פטריק קים – הגיבור האמריקאי המסוקס שנולד בישראל

אחד הגיבורים הספרותיים האהובים והנקראים בספרי הכיס של שנות ה-70 היה סוכן אמריקאי נערץ, אך מתברר שעלילותיו מסמרות השיער בארצות נוכריות לא נכתבו על ידי סופר דובר אנגלית. איך נוצר הגיבור האמריקאי דווקא בישראל?

פטריק קים, עיבוד מתוך כריכת אחד מספרי הסדרה, הוצאת ראודור (שילגי)

פטריק קים, איש הקאראטה, סוכן המחלקה המיוחדת של הסי.אי.איי, פרץ בגאון אל שוק הספרים הישראלי בסוף שנות השישים. עד אמצע שנות השמונים יצאו לאור בין שלוש-מאות לארבע-מאות מעלילותיו, בספרי כיס ובחוברות. הישג זה העמיד את ברט ויטפורד, מחבר הסדרה, במקום מכובד כסופר הפורה ביותר בעברית, שלזכותו כ-250 כרטיסים בספרייה הלאומית, חלקם כוללים רשימות שלמות של כותרים.

מי היה אותו "פטריק קים"? “איש לא היה מנחש שהגבר השקט בבגדי העבודה המשומשים הוא סוכן בחיר במחלקה המיוחדת של הסי.אי.איי. מבט בוחן היה מגלה את שריריו המשורגים שאפילו בגדי העבודה לא הסתירו. הגבר הגבוה והשחום נראה מוזר בעיניו המלוכסנות קמעה ובעורו השחום… מבט נוסף היה מגלה למסתכל את ידיו המסוקסות של הגבר החסון. היו אלה כפות ידיים גדולות ורחבות מהרגיל. הן היו מכוסות עור מצולק ונוקשה. יבלות עגולות הקיפו את פרקי אצבעותיו ככדורי פלדה. היו אלו ידי איש קאראטה.” (מתוך: "האלמוני במסכה". עברית: ראובן לסמן, 1976. "בחיר" מופיע כך במקור.)

אחרי קריאה של מספר ספרים בסדרה ניתן להסתמך על מספר מאפיינים: קים הוא אמריקאי ממוצא קוריאני, בעל עיניים אפורות (כפלדה), גדל גוף במיוחד, בעל כושר גופני ושכלי על-אנושיים ומיומנות מופלאה באמנות הקאראטה “בה הופך כל איבר מאיברי גופו למכונה קטלנית ואכזרית”. פאט (כפי שחבריו קוראים לו) הוא מתקלח אובססיבי, מבלה שעות ארוכות בתרגילי קאראטה, מעשן, שותה ויסקי, מחזר בהצלחה אחרי נשים, ותמיד רוצה להגיע סוף סוף לחופשה אחת שלא תיקטע על ידי משימה דחופה זו או אחרת.

הספרים נפתחים בדרך כלל, כמצוות ספרי מתח, באמצע פעולה מסתורית במדינה זרה כלשהי. תוך שלושה עמודים אנו מבינים שמשהו רע קורה, ואז מכניס קולונל הרדי האבהי את קים לתמונה, כדי שיציל את העולם החופשי. במשך אותה עלילה יהיו לפחות שתי נשים מפתות במיוחד וכשלושה קרבות עקובים מדם, עד לסוף הטוב וסיום הפרשה. בכל קרב נדע בדיוק מה היה עלול לקרות לקים אם לא היה מצליח להתחמק מפגיעה, ומה היא צורת המוות שיסבול הטיפוס הרע לפני שיחרחר ויתפגר. הסוכן המיוחד אינו בוחל באף שיטה, כולל בעיטה במפשעה, אבל בדרך כלל משתמש בכמה מכות קאראטה טובות לפצפוץ עצמותיהם של כל העומדים בדרכו.

כאמור, הסדרה נדפסה במתכונת ספרי כיס, בכריכה רכה, ועל נייר זול במיוחד. הכריכות צבעוניות מאוד, מכילות את סמל הסדרה, וברוב המקרים כלי נשק ו/או בחורה מעורטלת. שמות הספרים אופייניים לז’אנר. הכריכה האחורית מנוצלת לפרסומת או לתיאור תמציתי של הסדרה והספר: “חזק, נוקשה, מעניין, מותח – רומן ריגול מהדרג הראשון”.

ומי עומד מאחורי ההצלחה העצומה הזו? השם שהתנוסס על העטיפה כסופר היה ברט ויטפורד. האם הסופר בעל השם האמריקאי הקשוח הוא זה שכתב את כל ספרי הסדרה?

התשובה קצת מורכבת, וכדי להבין איך נולדה ושגשגה סדרת הספרים, כדאי שנתוודע למושג מפתח לסיפורנו: תרגום פיקטיבי. תרגום פיקטיבי הוא יצירה שנכתבת בשפה מסוימת (בתוך תרבות מסוימת), אך בשל סיבה כלשהי מוצגת כאילו היא תרגום משפה אחרת.

אורי שלגי, בעליה של הוצאת רמדור (כיום שלגי) מספר כי הסדרה החלה ברעיון שהביא לו צעיר ישראלי, שגם כתב את חמשת הספרים הראשונים בסדרה. מכיוון שהרעיון התגלה כמוצלח המשיכה הכתיבה בידי אנשים שונים: חיילים, סטודנטים ואנשי ספרות שמצאו בה הכנסה צדדית. שמותיהם של היוצרים הישראלים הופיעו בדרך כלל כמתרגמים של הספרים אותם כתבו. חלק שמרו על שמם האמיתי (ש. פרנקל), וחלק תחת שם עט מומצא, עם או בלי דמיון לשמם האמיתי.

