פטריק קים, איש הקאראטה, סוכן המחלקה המיוחדת של הסי.אי.איי, פרץ בגאון אל שוק הספרים הישראלי בסוף שנות השישים. עד אמצע שנות השמונים יצאו לאור בין שלוש-מאות לארבע-מאות מעלילותיו, בספרי כיס ובחוברות. הישג זה העמיד את ברט ויטפורד, מחבר הסדרה, במקום מכובד כסופר הפורה ביותר בעברית, שלזכותו כ-250 כרטיסים בספרייה הלאומית, חלקם כוללים רשימות שלמות של כותרים.
מי היה אותו "פטריק קים"? “איש לא היה מנחש שהגבר השקט בבגדי העבודה המשומשים הוא סוכן בחיר במחלקה המיוחדת של הסי.אי.איי. מבט בוחן היה מגלה את שריריו המשורגים שאפילו בגדי העבודה לא הסתירו. הגבר הגבוה והשחום נראה מוזר בעיניו המלוכסנות קמעה ובעורו השחום… מבט נוסף היה מגלה למסתכל את ידיו המסוקסות של הגבר החסון. היו אלה כפות ידיים גדולות ורחבות מהרגיל. הן היו מכוסות עור מצולק ונוקשה. יבלות עגולות הקיפו את פרקי אצבעותיו ככדורי פלדה. היו אלו ידי איש קאראטה.” (מתוך: "האלמוני במסכה". עברית: ראובן לסמן, 1976. "בחיר" מופיע כך במקור.)
אחרי קריאה של מספר ספרים בסדרה ניתן להסתמך על מספר מאפיינים: קים הוא אמריקאי ממוצא קוריאני, בעל עיניים אפורות (כפלדה), גדל גוף במיוחד, בעל כושר גופני ושכלי על-אנושיים ומיומנות מופלאה באמנות הקאראטה “בה הופך כל איבר מאיברי גופו למכונה קטלנית ואכזרית”. פאט (כפי שחבריו קוראים לו) הוא מתקלח אובססיבי, מבלה שעות ארוכות בתרגילי קאראטה, מעשן, שותה ויסקי, מחזר בהצלחה אחרי נשים, ותמיד רוצה להגיע סוף סוף לחופשה אחת שלא תיקטע על ידי משימה דחופה זו או אחרת.
הספרים נפתחים בדרך כלל, כמצוות ספרי מתח, באמצע פעולה מסתורית במדינה זרה כלשהי. תוך שלושה עמודים אנו מבינים שמשהו רע קורה, ואז מכניס קולונל הרדי האבהי את קים לתמונה, כדי שיציל את העולם החופשי. במשך אותה עלילה יהיו לפחות שתי נשים מפתות במיוחד וכשלושה קרבות עקובים מדם, עד לסוף הטוב וסיום הפרשה. בכל קרב נדע בדיוק מה היה עלול לקרות לקים אם לא היה מצליח להתחמק מפגיעה, ומה היא צורת המוות שיסבול הטיפוס הרע לפני שיחרחר ויתפגר. הסוכן המיוחד אינו בוחל באף שיטה, כולל בעיטה במפשעה, אבל בדרך כלל משתמש בכמה מכות קאראטה טובות לפצפוץ עצמותיהם של כל העומדים בדרכו.
כאמור, הסדרה נדפסה במתכונת ספרי כיס, בכריכה רכה, ועל נייר זול במיוחד. הכריכות צבעוניות מאוד, מכילות את סמל הסדרה, וברוב המקרים כלי נשק ו/או בחורה מעורטלת. שמות הספרים אופייניים לז’אנר. הכריכה האחורית מנוצלת לפרסומת או לתיאור תמציתי של הסדרה והספר: “חזק, נוקשה, מעניין, מותח – רומן ריגול מהדרג הראשון”.
ומי עומד מאחורי ההצלחה העצומה הזו? השם שהתנוסס על העטיפה כסופר היה ברט ויטפורד. האם הסופר בעל השם האמריקאי הקשוח הוא זה שכתב את כל ספרי הסדרה?
התשובה קצת מורכבת, וכדי להבין איך נולדה ושגשגה סדרת הספרים, כדאי שנתוודע למושג מפתח לסיפורנו: תרגום פיקטיבי. תרגום פיקטיבי הוא יצירה שנכתבת בשפה מסוימת (בתוך תרבות מסוימת), אך בשל סיבה כלשהי מוצגת כאילו היא תרגום משפה אחרת.
