זאת לא הייתה המלחמה הראשונה. גם לא המלחמה שתיזכר באופן ההירואי ביותר בהיסטוריה רווית הדמים של המדינה הקטנה. זו הייתה מלחמת ההתשה, התפכחות כואבת מהאופוריה של ששת הימים בדמותן של שלוש שנים ארוכות ארוכות של "הותר לפרסום" חוזר ונשנה. עשרה חיילים נהרגו בהתקפה מצרית. חייל נהרג וארבע נפצעו. אח"י אילת הוטבעה. כותרות של שגרה בלתי ניתנת לעיכול.
על רקע המאורעות הללו, וקצת אחריהם, כתב אריק איינשטיין את אחד משירי המלחמה המנחמים והעצובים גם יחד: שיר של אחרי המלחמה.
זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה
אריק איינשטיין ראה את מלחמות ישראל מזווית מעניינת: בלא מעט מהן הוא היה המוזיקאי הזה, שמגיע לאמצע המדבר או מטפס על הרכס כדי למשוך את הלוחמים המותשים מתוך בועת האימה, הדם ואבק הקרבות לתוך משהו אחר, שנע בין הנורמלי לכמעט נשגב: מוזיקה.
"שאלתי פעם קצין אחד", מספר איינשטיין ב"זו אותה האהבה", "אם יש איזו חשיבות ללהקה, לזה שהיא באה להופיע. הייתה לי הרגשה לא נוחה בעניין הזה: אתה מגיע ללוחמים ואתה יודע שהחיילים האלה נלחמו, הסתכנו, ואתה עומד ושר. אז שאלתי אם יש באמת איזה ערך לכל העניין, והקצין ההוא אמר לי, "אין לך מושג עד כמה זה חשוב וכמה זה עוזר"".
אבל זה רק צד אחד של הסיפור. שכן מילותיו של "שיר של אחרי המלחמה", בניגוד למה שמקובל בדרך כלל, ולאופן פעולתו של איינשטיין עצמו, נכתבו בכלל עבור מנגינה ספציפית. הן לא היו נכתבות, לא כך לפחות, בלי המנגינה הזו.
בתחילת שנות השבעים, צעיר רחובותי אחד, חלילן קלאסי בן 21 שזה עתה שוחרר מהצבא, נהג להגיע בימי שישי בערב לתל אביב. לא, זה לא מה שאתם חושבים, הוא לא הגיע לעיר הגדולה כדי לבלות במועדון או בפאב, אלא כדי לנגן ביחד עם ידידה שלו, שהייתה נגנית קלאסית בעצמה והחזיקה בסלון דירתה פסנתר כנף.
לצעיר קראו שם טוב לוי, ואתם כנראה מכירים היטב את יצירתו המוזיקלית. אבל בינתיים הוא היה עדיין צעיר מאד, ואנונימי מאוד.
למרות ששירת בלהקה צבאית, ו"חטא" פה ושם בהלחנה של קטעים מוזיקליים שונים, לא היו לו יומרות להיות מלחין פופולרי. העתיד שהיה פרוס לפניו נראה, לעת עתה, קלאסי למדי, לפחות בכל הנוגע למוזיקה.
ערב שבת אחד, כשלוי וידידתו המוזיקאית חנה יושבים בדירתה ומנגנים להנאתם, נשמעו דפיקות על הדלת. לתדהמתו של לוי, מאחורי הדלת עמד אריק איינשטיין בכבודו ובעצמו. הסתבר, כי הזמר המפורסם מתגורר באחת הקומות העליונות בבניין של ידידתו, שמשום מה לא סיפרה לידידיה על השכן הסלב. איינשטיין היה כבר אז אגדה מוזיקלית בהתהוות, ולוי לא ממש ידע כיצד הוא אמור להתנהג בנוכחות המוזיקאי שהעריץ מרחוק ולא חלם לפגוש במציאות בשלב זה של חייו.
