המשניות של גרשם שלום חזרו הביתה

לפני כשנה זכינו לקבל את סט תלמוד הבבלי של גרשם שלום שחזר לאוסף שלום לאחר נידודים רבים ומשונים. כעת, סט המשניות של שלום חזר הביתה לאוסף שלום.

כשגרשם שלום עלה ארצה מברלין ב-1923 הוא הקליד את רשימת הספרים שהביא אתו (יותר מ-1700) במחברת מיוחדת, הנמצא כיום בארכיון גרשם שלום בספרייה.

 

אם נבקש לאתר את המשניות ברשימה, נמצא אותן במספרים 10, 11 בקטגוריה של “Hebraische Literatur” (ספרות עברית). מתברר שכמו בתלמוד הבבלי שלו (מספרים 2-6), שלום לא החזיק סט שלם מהוצאה אחת. היו ברשותו שלושה כרכים (שלום לא ציין באלו כרכים מדובר מתוך ששת הכרכים של הסט השלם) ממהדורת אמשטרדם 1685. בנוסף הוא הביא גם סדר קודשים (כרך ה') ממהדורת פיורדא (Furth) גרמניה 1814 (שהודפס על פי דפוס אמשטרדם). סך הכל שלום הגיע ארצה עם ארבעה מתוך ששה סדרי המשנה.

 

מכאן ואילך העניינים מסתבכים. שנים רבות לא היה ידוע מה עלה בגורל סט המשניות של שלום. הסט לא נמצא באוסף שתרם לספרייה לאחר מותו, ובמקומו עמדו באולם שלום סטים אחרים שהובאו ממחסן הספרייה. ככל הנראה, לאחר פטירתו ב-1982 הסט נשאר בדירתאלמנתו פניה בירושלים, יחד עם ספרים רבים אחרים, שלא כולם הגיעו לספרייה בסופו של דבר.

לפני כמה חודשים קיבלתי פנייה מהנהלת המדרשה לבנות מדרשת באר שבירוחם, עם שאלה מפתיעה. המדרשה קיבלה תרומה של ספרי קודש וביניהם סט ישן של משניות עם אקס ליברס של גרשם שלום – האם אנחנו מעוניינים לקלוט את הסט? כמובן שהשבתי בחיוב.

 

מהנהלת מדרשת באר התברר חלק מהסיפור: המשניות הגיעו אל המדרשהכחלק מתרומת ספרים מביתו של זוג קשיש בקיבוץ סעד שבנגב המערבי. לאחר שבני הזוג הלכו לעולמם, החליטו ילדיהם, שפינו את הבית, להעביר את כל תכולת ספריתם למדרשה. ביתם של בני הזוג, עימה דיברתי, לא ידעה כיצד הגיעו הספרים לספריית הוריהם. לדעתה לא היה להם כל קשר עם הזוג שלום. ייתכן שבכל זאת פניה כן הכירה אותם ונתנה להם את המשניות במתנה, או שמא הספרים עברו עוד תחנה (תחנות?) בדרך…

בכל אופן מדובר בסט שלם (ששה כרכים) של משניות פיורדא 1814, במצב מעולה. ניכר שלא כל הכרכים עברו דרך אותם הבעלים. אני מעריך שכששלום הגיע לארץ הוא מכר את שלושה הכרכים היקרים של משנה מהדורת אמשטרדם שהביא איתו, והשלים את הסט של פיורדא. מן הסתם נשאר לו עודף לקניית כמה ספרי קבלה מהצד….

אני רוצה לסיים בהכרת תודה עמוקה לראשי מדרשת באר על שיזמו את תרומת הספרים לאוסף שלום, דבר שאינו מובן מאליו כלל! תודה גם לגברת מירב ביגמן מצוות הספרייה הלאומית על התיווך בינינו.

