שלושה דורות בתמונה אחת: סבתא רבקה, הבת נעמי והנכדה ללי. מתוך ארכיון נעמי שמר בספרייה הלאומית
"איזה פלא הוא שהשיר לימד דורות של ילדים את החודשים העבריים", משתפת אותנו ללי שמר כשאנחנו שואלים אותה על השיר "שנים-עשר ירחים", שכתבה והלחינה אימה המשוררת נעמי שמר.
ובואו נודה על האמת, גם מבוגרים רבים מזמזמים לעצמם את "בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד…" כשהם מנסים להיזכר בסדר הנכון של חודשי השנה העבריים.
מתברר שלא היה קל לנעמי שמר לחשוב על אנקדוטה לכל חודש וחודש. מכתב שמצאנו בארכיונה של המשוררת חושף כי הקושי העיקרי היה למצוא סממן מעניין וייחודי לכתוב על החודשים תמוז ואב. כמו בלא מעט מקרים, פנתה שמר לאימה רבקה ספיר:
ועל "שיר החודשים" כתבתי לך? אני צריכה בו את עזרתך. אינני מצליחה להיזכר מה בדיוק קורה בתמוז ואב, מלבד יום הולדתי כמובן, ושל אבא. אין כוונתי לחגים, אלא לאלמנטים של טבע, עבודות-משק, נוף או הווי. נחוץ לי, כמובן רק פרט פעוט ואופייני. אנא כתבי לי ואחר כך אשלח לך הכל כדי שלא יהיו שגיאות…
בסופו של דבר, כך ההיסטוריה מלמדת אותנו, הסתפקה שמר בתיאור: "בְּתַמּוּז וְאָב שָׂמַחְנוּ אַחַר קָצִיר".
דרך אגב, בהמשך אותו מכתב מעדכנת שמר את אימה על אודות ללי (או בשמה המלא "הללי") הפעוטה – כן, זו שהזכרנו בתחילת הכתבה:
הללי שלנו משגעת, חבל כל יום שאין אתם נהנים ממנה, מתי שאת יכולה תבואי. היא הולכת יפה ומצחיקה נורא, אוכלת להפליא, קיבלה כרס קטנה ומרנינה את הלב בכל הגה שלה. לאחרונה למדה להציץ ולומר קוקו!!! ואז רוצים בכלל לאכול אותה!
ונסיים ביצירת אומנות מרהיבה שמצאנו גם כן בזכות ארכיונה של המשוררת. בין ערמות המכתבים ששמרה שמר, מצאנו גם מכתב ששלחה לה בשנת 1982 גרפיקאית חיפאית בשם טליה מן. במכתב מספרת מן לשמר כי הכינה יצירה המבוססת על השיר "שנים-עשר ירחים".
פשפשנו בפייסבוק והצלחנו לאתר את טליה מן ולהציג בפניכם לראשונה, בהסכמתה של היוצרת כמובן, את היצירה היפה:
מנחם אוסישקין, איש הברזל של התנועה הציונית, שינה את שמו של הרחוב בו הוא גר כך שיקרא על שמו עוד בחייו. לפי אגדה אורבנית ירושלמית, השינוי נעשה על חשבון רבי יהודה הלוי, שלכאורה הרחוב נקרא על שמו לפני כן. האם האגדה נכונה? ואיך קשורים יצחק בן צבי וזלמן שז"ר?
לקראת סוף שנת 2007 התארגנה בשכונת רחביה בירושלים יוזמה יוצאת דופן: קבוצת משוררים ואנשי רוח תכננו "לפשוט" על רחוב בשכונה כדי לבצע "פעולת תגמול היסטורית". המשוררים, רובם מזוהים עם כתב העת "משיב הרוח", תכננו להחליף את כל השלטים ברחוב אוסישקין בשלטים הנושאים את שמו של המשורר היהודי בן תור הזהב בספרד, ר' יהודה הלוי. הפעולה יצאה לבסוף לפועל בצורה שונה ומעודנת יותר, ועל כך נרחיב בהמשך; אולם אנשי "משיב הרוח" לא היו הראשונים שניסו להביע מחאה ברחוב אוסישקין.