"מי זה?" שאל איינשטיין, ולוי הוצג כ"ידיד החלילן מרחובות". בין הזמר הנערץ, השכנה והמוזיקאי עול הימים התפתחה שיחה. אריק התעניין בנגינתם (הוא העיד על עצמו בהזדמנויות רבות שתמיד קינא קצת במוזיקאים שניגנו ממש טוב), והידידה דאגה לספר לאיינשטיין שלוי "כותב גם מנגינות, ממש טובות".
"באמת?" אמר אריק, "איזה יופי. הייתי שמח לשמוע".
וככה, כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם, הם קבעו להיפגש שוב בסלונה של הידידה התל אביבית. לוי לא האמין שאיינשטיין באמת יגיע, אבל הזמר המפורסם (ששנים אחר כך ילמד לוי מקרוב גם כמה צנוע ואוהב אדם הוא), עמד במילתו וירד שוב לפגוש את שני המוזיקאים הצעירים, הפעם בלווית בתו שירי. ללוי לא היה עדיין רפרטואר עשיר, אבל בהחלט היו כמה מנגינות שהיה גאה בהן, והוא השמיע אותן לאיינשטיין בחשש מה.
החשש, מסתבר, היה מיותר. אריק אינשטיין התרשם. מאד. הוא הקליט את המנגינות שלוי ניגן לו והם נפרדו לשלום.
מנקודת מבטו של איינשטיין, הוא ככל הנראה הבין מיד מה יש לו בין הידיים, גם אם לקח לו קצת זמן לעשות עם זה משהו. "היא אמרה שהוא רוצה להשמיע לי דברים אבל הוא מתבייש", סיפר על המפגש ההוא עם "שמי" (כך הוא כינה את לוי), "אמרתי: "בסדר, גם אני". ואז האו השמיע לי את הלחן של "שיר של אחרי המלחמה"".
קצת אחר כך,לוי עבר לגור בתל אביב. הוא החל ללמוד באקדמיה למוזיקה והתכונן לשנים של עבודה קשה בדרך הרגילה, הסלולה. המפגש עם אריק אינשטיין היה זיכרון נעים, ולוי היה בטוח שבזה הסתיים העניין.
חצי שנה עברה, ואז לוי קיבל את אחת משיחות הטלפון הזכורות ביותר בחייו:
שלום, זה אריק איינשטיין. שמע, חביבי, כתבתי מילים לאחת המנגינות היפות שלך. מקווה שזה בסדר. רוצה לשמוע?
"מפאת ההלם", מספר לנו שם טוב לוי, "נאלם לי הקול. ואריק, שהבין את הסיטואציה וריחם עלי, התחיל לקרוא את המילים, המילים שאתם מכירים: שיר ישן נושן, שיר של חיילים, זהו שיר של אחרי המלחמה וכו'. אני פשוט שתקתי, הייתי בהלם. ואז הוא אומר לי בסוף נו, מה אתה אומר? הוא שואל אותי מה אני חושב על המילים שהוא כתב. יש רגעים בחיים שאתה כל כך מתרגש שאתה פשוט נאלם דום"
אבל המילים בהחלט נגעו בו.
"יש משהו בשיר, במילים שלו, שנורא חודר ללב. הוא כתב אותו בתחילת 72', אני חושב. אריק כבר היה מנוסה, עבר מלחמות פה בארץ, ידע מה המשמעות של זה. ומצד אחד השיר ציורי כזה, נאיבי להפליא. חיילים חוזרים מהמלחמה לזרועות אהובתיהם, שכתבו להן שירים ומכתבים. רומנטי, לא? אבל מצד שני, אי אפשר להתעלם מהשורה החוזרת הזו: מישהו שר את זה קודם. המלחמות ממשיכות. המלחמות ימשיכו."
שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב
שיר של אהובה, מחכה לך
מישהו שר את זה קודם
זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה
הוא כותב מכתב, היא עונה שלושה
ככה זה הולך תמיד
הוא שולח שיר, היא מוחה דמעה
מישהו שר את זה קודם
זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה
כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים
כמה טוב שבא שלום
הנה הם חוזרים, שיהיו בריאים
מישהו שר את זה קודם
זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה
שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב
היום אנחנו מכירים את שם טוב לוי כמוזיקאי מוכשר להחריד ועטור פרסים, שאחראי על לא מעט מהיצירות היפות ביותר שיצאו מאז ועד היום, אבל אז הכל היה חדש עבורו.
