רבים התכנסו ביום אביבי של חודש אדר ב', מרץ 1924, בתחנת הרכבת בתל אביב כדי לקבל את פניו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. המשורר הגדול ואיש התרבות הגיע להשתקע בארץ ישראל, והוא בחר בתל אביב כמקום מגוריו. עוד באותו מעמד הודיע ראש העיר מאיר דיזנגוף שהרחוב שבו קנה המשורר מגרש לבניין בית ייקרא על שמו. הבית שבנה ביאליק עומד עוד על תילו ומשמש כיום כמרכז תרבות, כמוזיאון וכארכיון לכתבי המשורר.

רחוב ביאליק בתל אביב הוא רחוב צדדי ושקט, שדורש כוונה מיוחדת כדי להגיע אליו. הוא עדיין אחד מהרחובות היפים בתל אביב ויכול להתגאות בשורת מבנים מרשימים. בית ביאליק מסתתר מאחורי גדרות ועצים, אך יופיו בולט לעיני העוברים ושבים אם הם טורחים להסתכל.

בתל אביב היה ביאליק מלך. הכבוד שזכה לו לא נגמר בקבלת הפנים החגיגית כשהגיע לעיר. הוא הוזמן להשתתף בישיבות עירייה, פרנסי העיר נועצו בו, ואנשי התרבות והספרות עלו אליו לרגל. הוא נהג לטייל ברחוב שנקרא על שמו, להקדים שלום ולשוחח עם העוברים ושבים. ביאליק אהב להלך ברחבי העיר, ובטיוליו הגיע אפילו עד הירקון.

וכך נקשר שמו של המשורר הלאומי בעיקר לעיר תל אביב, אליה חש קשר מיוחד. לא רבים יודעים שבערוב ימיו של ביאליק הוא התגורר כמה חודשים גם בשכנה הצנועה יותר ממזרח, שגם היא מתהדרת ברחוב ביאליק משלה. זוהי רמת גן, שבשנות השלושים נחשבה פרבר גנים שקט בהשוואה לתל אביב הגדולה. בתחילת העשור עוד ישבו בה בסך הכל כאלפיים איש. רמת גן הייתה, כפי שביקשו מייסדיה, "עיר גנים", מוקפת פרדסים ומטעים. ככזאת, שימשה לעיתים אתר נופש לתושבי תל אביב שחיפשו קצת מרגוע ושקט.

בניגוד לרחוב התל אביבי, רחוב ביאליק של רמת גן כיום הוא ליבה הפועם של העיר, הרחוב המסחרי הראשי, כזה שמאות ואלפי אנשים חולפים בו מדי יום. גם שם הרחוב הזה, שבכיכר הגדולה שבמרכזו הוצב גם פסל של ביאליק, יושב ומחייך להולכים, נבחר בעקבות הדייר המפורסם שגר בו.

חריקת תקליט. מה דחף את ביאליק, יקיר העיר תל אביב, לעבור לפרבר רמת גן? על פי ההיסטוריון מרדכי נאור, היו לכך ככל הנראה מספר סיבות בשלב זה של חייו. בראש ובראשונה, מצבו הבריאותי. ביאליק בן ה-60 סבל ממחלת כליות, ונאלץ לעבור באותו זמן שורת בדיקות בארץ ובחו"ל. בריאותו הרופפת עוררה בו אולי את הרצון לנוח קצת הרחק מן העיר הגדולה. לצד זאת, ייתכן שביאליק החולה עָיַיף ממעמדו כמנהיג התרבותי של היישוב העברי בארץ ישראל, והריחוק מן המרכז הסואן סייע גם בכך. נאור משער שהייתה גם סיבה שלישית: מצבו הכלכלי של המשורר הלאומי. ביאליק ביקש אולי לקצץ את הוצאות אחזקת הבית הגדול שבתל אביב וקיווה להשכירו. הוא העריך שהחיים ברמת גן יהיו זולים יותר וכך אולי אף יוכל לחסוך. שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, מציין בספרו "כמה ביאליק יש?", כי המשורר שאף אולי להתרחק משאון הכרך וליהנות שוב מנופים ירוקים יותר, שהזכירו לו את ימי ילדותו. אותם ימי ילדות שבו והופיעו בשיריו האחרונים שכתב בזמן שחי ברמת גן.

בשנת 1933 החל ביאליק לערוך הכנות להשתקעות ברמת גן. הוא רכש מגרש שם והחל מתכנן את ביתו החדש. בינתיים, בקיץ 1933, נסעו הזוג ביאליק לאירופה והשכירו את ביתם למשפחה שעלתה באותה עת לארץ מדרום אפריקה. כששבו הביאליקים הם כבר עברו לרמת גן.

