התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב

האם מייסדת תנועה לחינוך חרדי של בנות היא האחראית לתחייתו של חג האהבה העתיק ביערות פולין?

"חג ששייך לנו, לנשים יהודיות צעירות..." (צילום: ארכיון יד יצחק בן צבי, מתוך האוסף הדיגיטלי של הספרייה הלאומית)

נסו לחפש מידע באינטרנט על ט"ו באב ותקבלו ככל הנראה שני סוגי תוצאות. הסוג הראשון יספר על חג מהעת העתיקה שבו, על פי מסכת תענית, ד', ח': "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו…ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך".

נערות רוקדות בט"ו באב בחדרה, תחילת המאה ה-20. מתוך ארכיון מוזיאון החאן חדרה (צילום: סוניה קולודני / CC BY 2.5)

לצד חג השידוכים הקדום, תוצאות החיפוש יובילו אותנו גם לגלגול המודרני של החג, ט"ו באב כפי שהוא נחגג במדינת ישראל, מעין ולנטיינז דיי יהודי, יום האהבה. המגזר היהודי האורתודוקסי, בישראל ובכל קהילות העולם, גם אימץ את היום הזה כ"יום השידוכים העולמי", שבו רבנים מתפללים – ללא תשלום – לטובתם של רווקים ורווקות ועל מנת שימצאו זיווג.

אף על פי כן, נראה שהקרדיט לחידוש חגיגות ט"ו באב המודרניות לא מגיע לציונים המודרניים שחוגגים את הרומנטיקה, וגם לא לחוגים האורתודוקסיים שמתפללים לשידוכים. ככל הנראה, לא אלו הן הקבוצות האחראיות לתחייתו של החג, אלא גוף אחר.

בית יעקב

תנועת בית יעקב ידועה כיום כרשת בתי הספר החרדיים לבנות הגדולה בעולם. מתברר שבראשית ימיה של התנועה, היא הייתה פחות שמרנית ואפילו מהפכנית.

ב-1917, תופרת שסיימה שמונה שנות לימוד בלבד בשם שרה שנירר החליטה לפתוח בית ספר לבנות בעיר קרקוב שבפולין. היא קיוותה לעצור את זרם הנערות האורתודוקסיות שנטשו בתקופה זו את המסורת ועברו תהליכי חילון.

שרה שנירר, מתוך געזאמלטע שריפטן (אוסף כתבים) של שרה שנירר, הספרייה הלאומית.

בשנות ה-30 ל-"בית יעקב" כבר היו סניפים בשלוש יבשות ועשרות בתי ספר בעולם, כמו גם מכוני הכשרה מקצועית, מחנות קיץ, שלושה סמינרים למורות, ירחון ספרותי ושאר כתבי עת בהוצאת התנועה, בתי הוצאה לאור, תנועת נוער ועוד. אופי התנועה השתנה בצורה דרמטית אחרי השואה, ולפני זמן קצר נוסד "פרוייקט בית יעקב", במטרה לשמר ולחנך לאור המורשת וההיסטוריה הארוכה הזו.

חג של נשים

כחלק מ"פרוייקט בית יעקב" זמינים ברשת ארכיונים של תנועת "בית יעקב". בארכיון נמצא גיליון כתב העת "בית יעקב" משנת 1926, ובו דיווח על חגיגות ט"ו באב ברחבי פולין באותה השנה. כתב העת סיפר על דיווחים רבים שנתקבלו במשרד תנועת הנוער "בנות", שפעלה מטעם "בית יעקב" ו-"אגודת ישראל". בדיווחים נמסר כיצד נחוג ט"ו באב, והכותבים ביקשו לבטא את "שטף השמחה שהתעורר בעקבות תחייתו של חג הנשים המסורתי וההיסטורי".

פעילות של "בית יעקב" סמוך לראבקה, פולין, ב-1929. מתוך געזאמלטע שריפטן (אוסף כתבים) של שרה שנירר, הספרייה הלאומית.

מקורות נוספים מאפשרים להבין שהחגיגות ב-1926 לא היו חד פעמיות, אלא מרכיב קבוע בחיי חברות "בית יעקב" ותנועת הנוער "בנות". מקורות אלה, כמו למשל כתביה של שרה שנירר עצמה, מפרטים כיצד חגגו את החג, ומבהירים את משמעותו לתנועת "בית יעקב". אחת המשתתפות בטקס ט"ו באב שהובילה שנירר, תיארה בפרוטרוט את החגיגות של שנת 1932. חגיגות אלו נערכו ביערות הסמוכים לסקאווה, כפר הנמצא כ-50 קילומטר מדרום לקרקוב, בהם בילו תלמידות הסמינר למורים את הקיץ האחרון לפני שהחלו בעבודתן הקבועה.

חגיגת ט"ו באב, כפי שסיפרה הודו מובשוביץ', כללה צעדה ביער לאור הירח, כשכל 115 התלמידות והמדריכות פוסעות יד ביד מאחורי המנהיגה והמדריכה, שרה שנירר. אחרי קשיים מעטים, הדליקו מדורה, ואחת התלמידות נשאה דברים. אחריה דיברה שרה שנירר עצמה, ואז הנערות והנשים פצחו בשירה וריקודים, חוויה שמתוארת בסיפורה של מובשוביץ' כבעלת משמעות מיסטית עמוקה.

