ספרות האגדה היהודית מלאה בסיפורים על מלאכים, שדים, נביאים ותנאים עם יכולות מופלאות. לפעמים מופיעה באגדה גם חיה מופלאה, ולפעמים מספרים גם היכן ניתן למצוא אותה.

אחת מהחיות המופלאות האלה היא תרנגול הבר. כבר סיפרנו כאן בבלוג על השמיר, שפרשנים מסוימים חשבו אותו לתולעת. תרנגול הבר קשור ישירות לאותו סיפור. וכך מספר התלמוד הבבלי על התרנגול: השמיר היה חומר פלאי שביכולתו לחתוך אבנים. קיומו מספק הסבר לתיאור מתוך ספר מלכים, לפיו לא נשמעו קולות סיתות אבנים על הר הבית בזמן בניית בית המקדש. על פי האגדה על השמיר, הוא הוחזק בידי שר הים שהפקיד על שמירתו את תרנגול הבר. תרנגול הבר היה לוקח את השמיר ומעופף מעל האדמה. במקומות בהם לא מצא יישובים, השליך את השמיר, שביקע את האדמה ואילו התרנגול, מצידו, שתל זרעים בסדקים. שלמה המלך שנצרך לשמיר לשם בניית בית המקדש, שלח את שר צבאו, בניהו בן יהוידע, שהערים על התרנגול: הוא כיסה את קינו של תרנגול הבר בזכוכית. כשראה תרנגול הבר כי אינו יכול להגיע אל אפרוחיו, הביא את השמיר וניסה לבקע באמצעותו את הזכוכית. או אז לכד אותו בניהו, ולקח את השמיר מתחת ידיו. חלקו של תרנגול הבר בסיפור מסתיים בעצב, כשהוא מגלה שהשמיר נגנב וששבועתו להגן עליו הופרה, ועל כן הוא חונק את עצמו ומת.

תרנגול הבר מוזכר באגדה נוספת יחד עם שלמה המלך, וגם בה הוא מניע עלילה שעוד רבות יסופר בה. המלך החכם שידע לדבר בשפת החיות כינס פעם את כל חיות העולם לפניו, ורק תרנגול הבר לא התייצב. כעס מאוד המלך וביקש להעניש את תרנגול הבר, ואף להקריבו קורבן. אך כשהגיע התרנגול בסופו של דבר, הביא במקורו בשורות חשובות: "הסתכלתי וראיתי מדינה אחת, עיר קיטור שמה בארץ מזרח. עפרה יקר מזהב וכספה בחוצות כזבל ואילנות מבראשית שם נטועים…" (מתוך "ספר האגדה", שכינסו ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי). על פי הסיפור הזה, תרנגול הבר הוא הוא זה שהביא לידיעת המלך שלמה את קיומה של ממלכת שבא. אחר כך היה התרנגול גם השליח ששלח שלמה כדי להזמין את מלכת שבא לבקרו. סיפור המלך שלמה ומלכת שבא היה קרקע פוריה לעוד סיפורים רבים שעסקו בשניים.

כבר במסכת חולין של התלמוד הבבלי, מזהים את תרנגול הבר שלנו עם ציפור שבוודאי מוכרת הרבה יותר לקהל הקוראים המודרני – הדוכיפת. מאוחר יותר, גם רש"י זיהה את תרנגול הבר עם אותה ציפור, ואף הבהיר שזוהי הדוכיפת שאנו מכירים היום בעזרת שמה הלועזי. הדוכיפת נפוצה מאוד בארץ ישראל, ואתם ודאי מכירים אותה: גודלה כגודל צוצלת, גופה חום בהיר, כנפיה וזנבה מפוספסים בשחור ולבן, ועל ראשה ציצת נוצות נהדרת.

