"שאלתי אותו למה הוא הפסיק לכתוב. הוא הסתכל עליי ולא ענה"

דווקא בתוך עזבונו של משורר יידיש נשכח, נמצאו במקרה שתי מחברות בהן נכתבו שירים עבריים בכתב יד של תלמיד כיתה ח'. איך הגיעה המחברת אל בין מאות פיסות נייר כתובות יידיש? מיהו אותו תלמיד? אנשי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי יצאו מיד לחקור וגילו: אלו שיריו האחרונים של חלל צה"ל שנהרג בבקעת הירדן

1

תמונותיו של שלום ליברמן ז"ל באדיבות המשפחה

עבודת הארכיונאים עלולה להיות מייגעת וסיזיפית, אולם לעיתים היא מספקת הפתעות של ממש.  לעיתים, בין המסמכים והניירות מסתתרים כתב יד שמעולם לא פורסם, מכתב סודי או חפץ שלא ברור כיצד התגלגל ליעדו. הפתעה גדולה מכך היא כאשר בארכיון של אדם אחד מופיע פריט לא צפוי, ששופך אור על חייו של אדם אחר. 

כזה הוא המקרה במחברת השירים של סגן שלום ליברמן זכרונו לברכה.

1
שלום ליברמן בקורס צניחה. באדיבות המשפחה

אנשי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי עסקו באיסוף, סידור וקיטלוג הארכיון של משורר יידיש עלום בשם מאיר האלפרן (האלפערן), יליד לודז' שבפולין, כאשר נתקלו בפריט מפתיע. האלפרן פרסם ספר שירים אחד ביידיש לפני מלחמת העולם השנייה, שרד את השואה לאחר שנמלט מזרחה לרוסיה והשתתף בכיבוש גרמניה במדי הצבא האדום. אחרי המלחמה עבר במחנות העקורים של אירופה, הספיק להוציא ספר שני, ולבסוף השתקע בארץ בראשית שנות החמישים. כאן גילה שבישראל החדשה אין שוק לשירה ביידיש, וכמעט שלא פרסם כאן דבר. אך אין בכך כדי לרמוז שהפסיק לכתוב – אדרבא, האלפרן המשיך לכתוב ללא הרף, ושמר הכל במגירותיו. בכל שנותיו בישראל לא עבד, לא הקים משפחה, וחי בעיקר בעזרתם של ידידיו ומקורביו.

בזכות מקורבים אלה ניצל עיזבונו של המשורר לאחר פטירתו. שניים מהם, צבי טאובר – לימים פרופ' לפילוסופיה – ויואב רן – יצרן חלילים – אף פרסמו אסופה משיריו לאחר מותו. בסדנתו של רן שכבו כתבי היד היידיים של האלפרן במשך כארבעה עשורים, עד שנמסרו למשמורת עולם בספרייה הלאומית.

במהלך המיון הראשוני של האוסף, תוך כדי סריקת בליל ניירת אינסופי ופענוח הכתבים שהופיעו על כל פיסת נייר שהאלפרן אי פעם נתקל בה, חיכתה לעובדי הארכיון הפתעה. "פתאום מצאתי שתי מחברות מסודרות, כתובות בכתב ילדותי, ובהן שירים בעברית", סיפר לנו יוחאי בן-גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. על כריכות המחברות נכתב:

שם התלמיד: שלום ליברמן

הכיתה: ח' 5

בית הספר: גורדון, חולון

1
שער אחת ממחברות השירים שכתב שלום ליברמן ז"ל, הספרייה הלאומית

כך נפתח סיפור בלשי ארכיוני טיפוסי. מיהו שלום ליברמן הילד? כיצד הגיעו מחברותיו למגירותיו של משורר יידיש נשכח?

"במשפחה קראנו לו שולי", מספר אחיו הבכור של ליברמן, יחיאל. ארבע שנים הפרידו ביניהם. "הוא היה ילד היפראקטיבי. חכם בטירוף. הצליח בלימודים בכל התחומים", מתאר יחיאל את שלום הצעיר. 

1
שלום ליברמן ז"ל בגיל 7. באדיבות המשפחה

ליברמן נולד בחורף שנת 1951 להוריו רבקה ואברהם. כפי שהתברר לאנשי מחלקת הארכיונים מהר מאוד, ב-1971 נהרג. ילדותו עברה עליו במרחבי החולות של חולון הצעירה. "שטחים בתוליים משמשים כר נרחב ומעניין להתפתחות אישיותו", כתבו עליו חבריו בחוברת "יזכור" שהוציאו הוריו לזכרו. "חולות עשירים, שרידי עבר רחוק: עמדות הגנה נטושות, ציוד צבאי בלוי ומרופט, חרסים ומטבעות עתיקות ומיני מציאות אחרות – והכל מהווה רקע נפלא לתעתועי הדמיון ולמשחקים מרתקים".