פעולת "בית יעקב" ליד סקאווה, 1929. מתוך געזאמלטע שריפטן (אוסף כתבים) של שרה שנירר, הספרייה הלאומית.

אם כן, ט"ו באב קם לתחייה על ידי "בית יעקב" כ"חג נשים מסורתי והיסטורי"; תלמידת הסמינר שנשאה דברים ליד המדורה הסבירה לנוכחות את משמעות החג, כך לפי התיאור של מובשוביץ', וטענה שזהו "חג ששייך לנו, לנשים יהודיות צעירות".

במסגרת גרסת החג של "בית יעקב", הדגישה מובשוביץ', ובניגוד לחג כפי שהוא מתואר במשנה, יכולות היו הנערות הצעירות לרקוד ללא מבטם החודר של גברים. ט"ו באב נחגג בפולין על ידי נערות ונשים יהודיות חרדיות, באמצע היער, לבד עם אלוהיהן, עם המדריכה שלהן, ועם כולן יחד.

הדרקון מארץ ישראל

סיפורי דרקונים לוקחים אותנו בדרך כלל למערות אפלות באירופה, אבל שורשיו של אחד מהסיפורים הקלאסיים ביותר בז'אנר נטועים כאן בארץ ישראל

1

מתוך הספר Musaeum hermeticum, reformatum et amplificatum, שנת 1749, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

הידעתם? היה לפחות דרקון אחד בישראל. ידעתן? כשמזכירים דרקונים, בדרך כלל עולות לראש מחשבות על אבירים עטויי שריון, טירות עתיקות ומתנשאות לגובה, או בקיצור: פולקלור אירופי הנטוע בנופים האירופיים. בדרך כלל יש עלמה במצוקה, דרקון שמפיל את חיתתו על תושבי האזור, ואביר אמיץ שיוצא להציל את הנערה. לשם כך עליו לקטול את הדרקון. לפעמים יש גם אוצר גדול שהוא זוכה בו על הדרך. בפולקלור העולמי יש הרבה סיפורים כאלה, אבל אחד הסיפורים הבולטים מהמין הזה שמופיע במיתולוגיה הנוצרית ובתרבות המערבית נקשר עם השנים אל ארץ ישראל. ליתר דיוק, אל העיר לוד.

סיפורו של ג'ורג' והדרקון הוא קלאסיקה של סיפורי דרקונים, על אף שקיימות גרסאות רבות, ובחלקן סותרות. הוא מתחיל עם לידתו של גיאורגיוס, בן למשפחה נוצרית ממוצא יווני, חייל בצבא הרומאי. אביו היה מאזור קפדוקיה בטורקיה, אמו ילידת לוד שלנו בארץ ישראל. אביו מת עליו בעודו נער, וכך שבו הוא ואמו אל לוד, שם גדל ובגר, עד שהחליט להצטרף לצבא הרומאי. סופו של הסיפור, כמו סיפורי קדושים נוצריים רבים, מסתיים בעריפת ראשו על ידי הרומאים, שרדפו אותו בשל אמונתו הנוצרית.

1
גיאורגיוס קוטל את הדרקון, רפאל, סביב 1506. מתוך ויקיפדיה.

סיפור הדרקון "הודבק" לגיאורגיוס הקדוש בערך במאה ה-11. את הקרב עם הדרקון עצמו ממקמות הגרסאות השונות באזורים שונים, ביניהם לוב וטורקיה. אבל לנו לא אכפת להאמין שהסיפור התרחש גם הוא בלוד. על פי הסיפור, דרקון מזרה אימה הטיל שלטון טרור על חבל הארץ, ודרש מהתושבים מנחות ומתנות. על פי חלק מהתיאורים הוא שכן בתוך אגם או ביצה, והיה בכוחו להרעיל את מקורות המים. רעבונו של הדרקון לא ידע שובע, והכפריים נאלצו לספק לו שתי כבשים מדי יום ביומו. לאחר שנגמרו חיות המשק עברו התושבים להגיש לו קורבנות אדם. עד שיום אחד נפל הפור על נסיכה אהובה, שצפויה הייתה ליפול למלתעותיו של הדרקון. על אף שאביה המלך הציע את כל כספו וזהבו בתמורה, אף אחד לא הסכים להחליף אותה – מן הסתם – ואז נכנס לתמונה גיאורגיוס האמיץ. הוא הגיע לשם במקרה על סוסו הלבן, נושא את רומחו שנקרא "אשקלון". הנסיכה האומללה ניסתה לשכנע אותו לברוח, אך הוא נשבע להישאר לצידה. כשהדרקון הופיע, הוא דקר אותו בעזרת הרומח ופצע אותו אנושות. הוא ביקש מהנסיכה שתיתן לו את האבנט שהיה חגור על מותניה, והשליך אותו על צווארו של הדרקון. ברגע שהאבנט נגע בקשקשיו, הלך הדרקון אחרי הנסיכה כמו חיה מאולפת, והשניים הצעידו אותו ברחובות העיר.