מה שהביא חבורת משוררים ואנשי רוח לתכנן פעולה כה "חתרנית" ברחביה השלווה הייתה אגדה אורבנית מוכרת שמסעירה את השכונה כבר שנים רבות. לפי המיתוס, מנחם אוסישקין – מראשי התנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט, יו"ר הקרן הקיימת ואיש רב-פעלים בהקמת המדינה – שינה את שם הרחוב בו התגורר בשכונת רחביה. הרחוב נקרא בעבר על-שמו של ר' יהודה הלוי, ואוסישקין החליט לכאורה, לכבוד יום הולדתו ה-70, לנשל את המשורר היהודי ולקרוא לרחוב "אוסישקין" במקום, וכן שינה את שם הרחוב הסמוך וקרא לו "קרן קיימת לישראל", על חשבון שמואל הנגיד. רבים ניצלו את המיתוס לקידום פוליטיקת זהויות.
במציאות הסיפור מורכב יותר, ונראה שלמרות שאוסישקין אכן דאג שיקראו רחוב על שמו בעודו בחיים – יוזמה יומרנית אפילו עבור אדם רב-פעלים ועתיר-זכויות כמו אוסישקין – אין לו חלק בנישולו של ר' יהודה הלוי מרחביה. כדי להבין מה קרה ואיך התגלגל הסיפור, יש להתקדם עם ההיסטוריה של רחביה וירושלים.
מג'נזריה לרחביה: שכונת הגנים ממערב לחומות
שכונת רחביה הוקמה בשלבים בשנות ה-20 של המאה ה-20, על אדמות שנקראו "ג'נזריה אל-פוקא" (ג'נזריה העליונה) ונרכשו על-ידי החברה להכשרת היישוב מהכנסייה היוונית-אורתודוכסית. רחביה א' תוכננה על-ידי האדריכל ריכרד קאופמן כשכונת גנים, בה בתים נמוכים וכמה רחובות מרכזיים וירוקים. ועד השכונה החליט לקרוא את שמות הרחובות על-שם חכמי יהדות ספרד בתור הזהב, וכך קיבלו את השמות רמב"ן, ר' יהודה הלוי, ר' אבן עזרא, ר' אבן גבירול ור' שמואל הנגיד. השדרה המרכזית שתכנן קאופמן נקראה על שם יהודה הלוי והיא הובילה מהמבנה בו לימים תשכון גימנסיה רחביה עד לגן ע"ש אליעזר ילין, שכיום מכונה "גן הג'ירפה" (על שם הפסל שהציב בו אברהם יכין ז"ל).
רבים מבכירי התנועה הציונית רכשו מגרשים בשכונה החדשה, וביניהם גם מנחם מנדל אוסישקין, שעלה לארץ עם משפחתו בשנת 1919. בתחילה התגורר אוסישקין ב"בית מחנים" – בניין מפואר ברחוב הנביאים פינת שבטי ישראל, שהוקם על-ידי בנקאי שוויצרי באמצע המאה ה-19 – אך הוא פונה משם נגד רצונו על ידי הנציב הבריטי, לורד פלומר. הנציב התגורר בזמנו במתחם אוגסטה ויקטוריה בהר הצופים, אולם אחרי שהמבנה נפגע ברעידת אדמה, החליט לעבור לבית מחנים עד שהושלמה בניית ארמון הנציב. אוסישקין, פגוע וכועס לאחר שסולק ממקום משכנו (שלימים הפך ללשכת שר החינוך), עבר להתגורר זמנית באחת הווילות של איש העסקים הערבי-נוצרי קונסטנטין סלאמה, ובמקביל החל לבנות את ביתו ברחביה. את הבית תכנן אותו אדריכל, ריכרד קאופמן, בסגנון באוהאוס אירופאי. לאחר השלמת הבנייה עבר לגור ברחביה בבית שנודע בתור "בית אוסישקין". בחזית הבית הציב שלט בו נכתב בעברית "בית מחנים", כזיכרון מתריס למשכנו הקודם.