1
שלום ליברמן הילד עם משפחתו. באדיבות המשפחה

"הוא כתב כבר מגיל שמונה", נזכר יחיאל. "וככה נוצר בינו לבין מאיר האלפרן המשורר קשר מיידי. האלפרן עקב אחרי הכתיבה שלו כל הזמן, והם היו מדברים". כשרון הכתיבה שלו ניכר לעיני כל, ושלום לא כתב למגירה. "פעם אחת מעלה אותו המורה על כיסא לפני כל הכיתה והוא קורא אחד משיריו", סיפרו חבריו בחוברת הזיכרון. וגם בבית הכירו את שיריו, משחזר האח יחיאל. "הוא היה מקריא את השירים כל הזמן, במיוחד כשאותו משורר היה מגיע אלינו הביתה. זה היה טקס קבוע".

1
שיר על אהוב שלא חזר. מתוך מחברת השירים של שלום ליברמן ז"ל, הספרייה הלאומית

השירים במחברות שנמצאו בעזבונו של הלפרין מתוארכים לשנים 1963 ו-1964. בראש המחברת חתם שלום בשם ש. ליברמן. הוא היה אז בן 13 לערך. "בתחילת הלימודים הוא התרכז באמת בתחום ההומני יותר, אבל כשהגיע לתיכון המתמטיקה כבר הייתה בראש", מספר יחיאל. 

שמחת החיים לא נטשה אותו עם ההתבגרות, לא בבית הספר ולא בתנועת הנוער בה בילה את שעות הפנאי שלו – השומר הצעיר. "בכל מסיבה צחוקו ותעלוליו מאפילים על כל השמחה. כאשר הוא מחקה את המורים, אין מורה שלא מסמיק", כתבו לזכרו חבריו. "עולמו של שלום כבר מגובש", הוסיפו. "הוא מתבלט כבעל דעה נחרצת, שלא ניתנת לערעור, בעוד אחרים בני גילו עדיין נבוכים ומבולבלים".

1
שיר שכתב שלום ליברמן ז"ל בעקבות נפילתו של חייל בתקרית גבול. מתוך מחברת שיריו, הספרייה הלאומית

ואכן, סקירת השירים במחברות מרמזות שכבר בגיל 13 אחז שלום בתפיסת עולם מגובשת ואיתנה. שיר אחד למשל, נכתב ממה שנראה כנקודת מבטה של תרנגולת לפני שחיטתה, והיא דורשת מהאדם לחשוב שוב על הריגתה הלא מוסרית. שיר אחר, מתוארך לאחד במאי, נקרא "דם הפועלים". בשיר שנקרא "קומו אחים שחורים!!!" מקיץ 1964 כתב שלום: "מי זה העז להפלות אתכם? להשפילכם, להורידכם מזכויותיכם?…קומו, נערו מעליכם את השפלות, קומו, עלו! למען הזכות". שירים נוספים עוסקים בתיאורי טבע וחושפים את טביעת העין של הילד שלום.

1
"דם הפועלים", שיר שכתב שלום ליברמן ז"ל לכבוד אחד במאי. מתוך מחברת שיריו, הספרייה הלאומית

ב-1970 התגייס שלום לסיירת חרוב. לאחר שעבר קורס קצינים שב ליחידה ושירת בה כמפקד מחלקה. מפקדיו, פקודיו וחבריו לנשק כיבדו אותו ואהבו אותו. הקריירה הצבאית שלו נקטעה באיבה. במהלך סיור הוא נהרג בתאונת דרכים. בצירוף מקרים מצמרר, במחברות נמצא גם שיר בשם "אהוב שלא חזר", על נערה המחכה לאהובה שיצא אל המערכה. "אנחנו לא יודעים את הפרטים המדויקים. אז לא סיפרו הכל. הייתה מופיעה שורה וחצי בעיתון בעמוד האחורי", משתף אחיו. זה היה ב-9 בדצמבר 1971. "אני חושב שההורים שלי נתנו להאלפרן את המחברת אחרי שאחי נהרג", יחיאל משער. האלפרן עצמו הלך לעולמו בשנת 1980, ומשם – התגלגלו המחברות אל הספרייה הלאומית.

1
שלום ליברמן ז"ל עם חבריו לסיירת חרוב. באדיבות המשפחה

ככל הידוע, בתקופה הזו כבר הפסיק שלום לכתוב שירה. "אחרי גיל 13 הוא הפסיק לכתוב", מגלה יחיאל. "שאלתי אותו פעם אחת: 'למה הפסקת לכתוב'? הוא הסתכל עליי ולא ענה". כעת אפשר לקרוא את שיריו של סגן שלום ליברמן גם כאן.

בספרייה הלאומית שמורים ספרי "יזכור" רבים לזכרם של חללי צה"ל לאורך השנים, אך מטבע הדברים ספרי נופלים הם בדרך כלל ספרים משפחתיים הנפוצים בין המשפחה והחברים של הנופל. לכן אלו גם הספרים שהספרייה הכי מתקשה לאתר במטרה לשמרם למען הדורות הבאים. אם יש ברשותכם ספר נופלים שעותק ממנו טרם הגיע לספרייה, אנו מזמינים אתכם לשלוח עותק דיגיטלי למייל [email protected], או עותק פיזי לכתובת הרשומה כאן.