רוב הספרים מסדרת "פטריק קים" נכתבו בארץ והם תרגומים פיקטיביים, אבל לא כל הסדרה היא כזו. חלק מן הספרים תורגמו מסדרות לועזיות שזכויותיהן ניקנו , תוך שינוי זהותו של הגיבור.

שלגי נותן דוגמאות לשיטות של בחירת פסבדונים בסדרות אחרות: הוא עצמו כתב בשנות החמישים תחת שם העט א.ש. דורעם, כלומר אבא של דורית ורם, סדרת ספרים בשם “הבלש המרתק”. מכיוון שהסדרה, שהתרחשה בארץ, לא הצליחה כלכלית, עבר להוצאת מערבונים תחת שם העט א. בלמר, כלומר אחרי הבלש המרתק.

אבל  למה הוצגה הסדרה כתרגום מלכתחילה? הסיבות היו מגוונות: ראשית, המערכת הספרותית בארץ באותן שנים לא הכילה הרבה ספרות מקור בז’אנרים שהוגדרו “נחותים”. ספרות מקור עברית נחשבה למשהו רציני וחשוב. ספרות בידורית, כזו שקוראים על מנת “לנקות את הראש”, לא נכתבה בעברית, אלא הובאה בעיקר בתרגום משפות זרות.

סופרים עבריים לא רצו לסכן את שמם הטוב על ידי קישורו ל”זבל” מסוגם של ספרי הבלשים והמתח. “הספרות העברית הלא קאנונית נשארה תמיד בתוך “מרתפה” של התרבות העברית ולא זכתה ללגיטימציה ספרותית, ואפילו לא למעמד מסחרי יציב בשוק הספרים בארץ ישראל… ספרות מקורית עברית לא קאנונית קיימת, אבל היא בטלה בשישים בתוך הספרות הלא קאנונית המתורגמת מלשונות זרות, בעיקר מאנגלית,” כתבו זהר ויעקב שביט בספרם "לתולדות סיפור הפשע העברי בארץ ישראל".

הציבור הישראלי היה רגיל למצוא מפלט בספרות קלה מתורגמת, בעיקר מאנגלית, שבה נכתבו הספרים ה”טובים” וה”אמיתיים” על הנושאים הללו. גם זירת ההתרחשות האקזוטית, בארצות שמעבר לים, תרמה לפופולריות של הספרים. לכן היה טבעי להציג את ברט ויטפורד האמריקאי כסופר הכותב על סוכן הסי.אי.איי, נושא המוכר לו היטב, ולצפות שקהל הקוראים יקבל אותו בלי שאלות רבות. ניסיון שנעשה בזמן המנדט הבריטי לכתוב סיפורי מתח שהתרחשו במקומות זרים עורר תחושה של חוסר אמינות כאשר שם המחבר היה עברי.

אולם השיקול המרכזי שפעל כאן היה השיקול הכלכלי. היה קל, נוח, ובטוח הרבה יותר למכור סדרת ספרי ריגול מתורגמת מאשר להסתבך עם טעמו של הקהל ועם מבקרי הספרות. לכתוב את הספרים בעברית היה פתרון פשוט, שחסך תשלום עבור זכויות יוצרים תוך ניצול יעיל של הכישרונות המקומיים.

על הצורה שבה התקבלו הספרים במערכת התרבותית הישראלית ניתן ללמוד מכתבתה של זהבה מנדלסון "רומנים רומנטיים ואמן הקאראטה: סיור חטוף בממלכת המו”לות הבידורית, שאינה נתונה לביקורת ואינה יודעת ספרות מקור מהי", במוסך ספרות ואמנות של מעריב בשנת 1971. נימתו של המאמר כולו ביקורתית (מצד הכותבת) ומתנצלת (מצד מרואייניה, המוציאים לאור של הספרות הבידורית אותה היא מבקרת). “מי שמחפש לעצמו בידור קל, הפגת מתח תוך מאמץ שיכלי מינימלי, ימצא את מבוקשו בעלילות פטריק קים.” מנדלסון טוענת כי “אופיני הוא להווי הישראלי ששני בתי ההוצאה האלה (אשר אינם שולחים את ספריהם לעיתונים לביקורת) אינם רואים עצמם כשייכים לשולי שטח המו”לות.” שוליים הם הדבר הנורא ביותר שיכול בית הוצאה להיקרא, על פי נימת המאמר.

הצלחה כלכלית נחשבה אז לדבר רע כמעט, על פי הנורמות הנהוגות ולכן מקפיד שלגי לציין כי “בשבילנו ספרות הבידור הם המשאבים שמהם אנו יונקים כדי להוציא ספרות טובה.” ומזרחי “מעיר כי הוא נוטה להעלות את הרמה וכך להעלות את דעת הקהל…” שניהם, אומרת מנדלסון “נזהרים מאוד שלא להסתבך בהוצאת ספרי מקור.”

יש להניח שאם היו מסתכנים בהוצאה מפורשת של ספרות בידור הכתובה בעברית היו זוכים לתגובות דומות לאלו שזכו להם ספרי הכיס בתקופת המנדט, על פי מאמרם של זהר ויעקב שביט: “מבקרים רבים התייחסו ל”כדורי הרעל” הללו בהם מלעיטים את הילדים התמימים, חסרי ההשכלה הרחבה. הספרות הזולה מתחרה בספרות הקאנונית על קהל הקוראים העברי הקטן.” פרט לזאת, אחוז הקוראים של ספרות מתורגמת בארץ עלה בשיעור ניכר על אחוז הקריאה של ספרות מקורית. לכן היה כלכלי יותר להוציא ספרים שלפחות נראים כתרגום, מתוך הנחה שהם חביבים יותר על קהל הקוראים. ניתן לראות כי המו”לים הבינו היטב את מצבה של התרבות הישראלית באותה התקופה.