מיד עם מינויו לתפקיד יו"ר קרן קיימת לישראל, פעל אוסישקין בקדחתנות לקידום מעמדה והפיכתה למוסד הציוני החשוב ביותר. בשנת 1926, עוד בטרם עבר לשכונה ובעקבות לחצים רבים שהפעיל, קיבל הרחוב ברחביה בו אוסישקין רכש שטח את השם "קרן קיימת לישראל". השם מתועד במפות מהתקופה, ובעצם חיבר בין רחביה לבין נחלת אחים, שהיום מוכרת כחלק משכונת נחלאות. עם הגיעו לגיל שבעים שונה שם הרחוב בו גר והפך מקק"ל לרחוב אוסישקין. ההודעה על כך פורסמה בעיתון "הארץ" ב-29 בינואר 1934. טור סאטירי שפורסם בעיתון "דאר היום" ב-16 אפריל 1933, לצד עדותו של דניאל אוסטר, ממייסדי רחביה ויו"ר ועד השכונה, כי אוסישקין "עמד על כך שהרחוב בו נמצא ביתו יקרא על שמו" (מעריב, 21 בינואר 1963) מעידים על האופן בו התקבלה ההחלטה על שינוי השם.
בהמשך לכך, עברה הקרן הקיימת לרחוב הסמוך, שנקרא עד אז שמואל הנגיד. אותו רחוב הוביל לחצר המוסדות הלאומיים, בה ישבו משרדי קק"ל, ולמעשה חיבר בין ביתו של אוסישקין לבין משרדו. שמואל הנגיד "הועבר" צפונה, וכך המשיכו שינויי השמות. אמנם נעשו עוד כמה שינויים בשמות הרחובות מאז, אבל ברור כי שמו של הרחוב ששונה לאוסישקין היה במקור "קרן קיימת לישראל" ולא יהודה הלוי.
בבחינה של מפת הרחובות ברחביה כיום אכן לא ניתן למצוא את שמו של ר' יהודה הלוי בשכונה, ועולה השאלה לאן הוא נעלם. השריד היחיד שנותר לחכם היהודי הוא "גן הכוזרי" בשכונה. עם השנים נפוצה השמועה לפיה שמו של רחוב אוסישקין היה בעבר רחוב ר' יהודה הלוי, וה"עסקן הציוני-אשכנזי" נישל את החכם הספרדי על-מנת לקרוא לרחוב על-שמו בעודו בחיים. דוד אוסישקין, נכדו של מנחם אוסישקין, כתב סקירה מקיפה של תולדות משפחתו והתייחס בין היתר לאותה אגדה אורבנית. לדבריו, מקור השמועות הוא ככל הנראה בסיפוריו של העיתונאי דב גנחובסקי, ששמע את הסיפור הבלתי-מבוסס והנציח אותו בכתביו.
פנקס כתובות של תושבי רחביה עם תכנית השכונה, תרצ"ה
השמועה תועדה גם בספרו המצוין של אמנון רמון, "דוקטור מול דוקטור גר", אולם רמון היה זהיר יותר וציין בסוגריים ששמו הקודם של הרחוב "כנראה" היה ר' יהודה הלוי. במבוא לספרו רמון אכן מציין כי השתמש בספריו של גנחובסקי בתור חלק ממקורותיו. לאורך השנים הפכה האגדה האורבנית למוכרת וניתן למצוא אותה בגרסאות רבות, שכן היא מתאימה מאוד לשימוש פוליטי ולעיסוק בפוליטיקת זהויות; רבים רצו להאמין שהציוני האשכנזי אכן לא כיבד את ר' יהודה הלוי ובחר לנשלו על מנת להנציח את עצמו בשכונה. הדיון המשיך להתקיים עשרות שנים. דמותו התקיפה של אוסישקין, שכונה "איש הברזל של התנועה הציונית" וכן בכינויים מחמיאים פחות כמו "צאר מנחם" ו"ביסמארק היהודי", גם תרמה לקידום המיתוס. אוסישקין אכן כאמור התעקש על הנצחתו, ולפי השמועה אפילו התעקש כי ברחוב הנושא את שמו לא יהיה בית מספר 13, מאחר ומספר זה מביא מזל רע. במקום זה היה בניין 11B.
צילום: שיר אהרון ברם
ולשאלה הגדולה – מה קרה לרחוב ר' יהודה הלוי ברחביה?