ה"קאנון" הלא קיים של "שירי שואה"

האם קיימים "שירי שואה" בעברית? מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו במדינת ישראל לא נקבע רפרטואר שירים מוגדר. על הדינמיות והשינויים שחלו בהשתקפות השואה דרך השירים

ילד מנגן בכינור ברחוב בגטו, פברואר 1941. מאגר התצלומים של יד ושם

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכל דור ודור השואה מקבלת דפוס זיכרון חדש. למרות ש"יום הזיכרון לשואה ולגבורה" נקבע על ידי מדינת ישראל ב-1959 – התוכן שיום זה מציג – משתנה מדור לדור. מוזיקה בכלל ושירים בפרט נכללים בטקסים ובאירועים המתקיימים ביום זה, אולם הרפרטואר לא "קודש" כבשאר ימי הזיכרון היהודיים או הלאומיים האחרים.

ישנה אולי דעה רווחת כי ישנו קאנון קבוע של שירי שואה, אבל הנחה זו אינה מדוייקת. אם כך, מדוע לא "נקבעו" או "קודשו" שירי שואה?

שירים מהגטאות ומהמחנות

בתקופת השואה נוצרו שירים בגטאות ובמחנות הריכוז. חלק מהשירים נוצרו בהקשרים אומנותיים (תיאטראות), בעוד חלקם היו עממיים או אף נולדו בקרב משפחות. השיר, מלים ומנגינה מאפשר הבעה של ניגודים, של עבר הווה ועתיד. המלים מתעדות ומספרות על האירועים בהווה, אבל המנגינה מעבירה את ההווה לעולם שמחוץ לו, לעולם הרוח המוזיקה, עולם אבסטרקטי ורגשי. כאשר שרים טקסטים על מנגינות ידועות (פרודיה, קונטרפאקט), הניגוד בין המנגינה המזכירה זמנים נורמליים והטקסט המספר על ההווה לעתים אפילו מעצים את החיבור ואת המשמעות. בגטאות ובמחנות על כן הושרו שירים רבים למנגינות ידועות וכן נכתבו מנגינות חדשות.

רוב השירים שהושרו בגטאות ובמחנות לא נרשמו במהלך החיים בגטו. רוב השירים לא הועברו לדורות הבאים ולא הושרו על ידי הניצולים עם תום המלחמה. חלק קטן מהשירים, נאסף ופורסם אחרי השואה על ידי חוקרים ואספנים של חומרי תרבות. האוסף הגדול ביותר עד היום שיצא לאור קובץ ונערך על ידי שמרקה קצ'רגינסקי, ניצול גטו וילנה, פרטיזן  ופעיל תרבות יידית. בספרו "לידער פון די געטאס און לאגערן" (ניו יורק 1948) פורסמו 200 טקסטים ו-100 מנגינות. קצ'רגינסקי גם הקליט ניצולי שואה בשנת 1946 במחנות עקורים במינכן, והקלטות אלו הועברו גם לארכיון הצליל הלאומי, עברו דיגיטציה והן נגישות באתר הספרייה. 40 שנה אחרי הקלטות אלו בהן נשמעים הניצולים בקולם החזק והנרגש, מספר חוקרים וביניהם אנוכי החל בתיעוד מוזיקה ותרבות בגטאות, כאשר הניצולים כבר היו בעשור השישי לחייהם.  מחקרי התמקד בשירים בגטו לודז', אותם הקלטתי, רשמתי ופרסמתי בספרי SINGING FOR SURVIVAL (1992) . עבודה זו ועוד פרסומים של שירים בודדים שנעשו על ידי ניצולים וחוקרים אחרים, הוסיפו עוד מספר קטן של שירים למאגר "שירי השואה". רוב השירים הם ביידיש. המנגינות נכתבו חלקן על ידי מלחינים בגטו וחלקן נלקחו ממקורות יהודיים ולא יהודיים של שירים שנכתבו לפני השואה.

זאג ניט קיינמאל – הירש גליק – פוקראש – בטי סגל עקיבא דייכס – מינכן 1946

"שירי שואה "עבריים לפני ועם קום המדינה

לפני קום המדינה, עם היוודע האסון הכבד של יהדות אירופה, פורסמו תרגומים של שירים ביידיש לעברית ופורסמו בשירונים עם המנגינות.

ה"מוסד למוזיקה בעם" של המרכז לתרבות של הסתדרות העובדים פירסם בין השאר שתי חוברות שירים בעריכת מנשה רבינא שכותרתן "שירי גולה בפי ציון" (תל אביב, 1943). בפתח החוברת הראשונה כתב רבינא: "נוגה החוברת, נוגות מנגינותיה, כל צליל אומר צער, דמע, תוגה." ועל המנגינות הוא כותב: "מינור שולט בכל. הסקונדה המוגדלת, זו הבכיינית, מלאת הצער, שולטת ברוב השירים. ומעניין – דווקא השיר "דמעות הטוחן" כתוב במז'ור.  אוי מז'ור!…פנים שוחקות למינור היהודי, ושחוק זה הוא אשר עמד למנגינות להישמר בזכרון העם גם עם חלוף הסכנה הישירה". כלומר, הבחירה הכמעט ברורה הייתה בשירים עצובים (מינוריים) ולא בשירים עם הקשרים חיוביים (מז'וריים).

