11.10.73

שוטר שהיה ברחוב אלנבי, ליד מזא"ה, הבחין בנהג צעיר העובר בצומת באור אדום. השוטר ציווה על הנהג לעצור, וזה עצר. ניגש אליו השוטר ואמר לו שמאחר שיש מלחמה בארץ לא ירשום לו דו"ח, אבל הזהיר אותו אזהרה חמורה וציווה להילוות אליו, אל תחנת מגן דוד אדום ברחוב מזא"ה ולתרום שם דם. הצעיר הסכים מיד, וכעבור כמה דקות כבר תרם מדמו. שלא יצא מן הענין סתם כך.

כשמדברים על מלחמה לרוב עוסקים בלחימה עצמה, בהרוגים ובפצועים ובבני משפחותיהם. אך בעורף נשארו מאות אלפי אנשים שחייהם השתנו לחלוטין. בחרנו להביט דווקא על השינוי שחל עבורם; לשפוך אור על מה שנהיה פתאום חשוב, אל מול הפחד והאימה של המלחמה. ערכים כמו עזרה הדדית, רגישות לאחר, איכפתיות והתנדבות הודגשו ביתר שאת.

הסיבה שאנחנו בכלל יודעים על אירוע צדדי זה של עבירת התנועה שהסתיימה בתרומת דם, היא שהוא שודר בתוכנית הרדיו היומית "הקו שבלב" בתחנת הרדיו של קול ישראל ששולבה אז עם גלי צה"ל. התוכנית עלתה לאוויר ב-8 לאוקטובר, יומיים בלבד אחרי פרוץ המלחמה! היא יועדה עבור החיילים שבחזית, אך כמובן גם לאוזניהם של כל מי שהיו בישראל באותה העת. היא כללה אוסף של עדכונים לגבי המתרחש בעורף באותם ימים, לעודד את רוחם של הלוחמים ולחזק כמה שניתן את מי שעשה טוב בכל המקומות שאינם בלחימה עצמה.

בתוכנית סופר גם סיפורם של אחרים בעורף, שבשגרה היה להם תפקיד חשוב ומשמעותי אך לפתע לא היה צורך בו עוד. כך למשל שופטי בית המשפט נאלצו למצוא לעצמם עיסוקים אחרים לגמרי:

21.10.73

לשופטי בתי המשפט בארץ אין עכשיו עבודה רבה. נאשמים, בעלי דין ועדים כמעט שאינם מופיעים למשפט. התנדבו איפוא השופטים לסייע במקומות שבהם הם דרושים עכשיו יותר. שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, יצא לנהריה כדי לנהל שם מרכז קליטה לעולים. ואילו שופט השלום הראשי בתל-אביב, מקיים בין כותלי בית המשפט מטה להסעת מתנדבים למשקים. שופטים שיש להם רכב מסיעים את המתנדבים.

דוגמה נוספת לשינוי בחיים של מי שהיו בעורף, הוא דיווח מאוחר יותר, לקראת הפסקת האש. בנות כיתה ח' סיימו יום לימודים בבית סיפרן ויצאו לכיוון ביתן. בדרך עברו ליד עץ הדר, ונעצרו לקטוף ממנו מעט פירות מתוך מחשבה כי עוד רגע יאכלו ויהנו מהם בעודן צועדות יחד. הן לא יכלו לצפות בשום אופן מה שתאמר להן בעלת אותו העץ שתגיע אליהן לבית הספר כמה ימים מאוחר יותר:

26.10.73

יורשה לי לפתוח היום בדברים על אישה צעירה, בת עשרים ושלוש, אשר קמה שלשום מן השבעה. בעלה נהרג במלחמה. קמה האשה והלכה מבית הורי בעלה אל ביתה, בשכונה ידועה ליד תל אביב. היא ניגשת אל הבית ורואה שבנות מבית הספר המקומי עומדות וקוטפות קלמנטינות מן העץ הקטן שבחצר הבית, , ניגשה אל הבנות ושאלה מה הן עושות. לא השיבו לה. עמדה על כך שיאמרו לה ולא השיבו, עד שתפסה את אחת מהן בידה, או במלבושה, ודרשה בתוקף במידה שבכלל יכלה לעמוד בתוקף – לדעת לאיזו כיתה הן שייכות. הנערה השיבה כי היא תלמידה בכיתה ח' פלונית באותו בית ספר.