1
דרקון נושך את זנבו. מתוך הספר Musaeum hermeticum, reformatum et amplificatum, שנת 1749, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית
1
דרקון יורק אש, מתוך הספר Johannis Conradi Barchusen Elementa chemiae, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

כאן הגרסאות השונות מעצבות את אופיו של גיאורגיוס באור קצת שונה: גרסה אחת אומרת שהוא הסכים להרוג את הדרקון רק בתנאי שתושבי העיר יסכימו להתנצר, והם הסכימו. גרסה אחרת אומרת שהוא קטל את הדרקון בכל מקרה, ואז גם חילק לעניים את כספי הפרס שקיבל מהמלך. תושבי העיר התפעלו והתנצרו כולם. על כל פנים, הסיפור המופלא, לצד הקריירה הצבאית של גיאורגיוס, הפכו אותו לקדוש מאוד פופולרי. היום הוא נחשב לפטרונם של חיילים, קשתים, פרשים והוא דוגמא בולטת למיתוס האביר הנוצרי. הוא גם הקדוש הפטרון של אנגליה (שעל דגלה מופיע "צלב ג'ורג' הקדוש"), גיאורגיה, אתיופיה, ליטא, יוון, הרשות הפלסטינית, מחוזות קטלוניה וארגון בספרד, הערים מוסקבה ואיסטנבול ועוד מקומות רבים אחרים. כמובן שגם העיר לוד הנציחה את שמו. על פי המסורת ראשו הערוף של ג'ורג' הובא לעיר, ושם הוא קבור, בכנסייה הקרויה על שמו בשם המפוצץ "כנסיית גיאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון". בכל שנה ב-16 בנובמבר (על פי הלוח הגרגוריאני), נערכת בעיר סעודה לכבודו של גיאורגיוס, בתאריך המסמל את העברת ראשו ללוד וקבורתו שם.

1
פרט מתוך מפה מעגלית של העולם, שנת 1543. על חוף לוב רובצים דרקונים. לוב היא אחת הזירות האפשריות של סיפור גיאורגיוס והדרקון. מתוך La mer des hystoires, אוסף המפות ע"ש לאור, הספרייה הלאומית
1
דרקון ים משחר לחופי ארץ ישראל. מפה משנת 1536, מתוך אוסף המפות ע"ש לאור, הספרייה הלאומית

ואם בטיול ללוד לא תמצאו דרקונים, תוכלו למצוא כמה מהם כאן בספרייה הלאומית בירושלים. באוספי הספרייה השונים ליקטנו דרקונים מסוגים שונים המשובצים לאורך הכתבה הזו. יש כאן דרקונים שמופיעים במפות עתיקות, יש דרקונים מתוך ספרי מדע, יש דרקונים מכתבי יד מאוירים ויש דרקונים שסימלו סודות אלכימיים מסתוריים. כל התמונות בכתבה הן מאוספי הספרייה, אלא אם צוין אחרת, וזהו רק חלק קטן מכל הדרקונים שמסתתרים כאן בין המסדרונות. מוזמנות ומוזמנים לעיין בקטלוג הספרייה ולנסות לאתר דרקונים נוספים.

1
איור של "שלושת ראשי הדרקון", שלוש מתכות שלטענת האלכימאים התכתן יחד בחומצה חזקה תייצר את אבן החכמים. מתוך כתב יד אנגלי בן המאה ה-17, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

אם תרצו לתקן דבר מה שמופיע בכתבה, להוסיף פרטים או להגיב, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.

"מהמטבח באהבה" – הספר ששינה את תרבות האוכל בארץ

רות סירקיס אספה מרחבי העולם ידע, חוויות ונסיון קולינרי של שנים, כדי לכתוב את ספר הבישול "מהמטבח באהבה". כך נולד הספר פורץ הדרך

רות סירקיס במטבח שלה ברמת אביב עם כמה מהספרים. צלם: יונתן בלום

ייתכן שספר הבישול פורץ הדרך "מהמטבח באהבה", ששינה את תרבות הקולינריה הישראלית, לא היה בא לעולם אלמלא הגיעו רות ורפי סירקיס לשהות בבוסטון, בתחילת שנות ה-60. הם הגיעו לבוסטון לאחר שרות סיימה .B.A בעבודה סוציאלית ובעלה, רפי, התקבל לעבודה במפעל היי-טק בבוסטון, וגם למד שם לתואר שני בהנדסת אלקטרוניקה.

בבוסטון נולדו לבני הזוג סירקיס שתי בנותיהם, וסירקיס הצעירה, שטיפלה בשתי בנותיה החלה לטפח תחביב חדש – בישול. היא נחשפה לעולם הקולינריה בארצות הברית של שנות ה-60: החנויות היו עמוסות סיפרי בישול ממטבחים מגוונים, דוכני העיתונים היו מלאים במגזינים צבעוניים העוסקים באוכל וגם בטלוויזיה יכולתם לצפות ולקבל השראה מתוכניות בישול. כוכבת תוכניות הבישול הייתה ג'וליה צ'יילד המפורסמת. סירקיס אהבה לצפות בה מכינה אוכל צרפתי קלאסי, וליישם את כל מה שקראה וראתה. היא החלה לבשל להנאתה ולהנאת בעלה וחבריהם, ואף הכינה עוגות יפות ומושקעות לימי ההולדת של הבנות. רפי בעלה צילם את מה שבישלה ואפתה.