איך הצליחה סדרה של מאות כותרים, שנכתבה על ידי עשרות אנשים, בעברית, להעמיד בהצלחה פנים של סדרה מתורגמת מאת סופר אחד? הסיבה הבסיסית היא, לדעתי, שלאף אחד לא היתה סיבה לחשוד או רצון לחפור. סדרת ספרי כיס העוסקים בריגול ומכילים אלימות ומין אינם “חומר ראוי” לביקורת ספרותית או מחקר. הסימנים החיצוניים: “סופר” לועזי, שמות ומקומות התרחשות זרים ו”מתרגם” הספיקו כדי ליצור מראית עין הגיונית ומקובלת.

ספרי הסדרה נכתבו בתבנית האופיינית והמוכרת של ספרי מתח וריגול שבמרכזם גיבור מופלא. על פי אורי שלגי כותבי הספרים קראו את מה שנכתב לפניהם והמשיכו משם, על פי אותו ה”שטנץ”. התבנית הקבועה מאפשרת להמשיך סדרות כאלו גם אחרי מותו של הסופר המקורי, על ידי כותבים אחרים שלמדו את השיטה, למרות שריבוי הכותבים (“מתרגמים”) של ספרי הסדרה מונע, במידה רבה, אחידות סגנונית.

 

לסדרת ספרי פטריק קים, שהוצגו כתרגומים, היה חופש פעולה גדול יותר מאשר לספרים שהוצגו ככתובים בעברית לפעול מחוץ לנורמות הנוקשות המיועדות לספרי מקור. בחלוף השנים יוצאים לאור ספרי מקור עבריים המשייכים עצמם בגלוי לז’אנרים שנחשבו בעבר "ספרות בידור", וזוכים להצלחה מסחרית. בשנים האחרונות הדפיסה הוצאת "שלגי" כמה מספרי פטריק קים בהוצאה מחודשת, ואף כספרים דיגיטליים, ותיאטרון החנות הפיק את המחזה "Radio Play" המבוסס על דמותו.

המאמר מבוסס על עבודה שכתבה ענבל שגיב נקדימון בשנת 1994 לקורס של פרופ' גדעון טורי ז"ל. לעבודה המלאה ולתגובות הקוראים, ביניהם כמה מהכותבים של ספרי "פטריק קים"

לקריאה נוספת

אקו, אומברטו. תבניות הסיפר ברומאנים של ג’יימס בונד ליאן פלמינג. הספרות 18-19, דצמבר 1974.

ויסברוד, רחל. “פסבדו תרגומים.” מגמות בתרגום סיפורת מאנגלית לעברית 1958-1980. אוניברסיטת תל אביב: 1989. (עבודת דוקטור) עמודים 94-99, 355-356.

מנדלסון, זהבה. רומנים רומנטיים ואמן הקאראטה: סיור חטוף בממלכת המו”לות הבידורית, שאינה נתונה לביקורת ואינה יודעת ספרות מקור מהי. מעריב, על ספרות ואמנות, 31.7.71.

שביט, זהר ויעקב. לתולדות סיפור הפשע העברי בארץ ישראל. הספרות 18-19, דצמבר 1974.

שביט, יעקב. הספר כמצרך של תרבות הפנאי בישראל. הספרות 17, ספטמבר 1974.

קופת השרצים של קפקא

"הגלגול" הוא סיפור מסויט וחסר היגיון, שאין בו קסמים או כישופים

הרעיון של אדם ההופך לבעל חיים הוא נושא שגור באגדות ובמעשיות רבות מכל הזמנים – החל בזֵאוּס, מלך האלים במיתולוגיה היוונית, שהפך את עצמו לפר בעדרה של אירופה שבה התאהב, וכלה בגיבור "קַאיְטוּשׁ המכשף" של יאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק, שקוסם יריב הפך אותו לכלב.

ברוב המוחלט של המקרים הללו מובאת הנמקה הגיונית או מוסרית להפיכה לבעל חיים. כך, למשל, פינוקיו וחבריו הופכים לחמורים לאחר שהשתמטו באופן עקבי מלימודיהם. כנגזרת מכך, גם קיימת נוסחה שמאפשרת השתנוּת בחזרה לצורת אנוש בתנאים מסוימים. לפי היגיון זה, גיבור "היפה והחיה", שהפך מפלצתי כעונש על יהירותו, מקבל את צורתו בחזרה מכוח אהבת אמת, וב"ברבורי הבר" של אַנְדֶּרְסֶן, אחד-עשר אחים שהפכו לברבורים חוזרים לעצמם הודות למסירותה של אחותם.

ברוב המקרים, מכיוון שהקללה מוטלת מסיבה מוגדרת, לגיבור שהשתנה יש תוכנית פעולה – עליו לעבור בהמשך הסיפור דרך רבת-משמעות שתאפשר לו להתנער מצורתו החדשה ולהסיר מעליו את הקללה. לאחר ההשתנות החוזרת יגיעו התרה או מוסר השׂכל, שיש בהם היגיון פנימי הקשור למעשיה של הדמות.

