שְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת
כֻּלָּם מִזְּמַן הָלְכוּ לִישֹׁן
רַק שָׁאוּל עֵר, קוֹדֵר
מֵרִים לְדָוִד טֵלֵפוֹןאוּלַי תִּקְפֹּץ אֵלַי, יָא דָּוִד
נַפְשִׁי אֲגַם שָׁחֹר
תָּבִיא אִתְּךָ אֶת הַגִּיטָרָה
כִּי בְּאֶצְבְּעוֹתֶיךָ אוֹרדָּוִד בָּא מִיָּד רָגוּעַ,
מִתְיַשֵּׁב וּמְכַוֵּן
אֶת הַמְּלָאכָה הֵיטֵב יוֹדֵעַ
עוֹצֵם עֵינַיִם, מְנַגֵּןעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת לְדָוִד
קְצֵה כָּל אֶצְבַּע – קֶרֶן אוֹר
כְּשֶׁהוּא פּוֹרֵט עַל הַמֵּיתָר
הַזְּמַן זוֹרֵם לוֹ לְאָחוֹרשָׁאוּל מִבִּפְנִים קָרוּעַ
קְרָבוֹת בְּתוֹךְ בִּטְנוֹ
אוֹהֵב-שׂוֹנֵא, וּמְקַנֵּא
מָכוּר לַחֲבֵרוֹדְּבַר מָה אָפֵל נוֹפֵל
הַשֵּׁד חוֹזֵר לְהִשְׁתּוֹלֵל
סַכִּין נִזְרֶקֶת בָּאֲוִיר
פִּתְאוֹם יֵשׁ בֵּין הַשְּׁנַיִם קִירדָּוִד מִתְחַמֵּק מִשָּׁאוּל
אֲבָל שָׁאוּל לֹא מְוַתֵּר
דָּוִד שׁוֹכֵחַ וְסוֹלֵחַ
כְּשֶׁשָּׁאוּל מִתְקַשֵּׁרבּוֹא שׁוּב לְנַגֵּן לִי דָּוִד
קַח אוֹתִי לַכּוֹכָבִים
בּוֹא שׁוּב לְנַגֵּן הַלַּיְלָה
שִׁיר גַּעְגּוּעִים(דוד ושאול, מילים ולחן: אהוד בנאי)
דוד בן ישי, המוכר בכינויו דוד המלך, מככב בשלוש מהאהבות הגדולות של התנ"ך. ונדמה שהאהבות שקשורות לדוד בוערות, ולא פעם גם שורפות את המעורבים בדבר. כך היה עם מיכל, רעייתו הראשונה של דוד ובתו של שאול, מלך ישראל הראשון. היא האישה היחידה במקרא המתוארת כאוהבת, ובזכות אהבתה לדוד היא מצילה אותו מהחיילים ששלח אביה להרגו. אבל לאחר שבעלה דוד זוכה במלוכה היא בזה לו על ריקודיו ברחובות לפני ארון הברית. ולכן, כך נרמז די בגסות, לא זכתה ללדת לו ילדים. בסיפור האהבה השני אהבת אחיה יונתן נפלאתה לדוד מאהבת נשים, אך בגלל קנאותו של שאול אהבתם נאסרת, והשניים מורחקים זה מזה. ובמערכת היחסים השלישית – הסבוכה והמסתורית ביותר – שאול, שאהב את דוד בכל ליבו, מפתח כלפיו אובססיה רצחנית בלתי נשלטת ומתודלקת בקנאה גדולה מחשש שדוד יירש אותו בכס המלוכה.
יחסי האהבה-קנאה-שנאה הללו מחזירים אותנו במעבר חד מימי התנ"ך לניינטיז. באלבום השלישי של אהוד בנאי, שגם נקרא "השלישי", אנחנו מוצאים טייק מודרני ומכמיר לב על יחסי שאול ודוד. "שאול מבפנים קרוע, קרבות בתוך בטנו", כמו כלוא בתוך פרדוקס קיומי. ככל ששאול משתגע מקנאתו בדוד, בן טיפוחיו המוצלח ממנו והמיושב בדעתו, כך הוא נזקק יותר לנגינה המרפאת של דוד. ודוד, הגיטריסט האהוב שמודע לכוחו, לא ממהר להיענות. הוא כבר עייף וחסר כוח. ולמרות שהוא שוכח וסולח כששאול מתקשר, אנחנו יודעים כיצד תיגמר מערכת היחסים הזאת.