רות בשוק האיכרים בבוסטון בשנת 1963. צילום: רפי סירקיס

אחרי 3 שנים בבוסטון, חזרו רות ורפי ארצה, ורות התחילה לארח חברים ובישלה עבורם מטעמים אליהם נחשפה בשנותיה בארצות הברית: "התחלתי לבשל לחברים בארץ, וכולם רצו מתכון זה או אחר. בגלל שהם חברים שלי הקפדתי לכתוב את המתכונים באופן מאד מדויק, כדי שלא יתפקשש להם בהכנה." סיפרה לנו רות.

רות במטבח שלה בחולון, 1974. צילום: יעל רוזן

 

בחלק מהסעודות שאירחו בני הזוג בביתם בישראל, הציג רפי מצגת שקופיות מהמאכלים והעוגות שרות הכינה. באחת הארוחות הללו פנה אל רות אחד מחבריה ואמר: "אולי כדאי שתפרסמי ספר עם המתכונים שלך?"

בעידודו ובעידודם של חברים אחרים, חיפשה רות דרך לפרסם את המתכונים. ב-1967 הגיעה אל יוסף (טומי) לפיד, שהקים באותה עת ירחון חדש לנשים בשם "את". לפיד, שראה את המתכונים של רות ואת צילומיו של רפי, הזמין אותה לכתוב את מדור הבישול ב"את" ומינה את רפי לְצַלָּם המדור. "זה היה מדור האוכל בצבע, הראשון בישראל. דן ריזינגר, הגרפיקאי שעיצב את המגזין, התייחס באותה רצינות לאופנה ולבישול והמדור שלי היה יפה, צבעוני ומטופח." אומרת רות.

רות נהנתה מאד מעבודתה כעיתונאית אוכל, אבל כעבור שנה בלבד נאלצה להודיע ללפיד שהיא מפסיקה את עבודתה: "טומי לפיד היה מאד מרוצה מהמדור, ולכן כשבאתי אליו בשנת 1968 כדי לומר לו שאני עוזבת ל- 4 שנים כי בעלי רפי מתמנה לקונסול בלוס אנג'לס, הוא הודיע לי שהמדור ימשיך להתקיים אפילו אם ייכתב בלוס אנג'לס. הוא ביקש שאשלח לו מאמרים, מתכונים ותמונות משם", מספרת רות.

ארבע השנים בהן שהתה בלוס אנג'לס היו קפיצת מדרגה קולינרית עבור סירקיס, וכן גם עבור קהל קוראיה בארץ. כאשת קונסול, רמת החשיפה של רות לתרבות הקולינרית בלוס אנג'לס ובארה"ב של תחילת שנות השבעים הייתה עצומה. רות אירחה והתארחה בארוחות מפוארות וביקרה במסעדות נחשבות. את מה שראתה ולמדה ניסתה ליישם במטבח הפרטי שלה: "השהייה בלוס אנג'לס הייתה סוג של בית ספר בשבילי." מספרת לנו רות "אירחו אותנו בבתים היפים והמפוארים של עשירי לוס אנג'לס ובוורלי הילס. השתתפנו בסעודות מפוארות שבהן מלצרים עם כפפות מגישים לנו את האוכל ששפים פרטיים עמלו על הכנתו. וכך יצא שראינו ונחשפנו לתרבות אירוח ברמה הגבוהה ביותר. כמו כן נחשפנו למסעדות שבהן הוגש האוכל הכי טוב שהיה באותה תקופה."

רות סירקיס דיווחה על אירועים מעולם הקולנוע ההוליוודי כאשר גרה בלוס אנג'לס. בצילום היא עם השחקן אנתוני קווין במסיבת עיתונאים. צילום: יח"צ, אלבום פרטי, 1970.

בתקופת שהותה בלוס אנג'לס פתחה סירקיס עבור קוראיה הישראלים צוהר קבוע אל עולם הקולינריה המודרנית: "בתחום הסוציולוגיה קיים מושג בשם "סוכן תרבות". אני הייתי מעין 'סוכנת תרבות' שהעבירה לישראל את מה שחוותה בארצות הברית. שלחתי לישראל כתבות וצילומים על מיטב האוכל שנחשפתי אליו בארה"ב. באותה תקופה גם טיילנו בעוד מקומות בעולם ושלחתי למגזין "את" כתבות וצילומים ממסעדות בהונג קונג, הודו ותאילנד. חשפתי את קוראיי לאוכל סיני, הודי, תאילנדי ואסיאתי עשרות שנים לפני שהוא נעשה פופולרי בארץ."

רות סריקיס עם השחקן צ'רלטון הסטון בלוס אנג'לס – עם מגזין "את" אשר רות מציגה בפניו

רות הייתה 'סוכנת תרבות' גם עבור הקהילה היהודית בארה"ב. היא כתבה במשך שלוש שנים מתכון שבועי באנגלית שהתפרסם בכ-100 העיתונים היהודיים בארה"ב, מחוף לחוף. בהמשך היא גם פרסמה ב-1972 בקליפורניה שני ספרי בישול בשפה האנגלית העוסקים באוכל יהודי והמיועדים לקהל האמריקאי. הספר הראשון עוסק במאכלים המוגשים בחגי ישראל והשני עוסק באוכל ישראלי פופולרי שהתיירים יכולים למצוא כשהם מבקרים בישראל.