כרזה למופע המחול "הבלדה על גרגור – הבלדה על אריה", בעיצוב האמן עודד פיינגרש. הטקסט בכתב ידו של קפקא. מתוך אוסף משה אפרתי. מס' מערכת: 990049349230205171

 

"הגלגול" של פרנץ קפקא שונה בתכלית מכל אלה, שכן לשינוי הדמות המתרחש בו לא מובאת כל הנמקה. הסיפור פותח בפשטות רגע לאחר ההשתנות:

"בוקר אחד, כשגריגור סמסא הקיץ מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו, בשכבו במיטתו, והנה נהפך למין רמשׂ ענקי".

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

(בגרסאות תרגום מאוחרות יותר נבחרה המילה "שרץ". בהמשך הסיפור יש תיאור של גוף השרץ, אך בשום מקום לא נאמר באיזה חרק מדובר.)

פתיחת טיוטת התרגום של ישורון קשת ל"הגלגול" של קפקא. מתוך ארכיון גנזים. הקליקו להגדלה.

על המטמורפוזה אין התרעה מוקדמת של קוסם או מכשף, אין לה התרה בסוף הסיפור, ולאף אחת מהדמויות אין מושג מדוע התרחש שינוי הדמות. גרגור סמסא מתואר כבחור רגיל שחי חיי עמל צנועים בדירה בעיר ומפרנס את משפחתו. בשום מקום לא נרמז על מעשה או מחשבה שלו שהיו יכולים לגרום להטלת קללה עליו. יתרה מזו, אנו פוגשים את גרגור רק לאחר שאיבד את דמות האדם שלו.

עמודים מטיוטת התרגום של ישורון קשת ל"גלגול" של קפקא. מתוך ארכיון גנזים. הקליקו להגדלה.

חוסר הפשר של שינוי הצורה והעובדה שאין לו "כתובת" או גורם שהטיל קללה יוצרים אפקט רגשי כפול: זעזוע וחרדה, מצד אחד, וגיחוך, מצד אחר. הסיפור מתרחש בתוך המציאות היומיומית, אך גם תלוש ממנה, כפי שמבין גם גרגור עצמו:

"מה זה קרה לי?", חשב. לא היה זה חלום.

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

הבלבול הזה בין חלום למציאות, מאפיין את כלל יצירתו של קפקא: התרחשויות אבסורדיות המאפיינות חלומות ביעותים, שרירותיות מטרידה, אקראיות, כולם הם חלק בלתי נפרד מן העולם שברא בכתביו. המושג "קפקאי" בא לתאר את התחושה הזו בדיוק: הרגע שבו העולם נראה כסיוט שאין לו הסבר רציונלי.

איור פרי עטו של פרנץ קפקא. מתוך אוסף קפקא בספרייה הלאומית.

לצד תחושת ההזיה עולה גם השאלה: מה עכשיו? ואיתה ההבנה שגרגור סמסא אינו שולט בגורלו. באין סיבתיות אין גם רעיון לתוכנית פעולה שתסייע להפוך אותו חזרה לבן אדם, אך האם יוכל להמשיך בשגרת יומו כסוכן מכירות כאילו לא קרה דבר? לא ייתכן, מבין גרגור מייד.

"הגלגול" מרחיב את האופן החדש שבו גרגור תופס את העולם – מבחינה חושית הוא שרץ (כולל הרגלי האכילה והתנועה שלו), ומבחינה שכלית ורגשית הוא בן אדם, אך שכלו ורגשותיו כמעט שאינם מספיקים כדי לתקשר עם בני משפחתו המבוהלים, ורשמיו מתמצים בתחושות חרדה וייאוש.

התגובה המבוהלת של בני משפחתו לשינוי שעבר מבהירה שגם להם אין יד ורגל בגלגול הצורה. מכך יוצא שגרגור נדון להישאר בדמותו זו ללא כל ידיעה אם או מתי יתגלגל בחזרה. מכאן והלאה מתנהלים העניינים באופן לוגי לכאורה, אך מכיוון שבמאורע המחולל של הסיפור אין היגיון, אנו עדיין מצויים בתוך עולם קפקאי.

השקפת עולמו של קפקא האדם לא הייתה שונה בהרבה מזו של גרגור סמסא, ובמובן מסוים הייתה זו דעתו ככותב על העולם בכלל ועל יכולתו של האדם לנווט בתוכו. בסיפור "מֶסר מן הקיסר" תיאר קפקא בטון סרקסטי את החיפוש של בני אדם אחר משמעות נסתרת בשורה מיוחדת שתגיע לאוזניהם בלבד:

פרנץ קפקא. מתוך אוסף אברהם שבדרון. מס' מערכת: 990027847350205171

הקיסר, כך מספרת האגדה, שיגר מסר אליך, אתה הנתין השפל, הצל הזעיר, הנחבא במרחקים הנידחים מפני השמש הקיסרית. דוקא אליך שלח הקיסר את דבריו ממיטת חוליו האחרון. הוא ציווה על השליח לכרוע אצל מיטתו, ולחש באוזניו את ההודעה. כה רבה היתה חשיבותה בעיניו עד שציוה על השליח לחזור עליה בלחש באזנו. במנוד ראש אישר הקיסר את נכונות המסירה. וכך, לפני כל העדים לגוויעתו, אדירי הממלכה ונסיכיה, מסר את הודעתו.

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

טיוטת הסיפור "בשורת הקיסר" של פרנץ קפקא. מתוךארכיון קפקא בספרייה הלאומית.