ציצית הנוצות הזו, או הכרבולת של תרנגול הבר אם תרצו, עומדת במרכז אגדה נוספת שמחברת בין הדוכיפת לבין שלמה המלך. בספר "ויהי היום" מאת חיים נחמן ביאליק, מופיעה אגדה יפהפייה שמנסה להסביר כיצד קיבלה הדוכיפת שלנו את אותה ציצת נוצות בולטת. האגדה נקראת "מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה", והיא מבוססת ככל הנראה על מקור ערבי. התפאורה היא העיר תדמור, נווה המדבר שבנה שלמה המלך ובו ביקש לנפוש. וכך מספרת האגדה: באחד ממסעותיו של שלמה המלך לתדמור, לשם נהג לטוס על גב נשר, קפחה השמש הלוהטת על ראשו והוא התעלף מן החום. עדת דוכיפתים שהייתה במקרה בקרבת מקום שמה לב למצוקתו, הצמידה כנף אל כנף, וטסה מעל ראשו של המלך התשוש, סוככות בינו לבין השמש היוקדת. הצל השיב את רוחו של שלמה המלך ולאות תודה פנה אל מלך הדוכיפתים ושאל מה ירצו לקבל בתמורה. המלך הדוכיפת ביקש לענוד לכל הדוכיפתים עטרת זהב על ראשם. שלמה הזהיר את הדוכיפת מפני הבקשה הזו, אך התרצה ומילא את מבוקשו. בהמשך הסיפור – כפי שאולי אפשר לדמיין – עטרת הזהב הופכת את הדוכיפתים ליעד מבוקש עבור ציידים וכל מי שרוצה להתעשר. דוכיפתים רבים נופלים בפח, נלכדים ונהרגים. ביגונו, שב מלך הדוכיפתים אל המלך שלמה, שעל אף שהזהיר את הדוכיפת מראש, מסכים לשנות את רוע הגזירה. שלמה הופך את עטרת הזהב לציצת נוצות יפה על ראשן של כל הדוכיפתיות מעתה ועד עולם.

ביאליק ככל הנראה אהב את הדוכיפת במיוחד, משום שהוא שילב את דמותה הפלאית גם בשיר פרי עטו, "בין נהר פרת ונהר חידקל". האווירה בשיר אגדתית וגם הדוכיפת בשיר היא זו שהגיעה היישר מן האגדות. לא ננתח כאן את השיר הארוך, אך הפרת והחידקל מרמזים על גן העדן התנ"כי, והדוכיפת בשיר נשלחת על ידי נערה יהודיה למצוא לה בן זוג. הדוכיפת הקסומה מסוגלת אפילו לדבר והיא עונה במין לחש קסמים: "רִיפַת, דִיפַת ומוֹרִיפַת". הדימוי של דוכיפת מוזהבת מופיע עוד בתרגומים לשירים מיידיש וגם בשירו של יורם טהרלב, "עץ האלון". זהו כנראה עיבוד של מוטיב טווס הזהב שהיה נפוץ בשירי עם ביידיש – ואולי גם בו עוד נעסוק פעם.

אז אולי זה הקשר המלכותי ההדוק שראינו בין הדוכיפת לשלמה המלך, אולי זה המראה הבולט, אולי השם המיוחד, או כל הסיבות גם יחד; מה שלא תהיה התשובה, בשנת 2008 זכתה הדוכיפת במשאל עם שנערך לרגל שנת ה-60 למדינה, והפך אותה לציפור הלאומית של ישראל. היא גברה על ציפורים נפוצות אחרות כדוגמת הבולבול, הסיקסק והפשוש, ואפילו זכתה לבול מיוחד עם דמותה. המתנגדים לבחירתה הזכירו שהדוכיפת נוהגת להפריש חומר מסריח מאוד כהגנה נגד טורפים, אך דבר לא עמד בדרכה בדרך לניצחון – ולאור האגדות היפות בהן היא (או מקבילהּ תרנגול הבר) מככבת – גם אנחנו תומכים.

רוצות/ים להוסיף מידע על הכתוב בכתבה? כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.

לכולנו יש משאלות לב, למשל להירפא מכל מחלה, לדעת מה צפוי לנו בעתיד או "להכניס אהבת איש בלב אישה" שמוצאת חן בעינינו. את כל זאת ועוד מבטיח להגשים עבורנו "ספר הרזים", חיבור יהודי עתיק יומין. למרות שמו המסתורי, הוראותיו ברורות מאוד. מעיון בדפיו מסתבר שכל משאלותיכם יוכלו להתגשם אם רק תלמדו לפנות נכון למלאכים.