רות ורפי סירקיס באירועי דיפלומטי בלוס אנג'לס. צילום: יחצ, אלבום פרטי, 1970

כאשר חזרה ארצה, המשיכה רות לפרסם את מדורה ב"את", וכבר היתה בשלה להוציא לאור ספר בישול בשפה העברית. "אחת הסיבות שהוצאתי את "מהמטבח באהבה" הייתה כי קיבלתי פניות חוזרות ונשנות מקוראות "את", שאספו את מתכוניי, וביקשו לקבל מתכונים שהתפרסמו במגזין בתוך ספר."

ב-1975 יצא לאור ספר הבישול "מהמטבח באהבה". הספר הכיל את הידע, הניסיון והתשוקה של סירקיס, כשהם מותאמים לציבור הישראלי. סירקיס השכילה לגלות לישראלים עולמות בישול ואירוח חדשים, אבל ידעה לערוך את השינויים וההתאמות המתחייבים כדי להתאים לחיך ולתרבות הישראלים: "כל מתכון שכתבתי הוא בהשראת דברים שאכלתי וניסיתי במטבח שלי עם המוצרים הזמינים שמצאתי בארץ. כשהיה מוצר שלא מצאתי, ניסיתי תחליפים" מספרת רות "הרבה פעמים תעשיית המזון הלכה בעקבותיי והתחילה לייצר או לייבא מוצרים שלא היו אז בחנויות, כמו רוטב סויה, למשל".

"מהמטבח באהבה" יצא בפורמט אלבומי חדשני. הצילומים הצבעוניים צולמו על ידי רפי סירקיס, בעלה של רות, והמעצב הגרפי הוא עמרם פרת, שגם עיצב את הגופן של האותיות המופיעות על עטיפת הספר. הספר יצא לראשונה בהוצאת זמורה-ביתן-מודן

למרות הפופולריות של סירקיס ככתבת אוכל ומתכונאית, סירקיס והמו"ל שלה לא ידעו איך יתקבל ספר הבישול שלה בחנויות הספרים ובקרב הקהל. בעוד שבארצות הברית היה שפע של ספרי בישול, בארץ היו רק כמה ספרים בודדים בנושא. גם ההתעקשות של רות ובעלה להוציא ספר בפורמט אלבומי גדול ובתוספת צילומים בצבע, אשר הגדילו מאד את עלויות הוצאתו, הייתה מעשה אמיץ וחדש בנוף הקולינרי הבתולי של ישראל.

גם מבנה הספר היה שונה ממה שהיה קיים עד כה בארץ: סירקיס בנתה אותו כך שאפשר לתכנן בעזרתו אירוח מסוגים שונים. "הספר מחולק ל-5 פרקים שכל חלק מתמקד בסוג אחר של אירוח: שמחות ומסיבות, ארוחות מזנון, ארוחות סביב השולחן, מסיבות מתוקות ועוגות ועוגיות לאירוח קל. הספר משקף את הניסיון שצברתי, באירוח כאשת קונסול" אומרת רות, ומוסיפה: "התייחסתי אל כתיבת הספר כאל כתיבת עבודת מאסטר אקדמית. בספר יש הרבה מילונים ואינדקסים ומידע בסיסי הקשור לתרבות האוכל ותרבות הבישול. הידע שלי מתבסס על לימודים וסדנאות שעשיתי בבתי ספר לבישול ברחבי העולם".

ההתעקשות של סירקיס השתלמה. "מהמטבח באהבה" נחשב לפורץ דרך בקולינריה הישראלית. הוא נמצא כמעט בכל בית ישראלי, ומנות נבחרות מתוכו עדיין מוגשות במטבחים הביתיים של 2021: "כל מה שחוויתי ולמדתי שימש לי כבסיס לספר. למתכונים בספר יש אורך חיים ארוך והם עדיין רלוונטיים עד היום, כי הם מתכונים מהקלסיקה העולמית."

הספר "מהמטבח באהבה" הוא רב-מכר וההערכה היא שבמשך השנים נמכרו ממנו קרוב למיליון עותקים. הוא יצא לאור בעשרות מהדורות, האחרונה הודפסה ב-2021 לפני כחודשיים. הוא הפך את סירקיס לכותבת ספרי בישול אהובה ומצליחה, ואף למו"לית בהוצאת ספרים שלה ושל בעלה. בין ספרי הבישול הידועים שלה ניתן למצוא את "ילדים מבשלים" האהוב, את "המטבח הסיני" וגם את "פפריקה" שכתבה יחד עם טומי לפיד.

רות ובעלה רפי הם הורים לשלושה – תמר נורית ודניאל. יש להם עשרה נכדים וגם כמה נינים. הם גרים בביתם שברמת אביב, בית שיש בו מטבח גדול מאוד בו מכינים את המאכלים לצילומים המופיעים בספרים של רות. כן יש בו ספרייה ענקית, בת אלפי ספרי בישול מכל העולם ובשפות שנות.

רות סירקיס בדוכן שלה בשבוע הספר עם תאומות המחזיקות את הספר "ילדים מבשלים"

עד היום, בגיל 84, היא כותבת ומפרסמת מאמרים בתחום הקולינריה, ומשמשת השראה לדורות של בשלנים ביתיים ומקצועיים. "אמרתי לעצמי: כתבת רב-מכר ענקי בגיל 38. זה לא רע." סיכמה רות.