כמובן, בעולמו של קפקא אין קיסר ואין בשורה, כך שממילא היא לא תגיע ליעדה לעולם. אותו אדם המצפה למסר חשוב הוא גם זה המתעורר בבוקר על מיטתו ומגלה שהפך לחיה נחותה מסיבות לא ברורות. אין לו כל מרחב פעולה, שכן לא ברור איך ובמי עליו להיאבק כדי לקנות מחדש את צורתו. בעולם כזה מקומו של הערך המוסף של האדם – כולל הרצון החופשי והבחירות האנושיות – הופך שולי ומגוחך.

במכתב שכתב קפקא לחברו מקס בְּרוֹד ב-1918, ניסח כך את השקפתו:

… בכל מקרה אלה היו ימים טובים, והטוב שבהם יכול בקלות לפצות זמנית על היעדר הרצון החופשי. אני אומר זאת בקלות רבה כל כך מפני שבראייתי הפשוטה, מעולם לא הייתי מסוגל לתפוס את מושג הרצון החופשי באופן זריז כמוך…

אם כך, נסכם: סיוט, בלהה, חוסר משמעות, חוסר טעם להיאבק… האם יש בכלל מפלט כלשהו בסיפורו של קפקא? ואיזו דרך פתוחה בפני הקוראים אותו? ובכן, אל מול העולם הספרותי המגובש שקפקא מעמיד, עדיין ישנה יכולת לפעולה אנושית מגוונת – לפרשנויות שונות, להזדהות או לרתיעה, לשיברון לב או לצחוק בריא. ואכן מסופר כי בתקופה מסוימת בחייו נהג קפקא להקריא את סיפוריו במסיבות לקול צחוקם של חבריו, שידעו להעריך את הגרוטסקה.

המודל לכל צורות הפעולה הללו הוא כמובן גרגור סמסא עצמו, אדם שלמרות שינוי צורתו לא הפך לשרץ מוחלט. למרות הניוול שבהווייתו הפיזית ברור כי הוא עדיין אוצֵר קשת של רגשות עזים, מחמלה ועד בושה, טורח להאזין לנגינת כינור מרוממת נפש ומגלה התחשבות בבני משפחתו. מבחינה זו, ההיגיון הפנימי של הסיפור בכל זאת חזק מאוד – על אף גזרות גורל מתעתעות וקשות השמירה על צלם אנוש היא גם בחירה המתבצעת מדי בוקר בבוקרו.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

הספר היהודי שגילה את צפונות השמיים

בשנת 1600 נפגשו בטירה בשם "ונציה החדשה" שלושה חכמים מעולמות שונים לחלוטין. מפגש זה ארך שלושה שבועות והוליד לנו ספר אסטרונומיה עברי, וגם שיעור על הכוח המחבר של האהבה למדעים ולגילוי צפונות השמיים.

סיפורנו מתחיל באציל הדני והאסטרונום טיכו ברהה אשר נאלץ לברוח מארצו והגיע לבוהמיה (שבצ'כיה של ימינו), בהזמנת הקיסר רודולף השני בשנת 1599. רודולף השני היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה אשר העביר את חצרו מוינה לפראג, ובזכות התעניינותו במדעים וגם באלכימיה, הגיעו מדענים ואמנים רבים לחצר החדשה. במקביל, פראג של אותה תקופה הייתה אי של סובלנות דתית באימפריה שסועה בין קהילות דתיות שונות, שדווקא בפראג התקיימו יחדיו בשלום יחסי.

אותה אווירה השפיע גם על הרובע היהודי באותה תקופה. בית הדפוס העברי של הרובע, אשר היה מבין בתי הדפוס הראשונים מסוגו במרכז ומזרח אירופה, הפך את פראג למוקד של השכלה עברית. במקביל בית המדרש של פראג, בניצוחו של המהר"ל מפראג, נעשה אבן שואבת למלומדים מרחבי העולם היהודי. אחד מאותם תלמידי המהר"ל היה דויד גנז, שעל אף השכלתו הרבנית בחר במקצועות אחרים, נשאב לתרבות הרנסנס והחל לכתוב מחקרים בעברית על היסטוריה ומדעים.

חיי הרובע הצפופים והמגיפות שפשטו בו העבירו את המלומד הסקרן מחוץ לפראג, אך הוא המשיך לשקוד על לימודיו. בשלב כלשהו התגלגלה לאוזניו ידיעה שהאסטרונום טיכו ברהה, גדול האסטרונומים של אותה תקופה, העתיק את מצפה הכוכבים הגדול ומרכז המחקר האסטרונומי שלו לטירת "ונציה החדשה" אשר צפונית לפראג, וגם לא רחוק מכפרו של גנז בר המזל. עם חוצפה יהודית טיפוסית, גנז, האוטודידקט השקדן, אך נטול השכלה מדעית פורמלית, החליט לקפוץ לטירה ולראות כיצד יוכל להשתלב במקום וללמוד את סודות היקום.

טירת "ונציה החדשה", כיום בנאטקי, צ'כיה

 

באופן מפתיע קיבלו אותו שם בברכה, וגנז התארח בטירה למשך שלושה שבועות (כנראה פרט לימי שישי ושבת) ולמד מטובי המוחות של אותה תקופה. הוא תיאר כלי מדידה מרשימים ומורכבים מעבר לדמיון שלו, שכן ידוע כי ברהה הגאון הצליח להגיע לאותן תגליות ותובנות ללא שימוש בטלסקופ, ששימושו המדעי היה עוד בחיתוליו. בנוסף גנז פגש ולמד במצפה משולייתו של ברהה, יוהנס קפלר, שהיו צפויות לו גדולות ונצורות בחקר המדעים. גנז גם תרם את חלקו הצנוע למחקר ותרגם עבור המדענים ידע אסטרונומי שהיה זמין לו בעברית וכנראה לא היה בהישג ידם.