בשנים שלאחר קום המדינה, התגבשה "גישה ממלכתית" לזיכרון השואה. מדינת ישראל תפסה עצמה כמרכזו של העם היהודי ועליה להיות חזקה ועצמאית, כדי שאנטישמיות חדשה לא תפרוץ ולא תביא להשמדה נוספת של עם ללא מולדת. על כן, יש לשלול את הגלות, ויש להדגיש את הגבורה היהודית בתקופת השואה.

שירי הפרטיזנים תורגמו לעברית, עובדו למקהלה (או למקהלה ולתזמורת) ובוצעו במסגרת עצרות ממלכתיות לזכר השואה ובמסגרת מערכת החינוך. השיר זאג ניט קיינמאל הפך לשיר (או המנון) הפרטיזנים.

"שירי שואה" עבריים מ-1980 ועד ימינו

תפיסה שונה של הזיכרון החלה עם משפט אייכמן (1961), מלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת יום הכיפורים (1973). גם המהפך השלטוני ב-1977 הביא לשינוי בשיח על זהויות בישראל בין מזרחים לאשכנזיים, ובעקיפין לשיח חדש על השואה.

ההתייחסות אל הסיפור האישי הבודד, נובעת גם ממפעלי תיעוד בעל פה שנעשו הן באודיו והן בווידאו, מסוף שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-90. העדויות המצולמות מציגות את סיפורם של הניצולים בקולם ובשפתם. וגם באלו, הדגש היה על הסיפור, על הקונטקסט ההיסטורי ופחות על "מה שרתם בגטו? מה שרתם במסתור? מה שרתם במחנה?", שאלות שאתנומוסיקולוגים שואלים והיסטוריונים לא תמיד מתעכבים עליהן.

הסיפור האישי אשר שנים רבות הודחק בארץ, הועלה מעל לפני השטח והביא לקירוב בין הדורות – דור הניצולים ודור ילידי הארץ. הדור השני שחי בצל הפחד או ההדחקה של סיפורי השואה נחשף אליהם והגיב לראשונה גם בכתיבה וביצוע של שירים פופולריים.

האלבום "אפר ואבק" שנכתב על ידי יעקב גלעד ויהודה פוליקר, מהווה ציון דרך במוזיקה הישראלית הפופולרית. השניים מספרים דרך השירים את סיפורם של אמו של גלעד, ניצולה מפולין ושל אביו של פוליקר, ניצול שואה מיוון. בעקבות השירים, נוצר גם הסרט "בגלל המלחמה ההיא" שמדבר על הליך הפקת האלבום ועל הדור השני בישראל .

באלבום זה, שיצא לאור ב-1988 מספרים השניים את החוויות של ההורים שלהם והחוויות שלהם לצדם. אלבום פורץ דרך זה הביא בעקבותיו עוד מספר יוצרים כמו שלמה ארצי וחווה אלברשטיין לכתוב שירים על הנושא מנקודת מבט אישית.

השיר "לראות את האור" מושר במסעות נערים ונערות לפולין ובטקסים עכשוויים. השיר נכתב כשירי עצב, קינה על אובדן ויחד עם זאת תקווה ואמונה – לא בקונטקסט של השואה. שיר זה אומץ על ידי בני הנוער כביטוי לרגשותיהם במסעות לפולין ובטקסים של בתי הספר.

סיכום:

נושא השואה מלווה את הספרות והתיאטרון העברי במשך עשרות רבות של שנים. הנושא מציג באמנויות פנורמה רחבה של תפיסות, גישות וז'אנרים. המוזיקה העממית –הפופולרית לא יצרה שירים חדשים על הנושא או פרשנות חדשה לשואה. יתרה מזאת, לא נוצר קאנון – שירים קבועים, המנונים אשר מושרים מדי שנה. מדוע?

זכרון השואה השתנה כמעט לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל. ישנו ניסיון לקרב את הזיכרון, בייחוד של צעירי הארץ, בכל דור, אל הנורא, הזוועות והרשע שבסיפור השואה, בכל דור באופן אחר. בגלל השינוי התכוף לאורך שנות קיום המדינה, העולם המוזיקלי שמיוחס לשואה השתנה, בכל פעם באופן אחר. השינויים הללו הובילו להתרחבות של ההגדרה של "שירי שואה". שירי שואה אלו, בחלקם, לא נגעו במקור בשואה כלל: הם מספרים על אובדן כללי, על תקווה, על הישרדות, בהקשרים שונים, שרק בדיעבד נקשרו בזיכרון לשואה.

"הבחור הנחמד" נרצח בשואה, הספר שקיבל לבר מצווה שרד

הקדשה מיוחדת בספר "מסילת ישרים" שנמצא בספרייה הלאומית הובילה למסע בלשי ארוך בעקבות שואת יהודי אוסטריה וסיפורו של נער בר מצווה שנרצח בדמי ימיו

דוד דוב נויבירט ז"ל לצד הספר שניתן לו במתנה

במרץ 1938 נכנס הצבא הגרמני לווינה, ויהודי אוסטריה הבינו שהגיע הקץ לחייהם שם. סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני – האנשלוס – והפעלת חוקי נירנברג הביאו איתם אלימות, ביזה והשפלות כלפי התושבים היהודים. בשנת 1941 הוכרחו יהודי אוסטריה ללבוש טלאי צהוב, והחלו המשלוחים לגטאות ולמחנות במזרח אירופה. כ־185,000 יהודים חיו באוסטריה לפני הסיפוח. מרביתם הצליחו לברוח בזמן, אך כ־65,000 מהם נרצחו בידי הנאצים.

