אבשלום פיינברג היה חברו הטוב והקרוב של לוי יצחק שניאורסון. שני הצעירים הכירו בחדרה. ליובה היה מבוגר מאבשלום בשנה אחת בלבד. מותו של פיינברג בשעה שניסה לחצות את צפון מדבר סיני, דרך קווי העות'מאנים, בדרך ממצרים לארץ ישראל היה מכה אנושה לליובה שניאורסון. אבשלום פיינברג נהרג בחודש ינואר 1917.
בעקבות מותו של אבשלום, ליובה כותב בפנקסו. דברי קינה, תסכול על מותו של אדם רב מעלות, צער עמוק על אבדן חברו מנעורים. "למה חרג הרוח המזרחי וניתק את הקשרים בינינו?", "הידיד הטוב והאהוב, בחיר האנשים, איננו, איננו". ליובה שניאורסון שופך את לבו מול גלי הים, הנוף מעצים את תחושותיו, והוא מחפש לאן להוליך את אבלו, ועושה זאת בלשונו הפיוטית, מבקש "להוציא מציפורני המוות את הקרבן הנורא".
מכתב מפולין הכבושה חושף את סיפורה של עגונה שהתעקשה להמשיך את חייה
מכתב שנשלח מפולין הכבושה בזמן מלחמת העולם השנייה חושף את סיפורה של אישה עגונה שהתעקשה, למרות הכל, להמשיך את חייה
בחודש אלול ת"ש, 1940, נשלח מכתב יוצא דופן מהעיר בריסק, אחד ממרכזי התורה של היהדות מזרח אירופה, אל ארץ ישראל. בעיצומו של הכיבוש הסובייטי של פולין פנה הרב שמחה זליג ריגר אל הרב צבי יהודה קוק (בנו של הרב קוק הידוע, ולימים מי שעמד בראש ישיבת 'מרכז הרב' וגוש אמונים) בבקשה יוצאת דופן. במסגרת תפקידו כממלא המקום של רב העיר – היות שהרב הרשמי הספיק לעזוב בזמן – התבקש הרב ריגר לסייע לאישה עגונה שבעלה עזב את העיר שש שנים קודם לכן ועלה לארץ ישראל.
מעטפת המכתב ששלח הרב ריגר, טביעות אצבעם של השלטונות הסובייטים והבריטיים ניכרות על המעטפה
במכתב הסביר הרב ריגר ש"מפאת חוקי מלכות" (משמע, מפאת החלטת השלטונות הסובייטים) אין באפשרות הזוג להתאחד בארץ ישראל, ועתה דורשת האישה גט מבעלה על מנת שתוכל להמשיך בחייה. שתי בעיות מרכזיות עמדו בדרכה להשגת הגט, שתי בעיות שביקש הרב ריגר עזרה מן הרב צבי יהודה קוק: ראשית, עקבותיו של הבעל אבדו משעה שהגיע לארץ ישראל ולכן יש צורך לאתרו. שנית, אמנם קיים אישור הלכתי לשליחת גט ממרחקים, אך הרשויות המקומיות עלולות לקרוע את הגט ברגע שיפתחו את המכתב כדי לבדוק את תוכנו.
מכתבו של הרב ריגר לרב צבי יהודה קוק, נשלח באלול ת"ש, הלוא היא שנת 1940
הרב ריגר, מודע לצורך בהתרות ואלתורים בזמנים דוחקים שכאלה, הציע פתרון יצירתי המתבסס על תקדים שנוסה כמה עשרות שנים קודם לכן בבריסק עצמה, בזמן מלחמת רוסיה-יפן, על ידי רב העיר חיים סולוביצ'יק – "ר' חיים מבריסק". אי שם בשנת 1868, נשלח יהודי מלטביה למאסר עולם באחד מבתי הכלא של הצאר בסיביר. תחילה הוצע שאשתו העגונה תשלח אליו כדי שתחיה לצידו "כדרך כל הארץ", אך האפשרות שאישה יהודייה תמימה תבלה בדרכים חודשים ארוכים בחברת קציני הצאר נדחתה על ידי רב העיר והוא הציע פתרון אחר: הבעל יסמיך את סופר בית הדין בעיר לחבר גט בשמו, וכך תהיה מותרת "האישה הרכה בשנים, עגונה מבעלה זה ערך י"ד שנים" לכל אדם. את אותו הרעיון הציע הרב ריגר לרב קוק. לכן, צירף למכתב נוסח מוכן, שעל הבעל לאשר ולשלוח בחזרה לסופר בית הדין של בריסק.