בהיסטוריה של רחביה כתוב שחור על גבי לבן שאחד הרחובות בשכונה נקרא על-שם ר' יהודה הלוי. אם אוסישקין לא אחראי להעלמותו, עולה התהיה מה קרה לאותו רחוב, ונראה שדווקא האחראים לנישולו – אם היה כזה – הם שניים מנשיאי ישראל, בן-צבי ושז"ר, וגם לחיים ויצמן היה חלק שולי. כאמור, הציר המרכזי בשכונת הגנים רחביה א' נקרא על שמו. בהתאמה בין המפות משנות ה-20 לבין מפת השכונה כיום אפשר לראות בבירור שרחוב יהודה הלוי הפך להיות "גן הכוזרי". בזמן שעבר מאז הקמתה רחביה כבר מזמן אינה שכונת גנים, והרחוב המרכזי – הפך ל"גן". אופי השכונה שהשתנה הוריד מחשיבות שדרת הגנים המרכזית, וכך הפך הרחוב הראשי לעוד אחד מגני השכונה. בשנת 1952 נבחר יצחק בן צבי לנשיאות המדינה, והוא ואשתו סירבו לעזוב את רחביה. עקב כך רכשה המדינה עבורו את בית ולירו ברחוב אלחריזי, הסמוך לשדרת יהודה הלוי / גן הכוזרי. סידורי אבטחה שונים הביאו לכך שמעון הנשיא "נגס" בחלק גדול מהשדרה המרכזית-לשעבר של רחביה א', והגן הצטמצם מאוד. בהמשך נבנה בחלקו העליון גם מקלט ציבורי ששינה את אופי השדרה. בספרו "עיר אבן ושמיים" מתאר יהודה האזרחי את "תולדות לידה, חייה ומותה של שדרת יהודה הלוי", ומספר איך הפכה עקב השינויים והבנייה ל"מנהרה צרה בין שני טורי עצים".
לפי ידיעה מאת מ. אבידן בעיתון "חרות" ב-8 בינואר 1963, בוועדת השמות החליטו "להוציא" את ר' יהודה הלוי מבני דורו שהונצחו ברחביה, ולתת לרחוב את השם "הכוזרי" במקום. המטרה הייתה לקרוא את השדרה בכניסה לעיר על שמו, כראוי למשורר שחלק גדול משירתו עסק בכיסופים לירושלים. לדברי כותב הכתבה, ריה"ל "הפסיד" בסוף לחיים ויצמן, ובעוד השדרה בכניסה לעיר נקראה על-שמו של הנשיא הראשון, רבי יהודה הלוי קיבל את הרחוב בו הוקמו בנייני האומה כמה שנים לפני כן. במקביל, בראשית שנות ה-70 נקראו על שמו של ריה"ל גם מעלות בעיר העתיקה, וכך התקיימו למעשה שני רחובות על-שמו במשך כמה שנים, בנוסף לגן הכוזרי. מצב זה לא נשאר בעינו לאורך זמן ור' יהודה הלוי "עבר מקום" שוב. ידיעה בעיתון "דבר" מיום 29 בספטמבר 1975 מודיעה כי נחנכה בירושלים שדרה על-שם זלמן שז"ר, במקום שדרות יהודה הלוי. כך נותר לבסוף ר' יהודה הלוי מונצח ברובע היהודי, במדרגות בין הכותל לבין הרובע. יש שיגידו שיש בכך היגיון נוכח אגדה אורבנית נוספת (שכנראה גם אינה נכונה) לפיה ריה"ל סיים את חייו בעיר העתיקה בירושלים, כשנדרס על-ידי סוסו של ערבי מקומי.