"זה כמו", אומר לוי כשנזכר בימים האלה, "שהיית מסתובב בלונדון וסטיבי וונדר פתאום יעצור אותך ויגיד לך יאללה בוא נעבוד ביחד. ככה זה הרגיש".
אבל השיחה לא הסתיימה רק בבשורה המרעישה שאריק איינשטיין רוצה להקליט שיר שלוי הלחין. איינשטיין הזמין אותו להיפגש, וכשנפגשו הציע לו בישירות הפשוטה שלו: בוא נקליט ביחד.
לוי חסר הניסיון, שעד אותו רגע לא עבד מעולם באולפן, ולא הכיר נגנים אחרים שאפשר יהיה לעבוד איתם, גימגם קצת. זה הפחיד אותו. אבל איינשטיין אמר לו בביטחון: אנחנו נסתדר, מה אתה דואג?
והם באמת הסתדרו. איינשטיין הביא נגנים שהוא הכיר ועבד איתם כבר, שעטפו את המלחין הצעיר והמוכשר בביטחון.
כשיצא ״שיר אחרי מלחמה״ לקהל, הוא הפך מהר מאד לאחד השירים האהובים בישראל. הוא היה אחד השירים באלבום "יסמין" שיצא בשנת 1972, אבל זכה ללא מעט ביצועים נוספים.
"היה לו כישרון לחבר את המילים לצלילים. בשיר הזה הוא כתב את המילים למנגינה, ולא להיפך, כמו שבאמת קורה בדרך כלל. וזה תפס. הגדולה היא ההתאמה ההרמונית של המילים למוזיקה. גם למילים יש סאונד, הוא יכול להיות קשה, רך או עגול, עם קצוות, או סגור. וצריך לדעת לחבר אותו בצורה נכונה למוזיקה. שיר טוב, זה כשהמוזיקה מעשירה ומוסיפה עוצמה למילים והמילים נותנות עוצמה בחזרה למוזיקה. וזה מה שאריק עשה".
זאת הייתה יריית הפתיחה לקשר המקצועי, שהיה גם אישי, שהוליד אין ספור שירים יפהפיים, מרגשים ומאד מאד ישראליים.
8 אלבומים. 11 שנים שהפרידו ביניהם. 25 שנים שעבדו ביחד.
החיבור ביניהם, אומר לוי, הוא שעשה את ההבדל. לאיינשטיין היו חשובים בני האדם שהוא עבד איתם והקשר האישי איתם, לפני ההישגים המקצועיים. אלא שבמקרה הזה, הקשר האישי היה רק מגבר לחיבור המקצועי והאמנותי, שהיה טוב כל כך בכל מקרה.
"אני מתגעגע אליו", אומר לנו לוי לסיום, ברגע של פתיחות, "היה משהו באריק, בצורה שבה הוא שר. מעטים הזמרים שהם באמת מעניינים, ומשהו קורה לך כשאתה שומע אותם. מעטים עוד יותר אלה שזה מצליח להם מול כל אדם כמעט, ואצל אריק.. האישיות שלו קרנה החוצה."
אריק איינשטיין לא היה "זמר מלחמות" מובהק, למרות שירותו בלקהת הנח"ל, ולמרות שיש ברפרטואר שלו לא מעט שירים כאלה. הוא שר בעיקר על החיים. ועל עצמו. אבל אי אפשר לחיות במדינת ישראל, בלי שהדבר הזה יכנס. בלי שהוא יהיה נוכח, בכל יצירה שהיא.
מישהו שר את זה קודם, אנחנו שרים. ומתפללים שמה שישאר אלה הפרחים והאהובות, ושלא נצטרך לשיר שוב על מלחמות.