באחד מימי יוני 1963 נתקל חוקר התלמוד מרדכי מרגליות בצרור דפים פגומים ומטושטשים השמורים באוסף גניזת קהיר ע"ש טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'. בין רשימות של שמות מלאכים מצא מרגליות משאלה מוזרה: נוסחה שבאמצעותה הבטיח המחבר לקוראיו לנצח במרוץ סוסים, כך שהסוסים הנבחרים יהיו "קלים כרוח ולא תקדמם רגל כל חיה". כיצד? כל שעל המהמר לעשות הוא להצטייד בטס של כסף, לכתוב עליו "שמות הסוסים ושמות המלאכים ושם השרים שעליהם" ולאמור: "משביע אני עליכם מלאכי מרוצה הרצים בין הכוכבים שתאזרו כח וחיל את הסוסים…". לאחר מכן המחבר מנחה את המבקש: "קח את הטס וטמנהו במירוץ שאתה מבקש לזכות".

המשאלה המשונה הפתיעה את חוקר גניזת קהיר. מדוע יטריח אדם את מלאכי עליון בעבור משאלה כה פעוטה? המשאלות הנוספות שנחשפו ליד משאלה זו שכנעו את מרגליות כי גילה שריד של ספר מאגי, מורה דרך לפעולות כישוף הנעזרות בכוחם של מלאכים.

בספריית הבודליאנה שבאוניברסיטת אוקספורד נמצא קלף שעליו כתוב קטע הפתיחה של הספר, וממנו עולה כי מדובר בשיחה בין נוח למלאך רזיאל. "זה ספר מספרי הרזים שנתן לנוח… מפי רזיאל המלאך", נכתב בקטע. כך זכה הספר לשמו, "ספר הרזים".

"ספר הרזים" יצא לאור במהדורה מדעית בשנת תשכ"ז (1967-1966) עם הערותיו של מרגליות. בספר מתוארים שבעת הרקיעים שמעל הארץ ומחנות המלאכים היושבים בכל רקיע. מחבר הספר מונה את שמות ראשי המחנות ושמות כל המלאכים כולם – מאות רבות של שמות, וכן מספר על תפקידיהם ומעשיהם, על מה המלאכים ממונים ומהן הפעולות, ההקטרות, המתנות וההשבעות הדרושות כדי להפעילם שיעשו רצון המבקשים.

ודאי שיצירה המתיימרת לפרוש בפני הקורא את מבנה העולמות העליונים מספקת לו ידע קוסמי חשוב, אבל – כפי שהמחבר מדגיש בכל עמוד ועמוד – "ספר הרזים" מלמד ידע מאגי מעשי שבעזרתו יוכל המבקש להגשים את משאלותיו. מה אפשר לבקש ממלאכי כל רקיע? לכאורה נדמה שכל דבר שבו חפץ אדם מן היישוב, גם זה הלוקה בשיגעון גדלות. המשאלות נעות מ"לתת אהבת איש בלב אישה", דרך ריפוי מחלות, גירוש רוחות ופתרון חלומות וחזיונות, ועד ידיעת עתידות, הרצת סוסים והפיכת אדם לרואה ואינו נראה.

מלאכי הרקיע הראשון, למשל, נחלקים לשבעה מחנות שונים. המחנה הראשון הוא המשרת את שר המלאכים אורפניאל, ויושבים בו המלאכים האחראים על הרפואה:

אם בקשת לעשות דבר לרפואה עמוד בשעה ראשונה או בשנייה בלילה וקח בידך מור ולבונה והוא נתון על גחלי אש לשם המלאך המושל על מחנה הראשונה הנקרא אורפניאל ואמור שם שבעים ושנים המלאכים המשרתים לפניו שבע פעמים ואמור כן: מבקש אני פ' ב' פ' [פלוני בן פלוני] מלפניך שתצליח על ידי רפואה שלפ' בר פ' וכל אשר תבקש יתרפא אם בכתב ואם בשאילה, וטהר עצמך מכל טומאה ונקה בשרך מכל זימה ואז תצליח.