רחוב, פסל וספסל: ביאליק ברמת גן

מרבית שנת חייו האחרונה של המשורר חיים נחמן ביאליק עברה עליו בנעימים דווקא ברמת גן הירוקה והשקטה. איפה חי שם ומה עשה? וגם הצצה לבית החדש בו לא הספיק לגור

1

פסלו של ביאליק ברמת גן. צילום: עמית נאור

רבים התכנסו ביום אביבי של חודש אדר ב', מרץ 1924, בתחנת הרכבת בתל אביב כדי לקבל את פניו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. המשורר הגדול ואיש התרבות הגיע להשתקע בארץ ישראל, והוא בחר בתל אביב כמקום מגוריו. עוד באותו מעמד הודיע ראש העיר מאיר דיזנגוף שהרחוב שבו קנה המשורר מגרש לבניין בית ייקרא על שמו. הבית שבנה ביאליק עומד עוד על תילו ומשמש כיום כמרכז תרבות, כמוזיאון וכארכיון לכתבי המשורר.

רחוב ביאליק בתל אביב הוא רחוב צדדי ושקט, שדורש כוונה מיוחדת כדי להגיע אליו. הוא עדיין אחד מהרחובות היפים בתל אביב ויכול להתגאות בשורת מבנים מרשימים. בית ביאליק מסתתר מאחורי גדרות ועצים, אך יופיו בולט לעיני העוברים ושבים אם הם טורחים להסתכל.

1
ביתו של ביאליק בתל אביב (משמאל). מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי

בתל אביב היה ביאליק מלך. הכבוד שזכה לו לא נגמר בקבלת הפנים החגיגית כשהגיע לעיר. הוא הוזמן להשתתף בישיבות עירייה, פרנסי העיר נועצו בו, ואנשי התרבות והספרות עלו אליו לרגל. הוא נהג לטייל ברחוב שנקרא על שמו, להקדים שלום ולשוחח עם העוברים ושבים. ביאליק אהב להלך ברחבי העיר, ובטיוליו הגיע אפילו עד הירקון.

1
ביאליק הולך בתל אביב. צילום: זאב אלכסנדרוביץ

וכך נקשר שמו של המשורר הלאומי בעיקר לעיר תל אביב, אליה חש קשר מיוחד. לא רבים יודעים שבערוב ימיו של ביאליק הוא התגורר כמה חודשים גם בשכנה הצנועה יותר ממזרח, שגם היא מתהדרת ברחוב ביאליק משלה. זוהי רמת גן, שבשנות השלושים נחשבה פרבר גנים שקט בהשוואה לתל אביב הגדולה. בתחילת העשור עוד ישבו בה בסך הכל כאלפיים איש. רמת גן הייתה, כפי שביקשו מייסדיה, "עיר גנים", מוקפת פרדסים ומטעים. ככזאת, שימשה לעיתים אתר נופש לתושבי תל אביב שחיפשו קצת מרגוע ושקט.

בניגוד לרחוב התל אביבי, רחוב ביאליק של רמת גן כיום הוא ליבה הפועם של העיר, הרחוב המסחרי הראשי, כזה שמאות ואלפי אנשים חולפים בו מדי יום. גם שם הרחוב הזה, שבכיכר הגדולה שבמרכזו הוצב גם פסל של ביאליק, יושב ומחייך להולכים, נבחר בעקבות הדייר המפורסם שגר בו.

חריקת תקליט. מה דחף את ביאליק, יקיר העיר תל אביב, לעבור לפרבר רמת גן? על פי ההיסטוריון מרדכי נאור, היו לכך ככל הנראה מספר סיבות בשלב זה של חייו. בראש ובראשונה, מצבו הבריאותי. ביאליק בן ה-60 סבל ממחלת כליות, ונאלץ לעבור באותו זמן שורת בדיקות בארץ ובחו"ל. בריאותו הרופפת עוררה בו אולי את הרצון לנוח קצת הרחק מן העיר הגדולה. לצד זאת, ייתכן שביאליק החולה עָיַיף ממעמדו כמנהיג התרבותי של היישוב העברי בארץ ישראל, והריחוק מן המרכז הסואן סייע גם בכך. נאור משער שהייתה גם סיבה שלישית: מצבו הכלכלי של המשורר הלאומי. ביאליק ביקש אולי לקצץ את הוצאות אחזקת הבית הגדול שבתל אביב וקיווה להשכירו. הוא העריך שהחיים ברמת גן יהיו זולים יותר וכך אולי אף יוכל לחסוך. שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, מציין בספרו "כמה ביאליק יש?", כי המשורר שאף אולי להתרחק משאון הכרך וליהנות שוב מנופים ירוקים יותר, שהזכירו לו את ימי ילדותו. אותם ימי ילדות שבו והופיעו בשיריו האחרונים שכתב בזמן שחי ברמת גן.

בשנת 1933 החל ביאליק לערוך הכנות להשתקעות ברמת גן. הוא רכש מגרש שם והחל מתכנן את ביתו החדש. בינתיים, בקיץ 1933, נסעו הזוג ביאליק לאירופה והשכירו את ביתם למשפחה שעלתה באותה עת לארץ מדרום אפריקה. כששבו הביאליקים הם כבר עברו לרמת גן.