סט המשניות של גרשם שלום חזר הביתה

 

הדוגמן היהודי מתוניסיה

רב, חלפן כספים וצורף נפגשים בסטודיו צילום גרמני בתחילת המאה ה-20. לא, זו לא התחלה של בדיחה אלא תחילתה של תעלומה, שכן כל שלוש הדמויות הן למעשה אותו בן אדם

הכול התחיל בשנת 1903 כאשר לתוניסיה מגיע אדם גרמני בשם רודולף פרנץ לנרט. לנרט היה צלם מחונן, אך לא פחות מכך היה איש הרפתקאות של ממש. לאחר שחצה את יבשת אירופה ברגל, הוא מתמקם בתוניסיה ומתחבר עם צלם אירופאי אחר ששמו ארנסט היינריך לנדרוק. השניים מתאהבים בתוניסיה ובקסם של צפון אפריקה ומחליטים להקים יחד סטודיו לצילום בשם Lehnert & Landrock. לנרט חורש את המדבריות ולוכד במצלמתו את מראות צפון אפריקה: נופים, דמויות וגם הרבה מאוד נשים. התצלומים מודפסים בדרכים שונות ומגיעים מצפון אפריקה לכל רחבי העולם. והעולם, כך נדמה, נשבה גם הוא בקסמה האקזוטי של תוניסיה. מאוחר יותר, בשל מלחמת העולם השנייה, ינדדו השניים למצרים ויתעדו גם אותה, ואחר כך ישובו אל אהובתם תוניסיה.

לנדרוק (מימין) ולנרט (משמאל)

אנחנו נתמקד בקבוצה של גלויות שהגיעו לספרייה הלאומית.

כאשר תיעד לנרט במצלמתו את מראות תוניסיה, הוא נתקל גם ביהודים תושבי המקום. היהודים, בעלי הלבוש השונה והמנהגים יוצאי הדופן, בוודאי הקסימו אותו ואת קהל לקוחותיו. הוא הנציח במצלמתו תמונות מגוונות של יהדות תוניסיה, ובעיקר את מנהגי הקהילה ונשות הקהילה. אך הסתכלות קצת יותר מעמיקה מגלה כי יהודי חביב אחד כיכב ברבות מהתמונות ונראה ממש כ"דוגמן הבית" של הסטודיו.

בגלויה שהופקה בשנת 1904, ובראשה הכותרת "רב", אנחנו רואים את המצולם לראשונה בדמותו של רב הרוכן מעל ספר (ייתכן גמרא) ולומד בדקדקנות:

לפריט בקטלוג הספרייה

שנה חולפת והסטודיו מפיק גלויה נוספת, וגם כותרתה היא "רב":

לפריט בקטלוג הספרייה

והינה הוא שוב. הפעם כותרת הגלויה היא "רב מתפלל", ובה האיש מתעטף בטלית, מניח תפילין ומתפלל תפילת "שחרית":

לפריט בקטלוג הספרייה

אנחנו עדיין ב-1905, אבל מגלים פתאום טוויסט בעלילה: בגלויה זו "הרב" המוכר לנו הופך לפתע לחלפן כספים תוניסאי:

לפריט בקטלוג הספרייה

והינה שוב נראית הדמות המוכרת. הפעם האיש מיישיר מבט למצלמה:

לפריט בקטלוג הספרייה

ואולי הרב/חלפן שלנו הוא בכלל צורף?

אז מיהו היהודי המסתורי המצולם, הנראה בעינינו כדוגמן שהתחבב על שני הצלמים האירופאים לצורך עבודתם?

הגולש ויקטור כהן סיפר לנו בפייסבוק כי מדובר ברב יהודה זיתון מהעיר מונסתיר שבתוניסיה. כהן, נינו של הרב זיתון, מספר כי בין שלל עיסוקיו היה הרב גם צורף, סוחר, מוהל ופייטן. אם כך, מתברר, הצילומים השונים פשוט מתעדים את עיסוקיו המגוונים של הרב. כהן מציין כי בנו של הרב זיתון, רבי חי בן יהודה זיתון, היה הרב הראשי של העיר ספקס ואף זכה למדליה על פועלו משליט תוניסיה.

בכל מקרה, פניו של אותו אדם רב פעלים ייצגו נאמנה בפני חלקים נרחבים מהעולם את דמותו של היהודי.