אורי שלגי, בעליה של הוצאת רמדור (כיום שלגי) מספר כי הסדרה החלה ברעיון שהביא לו צעיר ישראלי, שגם כתב את חמשת הספרים הראשונים בסדרה. מכיוון שהרעיון התגלה כמוצלח המשיכה הכתיבה בידי אנשים שונים: חיילים, סטודנטים ואנשי ספרות שמצאו בה הכנסה צדדית. שמותיהם של היוצרים הישראלים הופיעו בדרך כלל כמתרגמים של הספרים אותם כתבו. חלק שמרו על שמם האמיתי (ש. פרנקל), וחלק תחת שם עט מומצא, עם או בלי דמיון לשמם האמיתי.
רוב הספרים מסדרת "פטריק קים" נכתבו בארץ והם תרגומים פיקטיביים, אבל לא כל הסדרה היא כזו. חלק מן הספרים תורגמו מסדרות לועזיות שזכויותיהן ניקנו , תוך שינוי זהותו של הגיבור.
שלגי נותן דוגמאות לשיטות של בחירת פסבדונים בסדרות אחרות: הוא עצמו כתב בשנות החמישים תחת שם העט א.ש. דורעם, כלומר אבא של דורית ורם, סדרת ספרים בשם “הבלש המרתק”. מכיוון שהסדרה, שהתרחשה בארץ, לא הצליחה כלכלית, עבר להוצאת מערבונים תחת שם העט א. בלמר, כלומר אחרי הבלש המרתק.
אבל למה הוצגה הסדרה כתרגום מלכתחילה? הסיבות היו מגוונות: ראשית, המערכת הספרותית בארץ באותן שנים לא הכילה הרבה ספרות מקור בז’אנרים שהוגדרו “נחותים”. ספרות מקור עברית נחשבה למשהו רציני וחשוב. ספרות בידורית, כזו שקוראים על מנת “לנקות את הראש”, לא נכתבה בעברית, אלא הובאה בעיקר בתרגום משפות זרות.
סופרים עבריים לא רצו לסכן את שמם הטוב על ידי קישורו ל”זבל” מסוגם של ספרי הבלשים והמתח. “הספרות העברית הלא קאנונית נשארה תמיד בתוך “מרתפה” של התרבות העברית ולא זכתה ללגיטימציה ספרותית, ואפילו לא למעמד מסחרי יציב בשוק הספרים בארץ ישראל… ספרות מקורית עברית לא קאנונית קיימת, אבל היא בטלה בשישים בתוך הספרות הלא קאנונית המתורגמת מלשונות זרות, בעיקר מאנגלית,” כתבו זהר ויעקב שביט בספרם "לתולדות סיפור הפשע העברי בארץ ישראל".
הציבור הישראלי היה רגיל למצוא מפלט בספרות קלה מתורגמת, בעיקר מאנגלית, שבה נכתבו הספרים ה”טובים” וה”אמיתיים” על הנושאים הללו. גם זירת ההתרחשות האקזוטית, בארצות שמעבר לים, תרמה לפופולריות של הספרים. לכן היה טבעי להציג את ברט ויטפורד האמריקאי כסופר הכותב על סוכן הסי.אי.איי, נושא המוכר לו היטב, ולצפות שקהל הקוראים יקבל אותו בלי שאלות רבות. ניסיון שנעשה בזמן המנדט הבריטי לכתוב סיפורי מתח שהתרחשו במקומות זרים עורר תחושה של חוסר אמינות כאשר שם המחבר היה עברי.
אולם השיקול המרכזי שפעל כאן היה השיקול הכלכלי. היה קל, נוח, ובטוח הרבה יותר למכור סדרת ספרי ריגול מתורגמת מאשר להסתבך עם טעמו של הקהל ועם מבקרי הספרות. לכתוב את הספרים בעברית היה פתרון פשוט, שחסך תשלום עבור זכויות יוצרים תוך ניצול יעיל של הכישרונות המקומיים.
על הצורה שבה התקבלו הספרים במערכת התרבותית הישראלית ניתן ללמוד מכתבתה של זהבה מנדלסון "רומנים רומנטיים ואמן הקאראטה: סיור חטוף בממלכת המו”לות הבידורית, שאינה נתונה לביקורת ואינה יודעת ספרות מקור מהי", במוסך ספרות ואמנות של מעריב בשנת 1971. נימתו של המאמר כולו ביקורתית (מצד הכותבת) ומתנצלת (מצד מרואייניה, המוציאים לאור של הספרות הבידורית אותה היא מבקרת). “מי שמחפש לעצמו בידור קל, הפגת מתח תוך מאמץ שיכלי מינימלי, ימצא את מבוקשו בעלילות פטריק קים.” מנדלסון טוענת כי “אופיני הוא להווי הישראלי ששני בתי ההוצאה האלה (אשר אינם שולחים את ספריהם לעיתונים לביקורת) אינם רואים עצמם כשייכים לשולי שטח המו”לות.” שוליים הם הדבר הנורא ביותר שיכול בית הוצאה להיקרא, על פי נימת המאמר.