1
שלט הרחוב ביאליק ברמת גן. צילום: עמית נאור

כשהגיעו לרמת גן הם גרו בפנסיון שניהלו נחמיה ושולמית פלץ (אדרת). יש המשערים שהבית הזה ממוקם ברחוב ביאליק 57 היום, והפנסיון היה בחלקו האחורי. למען האמת, אין בידינו ראיות חותכות שאכן מדובר בבית הזה, אבל כן יש בידינו תמונות עדכניות שמעידות שהוא עדיין בית יפה מאוד. על פי עדויות אחרות, ייתכן שהפנסיון היה ממוקם צפונה יותר, קרוב יותר לרחוב ז'בוטינסקי של היום, שנקרא אז "הכביש השחור", משום שהיה סלול באספלט. במודעות ופרסומות לפנסיון "רמת גן", כפי שנקרא המקום, לא הצלחנו למצוא כתובת מדויקת אלא רק ציון "רחוב ביאליק". כנראה שמי שהיה צריך לדעת ידע כיצד להגיע.

1
מודעה עבור פנסיון "רמת גן" בהנהלת נחמיה פלץ (אדרת). זהו הפנסיון בו התגורר ח.נ. ביאליק במשך מרבית שהותו ברמת גן. מתוך "הארץ", 1 במאי 1936

איפה שלא יהיה בדיוק אותו פנסיון של משפחת פלץ, ביאליק ומניה אשתו שכרו שם שלושה חדרים: חדר לזוג ביאליק, חדר לאביה של מניה, וחדר עבודה לביאליק עצמו. הזוג פלץ הקדיש את כל מרצו בניסיון להנעים את שהותם שם. בארוחת הבוקר נהגו להגיש למשורר תפוחי אדמה אפויים ובלינצ'ס ממולאים בגבינה. נחמיה סיפר בזכרונותיו על התקופה בה שהה ביאליק בביתו:

"כיצד הגיע אלינו ביאליק? – לא נתחוור לי עד היום. יתכן ואחד ממכרינו, שנהג להתאכסן אצלנו, המליץ עלינו בפניו; ואולי הוא הגיע אלינו בחיפושיו אחרי פנסיון קטן ושקט, בו יוכל לקיים את עבודתו ללא טרדות והפרעות. והרי הפנסיון שלנו היה הקטן ביותר בין הפנסיונים של רמת גן!…קיבלנו את ההצעה בשמחה. שילחנו את האורחים המעטים שהיו אותה שעה בפנסיון, כדי לפנות את הבית עבור משפחת ביאליק.

עם בוא ביאליק לביתנו – באה הרווחה. קיומנו באותה שנה היה מובטח, וביתנו הקטן הפך להיות בית ועד לסופרים ולאנשי רוח, שוחרי פניו של ביאליק. כולנו היינו טרודים סביב משפחת ביאליק: אשתי בהכנת הסעודות ודאגה לסדרי הבית, ואני בדאגה להספקה ולטיפול באנשים הרבים שהיו מתכנסים בבית כאורחי ביאליק. אף שתי בנותיי הקטנות, פנינה ושרה, נטלו את חלקן: ביאליק אהב אותן מאוד, והיה משתעשע איתן ומצטט להן משיריו ומאגדותיו".

1
שביל הכניסה לבניין ברחוב ביאליק 57 ברמת גן. פה ככל הנראה שכן הפנסיון של נחמיה פלץ (אדרת). צילום: עמית נאור
1
הבניין בו שכן ככל הנראה הפנסיון של נחמיה פלץ (אדרת). צילום: עמית נאור

בתו של נחמיה פלץ (אדרת), שרה גלובטר, סיפרה גם היא על החיים במחיצת ביאליק, שכאמור אהב מאוד לשוחח עם שתי ילדות הבית הקטנות. שרה סיפרה למשל כיצד לבקשת ביאליק בחרה את צבע הכריכה עבור ספר האגדות האחרון שהוציא, "ויהי היום". משיצא לאור הספר, נתן ביאליק לילדות עותק במתנה יחד עם הקדשה חתומה, כמובן. סיפור אחר נגע לאחות הגדולה, פנינה, וכך סיפרה שרה:

"באחד הימים חזרה פנינה מבית הספר כשהיא נסערת מאוד, וכתמיד – מודאגת. ביאליק ניגש אליה, ליטף את פניה ושאל מה קרה. ואז סיפרה לו שהמורה ביקשה לכתוב חיבור על הנושא: מה חשב ביאליק כאשר כתב את שירו 'הבריכה'. אמר ביאליק לפנינה: 'אם המורה רוצה לדעת – נכין יחד את השיעורים. בואי נשב ונחשוב מה חשבתי' וכך עשו. למחרת הלכה בשמחה לבית הספר, מסרה למורה את החיבור בחיוך ובביטחון. חלפו ימים אחדים, ופנינה, אשר הייתה רגילה לקבל ציונים מצוינים, חזרה עצובה וסיפרה לאמא שקיבלה ציון גרוע על החיבור. לאמא היה חוש הומור, הרגיעה את פנינה ולמחרת הלכו אמא, פנינה והחיבור אל המורה. זו טענה שכל מה שנכתב בחיבור לא נלמד בכיתה, ופרי דמיון הוא, המוכיח שפנינה לא הכינה את שיעוריה. אמא חייכה ואמרה שיצירה זו היא פרי 'עבודה משותפת' של ביאליק ושל פנינה…".