כשהגיעו לרמת גן הם גרו בפנסיון שניהלו נחמיה ושולמית פלץ (אדרת). יש המשערים שהבית הזה ממוקם ברחוב ביאליק 57 היום, והפנסיון היה בחלקו האחורי. למען האמת, אין בידינו ראיות חותכות שאכן מדובר בבית הזה, אבל כן יש בידינו תמונות עדכניות שמעידות שהוא עדיין בית יפה מאוד. על פי עדויות אחרות, ייתכן שהפנסיון היה ממוקם צפונה יותר, קרוב יותר לרחוב ז'בוטינסקי של היום, שנקרא אז "הכביש השחור", משום שהיה סלול באספלט. במודעות ופרסומות לפנסיון "רמת גן", כפי שנקרא המקום, לא הצלחנו למצוא כתובת מדויקת אלא רק ציון "רחוב ביאליק". כנראה שמי שהיה צריך לדעת ידע כיצד להגיע.

איפה שלא יהיה בדיוק אותו פנסיון של משפחת פלץ, ביאליק ומניה אשתו שכרו שם שלושה חדרים: חדר לזוג ביאליק, חדר לאביה של מניה, וחדר עבודה לביאליק עצמו. הזוג פלץ הקדיש את כל מרצו בניסיון להנעים את שהותם שם. בארוחת הבוקר נהגו להגיש למשורר תפוחי אדמה אפויים ובלינצ'ס ממולאים בגבינה. נחמיה סיפר בזכרונותיו על התקופה בה שהה ביאליק בביתו:

"כיצד הגיע אלינו ביאליק? – לא נתחוור לי עד היום. יתכן ואחד ממכרינו, שנהג להתאכסן אצלנו, המליץ עלינו בפניו; ואולי הוא הגיע אלינו בחיפושיו אחרי פנסיון קטן ושקט, בו יוכל לקיים את עבודתו ללא טרדות והפרעות. והרי הפנסיון שלנו היה הקטן ביותר בין הפנסיונים של רמת גן!…קיבלנו את ההצעה בשמחה. שילחנו את האורחים המעטים שהיו אותה שעה בפנסיון, כדי לפנות את הבית עבור משפחת ביאליק.

עם בוא ביאליק לביתנו – באה הרווחה. קיומנו באותה שנה היה מובטח, וביתנו הקטן הפך להיות בית ועד לסופרים ולאנשי רוח, שוחרי פניו של ביאליק. כולנו היינו טרודים סביב משפחת ביאליק: אשתי בהכנת הסעודות ודאגה לסדרי הבית, ואני בדאגה להספקה ולטיפול באנשים הרבים שהיו מתכנסים בבית כאורחי ביאליק. אף שתי בנותיי הקטנות, פנינה ושרה, נטלו את חלקן: ביאליק אהב אותן מאוד, והיה משתעשע איתן ומצטט להן משיריו ומאגדותיו".

בתו של נחמיה פלץ (אדרת), שרה גלובטר, סיפרה גם היא על החיים במחיצת ביאליק, שכאמור אהב מאוד לשוחח עם שתי ילדות הבית הקטנות. שרה סיפרה למשל כיצד לבקשת ביאליק בחרה את צבע הכריכה עבור ספר האגדות האחרון שהוציא, "ויהי היום". משיצא לאור הספר, נתן ביאליק לילדות עותק במתנה יחד עם הקדשה חתומה, כמובן. סיפור אחר נגע לאחות הגדולה, פנינה, וכך סיפרה שרה:

"באחד הימים חזרה פנינה מבית הספר כשהיא נסערת מאוד, וכתמיד – מודאגת. ביאליק ניגש אליה, ליטף את פניה ושאל מה קרה. ואז סיפרה לו שהמורה ביקשה לכתוב חיבור על הנושא: מה חשב ביאליק כאשר כתב את שירו 'הבריכה'. אמר ביאליק לפנינה: 'אם המורה רוצה לדעת – נכין יחד את השיעורים. בואי נשב ונחשוב מה חשבתי' וכך עשו. למחרת הלכה בשמחה לבית הספר, מסרה למורה את החיבור בחיוך ובביטחון. חלפו ימים אחדים, ופנינה, אשר הייתה רגילה לקבל ציונים מצוינים, חזרה עצובה וסיפרה לאמא שקיבלה ציון גרוע על החיבור. לאמא היה חוש הומור, הרגיעה את פנינה ולמחרת הלכו אמא, פנינה והחיבור אל המורה. זו טענה שכל מה שנכתב בחיבור לא נלמד בכיתה, ופרי דמיון הוא, המוכיח שפנינה לא הכינה את שיעוריה. אמא חייכה ואמרה שיצירה זו היא פרי 'עבודה משותפת' של ביאליק ושל פנינה…".

