מאת: אמיר בן-עמרם, מכון גנזים
"לפעמים אוצרות התרבות הגדולים ביותר ניצלים לא בזכות מי שכתב אותם, אלא בזכות מי שהבין שאסור לזרוק אותם, " אומרת אדיבה גפן יושבת ראש מכון גנזים. במכון גנזים שמור אוסף יוצא דופן שמוכיח עד כמה אדם אחד, פקיד רכבת מחיפה עם תשוקה כמעט חסרת גבולות לספרות, יכול להציל חתיכות שלמות מן הזיכרון התרבותי שלנו.
ובאמת, מה גרם לפקיד רכבת מחיפה, שאינו סופר ואינו חוקר ספרות, להוציא חלק ניכר ממשכורתו הצנועה על ציורים? ומה גורם לו לפנות שוב ושוב אל סופרים ומשוררים ולבקש מהם את הטיוטות, הדפים והמכתבים שכבר אינם זקוקים להם?
אולי מנחם פוגלסון הבין משהו שרבים מן הסופרים עצמם לא הבינו בזמן אמת: שמה שנראה היום כמו נייר מיותר, עשוי להיות מחר זיכרונה של הספרות העברית.
בין מאות הארכיונים השמורים במכון גנזים של אגודת הסופרים נמצא ארכיון קצת אחר. אין זה ארכיונו של משורר גדול או של סופר נודע. זהו ארכיונו של אדם שאהב ספרות במידה כזאת, עד שהקדיש שנים מחייו לאיסוף עקבותיה.
מנחם פוגלסון לא כתב את היצירות. הוא פשוט דאג שהן לא ייעלמו.
וסיפור חייו, מתברר, היה צבעוני לא פחות מן האוסף שהותיר אחריו.
פוגלסון נולד בשנת 1894 בוויטבסק, עירו של מרק שאגאל. ב־1913 הגיע לביקור בארץ ישראל, ולאחר מכן עלה אליה. בהיותו נתין רוסי גורש בידי השלטון העות'מאני למצרים. באלכסנדריה נכח באספה שבה הוחלט להקים גדוד מתנדבים עברי שיסייע לבריטים בשחרור ארץ ישראל, והתגייס לגדוד נהגי הפרדות, שבו שירתו גם זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור. אחר כך שירת כחייל בצבא הבריטי בהודו, וב־1920 חזר לחיפה. מכאן ואילך חייו קיבלו לכאורה תפנית הרבה פחות הרפתקנית: הוא נעשה פקיד ברכבת.
לכאורה.
כי לצד עבודתו ברכבת התנהלו לפוגלסון חיים אחרים לגמרי. הוא ביקר במוזיאונים, היה פעיל בענייני אמנות ואסף עתיקות, תמונות ויצירות אמנות. לדבריו, כבר ב־1919 נדבק בחיידק האספנות. לעיתים השקיע בתחביב הזה עד שליש ממשכורתו הדלה.
אבל האהבה הגדולה שלו הייתה לכתבי יד.
פוגלסון פנה בעצמו לסופרים ולמשוררים וביקש מהם כתבי יד מקוריים. היום, בעידן שבו כל שרבוט של יוצר מפורסם עשוי לקבל מיד מעמד של פריט אספנות, קשה אולי להבין עד כמה המעשה הזה היה יוצא דופן. סופרים רבים פשוט לא שמרו את הטיוטות שלהם. אחרי שהיצירה ראתה אור, הדפים מילאו את תפקידם. אפשר היה להשליך אותם.
פוגלסון חשב אחרת.
הוא ביקש. והם נתנו.
כך, דף אחר דף, כתב יד אחר כתב יד, בלי תקציבי רכישה, בלי ועדת מומחים ובלי מוסד שעומד מאחוריו, בנה פקיד הרכבת החיפאי אוסף ספרותי שאוצרותיו מצליחים להפתיע את אנשי גנזים עד היום.
אחת ההפתעות הגדולות היא לא פחות מטיוטת "טבעות עשן", ספר שיריה הראשון של לאה גולדברג. ספר הביכורים יצא לאור בתל אביב בשנת 1935 (תרצ"ה) – אך סיפור הולדתו התחיל עוד קודם לכן, הרחק מגבולות הארץ. כתב היד הגיע אל אברהם שלונסקי לאחר שגולדברג, אז עדיין באירופה – בין ברלין לליטא, ממתינה לרגע שבו תוכל סוף-סוף לעלות ארצה שלחה אליו את שיריה מעבר לים, בתקווה לעריכה ולפרסום.
שלונסקי, שקיבל את הכתובים לידיו, בחר שלא רק לערוך ולפרסם, הוא זמם משהו נדיב, תכנן שהספר יחכה לה כאן, מודפס וגמור, כהפתעה לרגע עלייתה ארצה. כך, בעוד המשוררת הצעירה עדיין ארזה את חייה הישנים כדי להתחיל בחדשים, כתב היד שלה כבר עבר גלגול שקט משלו מדפי מחברת לכתב דפוס, מן הפיזור האירופי אל שורה מסודרת של עמודים, ממתין לרגע שבו תדרוך על אדמת הארץ ותגלה שהמילים שלה כבר שם, לפניה.
יש בזה משהו נוגע ללב משוררת שעדיין לא הגיעה, וספר שכבר חיכה לה. הפתעת עלייה. שלונסקי, שראה בכתביה משהו ששווה להנציח, לקח על עצמו את הסיכון והמאמץ, מבלי שתדע, כדי שברגע הראשון שבו תיגע ברגלה בקרקע הארץ, היא כבר תהיה – להלכה ולמעשה – משוררת מודפסת.