האם יש להעביר את יום השואה לצום תשעה באב?

מנחם בגין האמין כי רק איחוד שני ימי האבל ישמר את זיכרון השואה. המתנגדים, לעומת זאת, מחו בתוקף: "האם נהפוך את זכר השואה ל'סניף' של תשעה באב?"

ציור של האומן היהודי-פולני מאוריצי טרבץ', המתאר את חורבן בית המקדש ביום תשעה באב. אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

היה זה בסוף שנת 1942, כשביישוב העברי בארץ ישראל החלו להיוודע ממדי האסון המתרחש באירופה. שורדי השואה שהגיעו ארצה החלו לספר על הזוועות שמבצעים המרצחים הנאצים ושותפיהם. שברירי המידע שהגיעו קודם לכן סיפקו תמונה חלקית בלבד, ואילו המידע החדש הציג תמונת מצב מחרידה: היהודים נרצחים בהמוניהם. ביבשת אירופה מתרחש רצח עם. שואה.

היישוב היהודי הנדהם עושה מעשה. קברניטי המדינה שבדרך מתכנסים ב-22 בנובמבר 1942 ומכריזים על יום 2 בדצמבר כיום אבל, צום ותפילות למען האחים היהודים בגולה.

"כאב כזה לא ניתן לביטוי בדברים, אלא בבכי תמרורים וזעקת שבר", הכריז הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג. "אוי מה היה לנו! קמו עלינו זאבי ערב, חיות יער, שדי שחת. הכינו טבח לאחינו ולאחיותנו שבגולה. כמעט אירופה כולה נהפכה לנו לגיא התופת!".

מאות אלפים השתתפו בעצרות ובתפילות ונהגו מנהגי אבלות. קינות נקראו בפי מנהיגי היישוב.

עמודו הפותח של "הארץ", 2 בדצמבר 1942. לחצו כאן לדפדוף בעיתון

ההמשך ידוע.

התאריך 2 בדצמבר לא הוא שנכנס ללוח השנה העברי. בסופו של יום, כ"ז בניסן הוא שהתקבע בשנות ה-50 של המאה הקודמת כיום הזיכרון לשואה ולגבורה.

כולנו מכירים את מנהגי היום הזה. צפירה. טקסים. כל אלו הפכו את יום השואה ליום שונה ומיוחד בלוח השנה העברי-ישראלי. אך מנהגיו של היום הזה נותרו ברובם "חילוניים", ומנהגי האבלות המקובלים בימי הצום בלוח השנה העברי לא מתקיימים ביום זה.

אך היו שהתנגדו לכך.

החשש היה שיום השואה המודרני "לא יחזיק". שאם לא יהיה חיבור אמיתי להיסטוריה היהודית, זיכרון השואה יימחה.

"ועדיין ניתן לתקן את המעוות הזה כדי שיתקשר עם יום שיישאר קיים בעתיד היהודי, עם תשעה באב", כתב באומץ פרשן התלמוד והמקרא הרב עדין שטיינזלץ באוגוסט 1973. "להעביר את יום הזיכרון הדתי (יום הקדיש) ליום זה. ועל ידי כך ייקשר זיכרון זה של השואה עם יום האבלות הכלל-יהודי, הכל היסטורי, עם תשעה באב. ואותם נצנוצי ראיית הגאולה המצויים ביום זה יוכלו להאיר יפה יותר גם את שואת ישראל בדור האחרון".

הטור של הרב עדין שטיינזלץ שפורסם ב"הארץ", 7 באוגוסט 1973

ארבע שנים אחר כך. מאי 1977. מנחם בגין מנצח בבחירות וב-20 ביוני מתיישב על כיסא ראש הממשלה.

חולפים להם בקושי חודש וחצי, ובגין מכריז על הצעתו: יום הזיכרון לשואה יתקיים בתשעה באב. "אם נזכור בתשעה באב את השואה", אמר בגין במליאת הכנסת, "את חורבן הארץ, את חורבן העם, זה יהיה יום מיוחד בחיי העם במולדת ובתפוצות. זה יהיה יום אבל כן, אמיתי, לא רק בדור שלנו, אלא גם בדורות הבאים, על פי המסורת של עמנו, על פי קביעת חכמינו".

ראש הממשלה מנחם בגין, 1977. ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית

בגין אף סיפר כי התייעץ בנושא עם הרבנים הראשיים, ולדבריו הם לא התנגדו למהלך.

הצעתו של בגין זכתה לקיתונות של ביקורת. המתנגדים היו רבים. איש איש מסיבותיו.

"זה יטשטש את הייחוד של השואה ויחיש את תהליך השכחה", הזהיר קורא "דבר" אשר גורדון. "כבר מופיעים בעולם ספרים רבים המכחישים את עצם השמדתם של ששת המיליונים. האם במו ידינו נתרום לטשטוש ההיסטוריה האיומה הזאת. האם נהפוך את זכר השואה ואת לימודה ל'סניף' של תשעה באב?"

יהודה טובין, ממנהיגי "השומר הצעיר", אשר הקדיש שנים רבות להנצחת זכר השואה, כתב במאמרו ב"מעריב": "אם נכונים הדברים שיוחסו לרב הראשי בעיתונות, הרי הוא אמר שצריך לאחד את כל הטרגדיות שקרו לעמנו ליום זיכרון אחד 'עד אשר נזכה לראות בנחמת ציון ויום תשעה באב יהפך לששון, לשמחה ולמועדים טובים'… ומיהו בתוכנו המסוגל לעלות על דעתו, שהמיליונים שהושמדו והקורבנות שנפלו בארצנו – יום זיכרונם ייהפך ליום שמחה וששון?"

טור שפורסם ב-8 באוגוסט 1977, המוחה על הכוונה לשנות את מועד יום השואה

ונסיים בקטע מטור שכתב דוד פרח, שהגדיר עצמו "אחד משארית הפליטה": "ברגע שישתלב יום השואה והגבורה ביום תשעה באב, אז אחרי הדור שלנו, לא ישאר זכר מששת מיליונים הורינו, אחיותינו, ילדינו, וקרובינו, שאפילו לקבר ישראל לא זכו להגיע, שאפרם פוזר בשדות טרבלנקה, בלז'ץ ואושביץ".

בעקבות הביקורות, מחליט בגין לכנס את גדולי החוקרים ואנשי הדת לסבב דיונים במכון ון ליר בירושלים.

בדיונים, שבגין משתתף בהם באופן אישי, הוא שומע התנגדויות רבות ליוזמה מטעמים כאלו ואחרים. בין היתר נשאלת השאלה כיצד בדיוק ילדי ישראל יציינו את יום השואה בתאריכו החדש, כאשר הם נמצאים בביתם בשלהי החופש הגדול…

הסוף ידוע. היוזמה של בגין נעלמה מן העולם. יום הזיכרון לשואה ולגבורה נותר בכ"ז ניסן, וצום תשעה באב ממשיך להיות יום אבל לבית מקדשנו. האם יש סכנה כי יום השואה יישכח בשל היותו מנותק מצומות עם ישראל? או אולי ייחודו של היום הוא שיציל אותו מהשכחה? ימים יגידו.

 

תודה רבה לד"ר יואל רפל על סיועו בהכנת הכתבה

מתרנגול הבר אל הציפור הלאומית

תרנגול הבר הוא ציפור מופלאה שמופיעה בכמה מסיפורי האגדה היהודיים ובעיקר באגדות המלך שלמה. האם התרנגול הזה הוא הדוכיפת שמשוטטת בחצרות ארץ ישראל?

ציפורי דוכיפת מצלות על שלמה המלך. אייר: נחום גוטמן, מתוך הספר "ויהי היום" מאת ח.נ. ביאליק, הוצאת "דביר".

ספרות האגדה היהודית מלאה בסיפורים על מלאכים, שדים, נביאים ותנאים עם יכולות מופלאות. לפעמים מופיעה באגדה גם חיה מופלאה, ולפעמים מספרים גם היכן ניתן למצוא אותה.

אחת מהחיות המופלאות האלה היא תרנגול הבר. כבר סיפרנו כאן בבלוג על השמיר, שפרשנים מסוימים חשבו אותו לתולעת. תרנגול הבר קשור ישירות לאותו סיפור. וכך מספר התלמוד הבבלי על התרנגול: השמיר היה חומר פלאי שביכולתו לחתוך אבנים. קיומו מספק הסבר לתיאור מתוך ספר מלכים, לפיו לא נשמעו קולות סיתות אבנים על הר הבית בזמן בניית בית המקדש. על פי האגדה על השמיר, הוא הוחזק בידי שר הים שהפקיד על שמירתו את תרנגול הבר. תרנגול הבר היה לוקח את השמיר ומעופף מעל האדמה. במקומות בהם לא מצא יישובים, השליך את השמיר, שביקע את האדמה ואילו התרנגול, מצידו, שתל זרעים בסדקים. שלמה המלך שנצרך לשמיר לשם בניית בית המקדש, שלח את שר צבאו, בניהו בן יהוידע, שהערים על התרנגול: הוא כיסה את קינו של תרנגול הבר בזכוכית. כשראה תרנגול הבר כי אינו יכול להגיע אל אפרוחיו, הביא את השמיר וניסה לבקע באמצעותו את הזכוכית. או אז לכד אותו בניהו, ולקח את השמיר מתחת ידיו. חלקו של תרנגול הבר בסיפור מסתיים בעצב, כשהוא מגלה שהשמיר נגנב וששבועתו להגן עליו הופרה, ועל כן הוא חונק את עצמו ומת.

תרנגול הבר מוזכר באגדה נוספת יחד עם שלמה המלך, וגם בה הוא מניע עלילה שעוד רבות יסופר בה. המלך החכם שידע לדבר בשפת החיות כינס פעם את כל חיות העולם לפניו, ורק תרנגול הבר לא התייצב. כעס מאוד המלך וביקש להעניש את תרנגול הבר, ואף להקריבו קורבן. אך כשהגיע התרנגול בסופו של דבר, הביא במקורו בשורות חשובות: "הסתכלתי וראיתי מדינה אחת, עיר קיטור שמה בארץ מזרח. עפרה יקר מזהב וכספה בחוצות כזבל ואילנות מבראשית שם נטועים…" (מתוך "ספר האגדה", שכינסו ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי). על פי הסיפור הזה, תרנגול הבר הוא הוא זה שהביא לידיעת המלך שלמה את קיומה של ממלכת שבא. אחר כך היה התרנגול גם השליח ששלח שלמה כדי להזמין את מלכת שבא לבקרו. סיפור המלך שלמה ומלכת שבא היה קרקע פוריה לעוד סיפורים רבים שעסקו בשניים.

מלכת שבא מגיעה אל שלמה. איור: נחום גוטמן, מתוך "ויהי היום", מאת ח.נ. ביאליק, הוצאת "דביר"

כבר במסכת חולין של התלמוד הבבלי, מזהים את תרנגול הבר שלנו עם ציפור שבוודאי מוכרת הרבה יותר לקהל הקוראים המודרני – הדוכיפת. מאוחר יותר, גם רש"י זיהה את תרנגול הבר עם אותה ציפור, ואף הבהיר שזוהי הדוכיפת שאנו מכירים היום בעזרת שמה הלועזי. הדוכיפת נפוצה מאוד בארץ ישראל, ואתם ודאי מכירים אותה: גודלה כגודל צוצלת, גופה חום בהיר, כנפיה וזנבה מפוספסים בשחור ולבן, ועל ראשה ציצת נוצות נהדרת.

ציצית הנוצות הזו, או הכרבולת של תרנגול הבר אם תרצו, עומדת במרכז אגדה נוספת שמחברת בין הדוכיפת לבין שלמה המלך. בספר "ויהי היום" מאת חיים נחמן ביאליק, מופיעה אגדה יפהפייה שמנסה להסביר כיצד קיבלה הדוכיפת שלנו את אותה ציצת נוצות בולטת. האגדה נקראת "מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה", והיא מבוססת ככל הנראה על מקור ערבי. התפאורה היא העיר תדמור, נווה המדבר שבנה שלמה המלך ובו ביקש לנפוש. וכך מספרת האגדה: באחד ממסעותיו של שלמה המלך לתדמור, לשם נהג לטוס על גב נשר, קפחה השמש הלוהטת על ראשו והוא התעלף מן החום. עדת דוכיפתים שהייתה במקרה בקרבת מקום שמה לב למצוקתו, הצמידה כנף אל כנף, וטסה מעל ראשו של המלך התשוש, סוככות בינו לבין השמש היוקדת. הצל השיב את רוחו של שלמה המלך ולאות תודה פנה אל מלך הדוכיפתים ושאל מה ירצו לקבל בתמורה. המלך הדוכיפת ביקש לענוד לכל הדוכיפתים עטרת זהב על ראשם. שלמה הזהיר את הדוכיפת מפני הבקשה הזו, אך התרצה ומילא את מבוקשו. בהמשך הסיפור – כפי שאולי אפשר לדמיין – עטרת הזהב הופכת את הדוכיפתים ליעד מבוקש עבור ציידים וכל מי שרוצה להתעשר. דוכיפתים רבים נופלים בפח, נלכדים ונהרגים. ביגונו, שב מלך הדוכיפתים אל המלך שלמה, שעל אף שהזהיר את הדוכיפת מראש, מסכים לשנות את רוע הגזירה. שלמה הופך את עטרת הזהב לציצת נוצות יפה על ראשן של כל הדוכיפתיות מעתה ועד עולם.

שלמה על הנשר. אייר: נחום גוטמן, מתוך "ויהי היום" מאת ח.נ. ביאליק, הוצאת "דביר"

 

ביאליק ככל הנראה אהב את הדוכיפת במיוחד, משום שהוא שילב את דמותה הפלאית גם בשיר פרי עטו, "בין נהר פרת ונהר חידקל". האווירה בשיר אגדתית וגם הדוכיפת בשיר היא זו שהגיעה היישר מן האגדות. לא ננתח כאן את השיר הארוך, אך הפרת והחידקל מרמזים על גן העדן התנ"כי, והדוכיפת בשיר נשלחת על ידי נערה יהודיה למצוא לה בן זוג. הדוכיפת הקסומה מסוגלת אפילו לדבר והיא עונה במין לחש קסמים: "רִיפַת, דִיפַת ומוֹרִיפַת". הדימוי של דוכיפת מוזהבת מופיע עוד בתרגומים לשירים מיידיש וגם בשירו של יורם טהרלב, "עץ האלון". זהו כנראה עיבוד של מוטיב טווס הזהב שהיה נפוץ בשירי עם ביידיש – ואולי גם בו עוד נעסוק פעם.

דוכיפת או טווס? אייר: נחום גוטמן, מתוך "ויהי היום" מאת ח.נ. ביאליק, הוצאת "דביר"

אז אולי זה הקשר המלכותי ההדוק שראינו בין הדוכיפת לשלמה המלך, אולי זה המראה הבולט, אולי השם המיוחד, או כל הסיבות גם יחד; מה שלא תהיה התשובה, בשנת 2008 זכתה הדוכיפת במשאל עם שנערך לרגל שנת ה-60 למדינה, והפך אותה לציפור הלאומית של ישראל. היא גברה על ציפורים נפוצות אחרות כדוגמת הבולבול, הסיקסק והפשוש, ואפילו זכתה לבול מיוחד עם דמותה. המתנגדים לבחירתה הזכירו שהדוכיפת נוהגת להפריש חומר מסריח מאוד כהגנה נגד טורפים, אך דבר לא עמד בדרכה בדרך לניצחון – ולאור האגדות היפות בהן היא (או מקבילהּ תרנגול הבר) מככבת – גם אנחנו תומכים.

רוצות/ים להוסיף מידע על הכתוב בכתבה? כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.