הנוסח המוכן של הגט כתוב בידייש
איננו יודעים האם הצליח הרב צבי יהודה קוק לאתר את הבעל בארץ ישראל, האם טרח הבעל לשלוח הסכמה לגט בשמו והאם בשל כך התחתנה האישה בשנית. כחצי שנה לאחר שליחת המכתב החלה הפלישה הגרמנית האדירה לשטחי ברית המועצות. הרב ריגר, כמו גם רוב רובה של הקהילה בבריסק, נרצח בשואה. גורלה של העגונה אינו ידוע.
הסיפור האנושי והטרגי הזה מדגים כיצד גם ברגעי השפל עמלו בני קהילה יהודית למצוא ולהמציא שלל דרכים על מנת שיוכלו לשמור על תחושת חיים נורמליים בהתאם לאמונותיהם היקרות.
טוביה פרידמן – צייד נאצים
בין הארכיונים שטופלו לאחרונה בספרייה מצוי גם הארכיון של צייד הנאצים טוביה פרידמן, המכיל שפע חומרים על פעילותו של פרידמן נגד פושעים נאצים, על מגעיו עם אישים ומוסדות ברחבי העולם, ועל מפעלו לתיעוד והשואה והנצחתה במסגרת המכון שהקים בחיפה, עיר מגוריו
במסגרת פרויקט של הספרייה הלאומית מוקלדים בימים אלו תכנים של ארכיונים רבים לצורך הנגשתם לציבור הרחב. בספרייה מצויים מאות ארכיונים של אישים, מוסדות וארגונים.
בין הארכיונים שטופלו לאחרונה מצוי גם הארכיון של צייד הנאצים טוביה פרידמן (2011-1922), המכיל שפע חומרים על פעילותו של פרידמן נגד פושעים נאצים, על מגעיו עם אישים ומוסדות ברחבי העולם, ועל מפעלו לתיעוד והשואה והנצחתה במסגרת המכון שהקים בחיפה, עיר מגוריו.
דומה שהציבור הישראלי לא שמע את שמו של טוביה פרידמן (1922-2011) בלי התואר שהוצמד לו תמיד, "צייד הנאצים". פרידמן, שהלך לעולמו בינואר 2011 והוא כמעט בן 89, נולד בעיר ראדום שבפולין. באוגוסט 1940 נשלח למחנה עבודה, נמלט ממנו ושב לראדום. באביב 1941 נכלא בגטו בעיר יחד עם שאר יהודי העיר. עד ראשית קיץ 1944 שהה טוביה פרידמן במחנות עבודה. ביוני 1944 הוא נמלט ממחנה העבודה שהוא שהה בו וניסה להצטרף לפרטיזנים, בעודו מסתתר בבית קברות. בנובמבר 1944 לכדו אותו הגרמנים והתכוונו להוציאו להורג כפרטיזן. פרידמן הצליח להרוג את שומרו ושוב לחמוק מן המוות.
הצבא הרוסי נכנס לראדום בראשית 1945. זאת הייתה הזדמנות לטוביה פרידמן לנסות לממש את שאיפתו הגדולה, לנקום בנאצים. הוא מצא דרך להתגייס למשטרה הפולנית, בזהות בדויה, וכך הגיע לעיר דנציג, כקצין חקירות פולני. פרידמן פעל במרץ ללכידת נאצים, חקר רבים ודאג להעמדתם לדין. ב-1946 החליט פרידמן להתפטר מהמשטרה הפולנית ולעשות את דרכו לארץ-ישראל.
