בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכל דור ודור השואה מקבלת דפוס זיכרון חדש. למרות ש"יום הזיכרון לשואה ולגבורה" נקבע על ידי מדינת ישראל ב-1959 – התוכן שיום זה מציג – משתנה מדור לדור. מוזיקה בכלל ושירים בפרט נכללים בטקסים ובאירועים המתקיימים ביום זה, אולם הרפרטואר לא "קודש" כבשאר ימי הזיכרון היהודיים או הלאומיים האחרים.

ישנה אולי דעה רווחת כי ישנו קאנון קבוע של שירי שואה, אבל הנחה זו אינה מדוייקת. אם כך, מדוע לא "נקבעו" או "קודשו" שירי שואה?

שירים מהגטאות ומהמחנות

בתקופת השואה נוצרו שירים בגטאות ובמחנות הריכוז. חלק מהשירים נוצרו בהקשרים אומנותיים (תיאטראות), בעוד חלקם היו עממיים או אף נולדו בקרב משפחות. השיר, מלים ומנגינה מאפשר הבעה של ניגודים, של עבר הווה ועתיד. המלים מתעדות ומספרות על האירועים בהווה, אבל המנגינה מעבירה את ההווה לעולם שמחוץ לו, לעולם הרוח המוזיקה, עולם אבסטרקטי ורגשי. כאשר שרים טקסטים על מנגינות ידועות (פרודיה, קונטרפאקט), הניגוד בין המנגינה המזכירה זמנים נורמליים והטקסט המספר על ההווה לעתים אפילו מעצים את החיבור ואת המשמעות. בגטאות ובמחנות על כן הושרו שירים רבים למנגינות ידועות וכן נכתבו מנגינות חדשות.

רוב השירים שהושרו בגטאות ובמחנות לא נרשמו במהלך החיים בגטו. רוב השירים לא הועברו לדורות הבאים ולא הושרו על ידי הניצולים עם תום המלחמה. חלק קטן מהשירים, נאסף ופורסם אחרי השואה על ידי חוקרים ואספנים של חומרי תרבות. האוסף הגדול ביותר עד היום שיצא לאור קובץ ונערך על ידי שמרקה קצ'רגינסקי, ניצול גטו וילנה, פרטיזן  ופעיל תרבות יידית. בספרו "לידער פון די געטאס און לאגערן" (ניו יורק 1948) פורסמו 200 טקסטים ו-100 מנגינות. קצ'רגינסקי גם הקליט ניצולי שואה בשנת 1946 במחנות עקורים במינכן, והקלטות אלו הועברו גם לארכיון הצליל הלאומי, עברו דיגיטציה והן נגישות באתר הספרייה. 40 שנה אחרי הקלטות אלו בהן נשמעים הניצולים בקולם החזק והנרגש, מספר חוקרים וביניהם אנוכי החל בתיעוד מוזיקה ותרבות בגטאות, כאשר הניצולים כבר היו בעשור השישי לחייהם.  מחקרי התמקד בשירים בגטו לודז', אותם הקלטתי, רשמתי ופרסמתי בספרי SINGING FOR SURVIVAL (1992) . עבודה זו ועוד פרסומים של שירים בודדים שנעשו על ידי ניצולים וחוקרים אחרים, הוסיפו עוד מספר קטן של שירים למאגר "שירי השואה". רוב השירים הם ביידיש. המנגינות נכתבו חלקן על ידי מלחינים בגטו וחלקן נלקחו ממקורות יהודיים ולא יהודיים של שירים שנכתבו לפני השואה.

"שירי שואה "עבריים לפני ועם קום המדינה

לפני קום המדינה, עם היוודע האסון הכבד של יהדות אירופה, פורסמו תרגומים של שירים ביידיש לעברית ופורסמו בשירונים עם המנגינות.

ה"מוסד למוזיקה בעם" של המרכז לתרבות של הסתדרות העובדים פירסם בין השאר שתי חוברות שירים בעריכת מנשה רבינא שכותרתן "שירי גולה בפי ציון" (תל אביב, 1943). בפתח החוברת הראשונה כתב רבינא: "נוגה החוברת, נוגות מנגינותיה, כל צליל אומר צער, דמע, תוגה." ועל המנגינות הוא כותב: "מינור שולט בכל. הסקונדה המוגדלת, זו הבכיינית, מלאת הצער, שולטת ברוב השירים. ומעניין – דווקא השיר "דמעות הטוחן" כתוב במז'ור.  אוי מז'ור!…פנים שוחקות למינור היהודי, ושחוק זה הוא אשר עמד למנגינות להישמר בזכרון העם גם עם חלוף הסכנה הישירה". כלומר, הבחירה הכמעט ברורה הייתה בשירים עצובים (מינוריים) ולא בשירים עם הקשרים חיוביים (מז'וריים).

