נסו לחפש מידע באינטרנט על ט"ו באב ותקבלו ככל הנראה שני סוגי תוצאות. הסוג הראשון יספר על חג מהעת העתיקה שבו, על פי מסכת תענית, ד', ח': "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו…ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך".
לצד חג השידוכים הקדום, תוצאות החיפוש יובילו אותנו גם לגלגול המודרני של החג, ט"ו באב כפי שהוא נחגג במדינת ישראל, מעין ולנטיינז דיי יהודי, יום האהבה. המגזר היהודי האורתודוקסי, בישראל ובכל קהילות העולם, גם אימץ את היום הזה כ"יום השידוכים העולמי", שבו רבנים מתפללים – ללא תשלום – לטובתם של רווקים ורווקות ועל מנת שימצאו זיווג.
אף על פי כן, נראה שהקרדיט לחידוש חגיגות ט"ו באב המודרניות לא מגיע לציונים המודרניים שחוגגים את הרומנטיקה, וגם לא לחוגים האורתודוקסיים שמתפללים לשידוכים. ככל הנראה, לא אלו הן הקבוצות האחראיות לתחייתו של החג, אלא גוף אחר.
בית יעקב
תנועת בית יעקב ידועה כיום כרשת בתי הספר החרדיים לבנות הגדולה בעולם. מתברר שבראשית ימיה של התנועה, היא הייתה פחות שמרנית ואפילו מהפכנית.
ב-1917, תופרת שסיימה שמונה שנות לימוד בלבד בשם שרה שנירר החליטה לפתוח בית ספר לבנות בעיר קרקוב שבפולין. היא קיוותה לעצור את זרם הנערות האורתודוקסיות שנטשו בתקופה זו את המסורת ועברו תהליכי חילון.
בשנות ה-30 ל-"בית יעקב" כבר היו סניפים בשלוש יבשות ועשרות בתי ספר בעולם, כמו גם מכוני הכשרה מקצועית, מחנות קיץ, שלושה סמינרים למורות, ירחון ספרותי ושאר כתבי עת בהוצאת התנועה, בתי הוצאה לאור, תנועת נוער ועוד. אופי התנועה השתנה בצורה דרמטית אחרי השואה, ולפני זמן קצר נוסד "פרוייקט בית יעקב", במטרה לשמר ולחנך לאור המורשת וההיסטוריה הארוכה הזו.
חג של נשים
כחלק מ"פרוייקט בית יעקב" זמינים ברשת ארכיונים של תנועת "בית יעקב". בארכיון נמצא גיליון כתב העת "בית יעקב" משנת 1926, ובו דיווח על חגיגות ט"ו באב ברחבי פולין באותה השנה. כתב העת סיפר על דיווחים רבים שנתקבלו במשרד תנועת הנוער "בנות", שפעלה מטעם "בית יעקב" ו-"אגודת ישראל". בדיווחים נמסר כיצד נחוג ט"ו באב, והכותבים ביקשו לבטא את "שטף השמחה שהתעורר בעקבות תחייתו של חג הנשים המסורתי וההיסטורי".
מקורות נוספים מאפשרים להבין שהחגיגות ב-1926 לא היו חד פעמיות, אלא מרכיב קבוע בחיי חברות "בית יעקב" ותנועת הנוער "בנות". מקורות אלה, כמו למשל כתביה של שרה שנירר עצמה, מפרטים כיצד חגגו את החג, ומבהירים את משמעותו לתנועת "בית יעקב". אחת המשתתפות בטקס ט"ו באב שהובילה שנירר, תיארה בפרוטרוט את החגיגות של שנת 1932. חגיגות אלו נערכו ביערות הסמוכים לסקאווה, כפר הנמצא כ-50 קילומטר מדרום לקרקוב, בהם בילו תלמידות הסמינר למורים את הקיץ האחרון לפני שהחלו בעבודתן הקבועה.
חגיגת ט"ו באב, כפי שסיפרה הודו מובשוביץ', כללה צעדה ביער לאור הירח, כשכל 115 התלמידות והמדריכות פוסעות יד ביד מאחורי המנהיגה והמדריכה, שרה שנירר. אחרי קשיים מעטים, הדליקו מדורה, ואחת התלמידות נשאה דברים. אחריה דיברה שרה שנירר עצמה, ואז הנערות והנשים פצחו בשירה וריקודים, חוויה שמתוארת בסיפורה של מובשוביץ' כבעלת משמעות מיסטית עמוקה.
אם כן, ט"ו באב קם לתחייה על ידי "בית יעקב" כ"חג נשים מסורתי והיסטורי"; תלמידת הסמינר שנשאה דברים ליד המדורה הסבירה לנוכחות את משמעות החג, כך לפי התיאור של מובשוביץ', וטענה שזהו "חג ששייך לנו, לנשים יהודיות צעירות".
במסגרת גרסת החג של "בית יעקב", הדגישה מובשוביץ', ובניגוד לחג כפי שהוא מתואר במשנה, יכולות היו הנערות הצעירות לרקוד ללא מבטם החודר של גברים. ט"ו באב נחגג בפולין על ידי נערות ונשים יהודיות חרדיות, באמצע היער, לבד עם אלוהיהן, עם המדריכה שלהן, ועם כולן יחד.