פרידמן הגיע לווינה, שם התוודע למוסד לעלייה ב' ולפעילות של ארתור בן-נתן, שגייס אותו לפעולות חקירה ומעקב אחר נאצים. לפרידמן היה עניין מיוחד לאתר נאצים שנטלו חלק בגירוש ובהשמדה של היהודים בעיר הולדתו ראדום. הוא הצליח ללכוד את קונרד בוכמאייר, קצין אס.אס. שהתעמר ביהודי ראדום, ולאחר מכן גם את קצין האס.אס. איכרד שייגל, ששלח יהודים מראדום למחנה ההשמדה טרבלינקה. פרידמן פעל בווינה במשך שנים אחדות הוא הצליח לאתר שורה של פושעים נאציים ומביא למעצרם ובמקרים מסוימים גם למאסרם לתקופות משמעותיות. באותה תקופה הוא גם סייע לפעילות הרכש והסיכול של "ההגנה" במרכז אירופה.
ב-1952 טוביה פרידמן עלה ארצה. במשך שנים אחדות הוא ניהל סניף של "יד ושם" בחיפה, אך פוטר מעבודתו עקב רצונו לתת קדימות לאיתור נאצים ולכידתם בעוד שארגון "יד ושם" ביקש לעסוק בעיקר בזיכרון, בתיעוד ובהנצחה.
וכך, ב-1957 הקים פרידמן בעיר מושבו חיפה את "המכון לדוקומנטציה בישראל לחקר פעולות הפושעים הנאציים". עד מותו של פרידמן, הוא עסק, דרך המכון, בתיעוד, בהוצאה לאור וכן בניסיונות לאתר פושעים נאציים וללחוץ על מדינות להעמיד לדין את מי שנודע שנטלו חלק בפשעי הנאצים.
מקום מיוחד בפעילותו של פרידמן היה למאמציו להביא ללכידתו של אדולף אייכמן. פרידמן עסק בכך עוד בשנותיו בווינה, בעידודו הנמרץ של ארתור בן-נתן, כשהצליח להשיג תצלום עדכני של אייכמן. לאחר מכן היה לפרידמן תפקיד חשוב ביצירת לחץ ציבורי לעיסוק בעניין אייכמן וכן בניסיונות לאתר את מקום מחבואו. פרידמן אסף חומרים רבים על מי שהיה האחראי על ביצוע תכנית "הפתרון הסופי", ולימים מסר את החומרים למשטרת ישראל. פרידמן היה פעיל מאוד ביצירת מודעות תקשורתית לקיומו של אייכמן ולאפשרות לאתר אותו ולהביאו לדין. בתחילה הוא סבר שאייכמן נמצא בכוויית, והביא לפרסום מאמרים בעיתונות שהעלו את האפשרות הזאת. המידע היה אמנם שגוי, אבל פרידמן החל לקבל פיסות מידע. אחת מהן דיברה על כך שאייכמן נמצא בארגנטינה. המידע הגיע אליו במכתב מאת תושב ארגנטינה, גרמני יהודי למחצה בשם לותר הרמן, שנרדף בשעתו על-ידי הנאצים. לאחר מאמצים של פרידמן, ובחלוף זמן, החליט "המוסד" לטפל במידע שהגיע דרך לותר הרמן. הפרטים התגלו כמדויקים ותרמו לפסיפס שהחל להצטייר בפני אנשי המודיעין הישראליים, שבסופו של דבר לכדו את אייכמן בארגנטינה.
אמנם עיקר פעולותיו של טוביה פרידמן ללכידה של נאצים ולהעמדתם לדין היו בשנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, בעת שהיה בווינה ועבד עם ארתור בן-נתן, עם "המוסד לעלייה ב'", עם "ההגנה" ועם צייד הנאצים שמעון ויזנטל, אך פרידמן דאג כל ימיו שהציבור בארץ ובעולם יהיה מודע לאפשרות ולצורך החיוני לפעול מעשית נגד פושעים נאציים שיש סיכוי לאתרם ולהעמידם לדין.