"מעלות רבי יהודה הלוי" בעיר העתיקה בירושלים. צילום: שיר אהרון ברם
אחרית דבר: תחייתו של גן הכוזרי
נחזור ל-2007: קבוצת המשוררים, שהושפעו מאוד מהאגדה האורבנית, תכננו את "פעולת התגמול" שלהם ללילה שבין י"א בתשרי לבין י"ב בתשרי. במקרה גילו שניים מהמארגנים, אליעז כהן וארז פודולי, כי מדובר בתאריך הפטירה של אוסישקין. צירוף המקרים גרם להם להתעכב ולחשוב שוב. "הרגשנו שיש פה ממד ניסי של ממש, והחלטנו שאין לנו הזכות לבטל כך את זכרו של אוסישקין, גם אם נישל את ריה"ל", מספר אליעז. "במקום זאת עלינו למערת ניקנור (מקום קבורתו של אוסישקין, שא"ב) וקיימנו אזכרה. בהמשך ביצענו את פעולת החלפת השלטים – אבל רק בחצי מהרחוב (הארוך…), כדי לתת מקום לשניהם. הבנו שאוסישקין הוא המגשים והמממש של כיסופי ריה"ל לשיבה לארץ ישראל". כך חזר ר' יהודה הלוי ימים מספר לרחביה, בטרם פקחי העירייה החזירו את המצב לקדמותו.
גן הכוזרי. צילום: שיר אהרון ברם
כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 2018, הגיע לשיאו מאבק של תושבי שכונת רחביה ומנהל קהילתי גינות העיר, שדרשו בתוקף ממוסד יד בן-צבי להחזיר את השטח הציבורי שנלקח מגן הכוזרי (אז עדיין שדרות ר' יהודה הלוי) בעת שהמקום שימש כמעון הנשיא. החומה שהוקמה בזמנו נשברה והשדרה קיבלה בחזרה את השטחים שהולאמו ממנה. כך יצא לבסוף שיהודה הלוי הונצח גם בגן הכוזרי וגם ברחוב המוביל לכותל המערבי בעיר העתיקה – במזרח ובמערב יחד, בהמשך לשירו הידוע:
תלמידים בבית ספר באשקלון. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
הילדים חולקו לקבוצות נפרדות שכמעט ולא נפגשו. כל קבוצה התייצבה בבית הספר בשעה היעודה לה. היו ילדים שנאלצו לקום מוקדם בבוקר, כמו תמיד. אבל היו גם את בני המזל – האמנם? – שיכולים היו להתעורר בניחותא בשעות הצהריים, ורק לאחר מכן להגיע אל ספסל הלימודים. למה נדרשו ילדי ישראל להתחלק לקפסולות בשנותיה הראשונות של המדינה?
כידוע לכל, מרגע שהוקמה מדינת ישראל, אוכלוסייתה גדלה במהירות. לא בשל גידול טבעי, אלא בעקבות גלי העלייה ההמוניים שהגיעו לכאן מכל גלויות ישראל. מדינת ישראל נאלצה להיערך במהירות לשיכון אותם עולים, ליצירת מקומות עבודה, ולא פחות מזה – לדאוג לחינוך הילדים ובני הנוער. לגידול העצום באוכלוסייה נוסף עוד שינוי משמעותי. בסוף שנת הלימודים תש"ט, 1949, חוקקה הכנסת את חוק לימוד חובה – אחד מהחוקים הראשונים שחוקקה הכנסת הראשונה. החוק חייב את הורי ישראל לשלוח את ילדיהם לבית הספר, והזניק באחת את מספר התלמידים בישראל.
משרד החינוך הצעיר מצא את עצמו בבעיה. התלמידים רבים ויש להכניסם בסוד החינוך הממלכתי (ובכלל) כמה שיותר מהר. אך לצד זאת חסרו בנייני בתי ספר, חסרו כיתות, חסרו מורים וחסרו אמצעי לימוד. בעיריות ניסו להכשיר מבנים מאולתרים ושיכנו תלמידים בצריפים ובפחונים. בתי קפה הפכו לפתע לכיתות לימוד לכמה שעות. משרד החינוך גייס מורים שלא סיימו את הכשרתם או לעיתים גם כאלה שלא הוסמכו כלל.
תלמידים בבית ספר באשקלון, 1964. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
לצד זאת נשלף פתרון שהונהג בעבר גם בשנות המנדט הבריטי כאשר הצפיפות בכיתות לא אפשרה לימודים בתנאים סבירים: שיטת המשמרות. תלמידי בית הספר חולקו לשניים, כיתות מסוימות למדו בבוקר וכיתות אחרות למדו אחרי הצהריים, או אפילו בשעות הערב.