תרשים מתוך דפוס יסניץ

 

לאחר המפגש המרתק כתב גנז את הספר "נחמד ונעים", המספר בהתפעלות על המפגש ובעיקר על מה שלמד. הוא מתאר בפרטים את מצפה הכוכבים המרשים, ומתאר כיצד ברהה "התבודד שם עם חכמיו… ושם במקום הנזכר היה יושב עם שנים עשר אנשים כולם חכמים ומביני מדע… וכלי מחזיהם הגדולים והמופלגים אשר עין לא ראתה ובנה לו הקיסר שם שלש עשרה חדרים בשורה אחת אשר בכל חדר וחדר היה כלי מיוחד". הספר גם מפרט כיצד עובדים כלי המדידה והתצפית לחקר האסטרונומיה והגיאוגרפיה, ובכך הוא יוצר הפרדה בין הידע הקוסמולוגי התלמאי שהכיר לבין האסטרונומיה הקופרניקאית החדשנית שהוא ראה בשטח.

בימים ההם היה גבול מטושטש למדי בין מדע למיסטיקה, ובין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, ומדענים וחכמים רבים, לרבות ברהה וקפלר, עסקו גם בתורת הנסתר. גנז הקדיש חלק מסרטוטיו להסבר על המזלות, אך תוך הפרדה ברורה מהתוכן העיקרי של ספרו. הפרדה זו נעשתה כנראה על מנת לשמש הבהרה לקוראים על הערך של התצפית והחוויה המדעית, אשר מנותק מהשלכות מיסטיות. במספר הצהרות בספר הוא גם שולל את השימוש במדע הכוכבים כאמצעי לחיזוי וטוען כי צורה זו של ידע אינה נכונה, וכי גם התבשמות קלה מסוד המזלות היא פסולה לדעתו. נראה כי חדשנותו הקופרניקאית וטהרנית של "נחמד ונעים" הביאה גם להדפסתו המאוחרת בשנת 1743, כ-130 לאחר מותו של גנז.

ברהה נפטר כשנה לאחר המפגש ונקבר בהוד ובהדר בכנסייה בכיכר העיר העתיקה של פראג. קפלר עבר לגור בפראג למשך כמה שנים כמדען בשירות המלוכה. הוא גר רק כמה דקות הליכה מהרובע היהודי, אליו חזר דויד גנז. ידוע לנו כי קפלר וגנז המשיכו לשמור על קשר, וכנראה שתקשרו בגרמנית מתובלת בעברית, אותה קפלר הכיר מעט עוד מימי לימודיו באוניברסיטת טובינגן. לפי הספר "נחמד ונעים" קפלר אף טען כי מערכת השמש נעה באופן אליפסי, בדומה לאות העברית כ"ף. בשנת 1613, באותה שנה שדויד גנז נפטר, עזב קפלר את פראג לטובת המשך מחקרו, וכך הסתיים סיפורה של השלישייה שכללה אציל דני, עירוני גרמני ואיש רנסנס רבני שכל מה שחיבר ביניהם הוא הסקרנות והאהבה לידע ומדעים.

כדי ללמוד את מה שלמד גנז כבר לא צריך להסתנן לטירה מרוחקת, וכל אחד יכול לעיין בספרו באתר הספרייה הלאומית. בנוסף, הספרייה מעמידה לרשותנו גם העתקים בכתב יד של "נחמד ונעים".

תרשים מתוך כתב היד ל"נחמד ונעים"

 

לקריאה נוספת

אנדרה נהר, דוד גנז וזמנו, הוצאת ראובן מס, 1982.

 

מועדון הקוראים של לאה גולדברג

רבות מיצירותיה הן נכס צאן ברזל של הספרות העברית. עכשיו הגיע הזמן לדרוש ממנה כמה המלצות קריאה.

לאה גולדברג בחדר עבודתה, סוף שנות השישים של המאה הקודמת.

לאה גולדברג החלה לחבר סיפורים ושירים כבר בנעוריה. ובמשך חמשת עשורי יצירה, היא שלחה ידה במגוון עצום של ז'אנרים ספרותיים. היא התפרסמה כסופרת למבוגרים ולילדים, הייתה למשוררת העברית המולחנת ביותר ותירגמה יצירות ספרות ומחזות בשפות מגוונות כמו איטלקית, רוסית, צרפתית ואנגלית.

כיום כבר אין שום עוררין על כישרונה הספרותי החד-פעמי של המשוררת והסופרת, אבל טעמה הספרותי המובחר מוכר פחות. דווקא שם אנו מוצאים כמה המלצות ספרותיות שכדאי להכיר, המלצות שמלמדות לא מעט על הממליצה עצמה.

 

ההמלצה הראשונה של המשוררת לעתיד

כל חייה התנגדה לאה גולדברג לראות בשירתה שירה "נשית". תיוג אוטומטי שכזה, הרגישה, מתעלם מעוצמת השירה שלה וממשמעותה הכלל-אנושית. אינסטינקט זה הוא שהביא אותה לחתום על שיריה הראשונים בדפוס בשם העט "לאה משורר".

והנה, רשימת הביקורת הראשונה שפירסמה לאה גולדברג, אז בת השש-עשרה, הוקדשה לספר שיריה השלישי של המשוררת אלישבע, חרוזים. אלישבע היה שם העט של המשוררת ליזאווטה איבאנובה ז'ירקובה ביחובסקי, שעלתה עם בעלה שמעון ביחובסקי בשנת 1925 לארץ ישראל. אף על פי שהייתה ממוצא נוצרי פרובוסלבי, נחשבת אלישבע לאחת מחלוצות השירה העברית. חרוזים הופיע בתל אביב בשנת 1928.