אל מול מחנה זה, ובאותו הרקיע ממש (הרקיע הראשון כאמור), נמצאים מלאכי המחנה השני, המשרתים את שר המלאכים תיגרה. שם השר מרמז על תחום אחריותו:

אף על פי שלא שרד נוסח שלם של היצירה, תפיסת העולם המשתקפת ב"ספר הרזים" (ושבעת הרקיעים שמעליו) מגובשת ובהירה גם בימינו. ככל שמתקדם המחבר בתיאור הרקיעים, כך מגלה הקורא כי הולכת ופוחתת יכולתו להשביע כוחות עליונים בדרכים מאגיות. ברקיעים הנמוכים מרוכזים המלאכים שחשיבותם פחותה יחסית, ומהם האדם יכול לבקש את משאלותיו האישיות. רק למלאכים האלה האדם יכול לגרום לציית. לעומתם, אין לאדם שום יכולת השפעה על המלאכים ברקיעים העליונים ביותר. כלומר הקרבה לאל מפחיתה את היכולת המאגית.

וזוהי פתיחת תיאור הרקיע השביעי, העליון מכול:

והרקיע השביעי כלו אור שבעתים ומאורו יבהיקו כל המעונות ובו כסא הכבוד נכון על ארבע חיות כבוד. ובו אוצרות חיים ואוצרות נפשות ואין חקר ותכלית למאור הגדול אשר בו ומאור הממולא תאיר כל הארץ ומלאכים אחוזים בעמודי אור ואורם כאור נוגה ולא יכבה כי עיניהם כניצוצי ברק ומעמדם על גפי אור ומפארים באימה ליושב בכסא הכבוד. כי הוא לבדו יושב במעון קדשו, דורש משפט ומפלס צדק שופט באמונה ומדבר בצדקה, ולפניו ספרי אש פתוחים ומלפניו נהרי אש מושכים ומשאתו יגורו אילים ומשאגתו ירופפו עמודים ומקולו ינועו אמות הסיפים וחיילותיו עומדים לפניו ולא ישורו דמותו כי הוא נסתר מכל עין ואין מי יראנו וחי. דמותו מכל נעלמה ודמות כל ממנו לא נסתרה.

בצד האמונה במלאכים, מאז ומתמיד התקיים ביהדות גם פחד מפני סגידה להם והפיכתם ממתווכים בין האדם לאל למעין אלים קטנים בעצמם. לא רק ש"ספר הרזים" אינו משכך פחד זה, הוא אף מעצים אותו. זאת הוא עושה באמצעות תפילה יחידה במינה בנוף הספרות היהודית: התפילה להליוס, אל השמש היווני. במסגרת תיאור הרקיע הרביעי מובאת בספר תפילה ביוונית – המנון לאל השמש על-פי נוסח התפילות להליוס שבספרות המאגית היוונית.

פנייה למלאכים, תיאור שבעת הרקיעים, נוסחאות המזכירות את הפפירוסים המאגיים היווניים מן המאות הראשונות לספירה – כל אלו מחזקים את השאלה המסקרנת: מי חיבר את "ספר הרזים"? שמו של המחבר לא ידוע לנו כמו גם תקופת הכתיבה. מרגליות משער שהיצירה חוברה בארץ ישראל לאחר המאה השלישית לספירה בעיר שבה חיו יהודים ויוונים. אבל כאמור זו רק השערה. כך או כך מוסכם על החוקרים ש"ספר הרזים" מספק הצצה לא רק לשבעת הרקיעים שמעלינו, אלא גם – ובעיקר – לעולם היהודי-יווני שהתקיים לפני כיבושי האסלאם.

לקריאה נוספת

ספר הרזים: הוא ספר כשפים מתקופת התלמוד / יוצא לאור על פי שרידי גניזה עם מבואות והערות בידי מרדכי מרגליות, קרן יהודה ליב ומיני אפשטיין, תשכ"ז

יוסף דן, אנגלולוגיה, קוסמולוגיה ומאגיה – ספר הרזים, בתוך "תולדות תורת הסוד העברית בעת העתיקה", כרך ג', פרק שלושים ואחד, הוצאת מרכז שז"ר, תשס"ט