וינה לפני השואה. מתוך מאגר התצלומים של יד ושם

לפני השואה נחשבה הספרייה הגדולה של יהודי וינה לאחת הספריות היהודיות החשובות באירופה והייתה מקור גאווה של הקהילה. הספרים הראשונים נקלטו בה כבר ב־1814 בזכות תרומה של 133 כרכים טריים ממכבש הדפוס. עם כניסת הנאצים לווינה הכילה הספרייה עשרות אלפי ספרים, וביניהם 21 אינקונבולות (ספרים מראשית הדפוס) ו־645 כתבי יד.

לא פלא שהנאצים שמחו לשים את ידם על המוסד המוערך. הם סגרו את הספרייה ביולי 1938 והעבירו אותה לברלין שנה לאחר מכן. ספריות יהודיות אחרות באוסטריה נשדדו גם הן. חלקן השתייכו לארגונים יהודיים, ואחרות הכילו אוספים פרטיים. כשגורשו יהודי אוסטריה למזרח אירופה, רכושם – ובו ספרים רבים – נלקח למחסני איסוף.

יהודים בווינה נושאים טלאי צהוב. מתוך מאגר התצלומים של יד ושם

בשנים הללו עברו ספרי הקהילה גלגולים רבים, ולאחר המלחמה הם התחילו להתגלות במקומות שונים. חלק מספריית הקהילה הוחבא מעיני הנאצים בבית הקברות של וינה, וכך ניצל. חלק אחר, שנשלח בידי הנאצים לברלין, נחשף בצ'כיה, שאליה הועבר בעקבות ההפצצות על גרמניה.

נוסף על ספרי הקהילה, מאות אלפי ספרים שנגנבו ברחבי אירופה הובאו לאוסטריה בזמן המלחמה ונתגלו במנזר טנזנברג על־ידי הצבא הבריטי. רובם הוחזרו למדינות שמהן נגנבו, אבל חלקם נותרו באוסטריה. בעקבות פעילות נחושה של הספרייה הלאומית ומשרד הדתות הצליחו להגיע בדרך לא דרך כ־80,000 ספרי הקהילה לירושלים.

בספרייה הלאומית הודבקה בספרים אלו תווית מיוחדת המעידה על עברם ומנציחה את קורבנות השואה.

התווית שהודבקה בספרי הקהילה שהגיעו לספרייה הלאומית

את אחד הספרים הללו גיליתי לא מזמן. מדובר בספר "מסילת ישרים" של הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), ספר מוסר קלאסי ומוכר.

פתיחת ספר "מסילת ישרים" שהתגלה בספרייה

על הכריכה הפנימית של הספר נכתבה הקדשה בכתב יד, אך היא הוסתרה במדבקה. פניתי למעבדת השיקום והשימור של הספרייה, ובמקצועיות וזהירות רבה הצליחו אנשי המעבדה להסיר את המדבקה ולחשוף את הסיפור המרגש על אודות בעליו של הספר. וכך נכתב בהקדשה:

להבחור הנחמד המתמיד ויר"ש (ירא שמים) דוד דוב נ"י (נרו יאיר) לרגל חגיגת בר המצוה תשורה מאת משפחת ש. שעהנפעלד ווינא יום ה' עש"ק (ערב שבת קודש) פרשת תשא תרצ"ו לפ"ק (לפרט קטן)

ההקדשה בכתב יד

אומנם שם משפחתו של דוד דוב לא צוין, אבל בעזרת המידע שבהקדשה ידעתי שחתן בר המצווה גר בווינה. ולפי תאריך בר המצווה היה אפשר לחשב שהוא נולד במרץ 1923. השלב הבא היה לאתר אותו במאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה. מאגר השמות מבוסס על מידע שנאסף ביד ושם במשך עשרות שנים דרך דפי העד שמילאו בני משפחה וחברים של הנספים.

באמצעות המאגר גיליתי ששם המשפחה של דוד דוב היה נויבירט, ושהוא נרצח יחד עם הוריו ושתי אחיותיו במינסק ב־1942. מידע נוסף מצאתי בארכיון "מרכז התיעוד של ההתנגדות האוסטרית" שבווינה. מהמידע עולה שהרכבת שבה נשלחו דוד דוב ובני משפחתו יצאה מווינה ב־14.9.1942. ארבעה ימים לאחר מכן הם הגיעו למינסק והמשיכו לאחוזה סמוכה בשם מאלי טרוסטינץ. לאחר שהורדו מהרכבת, הוצעדו יהודי וינה לבורות הריגה ונורו שם למוות.

מוסרת העדות שמילאה את דף העד של יד ושם הייתה אילזה דויטש, אחותו הגדולה של דוד דוב. התברר שאילזה הצליחה להימלט מאוסטריה בזמן. לפי המידע שאיתרנו על אילזה באתר הגנאלוגי Geni.com, היא נפטרה בשנת 2018 והותירה ארבעה ילדים בלונדון.

דף העד שמילאה אילזה דויטש על אחיה דוד דוב

הודות למשפחתי בלונדון הצלחתי ליצור קשר עם כמה מבני משפחתה של אילזה. נכדתה דבורה, שגרה בישראל, שיתפה מידע רב לגבי המשפחה. היא סיפרה שסבתה אילזה עזבה את וינה עם דודתה, אחת מאחיותיה של אימא של אילזה. הן נקלעו לגרמניה בזמן ליל הבדולח אך הצליחו להגיע לאנגליה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שם עבדה בתור גננת, התחתנה והקימה משפחה. מאוחר יותר נודע כי שכנה של משפחת נויבירט בווינה שמרה כמה תמונות משפחתיות וגביע קידוש שקיבל דוד דב מתנה לבר המצווה. פריטים אלה נמצאים היום בידי המשפחה.

כחלק מהמסע בעקבות סיפורו של חתן בר המצווה, נוצר קשר גם עם צאצאי משפחת הרב שבתי שונפלד, האיש שהעניק לדוד דוב את הספר. משפחות שונפלד ונויבירט היו בקשרי חברות טובים בווינה. דוד דוב היה בן גילו של אחד מבני המשפחה, שלימים הפך לרב מוכר בניו יורק. עד היום נשמר הקשר בין המשפחות.

משפחת שונפלד עזבה את וינה בכוחות עצמה מייד לאחר האנשלוס. לקראת עזיבתם נדרשו כל היהודים למלא שאלון הגירה שכלל את פרטי המשפחה, שמות, גילים, מקצועות, יעד הגירה והכשרה מקצועית. גם בני משפחת נויבירט מילאו את המסמכים, והם נמצאים כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שליד הספרייה הלאומית. שם שמור חלק גדול מארכיון קהילת וינה.

שאלון ההגירה של משפחת נויבירט

אם כן מדוע לא הצליחה משפחת נויבירט לצאת מאוסטריה בזמן?

דבורה סיפקה את התשובה. מתברר שהמשפחה תכננה להגר לארצות הברית. אך דוד דוב חלה בפוליו, ואישור הגירה לארצות הברית היה תלוי בבדיקה רפואית. נראה שהשגרירות האמריקאית באוסטריה לא אפשרה לדוד דוב להגר, ומשפחתו נותרה בווינה. נוסף על כך אביו של דוד דב, הרב שמחה שמואל נויבירט, היה רב קהילה ומנהל בית ספר יהודי בעיר. הוא החליט לא לנטוש את קהילתו, וכך עלתה רוב המשפחה על המוקד ונרצחה על קידוש השם.

אנדרטת הנצחה ליהודי אוסטריה במאלי טרוסטינץ

את סיפור המשפחה שימרה האחות אילזה בלונדון. ועכשיו, בזכות מציאת הספר "מסילת ישרים", גם הספרייה הלאומית מנציחה את קורות המשפחה.

עקבות כף רגל קטנה והמחתרת להצלת ילדים בשואה

ארגון מושבת בתי-הספר הוקם כעשרים שנה לפני מלחמת העולם השנייה במטרה לתמוך ולסייע לילדי המהגרים העניים של פאריז. עם פרוץ המלחמה ותחילת הרדיפה היהודית בצרפת הכבושה ירד הארגון למחתרת במטרה להציל כמה שיותר ילדים יהודים נרדפים. סיפורו של אחד מהילדים שהציל הארגון דרך התיעוד שנותר

ילדי הקולוני סקולייר בטיול במסגרת קייטנת הנופש ב-Berck Plage

ב-27 באוגוסט 1942, שלחה נשיאת המוסד הפילנתרופי הצרפתי "בית הילד – הכוכב החדש של הילדים בצרפת" לעמיתתה בקליניקה "אם וילד" ברחוב רו אמלו 36 בפריז, מכתב קצר, אליו צורף גזיר עיתון שעליו שורטטו מידות נעליים של ילדה קטנה.

גזיר העיתון במידת הנעליים יחד עם מכתב המנהלת

במכתב מבקשת מנהלת "בית הילד" את עזרתה של הקליניקה בפנייה לאמה של ססיל ברס הקטנה, כדי שתקנה לה מגפיים בהתאם למידת הנעל המצורפת בזה. בסיום המכתב היא מאשרת את קבלת המחאת הדואר על סך 475 פרנק עבור סילוק חשבון הוצאות המחייה של ברס הקטנה.

מדוע שלחה מנהלת המוסד הסוציאלי בו שהתה הילדה ססיל מכתב לעמיתה במוסד אחר בכדי ליצור קשר עם האם? ומדוע לא ציינה בפנייתה את השם של עמיתתה?

במחצית הראשונה של המאה ה-20 הוצפה פריז בגלי מהגרים יהודיים, רבים מהם ממזרח אירופה. היהודים המזרח אירופים הצטופפו ברבעים העניים של פריז, וניהלו חיים עשירים ביידיש. אלו באו על חשבון התערות בכור ההיתוך של הרפובליקה הצרפתית, למגינת לבה של ההנהגה הרשמית של יהודי צרפת.