בשנים שלאחר קום המדינה, התגבשה "גישה ממלכתית" לזיכרון השואה. מדינת ישראל תפסה עצמה כמרכזו של העם היהודי ועליה להיות חזקה ועצמאית, כדי שאנטישמיות חדשה לא תפרוץ ולא תביא להשמדה נוספת של עם ללא מולדת. על כן, יש לשלול את הגלות, ויש להדגיש את הגבורה היהודית בתקופת השואה.

שירי הפרטיזנים תורגמו לעברית, עובדו למקהלה (או למקהלה ולתזמורת) ובוצעו במסגרת עצרות ממלכתיות לזכר השואה ובמסגרת מערכת החינוך. השיר זאג ניט קיינמאל הפך לשיר (או המנון) הפרטיזנים.

"שירי שואה" עבריים מ-1980 ועד ימינו

תפיסה שונה של הזיכרון החלה עם משפט אייכמן (1961), מלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת יום הכיפורים (1973). גם המהפך השלטוני ב-1977 הביא לשינוי בשיח על זהויות בישראל בין מזרחים לאשכנזיים, ובעקיפין לשיח חדש על השואה.

ההתייחסות אל הסיפור האישי הבודד, נובעת גם ממפעלי תיעוד בעל פה שנעשו הן באודיו והן בווידאו, מסוף שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-90. העדויות המצולמות מציגות את סיפורם של הניצולים בקולם ובשפתם. וגם באלו, הדגש היה על הסיפור, על הקונטקסט ההיסטורי ופחות על "מה שרתם בגטו? מה שרתם במסתור? מה שרתם במחנה?", שאלות שאתנומוסיקולוגים שואלים והיסטוריונים לא תמיד מתעכבים עליהן.

הסיפור האישי אשר שנים רבות הודחק בארץ, הועלה מעל לפני השטח והביא לקירוב בין הדורות – דור הניצולים ודור ילידי הארץ. הדור השני שחי בצל הפחד או ההדחקה של סיפורי השואה נחשף אליהם והגיב לראשונה גם בכתיבה וביצוע של שירים פופולריים.

האלבום "אפר ואבק" שנכתב על ידי יעקב גלעד ויהודה פוליקר, מהווה ציון דרך במוזיקה הישראלית הפופולרית. השניים מספרים דרך השירים את סיפורם של אמו של גלעד, ניצולה מפולין ושל אביו של פוליקר, ניצול שואה מיוון. בעקבות השירים, נוצר גם הסרט "בגלל המלחמה ההיא" שמדבר על הליך הפקת האלבום ועל הדור השני בישראל .

באלבום זה, שיצא לאור ב-1988 מספרים השניים את החוויות של ההורים שלהם והחוויות שלהם לצדם. אלבום פורץ דרך זה הביא בעקבותיו עוד מספר יוצרים כמו שלמה ארצי וחווה אלברשטיין לכתוב שירים על הנושא מנקודת מבט אישית.

השיר "לראות את האור" מושר במסעות נערים ונערות לפולין ובטקסים עכשוויים. השיר נכתב כשירי עצב, קינה על אובדן ויחד עם זאת תקווה ואמונה – לא בקונטקסט של השואה. שיר זה אומץ על ידי בני הנוער כביטוי לרגשותיהם במסעות לפולין ובטקסים של בתי הספר.

סיכום:

נושא השואה מלווה את הספרות והתיאטרון העברי במשך עשרות רבות של שנים. הנושא מציג באמנויות פנורמה רחבה של תפיסות, גישות וז'אנרים. המוזיקה העממית –הפופולרית לא יצרה שירים חדשים על הנושא או פרשנות חדשה לשואה. יתרה מזאת, לא נוצר קאנון – שירים קבועים, המנונים אשר מושרים מדי שנה. מדוע?