בעיית הצפיפות והמחסור במורים תקפה בכל מקום – גם בערים הגדולות וגם בעיירות הפיתוח, אם כי בתוך הערים ניתן היה לאתר מקרים של חוסר שוויון. בשכונות מסוימות התנהלו הלימודים בכיתות קטנות, בזמן שבשכונות אחרות נעשו מאמצים גדולים כדי לאפשר לכל הילדים לממש את זכותם ללמוד בבית הספר.
ולמרות המאמצים הרבים והפתרונות המקוריים, לא תמיד הצליחו האלתורים להקל על הצפיפות הקשה או לאפשר לכולם ללמוד כראוי.
תלמידים בבית ספר באשקלון, 1964. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
שרה, בת 69, הייתה תלמידת יסודי בשנות ה-60 בעיירת פיתוח. היא סיפרה לנו על חוויותיה: "בכיתות ד'-ה' למדנו לפרקי זמן קצרים בשעות אחר הצהריים, בגלל מחסור בכיתות. בהתחלה הורידו את כיתתי ללמוד במקלט, אבל כיוון שהתנאים שם היו גרועים ללמידה, למדנו בחודשי החורף במשמרות אחר הצהריים. זה היה מאוד לא נעים. זו לא הייתה אווירה של "בית ספר", עם הפסקות ואינטרקאציה בין ילדים ומשחקיהם. באנו רק כדי להספיק את החומר הנלמד וזהו.
אחרי כמה זמן בנו לנו מבנה חדש ובכיתה ז' וח' כבר קיבלנו צריף חם ומהביל בלי שום אמצעי אוורור. אנחנו, תלמידי הכיתה, יחד עם המחנך, צבענו אותו והפכנו אותו למקום ראוי ללימודים, אבל כל הקיץ סבלנו מהחום".
תלמידים בשיעור מתמטיקה, מאי 1950. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
אז האלתורים לא הספיקו. המבנים המאולתרים לא סיפקו תנאים ראויים ללימודים. חסרו בהם אמצעי לימוד, או שלא אפשרו שהות ארוכה בתנאי מזג אוויר שונים. גם החלוקה למשמרות לא הצליחה לפתור לאורך זמן את הבעיה, וגם יצרה בעיות משלה. ילדי בית הספר העממי, היסודי, לא הצליחו ללמוד ביעילות בשעות הערב, כשהיו כבר עייפים ורק חלמו על ארוחת הערב.
כרזה הקוראת להורים להשתתף במלווה החינוך של עיריית חיפה. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
"בקיץ אני מתפללת, לפעמים, שאיזה ילד שובב יפריע בכיתה…הפרעה כזאת לפחות תפיג את השיממון ותעלה מעט את המתח בין הילדים המנמנמים", סיפרה מורה לכתב אריה נשר מעיתון "הארץ" שסיקר את מצב בתי הספר בחיפה. "משמרת שנייה זאת היא קללה שאינה כתובה ב[פרשת] תוכחה. היא הופכת סדרי בראשית, מייקרת את הוצאות החינוך, מפחיתה את יעילותו, מחבלת בסדרי הבית, והופכת חיי אמהות לסיוט. שאלו אֵם שיש לה ילד הלומד בשעות אחר הצהריים, ותיוודעו איזה סבל, דאגה, מריטת עצבים ומתיחות מתמדת כרוכים בהכנת הילדים לקראת הלימודים פעמיים ביום, מבחינת סדרי המטבח והתזונה ועוד. אֵם כזאת אין לה מנוח", כתב נשר.
משרד החינוך ואנשי השלטון המקומי הזדקקו לפתרון קבוע. טיכסו עצה והחליטו: בתחילת שנות ה-50 הטילו העיריות על ההורים "מילווה חינוך". ההורים נדרשו לשלם עוד כסף שהוקדש כולו לבניית בניינים נוספים ועוד חדרי כיתות. בחולון, בנתניה ובחיפה ביקשו העיריות תשלומי הורים לטובת הקמת מבני חינוך. המילווה לא היה מס חובה, בדומה למילווים אחרים בשעת חירום ובשעות מלחמה ששולמו בהתנדבות. אך העיריות פצחו במסעות פרסום והפעילו לחץ על מנת שההורים ישלמו את הסכומים הנדרשים. בעיתונות הופיעו ידיעות שאיימו בייסוד משמרת שלישית של לימודים, צעד שכמובן היה פוגע עוד יותר בשעות הלימוד של התלמידים הצעירים. כרזות הופצו ובין היתר הודגש עד כמה הלימוד אחר הצהריים מקשה על התלמידים שרק רוצים לישון. באמצע העשור כבר פרצו מאבקים נגד משמרות הלימודים בצורה שאנחנו מכירים – שביתות והפגנות.
