כשבוע וחצי לפני פרוץ המלחמה פנה אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, אל חייליו המגויסים בעלון הפיקוד "קריאת קרב". הוא חתם את פנייתו במילים האלה:
"מאחורי גבכם – בית אהוב, משפחות, מדינה צעירה. האויב מנסה זה עשרים שנה להחניק את כל אלה, לגזול מהם אוויר לנשימה. לסגור עליהם את מרחב האופק, את המוצא לים, את הקשר עם העולם. צה"ל הפר את המזימה הזו עד עתה – והוא ימשיך להפר אותה.
צה"ל יבטיח היום – כמו שהבטיח בעבר וכמו שיבטיח לעולם ועד – כי רחב יהיה אופק אדמתנו, כי חופשי יהיה עמנו, כי רם וצלול יהיה אוויר נשימתנו, כי שלום ישרור בגבולנו, כי פתוחים יהיו ימינו במערב, במזרח ובדרום, כי בשקט ובשלווה נבנה את חיינו, נגדל את ילדינו, נחרוש את שדותינו – ונקצור את פריים.
רוח זו, שנסכה ביטחון בתחושת האין-ברירה הפרטית והלאומית בתקופת ההמתנה ואי-הוודאות, כורכת את לקחי העבר עם תקוות גדולות לעתיד – בשם הצדק הטבעי וההיסטורי. רוח זו עתידה לנשב גם בדפי הקרב של ימי הלחימה הקשים, על החוויות המפעימות שבהם: "ניצחון הלב, השאיפות הכמוסות של כל עם ואדם – ניצחון הצדק ההיסטורי"."
האלוף עוזי נרקיס היה בעל תודעה היסטורית וחינוכית מפותחת, איש ספר המכיר בערכה של המילה הכתובה ובכוח השפעתה. לשם כתיבת פקודות היום ופרסומן בדפי הקרב הפיקודיים, הוא גייס למילואים עוד בתקופת ההמתנה את הסופר משה שמיר, שידיו רב לו בעיצוב דמות הצבר הלוחם בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה. לצד שמר פעל הפזמונאי דידי מנוסי, גם הוא יוצא הפלמ"ח כשמיר וכנרקיס (וכמותם גם מפקדי החטיבות שפעלו בפיקוד: אליעזר אמיתי – המפקד החטיבה הירושלמית, אורי בן-אורי – מפקד חטיבת השריון הראל, ואחריהם גם מוטה גור – מפקד חטיבת הצנחנים). חבר קבוע אחר בצוות היה הקריקטוריסט דוש. דפי הקרב היו קבצים ספרותיים ברמה גבוהה, ורבים מהקטעים המקוריים שפורסמו בהם ראו אור בשנית במסגרות שונות לאחר המלחמה.
"היום ירושלים משתחררת". דף קרב שיצא ביומה השני למלחמה, השישי ביוני 1967
ביום הראשון למלחמה שינה עלון הפיקוד את אופיו מימי הכוננות. לא עוד עיתון קל לשעות הפנאי אלא הבמה המרכזית עבור מפקד החזית – אלוף פיקוד המרכז – לפנייה יומיומית ישירה ותמציתית אל חייליו בסערת הקרבות. הדפים קצרים מקודמיהם, והם ממוקדים – בצורתם ובתוכנם – בעיקר בהנעת הלוחמים אל פני המלחמה. המסרים, המשלבים ברגישות רבה בין התלהבות למתינות, ממריאים איתם על משק כנפי ההיסטוריה ונוחתם עימם אל שדה הקרב ומוראותיו.
בחמשת ימי הלחימה יצא הדף לאור מדי יום (ככל הנראה בשעות אחר הצהריים), ובראשו דברי האלוף נרקיס אל חייליו, דברים העוסקים בעביר ובעתיד כאחד, סוקרים את הישגי היום בחזית ומסמנים את היעדים הבאים. ביום השני למלחמה כבר מבשר המפקד על שחרור רובה של ירושלים: "היום ירושלים משתחררת", ומכשיר את הלבבות לשחרור העיר העתיקה ביום המחרת: "חיילי יחידותינו ניצבים היום בלב הארץ, בלב האומה, בלב ההיסטוריה". ביום השלישי עם שחרור הרב הבית והעיר העתיקה, הוא מבשר להם על "גאולת ירושלים" ומציב את ארץ בנימין כיעד הבא: "נגאלות גם ערי נביאינו". ביום האחרון לקרבות הפיקוד מסכם אותם המפקד, מונה את ערי יהודה ששוחררו ועורך את חשבונן ההיסטורי והאקטואלי: "שערי יריחו הוקפו, חומתה נפלה והעיר בידינו. חיילי ישראל חונים על כל מעברות הירדן. מערת-המכפלה וקבר רחל גם הם בידי בניהם של אברהם, יצחק ויעקב".