קולוני סקולר (La Colonie Scolaire – מושבת בית הספר), שבראשו עמד מהנדס החשמל בוריס וולסקי, הוקם בשנת 1926 כדי לסייע לילדי המהגרים ממזרח אירופה. הארגון הפעיל שירותים חברתיים וקליניקה רפואית בשם "אם וילד" (La Mere et l’Enfant), אך גולת הכותרת של פעילותו היו מחנות הקיץ שארגן עבור ילדי הרבעים העניים של פריז. הקייטנות שערך הארגון ב-Berck Plage שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, אזור המוכר לנו בעיקר מעבודותיהם של ציירים אימפרסיוניסטיים, אפשרו לילדים לצאת פעם בשנה מהמחנק של העיר הצפופה ולשאוף אוויר צח. המשרדים שלו ישבו ברובע ה-11 של פריז, ברחוב אמלו (rue Amelot) 36, כתובת שהפכה לשם הקוד של הארגון בתקופת השואה.

ב-15 ביוני 1940, עשרים וארבע שעות לאחר כיבוש פריז על ידי הגרמנים, נוסד הארגון המחתרתי "רו אמלוט", בראשות דוד רפפורט. כמו כל ארגון מגזר שלישי טוב, השכיל הקולוני סקולר להתאים את המשימות העומדות לפתחו למציאות המשתנה. הארגון לקח תחת חסותו בתי יתומים קיימים ופתח במקביל ארבעה בתי תמחוי שפעלו בסתר, ובאמצעותם ניתנו שירותים רפואיים, ארוחות וסיוע נוסף לילדים ולמשפחותיהם.

בית היתומים La Varenne

האתגר הגדול ביותר שניצב בפני הארגון נבע מגלי המעצרים של יהודים, בעיקר היהודים הזרים חסרי האזרחות הצרפתית, כליאתם במחנות מעצר ושילוחם למחנות השמדה. רבים מהם היו מהגרים ממזרח אירופה, קהל היעד של הארגון. כתוצאה מכך נותרו ילדים רבים ללא הוריהם, או ללא אחד מהם, והיה צורך לדאוג עבורם למסגרת. הצורך אף החריף לאחר גלי המעצרים הגדולים של יולי 1942, שנודעו בשם Vel' d'Hiv (קיצור השם אצטדיון החורף, בו רוכזו העצורים).

אחד הצעדים הבולטים אותם נקט הארגון כדי להתמודד עם האתגר הזה היה הסתרה של ילדים יהודיים מפריז אצל משפחות נוצריות באזורים הכפריים של צרפת, כמו גם במנזרים ובבתי יתומים צרפתיים. כזה היה למשל "בית הילד" בו הוסתרה ססיל הקטנה. בניגוד לסיפורים המוכרים לנו על ילדים ממזרח אירופה או בלגיה שנמסרו באופן ספורדי על ידי משפחותיהם למשפחות של מכרים, הפעיל "רו אמלו" רשת מעקב מפוקחת על השמת הילדים אצל "המטפלות". בזכות הרשת הזו יכולה הייתה מנהלת המוסד בו שהתה ססיל לפנות לארגון כדי למצוא את אימה של הילדה. בגלל הפעילות המחתרתית לא הוזכרו במכתב שמות.

הארגון לא הסתפק בניהול הסתרת הילדים ברחבי צרפת. "רו אמלו" הכשיר עובדים סוציאליים מתנדבים שביקרו את הילדים אחת לתקופה, הן בשביל להעביר ל"מטפלות" את התשלום החודשי, שעמד בדרך-כלל על כ-700 פרנק, והן בכדי לפקח על בריאותם והתפתחותם של הילדים. הביקורים אצל כל ילד תועדו בכרטסת מיוחדת ובתיקים אישיים, וניתן למצוא בהם התייחסויות לקצב ההתפתחות של הילד, הקשר שלו עם המטפלת, מצב בריאותו הפיזית והנפשית כפי שבא לידי ביטוי בסיוטים ובהרטבות לילה, וגם הערות כגון "ילד יפה". הפעילות אורגנה באופן כה מופתי, עד שהמעיין בתיקים צריך להזכיר לעצמו מדי פעם שהכול נוהל בתנאי מחתרת, ותוך סכנת נפשות יום יומית. חלק ניכר מהארכיון של "רו אמלו" הושמד על ידי הפעילים לאחר פשיטה של הגסטפו על מספר מוסדות יהודיים ב-1943. על אף כל זאת, חלק ניכר מארכיון הארגון שרד, והוא כולל בין השאר כ-1,500 תיקים אישיים, רבים מהם מהתקופה שלאחר המלחמה.