הלכה האלמנה הצעירה לבית הספר וביקשה רשות להכנס לאותה כיתה.

ואז התיצבה מול הכיתה ואמרה בפשטות, ללא הרמת קול, ללא התרגשות, "בעלי נהרג במלחמה. העץ שממנו קטפתם את הקלמנטינות היה העץ שלו. ממנו לקחתם את הפרי. על כן, אני מבקשת מכל תלמיד ותלמידה שקטפו פרי, שילכו לועד למען החייל וישלחו חבילות שי לחייל. אני מבקשת שנציגי הכיתה יביאו לי אישורים שרכן החבילות נשלחו".

הכיתה הוכתה בתדהמה והתלמידים לא ידעו כיצד להגיב. על כל פנים, הבטיחו, אחר כך, שימלאו מיד את הנדרש מהם.

מי שהגה את התוכנית ושידר אותה היה נתן דונביץ', עיתונאי ותיק, מסור וקפדן. הוא ראה דבר או שניים בחייו ולא נתן לחדשות הקשות מהחזיתות לייאש אותו. שירה דונביץ', ביתו, מספרת מה שהבינה בדיעבד לגבי אביה: "הוא עשה את הדבר שהיה הכי הגיוני בהתחשב במי שהוא היה – הוא יזם. הוא הבין שאין מי שיעזור מלמעלה, ושהוא צריך לעשות את מה שהוא מצא לנכון."

רוב הקריירה של דונביץ' עברה עליו בעיתון 'הארץ' שם כתב, ערך ואף יזם מוספים חדשניים שיצטרפו לעיתון – מוסף הספורט, מוסף סוף השבוע – הראשונים מסוגם בישראל. עוד קודם למלחמה, בסוף שנות ה-60' היה דונביץ' פורץ דרך בתחום נוסף – הרדיו. הוא היה הראשון ששידר תוכנית רדיו שהעלתה מאזינים לשידור חי. התוכנית, שנקראה "בואו נדבר" שודרה בגלי צה"ל (מעין "יהיה בסדר" של אז), והעלתה לקו מאזינים שהיו להם בעיות שלא הצליחו לפתור בכוחות עצמם מול גופים רשמיים שונים. הוא נהיה דמות ידועה, כשמשהו לא היה מסתדר המענה הנפוץ אז היה: "דברו עם דונביץ'". לעשות טוב לכולם עשה טוב גם לו.

הוא המשיך בעשייה הזו גם עם פרוץ המלחמה, אז היה לו כבר ניסיון ביצירת קשר עם קהל המאזינים והוא היה דמות מוכרת בארץ. קולו המרגיע והסמכותיות הנעימה והשקטה ששידר הידהדו בקרב המאזינים בכל רחבי הארץ. הנה הקלטה נדירה מהתוכנית, מתוך ארכיון המדינה:

 

שירה זוכרת זרם קבוע של אנשים שמגיע אליהם הביתה לספר מה מתרחש בשטח וכן פתקים המתמצתים שיחות טלפון רבות שהיא כנערה קיבלה בביתם, אותם היא רשמה בפירוט כך שאביה יוכל להשתמש בחומר לתוכניות בימים הבאים.

התוכנית שודרה בקביעות מידי יום בשבועות שלאחר מכן. גם כשהגיעו חדשות קשות ביותר והאווירה הייתה ממש אווירת נכאים, הוא לא נתן לזה להשפיע עליו. שירה מספרת: "כשהתחילו למשל להגיע ידיעות על מספר ההרוגים בשבוע הראשון של הלחימה היה ברור שזו מלחמה איומה ונוראה. ועל הרקע הזה הוא עלה לשידור כל יום עם חיוך. זה מטורף, זו גדלות נפש! הוא עשה זאת כי הוא ידע והבין שזו התרומה שלו".