בסיפור המקראי לאחר שמאס אלוהים במלוכת שאול, הוא מורה לנביאו שמואל לבקר בבית ישי ולמשוח אחד מבניו למלך. שמואל חושש מזעמו של שאול, ובכל זאת מושח את דוד, צעיר הבנים. ובפרק הבא כבר יגבור דוד בעזרת קלע על גוליית, האימתני בגיבורי הפלשתים. עם ניצחונו של דוד הקטן על גוליית הענק הוא מתקבל כבן בית בחצר המלכות של שאול ומנעים בניגוני הנבל שלו את חיי שאול. ובינתיים מפיל האל על שאול רוח רעה, והאידיליה תסתיים במהירות. שאול הקנאי מבחין שאחד־אחד עוברים בני עמו, אנשי חצרו ואפילו ילדיו לצידו של דוד. מיכל מתאהבת בו, ויונתן קושר עימו ידידות עמוקה. הקש האחרון מגיע לאחר הניצחון על הפלשתים בעמק האלה.
וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל־עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור [לָשִׁיר] וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים׃ (ז) וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל באלפו [בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו.
(שמואל א, יח, ו–ז)
מרגע זה משתנה יחסו של שאול לדוד:
וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים; וְעוֹד לוֹ, אַךְ הַמְּלוּכָה.
(שמואל א, יח, ח)
בחסות הקנאה ירדוף שאול אחרי דוד במשך תשעה פרקים עד שייפלו שאול ובנו יונתן בקרב מול הפלשתים. אז יספיד דוד את השניים בקינתו המפורסמת: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב, א, יט).
ייתכן שהסיפור המקראי זכור לנו מבית הספר, אבל כמה מאיתנו מכירים את הסיפור האנושי מאחורי שירו של בנאי? בשיחה שניהלנו עם אהוד בנאי מספר המוזיקאי האהוב שהשיר הוקדש לחברו המוזיקאי יוסי אלפנט. אלפנט היה גיטריסט ומפיק מוכשר וסולן "להקה רטורית". הוא נפטר בפתאומיות בספטמבר 1991, בדיוק שנה לפני יציאת האלבום "השלישי" של בנאי. מותו הפתאומי הותיר את בנאי עם תחושות קשות שהתחברו אצלו לעניין שגילה בסיפור המקראי על דוד ושאול.
וכך סיפר לנו בנאי:
אני חושב שהשיר "דוד ושאול" היה מעין שילוב של כמה דברים: גרתי אז בדירה שכורה ברמת גן, ובחדר העבודה הקטן כתבתי את השירים לאלבום "השלישי". היה אז דיבור שאני אולי אעשה את האלבום עם יוסי. וכשקרה מה שקרה והיה ברור שזה לא יקרה, היו תחושות של החמצה, געגוע, חרטות וכל מיני דברים שעלו. כל זמן שבן אדם חי, אתה לא תמיד פותח מטענים שמצטברים ביניכם, מדבר עליהם ושוטח אותם. כשבן אדם נפטר אתה נשאר עם הדברים האלה. זה קורה לי כמעט עם כל חבר וכל הורה. וגם אם היחסים היו מאוד טובים, היו דברים שאתה אומר: בעתיד נעשה ככה וככה. ופתאום אתה מבין שאין עתיד. זה קרה לי גם עם מאיר אריאל, ועליו כתבתי בשיר "פרדס חנה כרכור" ("בלוז כנעני" – ח"מ) שנפגשים "באופק אחר".
בנאי זוכר היטב את הלילה שבו יצר את "דוד ושאול", את נדודי השינה והמחשבות שהציפו אותו:
באותו לילה לא יכולתי להירדם וקמתי ונכנסתי לחדר העבודה. הסיפור המקראי של דוד ושאול עניין אותי מאז ומתמיד, וניסיתי להבין מה דוד ניגן לשאול. שירת הנביאים הייתה שירה מאוד נשגבת, והייתה לה יכולת להפעיל אנשים. בתוך שבט נביאים הייתה קבוצה של נגנים, ודוד הרי ידע לנגן.
נוסף על הסיפור המקראי שתמיד סיקרן אותי, קראתי ב"ליקוטי מוהר"ן" של רבי נחמן על המוזיקה והיכולת שלה ללקט את ניצוצות הטוב מתוך הרוע. רבי נחמן קושר זאת גם לדוד ושאול. וכך הגעגוע ליוסי והסיפור המקראי על דוד ושאול והתורה של רבי נחמן – כל אלה היו סוג של השראה לשיר הזה.
ביקשנו מבנאי לספר על החברות המיוחדת בינו ובין אלפנט, מה משך אותם זה לזה, ואיך החברות באה לידי ביטוי במוזיקה ובחיים. בנאי שיתף בפתיחות ובגעגוע:
זו הייתה חברות אמיתית. הכרנו הרבה לפני התקליטים. היו הערכה אמיתית ואהבה. האופי המאוד שונה שלו ושלי היו כמו פלוס ומינוס שגרמו לחשמל, כשיש קוטב וקוטב נגדי ונוצרת משיכה. היה שם משהו במפגש עם יוסי, היינו במובנים מסוימים הפוכים ובמובנים מסוימים מאוד דומים.