מדי יום אחרי ארוחת הבוקר נהג ביאליק לטייל בגבעה עליה נמצא היום "גן אברהם". במלאת חמש שנים למותו הקימה שם המועצה המקומית רמת גן ספסל אבן לזכרו שעומד שם עד היום. חיבתו של ביאליק לטיולים ברגל לא פחתה ברמת גן, ולפעמים ויתר על נסיעה באוטובוס וצעד ברגל לעיסוקיו בתל אביב. בימי רביעי נהגו להגיע חבריו, הסופרים ואנשי הרוח, לבקר את ביאליק ברמת גן על מנת לשוחח על ענייני היום. בין המבקרים היו י.ח. רבניצקי, טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, וגם פוליטיקאים כמו משה שרת, מאיר דיזנגוף וראש המועצה רמת גן אברהם קריניצי. בשבתות נהג ללכת לבית הכנסת הסמוך, והזמין אל הבית אורחים לסעודות שבת. עוד פרטים רבים על שהותו של ביאליק בפנסיון של משפחת פלץ מופיעים בזכרונותיו של נחמיה.

בסופו של דבר החליט ביאליק לעזוב גם את הפנסיון של משפחת פלץ, על אף האושר שהיה מנת חלקו בבית הזה – לפחות על פי עדותו של נחמיה. שבועות מספר, האחרונים בחייו, העביר ביאליק ברמת גן אך בבית אחר, בבית רוזנבלום. הבית הזה נמצא בלב כיכר רמב"ם של רמת גן, לא רחוק מהמקום בו ניצב היום פסל של המשורר ולידו ציטוט משירו הידוע "אל הציפור". בבניין הסמוך הוקם ברבות השנים קולנוע "אורדע", שנתן אחר כך לכיכר את שמו.

מרמת גן יצא ביאליק לניתוח בווינה ממנו לא שב. פלץ סיפר בזכרונותיו שלפני הנסיעה אמר לו ביאליק: "עומדים לקחת אותי לשחיטה". הבדיחה מעידה ככל הנראה על חששותיו של ביאליק מפני ההליך הרפואי, שאכן לא צלח.

תכניותיו המקוריות של ביאליק ברמת גן לא כללו רק מגורים ארעיים בשכירות. ביאליק קיווה לעבור לרמת גן דרך קבע. בעצה אחת עם ידידו, הנדבן יצחק לייב גולדברג, רכש מגרש בשכונת תל-בנימין, שנמצאת בצפון-מערב רמת גן, סמוך לחלקו הצפוני-מערבי של רחוב ביאליק של היום. האדריכל יוסף מינור שתכנן גם את ביתו של ביאליק בתל אביב, נשכר כדי לתכנן את הבית החדש שיקום ברמת גן, והתוכנית אף הושלמה. בבית ביאליק שמורים השרטוטים של הבית המתוכנן. לדעתו של שמואל אבנרי, מנהל הארכיון בבית ביאליק, ציור ביתו העתידי של ביאליק עשוי לבטא את החתירה הבסיסית של ביאליק ליתר פשטות. לא עוד ארמון נשיאותי מפואר בסגנון אקלקטי אלא מבנה מגורים פונקציונלי, הקרוב יותר לסגנון הבאוהאוס.

התוכניות אמנם הושלמו, אך כאמור, ביאליק מת בעקבות הניתוח שעבר והבנייה לא יצאה לפועל. ביאליק שהה ברמת גן בסך הכל תשעה חודשים, והספיק גם לכתוב בה את שני שיריו האחרונים, "אלמנות" ו"פרידה". הבתים הרמת גניים בהם התגורר ביאליק לא נהנים מההוד וההדר של בית ביאליק בתל אביב – אבל המשורר הלאומי שחי שם כמעט שנה, עדיין מונצח בעיר ברחוב גדול, בפסל, ובספסל.

פרטים נוספים על חייו של ביאליק ברמת גן תוכלו לקרוא בחוברת שכתב ההיסטוריון מרדכי נאור עבור בית קריניצי ברמת גן.

