השנה היא 1928, ליל סדר שלו בבית משפחתו של זיגפריד מאייר שבטרויכטלינגן, ראש הקהילה היהודית הקטנה שבעיירה. המשפחה מסובה לשולחן החג העשיר, כשבמרכזו מונחת קערת סדר מרהיבה ומעוטרת, גאוות המשפחה. כ-14 שנים מאוחר יותר הקערה הזו, יחד עם כל רכושם של בני משפחת מאייר, תושמד או תילקח כחלק ממסע ההרס והביזה של חיילי הרייך השלישי, ואיתה מאות שנות היסטוריה ופולקלור יהודים.
***
עליית הנאצים לשלטון הביאה לחורבן הקהילות היהודיות בגרמניה, אך במקומות יישוב רבים במדינה התפוררו ונעלמו קהילות עתיקות כבר קודם לכן, כתוצאה מתהליכים טבעיים של עיור והגירה. כבר אז, עוד בטרם עלה הרייך השלישי לשלטון, החליט איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה [Verbandes Bayerischer Israelitischer Gemeinden] ליזום משלחת תיעוד של הקהילות הוותיקות בדרום גרמניה, בראשות חוקר האמנות תיאודור הרבורגר, שפעלה באזור בשנים 1926-1932.
במשך שש שנים חרש הרבורגר את אזור בוואריה ותיעד במצלמתו בתי כנסת, אוספים פרטיים של משפחות יהודיות ובתי עלמין יהודים, כשהוא נותן דגש מיוחד ליודאיקה. הצילומים של הרבורגר השתמרו בצורת נגטיבים מזכוכית, ואת התמונות שפיתח הדביק על גבי כרטסות מיוחדות, בהן תיעד בקצרה את מה שצילם. במקביל תיעד בהרחבה את מה שראה בכתב צפוף על גבי פתקאות קטנות.
לא ברור מהיכן בדיוק השכלתו הפורמלית של הרבורגר בתחום האומנות, הוא מציין כמה אוניברסיטאות בהן למד ביניהן במינכן, בז'נבה ובברלין. אבל כך או כך – ההערות, המאמרים וההרצאות שלו מספקים עדות מקיפה לידיעותיו באמנות ובתולדות האמנות, כמו גם בהיסטוריה היהודית והכללית. מרשימותיו עולה כי היה לו ידע מעמיק בעברית ובמקורות יהודיים; החיבורים וההרצאות שלו בגרמניה, ומאוחר יותר בישראל, מעידים על תודעה יהודית עמוקה.
שנה לאחר סיום פעילותה של המשלחת עלו הנאצים לשלטון. בתי כנסת רבים בגרמניה נשרפו בליל הבדולח, תכולתם אבדה, וחלק ניכר מהיודאיקה הוחרם, עוד הרבה לפני השמדתם השיטתית של היהודים.
מפעל התיעוד של הרבורגר מספק לנו הצצה אחרונה לעולם הולך ונעלם. למרות שיותר מ-70 אחוז מהחפצים שצולמו ותוארו על ידי הרבורגר הושמדו או אבדו במהלך השואה, רשימותיו ותצלומיו מספקים לנו סקירה מדויקת של שלוש מאות שנים של חיים יהודיים בקהילות הכפריות של בוואריה, ובשנים האחרונות נעשה שימוש רב בתמונותיו לאיתור וזיהוי יודאיקה שנבזזה על ידי הנאצים.
מיד לאחר עליית הנאצים עזב הרבורגר את גרמניה, לקח עמו את התיעוד שיצר ועלה ארצה. יחד עם אשתו, מרים, הקימו פנסיון בעיר טבריה, ממנו התפרנסו. בסופו של דבר, כמו משפחות ייקיות אחרות, דוגמת שטראוס וזוגלובק, התיישבו בנהריה, שם נפטר ב-1949. לזוג לא היו ילדים, וארכיונם הופקד בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, שהוא היום חלק מהספרייה הלאומית. הנגטיבים הכבדים והשבירים שמורים אצלנו היום וניתן לעיין בחלקם מבניין הספרייה ותצלומיו של הרבורגר כיכבו מאז בעשרות תערוכות, בעיקר בגרמניה.
בניגוד למרבית היודאיקה שהרבורגר תיעד מתוך בתי הכנסת, את קערות הסדר שהוא צילם הוא מצא בביתם של בני הקהילה היהודית. הרבורגר תיעד עשרות קערות סדר בבתים פרטיים ברחבי בוואריה, חלקן עברו בתוך המשפחה מדור לדור, וחלקן נאצרו בידי אספנים פרטיים חשובים. קערות הסדר שימשו אז, וכך גם היום, כ-CENTER PIECE (אובייקט קישוטי מרכזי) של שולחן הסדר, ונותנים לנו מושג חשוב לגבי מה שעמד במרכז סדר חג הפסח של יהודי גרמניה במאות ה-18 וה-19.