טוביה פרידמן כתב אוטוביוגרפיה, "הצייד", שתורגמה לחמש שפות. הוא מסר את ארכיונו הענף למשמרת נצח בספרייה הלאומית בירושלים, שאיתה ועם מנהליה עמד בקשר במשך השנים. פרידמן אף הרצה בספרייה הלאומית על סיפורו האישי בשואה ועל עבודתו כלוכד נאצים. ארכיונו העשיר בחומרים, כולל בין השאר אינדקס של פושעים נאצים, חומרים רבים על אדולף אייכמן, שפע קטעי עיתונות מהארץ ומהעולם והתכתבות עשירה ומגוונת של פרידמן עם אישי ציבור ישראליים ועם דמויות חשובות בעולם. הארכיון משקף את המידה שבה הוא הקדיש את עצמו לעניין האחד שהיה בעיניו החשוב מכל: לכידתם של פושעים נאציים כל עוד הם עדיין מתהלכים חופשיים בעולם.
טוביה פרידמן כותב לשר הביטחון פרס על יוזף מנגלה (1974)
צילום של גיליונו האישי של אייכמן באס.אס.
צילום מתוך תיקו האישי של אייכמן (1937)
צילום של סיכום תחנות בשירותו של אייכמן באס.אס.
צילום של שאלון פרטים אישיים של אייכמן, בחתימת ידו, ב-SD
צילום של עדות ביוגרפית של אייכמן, בכתב ידו, 1937
צילום של עדות ביוגרפית של אייכמן, בכתב ידו ובחתימתו (עמוד שני), 1937
צילום של אישור דרגתו של אייכמן ב-אס.אס., 1940
אייכמן בחצר הכלא בישראל
טוביה פרידמן מבקש להעביר מכתב לאייכמן היושב בכלא בישראל
טוביה פרידמן מאשר קבלת מכתב מאייכמן היושב בכלא בישראל
שולחן התביעה במהלך משפט אייכמן בירושלים
גולדה מאיר מאזינה לאחד הדיונים במשפט אייכמן בירושלים
נציב שרות בתי הסוהר כותב לפרידמן: אייכמן מסרב להוסיף מידע
סרווציוס, פרקליטו של אייכמן, כותב לפרידמן (עמוד 1)
סרווציוס, פרקליטו של אייכמן, כותב לפרידמן (עמוד 2)
סרווציוס, פרקליטו של אייכמן, כותב לפרידמן (תרגום לאנגלית, עמוד 1)
סרווציוס, פרקליטו של אייכמן, כותב לפרידמן (תרגום לאנגלית, עמוד 2)
טוביה פרידמן כותב לשר הביטחון פרס על יוזף מנגלה (1974)
עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות
סיפורה של קבוצת נשים שמחאתן העלתה למודעות העולמית את מצבם של מסורבי העלייה בתקופת המלחמה הקרה וחוללה שינוי
הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
אורות האולם הראשי במרכז התרבות סאלה וילפריד-פלטייה שבמונטריאול עומעמו, ורחשי הקהל הלכו ודממו. זה לא היה עוד מופע רגיל. בעלי הכרטיסים עמדו לחזות במחזה נדיר – מופע מחול של בלט בולשוי בן 200 השנים בעיר מערבית גדולה, בתקופת המלחמה הקרה. אך בדיוק בשיא ההתרגשות, כשהמסך סוף כל סוף הורם, משהו קרה. עשרות אנשים שישבו בשורות הראשונות קמו ממקומם והחלו לצעוד אל עבר דלת היציאה. הרקדנים על הבמה ומרבית הקהל צפו בנעשה בתדהמה. אחרי שכולם יצאו, רק אדם אחד נותר לעמוד בקדמת האולם, שהייתה עכשיו ריקה כמעט לגמרי. הוא לבש מדי אסיר מפוספסים.
התאריך היה ב-17 ביוני, 1974.
מחאת נשות "קבוצת ה-35" ובני זוגן בהופעה של בלט בולשוי, במרכז התרבות סאלה וילפריד-פלטייה שבמונטריאול, 1974. המפגינים יצאו בהפגנתיות בעת הרמת המסך. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
פעולת המחאה החריגה הייתה חלק מתנועה היסטורית, שמאחוריה עמדה "קבוצת ה-35", או בשמה הרשמי – "מאבק הנשים למען יהדות ברית המועצות". שמה של הקבוצה, שהוקמה במאי 1971 בלונדון, נבחר בהשראת המקרה של רייזה פלטניק, יהודייה בת 35 שנעצרה ונכלאה בכלא מבודד חמישה חודשים קודם לכן באודסה שבאוקראינה, בברית המועצות. פלטניק הואשמה ב-"הפצת חומרים משמיצים על אודות המדינה", ואף – שומו שמיים – העזה לבקש אשרה כדי לעלות לישראל. נאסר עליה ליצור כל קשר עם עורך דין או עם הוריה. את הקמת הקבוצה הגה יצחק רגר, נציגה בלונדון של "נתיב", לשכת הקשר של ממשלת ישראל, שעמדה בשעתו בראש קמפיין בינלאומי למען יהדות ברית המועצות.