"הלב היהודי מצדיע לכותל המערבי", דף קרב שיצא ביומה הרביעי של המלחמה, השמיני ביוני 1967
הקריקטורות של דוש הלמו ברוחן את מסריו של המפקד והשלימו אותם: מכוננות סבלנית אל יציאה נחושה לקרב, משם אל הניצחון המופלא ולבסוף אל דפי ההיסטוריה.
אולם, לא רק מאורעות התנ"ך האירו את מלחמת ששת הימים באור בוהק, היו זיכרונות קרובים יותר: זיכרונות מלחמת העצמאות בחזית פיקוד המרכז צפו ועלו לפני עוזי נרקיס ומפקדי הכוחות כפצע פתוח. הקרבות על העיר ועל הדרך אליה בשנת תש"ח היו עקובים מדם, ורבים מהמשלטים, בהם לטרון ונבי סמואל, נותרו בסוף המלחמה מעבר לגבול. כך גם העיר העתיקה וגוש עציון שנפלו בידי הלגיון, וכן הר הצופים, נווה יעקב ועטרות שבצפון העיר. השיבה המפתיעה אל מחוזות חפץ אלה כצבא מנצח משתקפת מדפי הקרב כסגירת מעגל היסטורית: "היום מוחק צה"ל כתם שהוטבע במפת ארצנו לפני 20 שנה". כזה הוא, למשל, הדיווח על שירת "האמיני יום יבוא" בטור המשוריין של חטיבת הראל (ממשיכתה של חטיבת הפלמ"ח שלחמה על הדרך לירושלים בתש"ח) בדרכו לקרב בלטרון, וכן הסיכום שלאחריו: "חשבון ארוך ומכאיב, שנפרע עתה עד הפרוטה האחרונה… האם הגיעו זו הפעם אל קצו?"
"לאחר גאולת ירושלים". דף קרבי שיצא ביומה השלישי למלחמה, השביעי ביוני 1967
חזית פיקוד המרכז התייחדה בכך שקו החזית שלה עבר בתוך שכונות המגורים בירושלים: "הבית צועד על ידך חיילי, הבית הוא כאן". הצבא פעל ברקמה אנושית אחת יחד עם האוכלוסייה ושאב ממנה תעצומות נפש: "ירושלים של ברזל". גם מטה הפיקוד עלה ביום השני למלחמה לירושלים והתמקם במרתף בנייני האומה. הכוח הלוחם האורגני של הפיקוד היה החטיבה הירושלמית, שחייליה ומפקדיה היו ברובם בני העיר וחיו בה עם משפחותיהם: "כמעט קשר עין בין מערך הגדודים ובין הכביסה המתנופפת על מרפסת ביתם". תודעת העיר החצויה היתה עבור תושבי ירושלים תזכורת מתמדת לאבדן העיר העתיקה, במיוחד הכותל המערבי, ולפער שבין היותה עיר הבירה, הגדולה והוותיקה בערי ישראל שהיא גם סמל לאומי היסטורי ותודעתי, לבין מציאות החיים בתנאי ספר. משפרצו הקרבות בירושלים הם ניטשו במחוז כיסופים שאין שני לו, ובד בבד גם ביישוב אזרחי גדול ושוקק חיים: "הן רק אתמול בער הגבול סמוך לחלוני וכבר אין איש המאמין שזה היה אתמול".
שבוע לאחר סוף המלחמה, בפקודת היום לסיכום הקרבות, סיכום עוזי נרקיס את תוצאותיה במילים הזורעות אור על הדברים הנרגשים שנכתבו בדף הקרב עם פריצת הקו העירוני, ביום הלחימה הראשון: "הקרב הסתיים, אף כי לא תמה עוד המלחמה אשר הכריזו עלינו אויבינו מיום שקמה עצמאות ישראל. שוב נתן עמנו את היקר מכל – את מיטב בניו, אך גדול הניצחון וגדול השכר: ארץ-ישראל כולה שלנו, מגבול ארץ היאור ועד רמת הגולן והחרמון. חיילים ומפקדים – חזקו ואמצו".
דפי קרב אלה חשפו את עולמו הפנימי של המפקד לפני לוחמיו הנתונים מחד גיסא בסערת הקרבות ותחת הרושם הקשה של האבדות הרבות, ומאידך גיסא בהתרוממות רוח לנוכח הישגי מלחמת הבזק אשר סחפה את העם כולו ואת צה"ל אתו. זוהי מלאכת מחשבת מופתית של פיקוד על צבא-עם הנלחם על חייו וכבודו. מקץ חמישים שנה היא פותחת למעיין בה צוהר אל המנהיגות שהניעה את חיילי פיקוד המרכז לשורת ההישגים שנחרטו בדפי ההיסטוריה.
זירת מערכת סיני ביומה השני של המלחמה, השישי ביוני 1967