 

ספר השירה חרוזים, אלישבע

 

גולדברג ראתה בספר השירה של אלישבע המשך ישיר לספרה הקודם, כוס קטנה. היא מצאה בו את "אותה התוגה, הפשטות והחמימות, אותו הריתמוס הקל, המלבב… ורק הטון מיואש יותר, כי הרבה חלומות היו למציאות, ורבים נגוזו-חלפו, וה"סך הכול" הוא: "רק דימיתי" ולא יותר. ולכן אין כבר בשירים אותו התום והגנדרנות הילדותית, אין גם זדון, ואין צורך להכריז "מי כמוני מבני החלד מאושר עלי אדמה!". דרישות איִן."

רשימת עיתונות זו פורסמה כשנה לאחר פרסום שירה הראשון של גולדברג בעיתונות, הראשונה במאות רשימות, ביקורות ומחקרים שתפרסם במהלך הקריירה הספרותית שלה. כבר בה, נחשפים לפנינו קווי כתיבתה המחקרית והעיתונאית: בקיאות, רעננות ומקוריות בלתי מתפשרת.

הרשימה התפרסמה בכתב-העת נתיבות שערך המנטור הספרותי הראשון של לאה גולדברג, ומי שפירסם את שיריה הראשונים, נתן גורן (גרינבלאט).

 

המתרגמת של מלחמה ושלום

ההמלצה הטובה ביותר שיכולה לתת אשת ספרות מסדר הגודל של לאה גולדברג היא לבחור ולתרגם בעצמה כמה מיצירות הספרות הגדולות ביותר. מבין תרגומיה הרבים של גולדברג נמצא את האפוס הספרותי הגדול של המאה ה-19, מלחמה ושלום ללב טולסטוי.

מאז ומתמיד נמשכה גולדברג לספרות הרוסית, ובטולסטוי ראתה אחד מענקיה הבלתי מעורערים. אין זה פלא שהסופרת שעברה את שתי מלחמות העולם ראתה במלחמה ושלום את הספר הרלוונטי מבין שתי יצירותיו הגדולות. במהלך מלחמת העולם השנייה חזרה גולדברג אל מלחמה ושלום ברשימה ל"מוסף לשבתות ולמועדים" של דבר (31.5.1940). מבחינתה הייתה תבוסת נפוליאון וחלוקתה המחודשת של אירופה, לאחרי הסתלקותו מהזירה, כפי שתוארה בספרו של טולסטוי,  דרך להילחץ מהסיוט הנאצי הסוגר על אירופה:

אנחנו הקוראים היום את הספר הזה – אנחנו, משום שמעולם, כפי שנודע לי משיחות עם אנשים קוראים, לא הרבו לקוראו כמו עתה – מצפים ברטט לחלקו האחרון. לא חשוב כלל שכולנו נבונים, כולנו חכמים, כולנו למדנו היסטוריה ואת תולדותיהם של הימים ההם יודעים אנו היטב. אולם הפיתרון שלנו לא על דפי ספרי "תולדות העולם", אלא על דפי הספר הזה. כי להיסטוריה יש המשך והיא מוסיפה ומספרת על מה שהיה "אחר כך", על הקונגרס הווינאי, על מטרניך, על הריאקציה והמחנק באירופה, אך ספרו של טולסטוי נגמר באותה הנקודה שהיא, היא בלבד יכולה להיות נקודת המוצא ל"המשך" שלנו.

  • מתוך: לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים).

 

מלחמה ושלום תורגם לראשונה ב-1920 על ידי י. א. טריווש (ויצא בהוצאת שטיבל). גרסה חדשה של התרגום נעשתה בידי לאה גולדברג בשנת 1952 ומהדורה חדשה ומתוקנת של תרגום זה, מעשה ידיו של חיים פלג, יצאה בהוצאת ספריית פועלים בשנת 1976.

מלחמה ושלום מאת לב טולסטוי, תירגמה לאה גולדברג

 

ולמרות הכל, ספרות עברית

את הרשימה על מלחמה ושלום פירסמה גולדברג בסוף שנות השלושים לחייה. אך אם הייתה נשאלת הנערה לאה גולדברג מיהו הסופר האהוב עליה, הייתה ודאי בוחרת בסופר העברי אורי ניסן גנסין, מחבר הנובלות הפיוטיות על חיי היהודים באירופה. גולדברג כל כך הזדהתה עם תיאור דמויותיו המודרניות, החיות בעולם האירופאי והיהודי במקביל, עד שביומנה של הנערה בת השש-עשרה כתבה שהיא חשה את עצמה "ציטטה מיצירתו של גנסין. ציטטה מפורטת מאד" (30.10.1927). עבורה היה גנסין הסופר שהצליח יותר מכל להביא את הספרות האירופאית ליהודים ואת היהודים לספרות האירופאית, מבלי לוותר על אף אחד מהם.

סיפוריו הקצרים של גנסין נכתבו בנימה לירית אנושית, אבל בלי רגשנות. והם ששיכנעו אותה לדבוק בייעוד החדש שבחרה לעצמה: סופרת ומשוררת עברית. היא המשיכה לדבוק ביצירתו כל חייה. ברשימה על א. נ. גנסין שפירסמה ב-1946 התרעמה על המקום השולי שיועד לסופר:

 

ואצלנו אומרים, שמעתי אומרים: "מה היה לי גנסין, מה-אהבתי את גנסין, הוא היה קרוב לי". כמעט תמיד בזמן עבר, כלומר באותו זמן "שהייתי בגולה והייתי קרוב יותר לעולם המתואר בספריו". זהו פרי הקריאה השטחית. עולמו גדול הרבה יותר מן העיירה שלו. זהו העולם של הרומן החדש האירופי, העוקב אחר הגוונים הדקים שבנשמת האדם.