וכך, כשגולדברג כבר דרכה על אדמת הארץ הגיע הרגע. שלונסקי הביא לפניה את הספר. "אורו פניה, פשוטו כמשמעו" – כך תיאר זאת בעצמו שנים מאוחר יותר.
אבל גם לשלונסקי חיכתה הפתעה פחות נעימה, הוא יצא לרגע מהחדר, ו"כשאני חוזר," סיפר, "אני שומע התייפחות גדולה. לאה גולדברג בוכה." לא בכי של שמחה – הספר, כך גילתה בבהלה, היה מלא שגיאות דפוס.
אולי האכזבה הזו מסבירה למה לא ראתה גולדברג צורך לשמור את כתב היד למען העתיד. ואולי הייתה זו צניעותה של המשוררת הצעירה. אבל היא לא ראתה בכתב היד הזה אוצר – ופוגלסון דווקא ראה. וכך, בזכות פוגלסון, נמצא כתב היד החשוב הזה בידינו היום.
אבל הסיפור המרגש ביותר באוסף שייך אולי דווקא לאחד מאנשי גנזים עצמם.
הסופר יצחק בר יוסף, בנו של יהושע בר יוסף, עובד במכון מזה 13 שנים. כבר עם תחילת עבודתו התרגש למצוא בו את ארכיונו של אביו, אשר הפקיד את ארכיונו בחייו. "זכיתי למצוא בו גם מסמכים אישיים שלא היכרתי, כמו תעודת הנישואים של הורי", הוא מספר. "לצערי הרב לא מצאתי כל זכר לכתב היד של "עיר קסומה", ספרו הגדול והחשוב ביותר על תולדות משפחה יהודית בצפת, הנחשב לאחד הקלסיקות של הספרות העברית המודרנית.
"נזכרתי כיצד אבי, לאחר שסיים לכתוב את ספריו, נתן אותם להקלדה לקלדנית. לאחר שהספר יצא לאור – פשוט השליך את הפנקסים הגדולים לפח האשפה של הבניין שבו גרנו בחיפה. כיום אני מזדעזע מכך, אבל נראה שאבי לא ניחן בתכונות של ארכיונאי. השלמתי עם האבדה."
"יום אחד הגיע לידי ארכיונו של פוגלסון", מספר יצחק, "והנה, מתוך מיכל הקרטון של פוגלסון, קרץ אלי בחיבה ובגעגועים, כמו חיכה לי שנים רבות, פנקס גדול כאחד הפנקסים שבהם כתב אבי את ספריו. האמנם? ניעורה התקווה בליבי. פתחתי אותו: הנה כתב היד הקטן שלו! כאשר קראתי את השורה הראשונה – נעלמו הספקות: 'בבית המדרש הקטן של הרבי מאברוץ', ישבו אותה שעת דמדומים חבורה קטנה של חסידים ושרו משירי שלוש-סעודות'. זו הפתיחה הבלתי נשכחת של 'עיר קסומה'. ולאחר ההתרגשות, תגלית: כאשר עיינתי היטב בדף הראשון של כתב היד התברר כי השם הראשון של היצירה היה 'הצופים לאלוהים'. לאחר מכן, מחק אבי את השם הראשון וכתב בעט הנובע שלו 'עיר קסומה'. והשאר – היסטוריה."
"בסוף הכרך – גם הקדשה אישית לפוגלסון היקר, שרק הודות לו שרד כתב היד הנדיר ונמלט מגורלם המר של שאר הכרכים שהושלכו לפח האשפה."
קשה למצוא המחשה יפה מזאת למשמעותו של אספן.
והסופרים, כך מתברר, ידעו להעריך את האיש העקשן מחיפה שביקש מהם את ניירותיהם.
המשורר והמסאי ישורון קשת שלח לו כתב יד בצירוף מכתב חם. הוא כתב על "הגנזים שאתה מטפח באהבה כה רבה", ואיחל לו להמשיך ולהגדיל את האוסף. ואז הוסיף משפט שכמעט נדמה כאילו נכתב במיוחד כדי להסביר, עשרות שנים אחר כך, מדוע ארכיונו של פוגלסון חשוב כל כך: "כל אוסף של יחיד הוא ממילא גם אוסף לכלל."
פוגלסון לא הסתפק בכתבי יד. הוא ביקש מאנשים גם מכתבים שקיבלו מאחרים. כך הגיעו אליו, בין השאר, מכתבים של אברהם שלונסקי, משה סמילנסקי ואחרים. לאט, בעקשנות ובסקרנות, הוא בנה רשת קטנה של זיכרון ספרותי.
היום שמור האוסף שלו במכון גנזים, לצד ארכיוניהם של הסופרים והמשוררים שאת יצירתם אהב. האיש שלא כתב רומן, לא פרסם ספר שירים ולא ביקש לעצמו מקום בתולדות הספרות, זכה בכל זאת במקום מיוחד בתוכה.
"בעולם הספרות, שבו כתב יד עלול להיזרק לפח, מכתב להיעלם במגירה וטיוטה להיחשב חסרת ערך ברגע שהספר מודפס", מסכמת גפן, "לפעמים האיש החשוב בסיפור הוא דווקא זה שאמר: אל תזרקו. תנו לי. אני אשמור. האספן שלנו. ראוי לשמור לדורות הבאים.
וזה, במידה רבה, גם תפקידו של הארכיון בעולם התרבות: להציל מן השכחה את מה שהזמן, היורשים או המקרה עלולים למחוק. כי הארכיון אינו רק מחסן של העבר. הוא המקום שבו נשמרים חומרי הגלם של הזיכרון התרבותי שלנו, כדי שגם הדורות הבאים יוכלו לחזור אליהם, לחקור אותם, ולגלות בהם שוב את הסיפור שלנו."