למשמע דבר מעצרה של רייזה פלטניק, קבוצה של 35 נשים בריטיות, רובן בסביבות גיל 35, נאספו מחוץ לקונסוליה הסובייטית בלונדון, לבושות בשחור, נושאות שלטים הקוראים לשחרורה של פלטניק. "לקראת ערב הוחלט שנישן ברחוב, דבר שלא נעשה מאז הסופרג'יסטיות", מספרת זלדה האריס, אחת ממייסדות הקבוצה.
הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
רק כתריסר נשים ישנו באותו לילה ברחוב, אך היה זה מספיק כדי למשוך את תשומת ליבם של העוברים ושבים, ששרקו ונופפו לעברן. "נהגי מוניות עצרו ושאלו אותנו 'רוצות סיגריה, בנות?'", משחזרת האריס. "קמנו בשעה שש בבוקר, גם ככה כמעט לא ישנו, מולנו היה מלון מפונפן מאוד. נכנסו פנימה, הייתה דממה… הלכנו ישירות לשירותי הנשים. דמיינו לעצמכם 13 נשים בשמלות שחורות, נראות מעט מוזנחות… היינו צריכות לשטוף את עצמנו ולהשתמש בשירותים. המנהל נכנס ושאל 'מי אתן? מה אתן עושות?!'" התקשורת התלהבה מהתרגיל.
תוך כמה שעות לקבוצת ה-35 נודע מדיפלומט ישראלי שפלטניק, ספרנית שקטה שהפכה לאסירה פוליטית, הועברה סוף-סוף לתא רגיל בכלא. המחאה הקטנה חוללה שינוי. שבוע אחר כך אלף נשים בשחור מכל רחבי בריטניה צעדו לאורך דרך וייטהול שבמרכז לונדון אל עבר משרד החוץ. "באותו רגע ידענו שיש לנו תנועה", מספרת האריס.
הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
הקבוצה נאבקה למען אסירי מצפון ומסורבי עלייה – יהודים מברית המועצות שלא הורשו לעלות לארץ משיקולים פוליטיים, ונעצרו כשביקשו לקבל אשרת יציאה – ובהם דמויות מוכרות כמו אדוארד קוזנצוב, סילווה זלמנסון, אידה נודל, נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין. תוך שנים ספורות לקבוצת ה-35 היו שלוחות בתשע מדינות שונות באירופה ובאמריקה.
חברותיה התמקדו בסמלים של עוצמה ויוקרה סובייטית, ומעטים הסמלים שיכלו להתחרות ביוקרה של בלט בולשוי המפורסם, שנדד מעיר לעיר בעולם במטרה לקדם את האומנות והתרבות הסובייטית והרוסית. הרקדנים בלהקת הבלט זכו לליווי צמוד של אנשי הקג"ב, שנועד להגן עליהם מכל איום אפשרי, אך גם למנוע כל אפשרות של עריקה למערב. חרף הפיקוח ההדוק, הרקדן הצעיר מיכאיל ברישניקוב (שלימים התפרסם מאוד) הצליח לחמוק מבין ידיהם בטורונטו, כמה ימים בלבד אחרי אותה פעולת מחאה בהופעה במונטריאול. ברישניקוב ביקש וקיבל מקלט מדיני בקנדה.
פחות משבועיים אחר כך, בלונדון, חברות קבוצת ה-35 מחו שוב מחוץ להופעה של הבולשוי. "אנשים ממש קרעו את הכרטיסים וזרקו אותם מחלונות המכוניות", מספרת זלדה האריס. בתוך האולם שוחררו לחופשי עכברים לבנים, שהתרוצצו בין הכיסאות בקהל. על הבמה הושלכו מסמרים. האריס מדגישה שקבוצה ה-35 נמנעה מכל צורה של אלימות ומשייכת את הפעולות האלה לקבוצות ימניות קיצוניות, שגם מחו נגד היחס ליהודי ברית המועצות.
לדברי השבועון סנטינל, אחרי ש"רק בודדים" מהמפגינים נעצרו, השגריר הסובייטי דרש שינקטו יד קשה יותר נגד הקבוצה, ואיים לקצר את הביקור אם שלום הרקדנים לא יובטח. משרד החוץ הבריטי הבהיר בתגובה כי "…אנו מצרים על ההפגנות מכיוון שאנו מעוניינים שהבולשוי ינחל הצלחה".
ואכן, פעולותיה של קבוצת ה-35 לא תמיד זכו לתמיכה רחבה במדינות המוצא של חברותיה. ברברה אוברמן, אחת מהחברות הבולטות בארגון, ניסתה להעלות על סדר היום את מצבם העגום של יהודי ברית המועצות בפגישה של ועד שליחי הקהילות (Board of Deputies of British Jews), ואמרה לג'רוזלם פוסט ב-2007: "תגובתם הייתה מנומסת כמיטב המסורת הבריטית, אך בין השורות נרמז שאני רק עקרת בית יהודייה שלא יודעת כלום, לא שאני לא בעמדה לפעול ועליי לחזור הביתה ולעסוק בנושאים הולמים יותר".
חוסר התמיכה לא הרתיעה את חברות קבוצת ה-35. להפך. הן ביקשו לעורר הלם בפעולותיהן כדי למשוך את התקשורת ואת תשומת הלב הציבורית. כיוון שהן היו מעטות מכדי לארגן עצרות ענק, דרכיהן הייחודיות הן שהובילו אותן לא אחת לאור הזרקורים. הקבוצה הושפעה מאוד מהתנועה לשחרור נשים, שהייתה בשיאה באותה עת, והיא הציגה באור אירוני סטיגמות מסורתיות שונות סביב תפקידן של נשים, ובמיוחד עקרות בית, בחברה המערבית. האריס מתארת את הגישה הרווחת של המפגינות: "עדיף להיראות כמו אישה, ולא כמו גבר. אם את יוצאת החוצה, התאפרי וחייכי".
פעולת מחאה של קבוצת ה-35 שקראה לשחרורם של אסירי ציון בכיכר פיליפס במונטריאול. לעוברים ושבים הוצעו ארוחות אופייניות למחנה עבודה סובייטי, 1976. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
בחלק מההפגנות לעוברים ושבים הוצע לטעום מארוחה אופיינית שהוגשה לאסירים במחנה עבודה סובייטי:
ארוחת בוקר:
400 גרם לחם שחור
כוס מים
30 גרם הרינג
ארוחת צהריים:
2/3 כוס מרק
כרוב מבושל
1/2 תפוח אדמה
ארוחת ערב:
85 גרם תפוח אדמה או כוס של כרוב לא מבושל
באפריל 1972 המדען היהודי הסובייטי סרגיי גורביץ פוטר מעבודתו ואולץ לעבוד כמנקה במעבדה. כמו פלטניק, גם הוא ביקש לקבל אשרת יציאה כדי לעלות לישראל. בתגובה, קבוצת ה-35 מיהרה להודיע שרחוב בייזווטר, מקום משכנה של השגרירות הסובייטית בלונדון, יהיה "נקי במיוחד" ביום שלישי הקרוב. באותו יום גדוד של עקרות בית נושאות מטאטאים התמקם מחוץ לשגרירות והחל לטאטא את הרחוב, לאות סולידריות עם גורביץ ויהודים נוספים שסבלו מהתנכלות דומה.