  • לאה גולדברג, האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה (ספרית פועלים)

 

גלויה ובה תמונת דיוקנו של אורי ניסן גנסין ותקציר קורות חייו, הוצאת "התחיה" – רובינזון, מתוך ארכיון אברהם שבדרון שבספרייה הלאומית.

 

 

סיפור בלשים לילדים

סוד שמור הוא בין הכותבים שהמחבר ספר אהוב לילדים זוכה לקוראים נאמנים לכל אורך חייהם. ובאמת, סביר בהחלט שאת יצירתה המופלאה של לאה גולדברג פגשנו כבר בגן הילדים, או אפילו לפני.

אך הסופרת והמשוררת לא רק כתבה לילדים, היא גם חשבה עמוקות על היצירות המיועדות להם וכתבה כמה ביקורות ומחקרים עליה. כמה מהם אוגדו בספר שיצא לאחר מותה, "בין סופר ילדים לקוראיו" (כינסה והקדימה דברים לאה חובב, ספרית פועלים).

אחת הביקורות מושכות העין בספר זה נקראת "סיפור בלשים לילדים", והיא מוקדשת לספר "אמיל והבלשים" של אריך קסטנר.

הרשימה של גולדברג נפתחת במחלוקת המרה בין הסופרים לפדגוגים סביב השאלה, האם ספרות הילדים צריכה להימנע מלהזכיר "את המוות, הגניבה והרצח", או שיש לספר לילד על החיים כולם – על הטוב ועל הרע שבהם? לאה גולדברג החזיקה בדעה השנייה, ולכן גם העריכה את הרומן של קסטנר על "חיוניותו המפליאה, השופעת מן הפעולה, מן הדיאלוג, מכל הערה והערה".

 

והעיקר: הסופר אינו צועק מכל שורה ושורה: "אני ילד, אני חברכם", אלא מעז להגיד לקוראיו הקטנים – "אדם בוגר אני, הרואה, אתכם, ילדים, כאנשים, אנשים קטנים, אך כל תכונות האדם בכם, אני מכבד אתכם ומספר לכם על עצמכם ברצינות גמורה".

  • לאה גולדברג, בין סופר ילדים לקוראיו: מאמרים בספרות ילדים (ספרית פועלים)

 

הרשימה של גולדברג נגעה לתרגום הראשון של אמיל והבלשים בידי אלתר אילי (הוצאת יזרעאל, 1935). היא העריכה את התרגום העברי הזה כיוון שלדעתה הוא "מכפר על ה"לוקאליות" הברלינאית של הספר. "ההישג של המתרגם הוא בכך שהצליח להוריק יצירה גרמנית מקומית לתוך העברית המתחדשת: דיאלקט הכרך נמסר בדיאלקט הילדים הארצישראלי – חי וסימפאטי." מאז תורגם אמיל והבלשים פעמיים נוספות: בידי אוריאל אופק ומיכאל דק.

 

בין הספרות לחיים

רבות כבר דובר על הקשרים ההדוקים שבין חייה של לאה גולדברג לבין יצירתה. לפעמים הטון משעשע, כמו במקרה של "משירי ארץ אהבתי" המצוטטים שוב שוב כדוגמה לשירי אהבת הארץ ונכתבו ככל הנראה עבור ליטא מולדתה. לפעמים, כמו במקרה של אהבותיה הנכזבות הרבות והשפעתן על שירתה, הטון מלנכולי יותר.

ברשימה קצרה שחיברה על הביוגרפיה שפרסם מקס ברוד על פרנץ קפקא (1937) הצליחה גולדברג לאחוז בספרותי ובאישי, בלאומי ובפרטי, והכל בפסקה קצרה אחת אודות מי שהכתירה כגדול "יוצאי הדופן" שבספרות, והיחידי בהם שיסודו באמת עליונה:

שהוא [קפקא] היה קרוב לנו – למד עברית (בסוף חייו כבר קרא עברית), חלם על ארץ ישראל, התעניין בפרטי-הפרטים של בניין הארץ – זוהי אחת העובדות המעודדות בתולדות תנועה הציונית. דווקא הוא, שלא היה בו שום קו "בעל-ביתי", רוחו החופשית שאינה מחוברת לקרקע – רוח כזאת חסרה מאוד בספרות העברית. מאנשי המערב באו אלינו אחרים לגמרי. במזרח לא היו לו דומים. הוא היה – האדם המיוחד. היחיד. ואם נפש כזאת יכולה למצוא שורשים אצלנו, הרי זו אחת ההוכחות של הצדק העליון, האנושי שבשאיפותינו.

  • רשימות אגב קריאה: מקס ברוד מספר על קפקא. מתוך: לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים).

 

פרנץ קפקא על רקע מחברת העברית שלו

 

לקריאה נוספת

לאה גולדברג, בין סופר ילדים לקוראיו: מאמרים בספרות ילדים (ספרית פועלים)

לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים)

לאה גולדברג, מדור ומעבר: בחינות וטעמים בספרות כללית (ספרית פועלים)

לאה גולדברג, האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה (ספרית פועלים)

חמוטל בר-יוסף, לאה גולדברג: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי (מרכז זלמן שזר)

פגישות עם משוררת, עורכות: רות קרטון-בלום וענת ויסמן (ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית)