הילדים חולקו לקבוצות נפרדות שכמעט ולא נפגשו. כל קבוצה התייצבה בבית הספר בשעה היעודה לה. היו ילדים שנאלצו לקום מוקדם בבוקר, כמו תמיד. אבל היו גם את בני המזל – האמנם? – שיכולים היו להתעורר בניחותא בשעות הצהריים, ורק לאחר מכן להגיע אל ספסל הלימודים. למה נדרשו ילדי ישראל להתחלק לקפסולות בשנותיה הראשונות של המדינה?
כידוע לכל, מרגע שהוקמה מדינת ישראל, אוכלוסייתה גדלה במהירות. לא בשל גידול טבעי, אלא בעקבות גלי העלייה ההמוניים שהגיעו לכאן מכל גלויות ישראל. מדינת ישראל נאלצה להיערך במהירות לשיכון אותם עולים, ליצירת מקומות עבודה, ולא פחות מזה – לדאוג לחינוך הילדים ובני הנוער. לגידול העצום באוכלוסייה נוסף עוד שינוי משמעותי. בסוף שנת הלימודים תש"ט, 1949, חוקקה הכנסת את חוק לימוד חובה – אחד מהחוקים הראשונים שחוקקה הכנסת הראשונה. החוק חייב את הורי ישראל לשלוח את ילדיהם לבית הספר, והזניק באחת את מספר התלמידים בישראל.
משרד החינוך הצעיר מצא את עצמו בבעיה. התלמידים רבים ויש להכניסם בסוד החינוך הממלכתי (ובכלל) כמה שיותר מהר. אך לצד זאת חסרו בנייני בתי ספר, חסרו כיתות, חסרו מורים וחסרו אמצעי לימוד. בעיריות ניסו להכשיר מבנים מאולתרים ושיכנו תלמידים בצריפים ובפחונים. בתי קפה הפכו לפתע לכיתות לימוד לכמה שעות. משרד החינוך גייס מורים שלא סיימו את הכשרתם או לעיתים גם כאלה שלא הוסמכו כלל.
לצד זאת נשלף פתרון שהונהג בעבר גם בשנות המנדט הבריטי כאשר הצפיפות בכיתות לא אפשרה לימודים בתנאים סבירים: שיטת המשמרות. תלמידי בית הספר חולקו לשניים, כיתות מסוימות למדו בבוקר וכיתות אחרות למדו אחרי הצהריים, או אפילו בשעות הערב.
בעיית הצפיפות והמחסור במורים תקפה בכל מקום – גם בערים הגדולות וגם בעיירות הפיתוח, אם כי בתוך הערים ניתן היה לאתר מקרים של חוסר שוויון. בשכונות מסוימות התנהלו הלימודים בכיתות קטנות, בזמן שבשכונות אחרות נעשו מאמצים גדולים כדי לאפשר לכל הילדים לממש את זכותם ללמוד בבית הספר.
ולמרות המאמצים הרבים והפתרונות המקוריים, לא תמיד הצליחו האלתורים להקל על הצפיפות הקשה או לאפשר לכולם ללמוד כראוי.
שרה, בת 69, הייתה תלמידת יסודי בשנות ה-60 בעיירת פיתוח. היא סיפרה לנו על חוויותיה: "בכיתות ד'-ה' למדנו לפרקי זמן קצרים בשעות אחר הצהריים, בגלל מחסור בכיתות. בהתחלה הורידו את כיתתי ללמוד במקלט, אבל כיוון שהתנאים שם היו גרועים ללמידה, למדנו בחודשי החורף במשמרות אחר הצהריים. זה היה מאוד לא נעים. זו לא הייתה אווירה של "בית ספר", עם הפסקות ואינטרקאציה בין ילדים ומשחקיהם. באנו רק כדי להספיק את החומר הנלמד וזהו.
אחרי כמה זמן בנו לנו מבנה חדש ובכיתה ז' וח' כבר קיבלנו צריף חם ומהביל בלי שום אמצעי אוורור. אנחנו, תלמידי הכיתה, יחד עם המחנך, צבענו אותו והפכנו אותו למקום ראוי ללימודים, אבל כל הקיץ סבלנו מהחום".
אז האלתורים לא הספיקו. המבנים המאולתרים לא סיפקו תנאים ראויים ללימודים. חסרו בהם אמצעי לימוד, או שלא אפשרו שהות ארוכה בתנאי מזג אוויר שונים. גם החלוקה למשמרות לא הצליחה לפתור לאורך זמן את הבעיה, וגם יצרה בעיות משלה. ילדי בית הספר העממי, היסודי, לא הצליחו ללמוד ביעילות בשעות הערב, כשהיו כבר עייפים ורק חלמו על ארוחת הערב.
"בקיץ אני מתפללת, לפעמים, שאיזה ילד שובב יפריע בכיתה…הפרעה כזאת לפחות תפיג את השיממון ותעלה מעט את המתח בין הילדים המנמנמים", סיפרה מורה לכתב אריה נשר מעיתון "הארץ" שסיקר את מצב בתי הספר בחיפה. "משמרת שנייה זאת היא קללה שאינה כתובה ב[פרשת] תוכחה. היא הופכת סדרי בראשית, מייקרת את הוצאות החינוך, מפחיתה את יעילותו, מחבלת בסדרי הבית, והופכת חיי אמהות לסיוט. שאלו אֵם שיש לה ילד הלומד בשעות אחר הצהריים, ותיוודעו איזה סבל, דאגה, מריטת עצבים ומתיחות מתמדת כרוכים בהכנת הילדים לקראת הלימודים פעמיים ביום, מבחינת סדרי המטבח והתזונה ועוד. אֵם כזאת אין לה מנוח", כתב נשר.
משרד החינוך ואנשי השלטון המקומי הזדקקו לפתרון קבוע. טיכסו עצה והחליטו: בתחילת שנות ה-50 הטילו העיריות על ההורים "מילווה חינוך". ההורים נדרשו לשלם עוד כסף שהוקדש כולו לבניית בניינים נוספים ועוד חדרי כיתות. בחולון, בנתניה ובחיפה ביקשו העיריות תשלומי הורים לטובת הקמת מבני חינוך. המילווה לא היה מס חובה, בדומה למילווים אחרים בשעת חירום ובשעות מלחמה ששולמו בהתנדבות. אך העיריות פצחו במסעות פרסום והפעילו לחץ על מנת שההורים ישלמו את הסכומים הנדרשים. בעיתונות הופיעו ידיעות שאיימו בייסוד משמרת שלישית של לימודים, צעד שכמובן היה פוגע עוד יותר בשעות הלימוד של התלמידים הצעירים. כרזות הופצו ובין היתר הודגש עד כמה הלימוד אחר הצהריים מקשה על התלמידים שרק רוצים לישון. באמצע העשור כבר פרצו מאבקים נגד משמרות הלימודים בצורה שאנחנו מכירים – שביתות והפגנות.
הנושא היה בראש סדר היום. עיריות שהצליחו להנהיג משמרת אחת התגאו בכך ועשו מאמצים לשמר את ההישג. גולדה מאיר הבטיחה לחסל את המשמרת השנייה בנאומיה כשהתמודדה לתפקיד ראשת העיר תל אביב. נדרשו עוד שנים ארוכות עד שהצליחה מדינת ישראל להעמיד תקציב חינוך שיאפשר בניית מספיק כיתות לימוד וביטול המשמרת השנייה של הלימודים.
אז מה אתן/ם הייתן/ם מעדיפות/ים? ללמוד בבוקר או אחרי הצהריים? אולי תספרו לנו עוד על חוויות מאותה תקופה? אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, להגיב, לתקן או להעיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