זכרון השואה השתנה כמעט לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל. ישנו ניסיון לקרב את הזיכרון, בייחוד של צעירי הארץ, בכל דור, אל הנורא, הזוועות והרשע שבסיפור השואה, בכל דור באופן אחר. בגלל השינוי התכוף לאורך שנות קיום המדינה, העולם המוזיקלי שמיוחס לשואה השתנה, בכל פעם באופן אחר. השינויים הללו הובילו להתרחבות של ההגדרה של "שירי שואה". שירי שואה אלו, בחלקם, לא נגעו במקור בשואה כלל: הם מספרים על אובדן כללי, על תקווה, על הישרדות, בהקשרים שונים, שרק בדיעבד נקשרו בזיכרון לשואה.

במרץ 1938 נכנס הצבא הגרמני לווינה, ויהודי אוסטריה הבינו שהגיע הקץ לחייהם שם. סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני – האנשלוס – והפעלת חוקי נירנברג הביאו איתם אלימות, ביזה והשפלות כלפי התושבים היהודים. בשנת 1941 הוכרחו יהודי אוסטריה ללבוש טלאי צהוב, והחלו המשלוחים לגטאות ולמחנות במזרח אירופה. כ־185,000 יהודים חיו באוסטריה לפני הסיפוח. מרביתם הצליחו לברוח בזמן, אך כ־65,000 מהם נרצחו בידי הנאצים.

לפני השואה נחשבה הספרייה הגדולה של יהודי וינה לאחת הספריות היהודיות החשובות באירופה והייתה מקור גאווה של הקהילה. הספרים הראשונים נקלטו בה כבר ב־1814 בזכות תרומה של 133 כרכים טריים ממכבש הדפוס. עם כניסת הנאצים לווינה הכילה הספרייה עשרות אלפי ספרים, וביניהם 21 אינקונבולות (ספרים מראשית הדפוס) ו־645 כתבי יד.

לא פלא שהנאצים שמחו לשים את ידם על המוסד המוערך. הם סגרו את הספרייה ביולי 1938 והעבירו אותה לברלין שנה לאחר מכן. ספריות יהודיות אחרות באוסטריה נשדדו גם הן. חלקן השתייכו לארגונים יהודיים, ואחרות הכילו אוספים פרטיים. כשגורשו יהודי אוסטריה למזרח אירופה, רכושם – ובו ספרים רבים – נלקח למחסני איסוף.

בשנים הללו עברו ספרי הקהילה גלגולים רבים, ולאחר המלחמה הם התחילו להתגלות במקומות שונים. חלק מספריית הקהילה הוחבא מעיני הנאצים בבית הקברות של וינה, וכך ניצל. חלק אחר, שנשלח בידי הנאצים לברלין, נחשף בצ'כיה, שאליה הועבר בעקבות ההפצצות על גרמניה.

נוסף על ספרי הקהילה, מאות אלפי ספרים שנגנבו ברחבי אירופה הובאו לאוסטריה בזמן המלחמה ונתגלו במנזר טנזנברג על־ידי הצבא הבריטי. רובם הוחזרו למדינות שמהן נגנבו, אבל חלקם נותרו באוסטריה. בעקבות פעילות נחושה של הספרייה הלאומית ומשרד הדתות הצליחו להגיע בדרך לא דרך כ־80,000 ספרי הקהילה לירושלים.

בספרייה הלאומית הודבקה בספרים אלו תווית מיוחדת המעידה על עברם ומנציחה את קורבנות השואה.

את אחד הספרים הללו גיליתי לא מזמן. מדובר בספר "מסילת ישרים" של הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), ספר מוסר קלאסי ומוכר.

על הכריכה הפנימית של הספר נכתבה הקדשה בכתב יד, אך היא הוסתרה במדבקה. פניתי למעבדת השיקום והשימור של הספרייה, ובמקצועיות וזהירות רבה הצליחו אנשי המעבדה להסיר את המדבקה ולחשוף את הסיפור המרגש על אודות בעליו של הספר. וכך נכתב בהקדשה:

להבחור הנחמד המתמיד ויר"ש (ירא שמים) דוד דוב נ"י (נרו יאיר) לרגל חגיגת בר המצוה תשורה מאת משפחת ש. שעהנפעלד ווינא יום ה' עש"ק (ערב שבת קודש) פרשת תשא תרצ"ו לפ"ק (לפרט קטן)

אומנם שם משפחתו של דוד דוב לא צוין, אבל בעזרת המידע שבהקדשה ידעתי שחתן בר המצווה גר בווינה. ולפי תאריך בר המצווה היה אפשר לחשב שהוא נולד במרץ 1923. השלב הבא היה לאתר אותו במאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה. מאגר השמות מבוסס על מידע שנאסף ביד ושם במשך עשרות שנים דרך דפי העד שמילאו בני משפחה וחברים של הנספים.