כך, כל יום בימי הלחימה הקשים, בדיוק בשעה 19:00 בערב, כשרוב האנשים כבר בביתם, עלה דונביץ' לשידור ובמשך עשר דקות תמימות סיפר את מיטב האירועים האופטימיים והמשמחים שהתרחשו בעורף באותה העת. הנה דוגמה מתוקה לילד בן 8 שהתגייס ועבד עם כוחות של בן 18 לטובת החיילים שבחזית:

10.10.73

הבוקר באו תלמידים לבתי הספר, לא רק עם ילקוטים ושקיות אוכל, כל תלמיד, אם רק לא שכח זאת מרוב התרגשות, הביא שי לחייל. ספרים, ממתקים, סיגריות ומשחקים. החבילות הקטנות יארזו ויועברו ללא דיחוי, לקוים ולבסיסים.

סיפור אחר שמעתי על ילד בן 8, מתל אביב, ושמו יואל. ילד זה היה אתמול המזנונאי בבית החייל, עבד כמו שד, האכיל והשקה את מביאי החבילות. רק בשמונה בערב, לאחר 12 שעות עבודה, הצליחו הבוגרים לשכנעו שילך הביתה לישון.

בן שמונה!

גם במשרד החינוך והתרבות הבינו את הייחוד והקסם של התוכנית, והוציאו לאור חוברת שתיארה את השידורים בתמצות ובחינניות. השידורים כללו גם דיווחים שבעצם הבחירה בהם יש אפקט חינוכי שלא ניתן לפספס והצבת רף ערכי ברור. הנה דוגמה של התגייסות ועזרה הדדית שמרגשת גם לאחר 50 שנה:

20.10.73

שבת שלום!

הרשו לי לפתוח ולומר: לו היה העם הזה מתנהג בימי שלום כפי שהוא מתנהג עכשיו, היה זה עונג גדול לחיות בישראל! שמעו סיפור נוסף המאשר הנחה זאת:
ביום הראשון למלחמה הפיל טייס חיל האויר טיל שנורה ממטוס אויב לעבר מרכז הארץ. כאשר שוחחו עם הטייס כעבור זמן קצר אמר, כי אחת מדאגותיו היא השלמת ביתו הלא גמור, והוא חושש שהשלמת הבניה תעוכב, כנראה, בגלל המלחמה.

שמעו זאת דברים המשרתים בהג"א, במקום מגוריו של הטייס וחמישה עשר מהם ניגשו מיד להשלים את הבניה, בהתנדבות. הם כיסו את הגג רעפים וביריעות פלסטיק, באורח ארעי כדי שלא יחדור גשם להית. אשת הטייס וילדיו מתגוררים בו. עכשיו יש להם בית עם גג.

ברור שהנושא בער בו, כי דונביץ' לא הסתפק בתוכנית הרדיו אלא גם הקדיש את טורי דעה בעיתון הארץ, עוד בעיצומם של ימי הלחימה הסוערים, לנושא של העורף. בטור שלו מה-14.10.73, הכותרת שבחר היא "לפתע, עורף". וכך הוא כותב על העורף המתרגל להיות בתחילת המלחמה:

"המלחמה ירדה עלינו הפעם ללא הכנה מוקדמת. תוך שעה. ואצל חלק גדול מן הציבור שנותר בעורף, ואולי כולו, נטל תהליך עיכולה של המחשבה כמה ימים. מלחמה שבה ספונטנית עוצרים אנשים ברחוב, עולים על אמבולנס ותורמים מדמם. לפתע הכל נעשה זול. רק החיים יקרים. ואחרים מביאים תרומות בכסף ובמתנות. (…)"

התוכנית "קו שבלב" האירה בזרקור את רגעי הקסם הקטנים שהיו יכולים להתרחש רק בזמן מתוח וכואב שכזה. היא הציבה בראש חוצות דוגמאות למעשים טובים ולהתנהגויות מבורכות היוצרים יחד לכידות חברתית וחוסן קהילתי. הקול הייחודי שהביא דונביץ' מהעורף הוא השראה לאופטימיות, יצירתיות ועשייה גם כשהמצב סביב נראה חסר תקווה.

לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור