושיחררו את המשפחות שהיו נצורות במקלטים שעות ארוכות. במהלך קרבות אלה איבדה החטיבה שישה עשר לוחמים.

בני גנץ עם כומתת הצנחן וכנפי הצניחה בתקופת כהונתו כרמטכ"ל ונשיא המדינה דאז ראובן ריבלין צילום: חיים זך, מתוך אתר צה"ל.

עם הנעליים האדומות והמדים המשונים, עם פלאט טופ או נגב, לוחמי הצנחנים ממשיכים להיות מטובי הלוחמים של צה"ל, או במילותיו של הצנחן איתן נאוה ז"ל, "אנחנו הצנחנים, לא נבייש את הפירמה". 

חיילי צנחנים, צילום: דובר צה"ל.

 

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"