אם תרצו להציע מידע נוסף על מיקום הפנסיון של משפחת פלץ, להוסיף מידע או לתקן תיקונים, תוכלו לכתוב לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

לקריאה נוספת:

שמואל אבנרי, כמה ביאליק יש?, הוצאת חמד ידיעות אחרונות, 2020.

שולמית וידריך, ביאליק הרחוב, פורת הוצאה לאור, 2004.

מרדכי נאור, ביאליק ברמת גן, הוצאת בית קריניצי, 2006

ר' נחמיה איש ירושלים, הוצאת המשפחה, 1967.

הרעיון של אדם ההופך לבעל חיים הוא נושא שגור באגדות ובמעשיות רבות מכל הזמנים – החל בזֵאוּס, מלך האלים במיתולוגיה היוונית, שהפך את עצמו לפר בעדרה של אירופה שבה התאהב, וכלה בגיבור "קַאיְטוּשׁ המכשף" של יאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק, שקוסם יריב הפך אותו לכלב.

ברוב המוחלט של המקרים הללו מובאת הנמקה הגיונית או מוסרית להפיכה לבעל חיים. כך, למשל, פינוקיו וחבריו הופכים לחמורים לאחר שהשתמטו באופן עקבי מלימודיהם. כנגזרת מכך, גם קיימת נוסחה שמאפשרת השתנוּת בחזרה לצורת אנוש בתנאים מסוימים. לפי היגיון זה, גיבור "היפה והחיה", שהפך מפלצתי כעונש על יהירותו, מקבל את צורתו בחזרה מכוח אהבת אמת, וב"ברבורי הבר" של אַנְדֶּרְסֶן, אחד-עשר אחים שהפכו לברבורים חוזרים לעצמם הודות למסירותה של אחותם.

ברוב המקרים, מכיוון שהקללה מוטלת מסיבה מוגדרת, לגיבור שהשתנה יש תוכנית פעולה – עליו לעבור בהמשך הסיפור דרך רבת-משמעות שתאפשר לו להתנער מצורתו החדשה ולהסיר מעליו את הקללה. לאחר ההשתנות החוזרת יגיעו התרה או מוסר השׂכל, שיש בהם היגיון פנימי הקשור למעשיה של הדמות.

"הגלגול" של פרנץ קפקא שונה בתכלית מכל אלה, שכן לשינוי הדמות המתרחש בו לא מובאת כל הנמקה. הסיפור פותח בפשטות רגע לאחר ההשתנות:

"בוקר אחד, כשגריגור סמסא הקיץ מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו, בשכבו במיטתו, והנה נהפך למין רמשׂ ענקי".

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

(בגרסאות תרגום מאוחרות יותר נבחרה המילה "שרץ". בהמשך הסיפור יש תיאור של גוף השרץ, אך בשום מקום לא נאמר באיזה חרק מדובר.)

על המטמורפוזה אין התרעה מוקדמת של קוסם או מכשף, אין לה התרה בסוף הסיפור, ולאף אחת מהדמויות אין מושג מדוע התרחש שינוי הדמות. גרגור סמסא מתואר כבחור רגיל שחי חיי עמל צנועים בדירה בעיר ומפרנס את משפחתו. בשום מקום לא נרמז על מעשה או מחשבה שלו שהיו יכולים לגרום להטלת קללה עליו. יתרה מזו, אנו פוגשים את גרגור רק לאחר שאיבד את דמות האדם שלו.

חוסר הפשר של שינוי הצורה והעובדה שאין לו "כתובת" או גורם שהטיל קללה יוצרים אפקט רגשי כפול: זעזוע וחרדה, מצד אחד, וגיחוך, מצד אחר. הסיפור מתרחש בתוך המציאות היומיומית, אך גם תלוש ממנה, כפי שמבין גם גרגור עצמו:

"מה זה קרה לי?", חשב. לא היה זה חלום.

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

הבלבול הזה בין חלום למציאות, מאפיין את כלל יצירתו של קפקא: התרחשויות אבסורדיות המאפיינות חלומות ביעותים, שרירותיות מטרידה, אקראיות, כולם הם חלק בלתי נפרד מן העולם שברא בכתביו. המושג "קפקאי" בא לתאר את התחושה הזו בדיוק: הרגע שבו העולם נראה כסיוט שאין לו הסבר רציונלי.

לצד תחושת ההזיה עולה גם השאלה: מה עכשיו? ואיתה ההבנה שגרגור סמסא אינו שולט בגורלו. באין סיבתיות אין גם רעיון לתוכנית פעולה שתסייע להפוך אותו חזרה לבן אדם, אך האם יוכל להמשיך בשגרת יומו כסוכן מכירות כאילו לא קרה דבר? לא ייתכן, מבין גרגור מייד.