כרזה לעידוד תשלום מלווה החינוך של עיריית תל אביב. מתוך אתר נוסטלגיה אונליין
הנושא היה בראש סדר היום. עיריות שהצליחו להנהיג משמרת אחת התגאו בכך ועשו מאמצים לשמר את ההישג. גולדה מאיר הבטיחה לחסל את המשמרת השנייה בנאומיה כשהתמודדה לתפקיד ראשת העיר תל אביב. נדרשו עוד שנים ארוכות עד שהצליחה מדינת ישראל להעמיד תקציב חינוך שיאפשר בניית מספיק כיתות לימוד וביטול המשמרת השנייה של הלימודים.
אז מה אתן/ם הייתן/ם מעדיפות/ים? ללמוד בבוקר או אחרי הצהריים? אולי תספרו לנו עוד על חוויות מאותה תקופה? אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, להגיב, לתקן או להעיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
לראות את ארץ ישראל בתלת-מימד בתחילת המאה ה-20
כיום הטכנולוגיה הזו בעיקר משמשת צעצועי ילדים, אבל לפני 100 שנה, תצלומים סטראוגרפיים היו הדרך לתת לאנשים הפשוטים טעימה בתלת-מימד מהעולם הגדול
כרטיס סטריאוסקופי מתוך אוסף לנקין המציג את הכותל המערבי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בספרייה הלאומית שמורה סדרה של 100 תצלומים סטריאוגרפיים מתחילת המאה העשרים, ושמה: "מסעות ריאליסטיים לפלשתינה". מהו התצלום הסטריאוגרפי וכיצד איפשר להביט בארץ-ישראל בדרך חדשה ומהפכנית?
המדען והממציא האנגלי צ'ארלס ויטסטון חתום על המצאת המכשיר הסטריאוסקופי הראשון. ב-1832 בנה מכשיר המורכב משתי מראות המוצבות בזווית של 45 מעלות מעיניו של הצופה, כשכל אחת מהן משקפת תמונה הנמצאת בצד.
סטריאוסקופ המראה שעיצב ויטסטון. מקור: ויקיפדיה
עד-מהרה נזנחו המראות של ויטסטון ובמקומן הוצבו שתי תמונות כמעט זהות (ולפעמים זהות ממש) אחת בצד השנייה ובמרחק התואם את המרחק בין שתי העיניים. את התמונות, שהודפסו על כרטיס, יש להכניס למכשיר סטריאוסקופי ודרכו להביט בפלא – אשליה אופטית המדמה את המבט הטבעי של העיניים: כל עין מביט באובייקט משתי זוויות שונות, וכך נוצרת הראייה התלת-ממדית. ננסה להבהיר, שהמכשיר לצפייה נקרא סטריאוסקופי, בעוד טכניקת הצילום נקראת סטריאוגרפיה.
ב-1853 החלה טכניקת הצילום הסטריאוגרפי על נייר לכבוש לה מעריצים ולקוחות. בשנה זו הוקמה חברת "לונדון סטריאוסקופיק" – הראשונה לייצר כרטיסים סטריאוגרפיים שכאלה. רבים מהכרטיסים תיעדו רגעים היסטוריים שונים, אך מעל לכל העדיפו הלקוחות של הטכניקה החדשה להביט ב"תמונות נעות" של יעדים תיירותיים, כאלה שרוכשי הכרטיסים זכו לראות אולי בפעם הראשונה בחייהם. חנויות לממכר תצלומים סטריאוגרפיים נפתחו בלונדון, פריז, רומא וערים נוספות באירופה ובאמריקה. במהלך המאה התשע-עשרה הלך והשתכלל מכשיר הסטריאוסקופ, עד שבתחילת המאה העשרים הפך לאחת מטכניקות הצילום הפופולריות ביותר. התצלום הסטריאוגרפי קיים גם היום, אך אם פעם היה טכניקה מהפכנית – כיום הוא נמכר בעיקר כצעצוע עבור ילדים. ב-1940 החלה הטכניקה לדעוך ולאבד מהפופולריות העצומה שלה.