באמצעות המאגר גיליתי ששם המשפחה של דוד דוב היה נויבירט, ושהוא נרצח יחד עם הוריו ושתי אחיותיו במינסק ב־1942. מידע נוסף מצאתי בארכיון "מרכז התיעוד של ההתנגדות האוסטרית" שבווינה. מהמידע עולה שהרכבת שבה נשלחו דוד דוב ובני משפחתו יצאה מווינה ב־14.9.1942. ארבעה ימים לאחר מכן הם הגיעו למינסק והמשיכו לאחוזה סמוכה בשם מאלי טרוסטינץ. לאחר שהורדו מהרכבת, הוצעדו יהודי וינה לבורות הריגה ונורו שם למוות.

מוסרת העדות שמילאה את דף העד של יד ושם הייתה אילזה דויטש, אחותו הגדולה של דוד דוב. התברר שאילזה הצליחה להימלט מאוסטריה בזמן. לפי המידע שאיתרנו על אילזה באתר הגנאלוגי Geni.com, היא נפטרה בשנת 2018 והותירה ארבעה ילדים בלונדון.

הודות למשפחתי בלונדון הצלחתי ליצור קשר עם כמה מבני משפחתה של אילזה. נכדתה דבורה, שגרה בישראל, שיתפה מידע רב לגבי המשפחה. היא סיפרה שסבתה אילזה עזבה את וינה עם דודתה, אחת מאחיותיה של אימא של אילזה. הן נקלעו לגרמניה בזמן ליל הבדולח אך הצליחו להגיע לאנגליה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שם עבדה בתור גננת, התחתנה והקימה משפחה. מאוחר יותר נודע כי שכנה של משפחת נויבירט בווינה שמרה כמה תמונות משפחתיות וגביע קידוש שקיבל דוד דב מתנה לבר המצווה. פריטים אלה נמצאים היום בידי המשפחה.

כחלק מהמסע בעקבות סיפורו של חתן בר המצווה, נוצר קשר גם עם צאצאי משפחת הרב שבתי שונפלד, האיש שהעניק לדוד דוב את הספר. משפחות שונפלד ונויבירט היו בקשרי חברות טובים בווינה. דוד דוב היה בן גילו של אחד מבני המשפחה, שלימים הפך לרב מוכר בניו יורק. עד היום נשמר הקשר בין המשפחות.

משפחת שונפלד עזבה את וינה בכוחות עצמה מייד לאחר האנשלוס. לקראת עזיבתם נדרשו כל היהודים למלא שאלון הגירה שכלל את פרטי המשפחה, שמות, גילים, מקצועות, יעד הגירה והכשרה מקצועית. גם בני משפחת נויבירט מילאו את המסמכים, והם נמצאים כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שליד הספרייה הלאומית. שם שמור חלק גדול מארכיון קהילת וינה.

אם כן מדוע לא הצליחה משפחת נויבירט לצאת מאוסטריה בזמן?

דבורה סיפקה את התשובה. מתברר שהמשפחה תכננה להגר לארצות הברית. אך דוד דוב חלה בפוליו, ואישור הגירה לארצות הברית היה תלוי בבדיקה רפואית. נראה שהשגרירות האמריקאית באוסטריה לא אפשרה לדוד דוב להגר, ומשפחתו נותרה בווינה. נוסף על כך אביו של דוד דב, הרב שמחה שמואל נויבירט, היה רב קהילה ומנהל בית ספר יהודי בעיר. הוא החליט לא לנטוש את קהילתו, וכך עלתה רוב המשפחה על המוקד ונרצחה על קידוש השם.

את סיפור המשפחה שימרה האחות אילזה בלונדון. ועכשיו, בזכות מציאת הספר "מסילת ישרים", גם הספרייה הלאומית מנציחה את קורות המשפחה.