"הגלגול" מרחיב את האופן החדש שבו גרגור תופס את העולם – מבחינה חושית הוא שרץ (כולל הרגלי האכילה והתנועה שלו), ומבחינה שכלית ורגשית הוא בן אדם, אך שכלו ורגשותיו כמעט שאינם מספיקים כדי לתקשר עם בני משפחתו המבוהלים, ורשמיו מתמצים בתחושות חרדה וייאוש.

התגובה המבוהלת של בני משפחתו לשינוי שעבר מבהירה שגם להם אין יד ורגל בגלגול הצורה. מכך יוצא שגרגור נדון להישאר בדמותו זו ללא כל ידיעה אם או מתי יתגלגל בחזרה. מכאן והלאה מתנהלים העניינים באופן לוגי לכאורה, אך מכיוון שבמאורע המחולל של הסיפור אין היגיון, אנו עדיין מצויים בתוך עולם קפקאי.

השקפת עולמו של קפקא האדם לא הייתה שונה בהרבה מזו של גרגור סמסא, ובמובן מסוים הייתה זו דעתו ככותב על העולם בכלל ועל יכולתו של האדם לנווט בתוכו. בסיפור "מֶסר מן הקיסר" תיאר קפקא בטון סרקסטי את החיפוש של בני אדם אחר משמעות נסתרת בשורה מיוחדת שתגיע לאוזניהם בלבד:

הקיסר, כך מספרת האגדה, שיגר מסר אליך, אתה הנתין השפל, הצל הזעיר, הנחבא במרחקים הנידחים מפני השמש הקיסרית. דוקא אליך שלח הקיסר את דבריו ממיטת חוליו האחרון. הוא ציווה על השליח לכרוע אצל מיטתו, ולחש באוזניו את ההודעה. כה רבה היתה חשיבותה בעיניו עד שציוה על השליח לחזור עליה בלחש באזנו. במנוד ראש אישר הקיסר את נכונות המסירה. וכך, לפני כל העדים לגוויעתו, אדירי הממלכה ונסיכיה, מסר את הודעתו.

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

כמובן, בעולמו של קפקא אין קיסר ואין בשורה, כך שממילא היא לא תגיע ליעדה לעולם. אותו אדם המצפה למסר חשוב הוא גם זה המתעורר בבוקר על מיטתו ומגלה שהפך לחיה נחותה מסיבות לא ברורות. אין לו כל מרחב פעולה, שכן לא ברור איך ובמי עליו להיאבק כדי לקנות מחדש את צורתו. בעולם כזה מקומו של הערך המוסף של האדם – כולל הרצון החופשי והבחירות האנושיות – הופך שולי ומגוחך.

במכתב שכתב קפקא לחברו מקס בְּרוֹד ב-1918, ניסח כך את השקפתו:

… בכל מקרה אלה היו ימים טובים, והטוב שבהם יכול בקלות לפצות זמנית על היעדר הרצון החופשי. אני אומר זאת בקלות רבה כל כך מפני שבראייתי הפשוטה, מעולם לא הייתי מסוגל לתפוס את מושג הרצון החופשי באופן זריז כמוך…

אם כך, נסכם: סיוט, בלהה, חוסר משמעות, חוסר טעם להיאבק… האם יש בכלל מפלט כלשהו בסיפורו של קפקא? ואיזו דרך פתוחה בפני הקוראים אותו? ובכן, אל מול העולם הספרותי המגובש שקפקא מעמיד, עדיין ישנה יכולת לפעולה אנושית מגוונת – לפרשנויות שונות, להזדהות או לרתיעה, לשיברון לב או לצחוק בריא. ואכן מסופר כי בתקופה מסוימת בחייו נהג קפקא להקריא את סיפוריו במסיבות לקול צחוקם של חבריו, שידעו להעריך את הגרוטסקה.

המודל לכל צורות הפעולה הללו הוא כמובן גרגור סמסא עצמו, אדם שלמרות שינוי צורתו לא הפך לשרץ מוחלט. למרות הניוול שבהווייתו הפיזית ברור כי הוא עדיין אוצֵר קשת של רגשות עזים, מחמלה ועד בושה, טורח להאזין לנגינת כינור מרוממת נפש ומגלה התחשבות בבני משפחתו. מבחינה זו, ההיגיון הפנימי של הסיפור בכל זאת חזק מאוד – על אף גזרות גורל מתעתעות וקשות השמירה על צלם אנוש היא גם בחירה המתבצעת מדי בוקר בבוקרו.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.