סטריאוסקופ הולמס היה למכשיר הפופולרי ביותר במאה התשע-עשרה. מקור: ויקיפדיה
מעט מאוד ידוע לנו על H.D. GIRDWOOD או על חברת "מסעות ריאליסטיים" שהקים ב-1908. ברור שהשם שבחר עבור חברת התצלומים שלו נועד לשרת אינטרס מסחרי: סדרות התצלומים הרבות שהפיקה החברה במהלך השנים אמורות היו להעביר את הצופה מנוחיות ביתו אל עולמות אקזוטיים. תוך פחות מעשור שנים פתחה "מסעות ריאליסטיים" סניפים בטורונטו, ניו יורק, מומבאי, קייפטאון ואפילו מלבורן.
100 התצלומים הסטריאוגרפיים שהפיקה חברת "מסעות ריאליסטיים" בארץ ישראל מלמדים אותנו מה עניין את העם הבריטי שנים ספורות לפני החלת המנדט בארץ. כצפוי, מבחינת הקהל הבריטי ארץ ישראל היא ארץ התנ"ך.
נראה שצלמי החברה הגו חיבה מיוחדת לשחזור סצינות תנ"כיות, או אם לדייק – להדבקת כותרת תנ"כית לסצנות ארץ-ישראליות יומיומיות. כאילו ששום דבר לא השתנה. בתמונה הזאת אנו רואים אישה מלקטת אלומות בשדה, בעוד הכיתוב מבהיר "רות מלקטת בשדות בועז".
נוסף על מקומות קדושים ומוכרים מהתנ"ך, הארץ משמרת דרכי חיים עתיקות: בדואים יושבי מערות
ומה לגבי זהות הצלמים? בתקופה הקצרה שבה פעלה חברת "מסעות ריאליסטיים" לא היה מקובל לתת קרדיט לצלמים שהפיקו את התמונות, ועוד פחות מכך למתלמדים שעבדו עבורם – ולא פעם צילמו את התמונות בפועל. תלונה חוזרת של אספני תצלומים סטריאוגרפיים בני התקופה היא שתצלומים זהים נמכרים בידי מספר מוציאים לאור. כמעט מראשיתה הייתה טכניקת הצילום הסטריאוגרפי טכניקה מסחרית, ולכן גם הצלמים המוכרים ביותר שעבדו עם החברות המצליחות בשוק (כמעט תמיד חברות אמריקאיות) לא ראו שום בעיה בקניית נגטיבים שלא הם צילמו ומכירתם כשלהם.
בספרייה הלאומית שמורה סדרת התצלומים "מסעות ריאליסטיים לפלשתינה". חיפוש ברשת אחר חברת "מסעות ריאליסטיים" מגלה סדרות תצלומים נוספות שיצרה החברה בראשית המאה הקודמת. אחת מהן, וככל הנראה אחת מהאחרונות שהפיקה החברה, שמורה במוזיאון המלחמה האימפריאלי בבריטניה. מדובר ב-175 תצלומים העוקבים אחרי חייהם של חיילים בריטים בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה. חלק מהתצלומים אף מציגים את מראות המלחמה בסיני ובארץ ישראל. בסיומה של מלחמת העולם הראשונה סגרה חברת "מסעות ריאליסטיים" את שעריה, וזאת למרות שנחשבה לחברה הבריטית המצליחה ביותר להשתמש בטכניקת הצילום הנשכחת הזאת. אפשר שהתחרות הייתה גדולה מדי.
כל התצלומים הסטריאוגרפיים שייכים לאוסף לנקין, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
לקריאה נוספת
William C. Darrah, The World of Stereographs, (W. C. Darrah, Publisher, 1977)
בְּטֵבֵת בָּרָד
וּבִשְׁבָט חַמָּה הִפְצִיעָה
בְּנִיסָן הוּנְפוּ בְּכֹחַ
וְהִתְחַלְנוּ אֶת שִירֵנוּ