המשותף בינינו היה האהבה הגדולה למוזיקה ולשורשים שלה. גם אם יוסי הלך במשך השנים לסגנון הגל החדש, בתוך תוכו הוא נשאר אוהב רוקנרול בסיסי ובלוז. ופה הייתה לנו אהבה מאוד גדולה ומשותפת למוזיקה ולמחויבות הטוטאלית למוזיקה. כשאתה עושה מוזיקה אתה עד הסוף בעניין. אתה לא מסמן כלום. אתה שר בחזרה באולפן כאילו אתה באמפי בפארק הירקון. השוני בינינו בא לידי ביטוי במופנמות שלי לעומת המוחצנות שלו. הסגנון היותר מעודן שלי לעומת הבוטות שלו. אבל הכול בסופו של דבר כלפי חוץ.
המחשבות על אלפנט מחזירות את בנאי 35 שנה אחורה אל האלבום הראשון שלו, "אהוד בנאי והפליטים". באלבום, שיצא בשנת 1987, השניים שיתפו פעולה לראשונה. הזיכרונות מהתקופה ההיא לא מרפים מבנאי:
לפעמים אני חושב על זה. זה היה אלבום הבכורה שלי, שחיכיתי לו שנים. והנה סוף־סוף מגיעה חברת תקליטים ונותנת לי את התקציב. ובמקום לקחת מפיק מוכר ומיינסטרימי אני מביא להם את הבחור המוזר עם התספורת קוצים, והם לא מבינים למה. חברת התקליטים הכירה את להקה רטורית, אבל יוסי אף פעם לא הפיק אלבום. "אתה לא חושב שאתה מסכן הכול? חיכית כל־כך הרבה ואתה מביא מישהו לא מוכר?" אמרו לי בחברת התקליטים. ואני באיזושהי אינטואיציה שקשה לי לומר לך מאיפה הגיעה מרגיש לחלוטין שזה הבן אדם. אני סומך עליו לגמרי שזה יֵצא כמו שאני רוצה.
לפעמים אני שואל את עצמי מאיפה היו לי החוצפה והאומץ לעשות את זה. הייתי בטוח שיוסי זה הבן אדם. וזה באמת יצא מעבר למה שרציתי. הפתענו את עצמנו. לצערי, הרבה אנשים לא מבינים עד היום מה שקרה באלבום של הפליטים וטוענים שאהוד של הפליטים כבר לא קיים. גם אם יוסי ואני היינו עושים עוד עשרה אלבומים ביחד לא היה יוצא משהו כמו הפליטים. זה היה משהו חד־פעמי. הצטברות של כישרון: עם מני בז'רנו שעשה את הסאונד, גילי סמטנה שניגן קטע באלבום. כולם היו רעבים וחסרי ניסיון.
תשמע את האלבום הנפלא שיוסי הפיק לחברים של נטאשה, אין שם את המשהו המטורף שהיה בפליטים. יש דברים שאי־אפשר לחזור עליהם.
יוסי אלפנט אובחן כבר בגיל 14 כחולה לב. הוא נמנע מפעילות גופנית שהייתה עלולה לסכן את חייו ונמשך לעולמות מוזיקליים. הוא היה רוקיסט מחתרתי אמיתי, ועם זאת הוא זכור בתור אחד מגדולי המפיקים והפיק כמה מאלבומי המופת של הרוק הישראלי.
ב־1987 הפיק את אלבום הבכורה של אהוד בנאי והפליטים והשתתף באלבום בנגינה (סולו הגיטרה בשיר "עיר מקלט", שנפתח באמירה של בנאי "לך אלפנט") ובהלחנה. ב־1991, שנת מותו, נולדה לו ולבת זוגו נעמי גולדנר בתם יסמין אלפנט. בשנה זו הוא גם הפיק ללהקת החברים של נטאשה את אלבומה השני, "שינויים בהרגלי הצריחה".
במהלך התחקיר תהינו מיהו דוד ומיהו שאול במערכת היחסים האוהבת והמורכבת של בנאי ואלפנט. בנאי פתר לנו את התעלומה: "בכל אחד מאיתנו יש דוד ויש שאול. כשאני שוקע לתהום או נמצא במצב נפשי לא טוב, מוזיקה של אחרים עוזרת לי. באותו רגע אני שאול שאוהב את הדוד שלו. אבל היות שאני מוזיקאי ומקליט ושומע מאנשים שהמוזיקה עזרה להם ברגעים קשים, אז עבורם אני לפעמים דוד. ואני חייב לומר שלפעמים אני באיזה מצב נפשי מסוים, לוקח את הגיטרה ומנגן. ואז אני שניהם".