קערות הסדר השתנו מאוד לאורך הדורות ובכל זאת האסתטיקה והיופי שלהן יוצאי דופן.
בניגוד לקערות הסדר בימינו, שכוללות מראש כבר גומות, ואפילו קעריות ייעודיות עבור המאכלים הסמליים של הסדר, כגון הזרוע, הביצה והחרוסת, שמיקומם משתנה בהתאם למנהג, הקערות המוקדמות של יהודי דרום גרמניה לא כללו קעריות מובנות מסוג זה, וגם אין בהן אזכור למיקום המאכלים שהונחו עליהם. הדגש בקערות הסדר ההן היה על האיורים ועל הטקסטים הרקועים בהן, ולא על המאכלים שהסתירו אותם, כמו שאפשר לראות בדוגמאות הללו לקערות סדר יוצאות דופן מתוך האוסף של הרבורגר, שכולן צולמו בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים:
קערת סדר משנת 1807, מהאוסף הפרטי של מקס זיידל, מינכן:
לקערות הסדר אין מקור הלכתי ברור, וודאי שאין הנחיות הנוגעות לצורה או למוטיבים שיופיעו בהן. אף על פי כן, הקערות שמוכרות לנו הן עגולות. הסידור המעגלי, והבדלי הגובה בתוך הקערה, מאפשרים לשלב טקסטים שונים על גבי הקערה, חלקם קשורים לנוסח ההגדה, ואחרים הקדשות אישיות יותר.
קערה זו יחסית פשוטה מבחינת איורים. היא עשויה בדיל, כמו מרבית הקערות שתיעד הרבורגר, והכיתוב והעיטור נעשו בטכניקה של ריקוע. במסגרת החיצונית מופיעים סימני הסדר – 'קדש ורחץ' וכו', שבשל מגבלת מקום נפרשים על פני שני מעגלים. הכתובת הפנימית מציינת את שם הבעלים, תוך התייחסות לשני בני הזוג, ותאריך היצירה: "איצק. גיטל. נעשה בשנת תקס"ז לפ"ק [1807]". בלב הקערה מופיע הטלה, העיטור היחיד שאינו טקסט או מוטיב צמחי. הטלה מסמן את חודש ניסן בגלגל המזלות, את עם ישראל ככבשה בין שבעים הזאבים של אומות העולם, אך בעיקר מבטא את השה של קורבן הפסח.
בחיפוש שערכנו לא הצלחנו למצוא מה עלה בגורלו של זיידל.
קערת סדר משנת 1754, מהאוסף הפרטי של ד"ר וילהלם פייבלמן, מינכן:
הריקוע בקערה זו עשיר יותר בפרטים. נוסף על עיטורים רבים, גאומטריים וצמחיים, היא כוללת טקסטים רבים ומעניינים, שייתכן ונוצרו בשלבים שונים.
לדוגמה, בעוד בחלק המוגבה של הקערה מצוין שהיא נוצרה בשנת תקי"ד (1754); בהקדשת הבעלות של בני הזוג מאיר בר שלמה ז"ל סג"ל מאוריבך (שהרבורגר זיהה כ-Oderbach) ואשתו תמרה בת כהר"ר (כבוד הרב רבינו) אהרן שליט מקויה, מופיע תאריך של השנה הבאה, תקט"ו, וניתן לשער שההקדשה נוספה מאוחר יותר.
סימני הסדר מופיעים בחלק הפנימי של החלק המוגבה של הקערה, ובצד החיצוני מובא באיורים השיר "חד גדיא". האבא מאוייר כיושב בסמוך לשולחן ומעשן מקטרת, ואת הגדי הוא קונה לא ב-'תרי זוזי' אלא במקבילה המקומית: ב' פשיטום – שני מטבעות פשוטים, בעלי הערך הנמוך ביותר.
ה'מים' מופיעים בדמות באר בת הזמן, ומלאך המוות מקבל ביטוי לוציפרי למדי. הבאת דמויות אנושיות בפריט שמשמש בהקשר דתי אינה מובנת מאליה, אך הצורך לבטא את דמותו של הקדוש ברוך הוא (או: 'שמים', כפי שמופיע בכיתוב הנלווה) הציב אתגר גדול אף יותר. הפתרון היה מעין שמש, ממנה יוצאים ששה שופרות, בתוספת יד אוחזת חרב, ששלוחה אל עבר מלאך המוות. הסידור המעגלי מדגיש את המחזוריות המבוטאת בשיר, ובמרכז הקערה מופיע שוב טלה, ולא גדי, ובכדי להסיר ספק לגבי הרמיזה, מופיעות מתחתיו שתי אותיות: ק"פ – קורבן פסח.
כשה הנרדף על ידי זאבים, ד"ר וילהלם פייבלמן לא הצליח לצאת מגרמניה. ב-19 בינואר 1942 נפטרה אשתו. עשרה ימים לאחר מכן התאבד, באמצעות נטילת כדורי שינה. בן 81 היה במותו. לא ידוע לנו להיכן התגלגלה הקערה והאם היא נותרה כדי לספר את סיפור המשפחה.
קערת סדר משנת 1719, מהאוסף הפרטי של זיגפריד מאייר, טרויכטלינגן:
טרויכטלינגן היא דוגמה לחשיבות המשלחת של הרבורגר. במשך מאות שנים היא הייתה אחת הקהילות המרכזיות בבוואריה, ובשנת 1837 כ-20 אחוז מבני המקום היו יהודים. עם זאת, ב-1925, שלוש שנים לפני הביקור של המשלחת, היו בה רק כמאה יהודים, והרבורגר תיעד בשקידה כל מה שמצא. קערת הסדר שימשה אמנם בבית פרטי, אך המוטיבים בה דומים יותר לפריטים המצויים בבתי כנסת, כגון טסים של ספר תורה ופרוכות של ארון קודש. בחלק המוגבה מופיעים שוב סימני הסדר, אך בחלק הפנימי העיטור הוא לא של טלה, אלא של שני אריות ומעליהם כתר. כל אחד מהאריות אוחז משהו בידו. הרבורגר זיהה את החפץ המעוגל כמצה, ואת השני כמרור. במרכז, בתוך עיטור צמחי, מופיעות שלוש אותיות: ה ע ט, שגם הרבורגר התקשה בפענוחן. עם זאת, הפתקים שהרבורגר כתב, ובהן תיעד את ביקורו בטרויכטלינגן, מכוונים אותנו לפתרון. ברישומים שלו מצוין שבצד האחורי של הקערה מצוין תאריך היצירה שלה – 1719 – מה שמאפשר להציע שהכיתוב במרכז הוא שיבוש של המקבילה בלוח השנה העברי – תע"ט, שכנראה נעשה על ידי אומן נוצרי.
מהעיתונות היהודית בגרמניה אנו למדים שזיגפריד מאייר, שעמד בראש הקהילה במשך 22 שנה, נפטר בשנת 1937, והשאיר אחריו את אשתו מינה. בדיווח של ראש העיר לשלטונות הנאצים לאחר ליל הבדולח, היא מופיעה כאחת היהודיות האחרונות בעיר. לא ידוע מה עלה בגורלה של אשתו. כמו במקרה של פייבלמן, לא ברור היכן הקערה.
קערת סדר מהאוסף הפרטי של ד"ר בנדיקט נוסבאום, מינכן:
קערה זו, שבמקור הייתה של אדם בשם אהרן בר אליקים, ממוקדת בסדר פסח. קערות כמו זו היו כבר בזמן מחקרו של הרבורגר בנות כ-200 שנה, ובעלות ערך רב למחזיקים בהן. בחלק המוגבה שלה מופיעים שלושת הדברים שכל מי שלא אמר אותם בסדר לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור, והחלק הפנימי מתאר באופן ויזואלי אולם ובו מתקיים סדר פסח. ניתן להבחין בפרטים השונים של החדר – מרצפות, חלונות עם וילונות, וכמובן מנורת שבת, המוכרת לנו מבתי היהודים בגרמניה. משני ראשי השולחן מסבים בעל הבית ורעייתו, ועוד ארבע דמויות, פחות מודגשות, יושבות לאורכו. בעלי הבית אוחזים בגביע יין, ועל גבי השולחן ניתן לזהות פריטים נוספים, כגון מצה.
בניגוד לשלוש מאחיותיו שנספו במחנה ריכוז, בנדיקט נוסבאום עלה לארץ ונקבר בבנימינה ב-1946. האם הצליח לקחת עמו את קערת הסדר? אנחנו לא יודעים.
***
איך תראה קערת הסדר שתעטר את השולחן סביבו אתם ואתן תשבו השנה? קערות סדר תמיד שיקפו את התקופה בהן נוצרו ואת מי שבחר להחזיק בהן בביתו. הנגטיבים האלה, שהם כל מה שנותר ממשפחות שלמות באיזור בוואריה שבגרמניה, הם חיבור בין חלקים בשרשרת הדורות שלנו ותזכורת לחיים עשירים ומלאים שנכחדו.