1
תמונתם של נחמיה ופרידה (שלומית) פלץ (אדרת). מתוך ספר הזכרונות של נחמיה פלץ

מדי יום אחרי ארוחת הבוקר נהג ביאליק לטייל בגבעה עליה נמצא היום "גן אברהם". במלאת חמש שנים למותו הקימה שם המועצה המקומית רמת גן ספסל אבן לזכרו שעומד שם עד היום. חיבתו של ביאליק לטיולים ברגל לא פחתה ברמת גן, ולפעמים ויתר על נסיעה באוטובוס וצעד ברגל לעיסוקיו בתל אביב. בימי רביעי נהגו להגיע חבריו, הסופרים ואנשי הרוח, לבקר את ביאליק ברמת גן על מנת לשוחח על ענייני היום. בין המבקרים היו י.ח. רבניצקי, טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, וגם פוליטיקאים כמו משה שרת, מאיר דיזנגוף וראש המועצה רמת גן אברהם קריניצי. בשבתות נהג ללכת לבית הכנסת הסמוך, והזמין אל הבית אורחים לסעודות שבת. עוד פרטים רבים על שהותו של ביאליק בפנסיון של משפחת פלץ מופיעים בזכרונותיו של נחמיה.

בסופו של דבר החליט ביאליק לעזוב גם את הפנסיון של משפחת פלץ, על אף האושר שהיה מנת חלקו בבית הזה – לפחות על פי עדותו של נחמיה. שבועות מספר, האחרונים בחייו, העביר ביאליק ברמת גן אך בבית אחר, בבית רוזנבלום. הבית הזה נמצא בלב כיכר רמב"ם של רמת גן, לא רחוק מהמקום בו ניצב היום פסל של המשורר ולידו ציטוט משירו הידוע "אל הציפור". בבניין הסמוך הוקם ברבות השנים קולנוע "אורדע", שנתן אחר כך לכיכר את שמו.

1
בית רוזנבלום בכיכר רמב"ם ברמת גן. ביאליק התגורר בבית מספר שבועות ומשם יצא אל הניתוח ממנו לא שב. צילום: עמית נאור
1
פסל ביאליק שמוצב בכיכר רמב"ם ברמת גן ופיסל יאשה שפירא. צילום: עמית נאור

מרמת גן יצא ביאליק לניתוח בווינה ממנו לא שב. פלץ סיפר בזכרונותיו שלפני הנסיעה אמר לו ביאליק: "עומדים לקחת אותי לשחיטה". הבדיחה מעידה ככל הנראה על חששותיו של ביאליק מפני ההליך הרפואי, שאכן לא צלח.

תכניותיו המקוריות של ביאליק ברמת גן לא כללו רק מגורים ארעיים בשכירות. ביאליק קיווה לעבור לרמת גן דרך קבע. בעצה אחת עם ידידו, הנדבן יצחק לייב גולדברג, רכש מגרש בשכונת תל-בנימין, שנמצאת בצפון-מערב רמת גן, סמוך לחלקו הצפוני-מערבי של רחוב ביאליק של היום. האדריכל יוסף מינור שתכנן גם את ביתו של ביאליק בתל אביב, נשכר כדי לתכנן את הבית החדש שיקום ברמת גן, והתוכנית אף הושלמה. בבית ביאליק שמורים השרטוטים של הבית המתוכנן. לדעתו של שמואל אבנרי, מנהל הארכיון בבית ביאליק, ציור ביתו העתידי של ביאליק עשוי לבטא את החתירה הבסיסית של ביאליק ליתר פשטות. לא עוד ארמון נשיאותי מפואר בסגנון אקלקטי אלא מבנה מגורים פונקציונלי, הקרוב יותר לסגנון הבאוהאוס.

11
ציור ביתו המתוכנן של ביאליק ברמת גן. באדיבות ארכיון בית ביאליק

התוכניות אמנם הושלמו, אך כאמור, ביאליק מת בעקבות הניתוח שעבר והבנייה לא יצאה לפועל. ביאליק שהה ברמת גן בסך הכל תשעה חודשים, והספיק גם לכתוב בה את שני שיריו האחרונים, "אלמנות" ו"פרידה". הבתים הרמת גניים בהם התגורר ביאליק לא נהנים מההוד וההדר של בית ביאליק בתל אביב – אבל המשורר הלאומי שחי שם כמעט שנה, עדיין מונצח בעיר ברחוב גדול, בפסל, ובספסל.

1
סוף השיר "פרידה" שכתב ביאליק בעת שחי ברמת גן. בחתימה מציין זאת ביאליק. באדיבות ארכיון בית ביאליק

פרטים נוספים על חייו של ביאליק ברמת גן תוכלו לקרוא בחוברת שכתב ההיסטוריון מרדכי נאור עבור בית קריניצי ברמת גן.

אם תרצו להציע מידע נוסף על מיקום הפנסיון של משפחת פלץ, להוסיף מידע או לתקן תיקונים, תוכלו לכתוב לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

לקריאה נוספת:

שמואל אבנרי, כמה ביאליק יש?, הוצאת חמד ידיעות אחרונות, 2020.

שולמית וידריך, ביאליק הרחוב, פורת הוצאה לאור, 2004.

מרדכי נאור, ביאליק ברמת גן, הוצאת בית קריניצי, 2006

ר' נחמיה איש ירושלים, הוצאת המשפחה, 1967.