אחד מאותם תיקים הוא התיק של יצחק ברס, אחיה של ססיל הקטנה. יצחק נולד ב-27 בדצמבר 1933 לשרה (מוניק) ושקליס (שארל) ברס, זוג מהגרים מליטא. בתיק האישי שלו מופיע גם מסמך מ-1947, בו תיאר יצחק בן ה-14 את קורותיו בשואה. המשפחה גרה ב-גני (GAGNY), פרבר של פריז. במסמך העדות מתאר יצחק כיצד גורשה המשפחה מגני בעקבות הכיבוש הגרמני, ויצחק הקטן נאלץ לוותר על המקום ברכב, וללכת ברגל עד ליעד. ההליכה היתה קשה עבורו והוא הרבה לבכות במהלכה עד שאמו הכניסה אותו מדי פעם לרכב כדי להקל עליו. גם הוריו התעייפו מאוד מהמסע.

בסופו של דבר הם הגיעו לגראז' גדול ואמו הורתה לו להישאר רגוע ושקט בזמן שהיא יצאה יחד עם אביו. הם נעצרו ונחקרו במשך מספר שעות על ידי הגרמנים. בסיום החקירה הם שוחררו והורשו לחזור לביתם.

העדות של יצחק ברס משנת 1947

כך נשאר יצחק עם הוריו במשך שנתיים עד שבוקר אחד הוא התעורר מדפיקות של המשטרה בדלת. אמו פתחה את הדלת והחלה לצעוק ולבכות. אביו נעצר וכעבור שעתיים חזרו השוטרים עם אביו על מנת לקחת את המעיל שלו. האמא רצתה לתת לו תותים וגבינה אך הוא סירב ונתן אותם ליצחק.

הייתה זו הפעם האחרונה שהשניים התראו.

מסמך המצוי בממוריאל דה-לה-שואה בפאריס מתעד את גירוש האבא שקליס (שרל) ברס גורש לאושוויץ מדראנסי ב-14.9.1942

לאחר מכן עבר יצחק ניתוח בבית חולים ושהה שם במשך חודש. אחות שביקרה בביתם בשנת 1942, כנראה מטעם קולוני סקולר, המליצה לאמו לשלוח אותו לבית יתומים. בבית החולים הכינו אותו למעבר ואמו ביקרה אותו פעמיים. לאחר מכן גורשו אמו ואחותו ליליאן בת השנה וחצי למחנות.

על פי תיעוד ממוריאל: ליליאן, ילידת 29.5.41 גורשה מדראנסי ב-11.11.42 . שרה מדניק MEDNIK, ילידת POUKOVITCH 27.12.12, גורשה באותו יום

יצחק שהה באיזור הכפרי אצל "מטפלת" אחת ואחר כך עוד שנתיים אצל "מטפלת" נוספת. במכתב שהשתמר בארכיון כתבה המטפלת שטיפלה ביצחק ובאחיו יעקב, שהיא מבקשת כסף נוסף מן הארגון בשל העלויות הכרוכות בגידול הילד, כגון גרבונים שהייתה צריכה לקנות לו. לאחר שהות אצל שתי "מטפלות" הועבר יצחק לבית יתומים, שם נשאר גם אחרי המלחמה. אחותו ססיל, שכף רגלה הוזכרה בתחילת דברינו, רצתה להישאר עמו אך היא נשלחה לשווייץ ולאחר מכן חזרה לצרפת ואומצה על ידי משפחה מאלזס.

מכתב המטפלת

בנוסף נשמרה בארכיון גם כרטסת של הביקורים של "פעילי רו אמלו" אצל המשפחות בהן הוחבא יצחק. במסמך מוזכרים הפריטים שהוענקו ליצחק על ידי הפעילים, ביניהם גרביים ופרטי לבוש אחרים. כולל ציון מצב הנעליים שברשותו.

כרטסת הביקורים

יצחק לא הצליח ליצור קשר עם אחותו ססיל לאחר המלחמה וחיפש גם את אחיו יעקב ששרד את התופת. בשנים האחרונות נפטר יעקב בצרפת. עד לשנת 1949 שהה יצחק ברס בבית היתומים ואז עלה עם עליית הנוער לישראל. הוא זכה להקים משפחה, וחי כיום עם אשתו בזיכרון יעקב. ססיל שרדה גם היא ומתגוררת כיום בשטרסבורג.

יצחק ברס הילד. תמונה באדיבות המשפחה

 

יצחק ברס כיום. תמונה באדיבות המשפחה

 

הארכיון של קולוני סקולר כולל תיעוד על אלפי ילדים יהודים בצרפת של שנות השואה ולאחריה שזכו לטיפול מסור של הארגון. כל ילד כזה הוא עולם ומלואו, ומאחוריו סיפור מורכב, שעל פי רוב נותר ספון בתיקי הארכיון. כמו באגדת סינדרלה, יצאנו לחיפוש בעקבות מדידה של כף רגל קטנה שנותרה מאחור, ומצאנו את סיפורם של הילדים לבית ברס.

תודה לד"ר מרים קלויאנו שרשמה במסירות את ארכיון הקולוני סקולר, והפנתה את תשומת לבנו לסיפור; לתמי סיזל על התחקיר; לנחמן פארנר על התרגומים מצרפתית; לג'רמן שוקרון על החיבור עם יצחק ברס ועל התחקיר המשפחתי המעמיק; וכמובן ליצחק ברס, שהרשה לנו לספר את סיפורו.