הצלחה כלכלית נחשבה אז לדבר רע כמעט, על פי הנורמות הנהוגות ולכן מקפיד שלגי לציין כי “בשבילנו ספרות הבידור הם המשאבים שמהם אנו יונקים כדי להוציא ספרות טובה.” ומזרחי “מעיר כי הוא נוטה להעלות את הרמה וכך להעלות את דעת הקהל…” שניהם, אומרת מנדלסון “נזהרים מאוד שלא להסתבך בהוצאת ספרי מקור.”
יש להניח שאם היו מסתכנים בהוצאה מפורשת של ספרות בידור הכתובה בעברית היו זוכים לתגובות דומות לאלו שזכו להם ספרי הכיס בתקופת המנדט, על פי מאמרם של זהר ויעקב שביט: “מבקרים רבים התייחסו ל”כדורי הרעל” הללו בהם מלעיטים את הילדים התמימים, חסרי ההשכלה הרחבה. הספרות הזולה מתחרה בספרות הקאנונית על קהל הקוראים העברי הקטן.” פרט לזאת, אחוז הקוראים של ספרות מתורגמת בארץ עלה בשיעור ניכר על אחוז הקריאה של ספרות מקורית. לכן היה כלכלי יותר להוציא ספרים שלפחות נראים כתרגום, מתוך הנחה שהם חביבים יותר על קהל הקוראים. ניתן לראות כי המו”לים הבינו היטב את מצבה של התרבות הישראלית באותה התקופה.
איך הצליחה סדרה של מאות כותרים, שנכתבה על ידי עשרות אנשים, בעברית, להעמיד בהצלחה פנים של סדרה מתורגמת מאת סופר אחד? הסיבה הבסיסית היא, לדעתי, שלאף אחד לא היתה סיבה לחשוד או רצון לחפור. סדרת ספרי כיס העוסקים בריגול ומכילים אלימות ומין אינם “חומר ראוי” לביקורת ספרותית או מחקר. הסימנים החיצוניים: “סופר” לועזי, שמות ומקומות התרחשות זרים ו”מתרגם” הספיקו כדי ליצור מראית עין הגיונית ומקובלת.
ספרי הסדרה נכתבו בתבנית האופיינית והמוכרת של ספרי מתח וריגול שבמרכזם גיבור מופלא. על פי אורי שלגי כותבי הספרים קראו את מה שנכתב לפניהם והמשיכו משם, על פי אותו ה”שטנץ”. התבנית הקבועה מאפשרת להמשיך סדרות כאלו גם אחרי מותו של הסופר המקורי, על ידי כותבים אחרים שלמדו את השיטה, למרות שריבוי הכותבים (“מתרגמים”) של ספרי הסדרה מונע, במידה רבה, אחידות סגנונית.
לסדרת ספרי פטריק קים, שהוצגו כתרגומים, היה חופש פעולה גדול יותר מאשר לספרים שהוצגו ככתובים בעברית לפעול מחוץ לנורמות הנוקשות המיועדות לספרי מקור. בחלוף השנים יוצאים לאור ספרי מקור עבריים המשייכים עצמם בגלוי לז’אנרים שנחשבו בעבר "ספרות בידור", וזוכים להצלחה מסחרית. בשנים האחרונות הדפיסה הוצאת "שלגי" כמה מספרי פטריק קים בהוצאה מחודשת, ואף כספרים דיגיטליים, ותיאטרון החנות הפיק את המחזה "Radio Play" המבוסס על דמותו.
המאמר מבוסס על עבודה שכתבה ענבל שגיב נקדימון בשנת 1994 לקורס של פרופ' גדעון טורי ז"ל. לעבודה המלאה ולתגובות הקוראים, ביניהם כמה מהכותבים של ספרי "פטריק קים"
לקריאה נוספת
אקו, אומברטו. תבניות הסיפר ברומאנים של ג’יימס בונד ליאן פלמינג. הספרות 18-19, דצמבר 1974.
ויסברוד, רחל. “פסבדו תרגומים.” מגמות בתרגום סיפורת מאנגלית לעברית 1958-1980. אוניברסיטת תל אביב: 1989. (עבודת דוקטור) עמודים 94-99, 355-356.
מנדלסון, זהבה. רומנים רומנטיים ואמן הקאראטה: סיור חטוף בממלכת המו”לות הבידורית, שאינה נתונה לביקורת ואינה יודעת ספרות מקור מהי. מעריב, על ספרות ואמנות, 31.7.71.
שביט, זהר ויעקב. לתולדות סיפור הפשע העברי בארץ ישראל. הספרות 18-19, דצמבר 1974.
שביט, יעקב. הספר כמצרך של תרבות הפנאי בישראל. הספרות 17, ספטמבר 1974.