"רחוב בייזווטר יהיה נקי במיוחד ביום שלישי הבא" הודיעה קבוצת ה-35 על פעולת מחאה יוצאת דופן לאור ההתנכלות למדען היהודי הסובייטי. אוסף אלי ולק, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
במקרה אחר, חברות קבוצת ה-35 שכרו תיש והוליכו אותו במורד רחוב בונד, כשהן לובשות מדי אסירות ונושאות תגי שם של מסורבי עלייה. התיש, שהצליח להשתחרר תוך זמן קצר ולהימלט, היה אמור לסמל את היחס ליהודי ברית המועצות – בעיני רבים, הם נתפסו כשעיר לעזאזל במלחמה הקרה בין שתי מעצמות העל באותה עת.
הפגנה של קבוצת ה-35 למען אסירי ציון בברית המועצות, שנערכה במונטריאול, 1976. צלם: ביל ברנן. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
בשלב זה הרשויות הבריטיות כבר פקחו עין מקרוב על הקבוצה. האריס מספרת על הפגנה שבה נדרשה ללבוש חליפת לאריה מכף רגל ועד ראש, כדי למחות נגד העובדה שקבוצת הרוגבי הבריטית, שכינויה "האריות", עמדה להתמודד מול ברית המועצות. "פתאום הבלש הממונה נצמד אליי ואמר 'אני יודע שזו את, זלדה' ועניתי 'איך לעזאזל אתה יודע שזו אני?' אז הוא אמר 'כי אני יודע מה הגובה שלך, מה מידת הנעליים שלך, איך נשמע קולך'. הם ידעו הכול! היו להם תיקים על כל אחת מאיתנו".
טקטיקה נוספת הייתה גיוס מפורסמים ודמויות ציבוריות בולטות למען המטרה, כמו למשל השחקניות אינגריד ברגמן, ג'יין פונדה והיילי מילס, ופילוסופים כמו ברטראנד ראסל וז'אן-פול סארטר. השתתפותו של האינטלקטואל הצרפתי נחשבה להישג חשוב במיוחד, שכן סארטר התבטא בעבר בעד הסובייטים, ולתמיכה של דמות בעלת השפעה כמותו הייתה חשיבות גדולה בקרב חוגי השמאל.
חברות הקבוצה גם דאגו לשמור על קשר רציף עם האסירים ומסורבי העלייה שנותרו בברית המועצות, הן בשיחות טלפון והן בביקורים. הן גם שמרו על קשר עם משפחות האסירים, הציעו להן תמיכה ומידע לגבי מצבם של קרוביהן הכלואים, ושלחו ברכות לימי ההולדת והחגים, ספרים, סידורים, מצות ומתנות נוספות.
הקבוצה ארגנה קמפיינים תחת הסיסמה "אמץ אסיר", שבמסגרתם חברות הקבוצה, בני משפחה ופוליטיקאים שהיו מעוניינים לעזור "אימצו" אסיר ספציפי ושמרו על קשר איתו. היוזמות האלה אפשרו לקבוצה לאסוף מודיעין עדכני על מצב האסירים ומסורבי העלייה, ובמקרים רבים המידע הועבר בהמשך ל"נתיב".
היום, הפעילות של קבוצת ה-35 נחשבת לגורם מכריע בהעלאת המודעות למצוקה של יהודי ברית המועצות. לעתים קרובות, אותה מודעות ציבורית תורגמה ללחץ פוליטי, שהסתיים במקרים רבים בשחרורם של אסירים ומסורבי עלייה.
רייזה פלטניק, הספרנית שמעצרה הוביל להקמת התנועה, שוחררה לבסוף בדצמבר 1972, אחרי שהות של שנתיים בכלא. היא הורשתה לעלות מיד לישראל, והועסקה בספרייה הלאומית. לדברי ליזטה אמיר, ספרנית ותיקה, וריני גולדשמידט, המנהלת את קטלוג השפות הזרות בספרייה, פלטניק הייתה אישה מרשימה ונחושה, שמעולם לא חששה להביע את דעתה וזכתה לכבוד רב בשל אומץ ליבה ומאבקה המוצלח לעלות ארצה.
ב-1987, רוב מסורבי העלייה הנותרים הורשו לעזוב את ברית המועצות, כחלק ממדיניות הגלאסנוסט (פתיחות) והפרסטרויקה (בנייה מחדש) של מיכאיל גורבצ'וב. כל ההגבלות על העלייה לישראל הוסרו עם התפרקות ברית המועצות ב-1991.
