כולם אומרים שאני שיכור
וכולם צועקים: איזה בור.
התאמינו?
כוסית אחת שתיתי,
ועוד כוסית קטנה טעמתי,
ועוד כוסית קטנה לגמתי,
עד כי דאגותי שכחתי
וקולי נשאתי:
הוי, חברים, תיירים הקשיבו נא לי.
אומלל כמוני,
עד אנה אסבול?
ישנם אומרים – צדקתי,
אך רובם טוענים שהשתגעתי.
התאמינו?
כוסית אחת שתיתי,
ועוד כוסית קטנה טעמתי,
ועוד כוסית קטנה לגמתי,
עד כי בגדי קרעתי,
ועיני דמעתי.
הוי, זוללים, סובאים הקשיבו נא לי:
אם לא עכשיו,
אימתי?
הלא תאמרון: שתיתי,
והלא תגידון: השתכרתי,
התאמינו?
כוסית אחת שתיתי,
שניה ושלישית טעמתי,
תשיעית ועשירית לגמתי,
עד כי בחיים מאסתי
וקולי נשאתי:
הוי, שומרים, שוטרים
כילאו נא אותי
חיים כאלה
עד אנה אסבול?
בערבו יום רביעי, 8 ביולי 1959, סיר הלחץ התפוצץ בקפה רוזוליו בחיפה.
המשטרה הוזעקה לבית הקפה השכונתי בלב שכונת ואדי סאליב. קטטת שיכורים, עניין שבשגרה בשכונה. הסבל יעקב עקיבא אלקריף נורה ברגליו על ידי כוח השיטור שהגיע. בשכונה נפוצו שמועות שווא כי אלקריף נהרג. הזעם שבעבע בשכונה השתחרר לחופשי. רבים מבני השכונה יצאו להפגין, יידו אבנים על כוחות משטרה, הציתו את סניף מפא"י המקומי, ואף הגיעו לפרוק את זעמם בשכונת הדר השכנה, מעונם של החיפאים הוותיקים, המפא"יניקים.
עד למלחמת השחרור היתה ואדי סאליב שכונה ערבית בעיר התחתית של חיפה. בשנות החמישים יושבה בעולים חדשים, רובם מצפון אפריקה. השכונה סבלה מעזובה ומצפיפות, ויושביה מעוני, אבטלה ואפלייה. הרבה אלכוהול זרם בסמטאות המוזנחות של השכונה, וגם ייאוש והבנה כי הם נתפשים על ידי הממסד כאזרחים סוג ב'.
יוסף עמר, המכונה ג'ו, היה גם הוא עולה חדש ממרוקו, זמר ופייטן בן עשרים ותשע.
עמר הזדעזע מהמקרה וכתב בעקבותיו שני שירים. אחד מהם הוא "לשכת עבודה", והשני הוא "שיר השיכור", שירו של עקיבא אלקריף הפצוע.
את עמר גילה יוסף בן ישראל, עורך בקול ישראל ולימים מנהל מחלקת הפולקלור בתחנה. בן ישראל התלהב מקולו הצלול של הכישרון הצעיר, אך הסתייג מבקשתו של עמר להקליט את השיר. שיר מחאה מזרחי? בן ישראל חשש. עמר התעקש, ולמרות הסירוב הגיע עם נגנים לאולפן כל ישראל בלילה, והקליט את השיר ללא רשותו של בן ישראל. מזל. ההקלטה הנפלאה של השיר שמורה בארכיון קול ישראל, המצוי בספרייה הלאומית.
לעמר היתה זו תחילתה של קריירה מצליחה. להיטים גדולים כמו "שלום לבן דודי" ו"ברצלונה" הפכו אותו לאמן פופולרי כל ישראלי. בהמשך חי והופיע בארצות הברית עד לפטירתו בגיל 79, בשנת 2009.
אבל עמר ייזכר לתמיד כאחד הראשונים שהשמיע את זעקתו של דור העולים החדשים מארצות האיסלאם. אחד מזמרי המחאה הראשונים בארץ, סמל ללב גדול ולאומץ לב גדול.
לב גדול ואומץ לב גדול. ג'ו עמר בהופעה, 1985. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
לירון עמרם הוא בנו של פייטן וזמר פורץ דרך אחר, אהרון עמרם.
במסגרת פרוייקט התיבה של הספרייה הלאומית ומשרד המורשת, בחר עמרם לבצע מחדש שיר של ג'ו עמר הנערץ. את "פעם פעם" שר עמר לראשונה בשנת 1966. מרתק לשמוע את הפרשנות של עמרם, שילוב בין כבוד למוזיקת המזרח של פעם פעם, לבין הצליל המרגש של עכשיו עכשיו.
בוגד או מושיע? כשיוסף בן מתתיהו הפך ליוספוס פלביוס
בעיצומה של מלחמה עקובה מדם תיעד יוסף בן מתתיהו את קורות בני עמו, מתוך מחנה האויב. מדוע ואיך הגיע נצר למשפחות מלוכה וכהונה למחנה הרומאי? מי היה הרומאי שפתח לו את הדלת והאם אכן היה יוסף בן מתתיהו בוגד או שבעצם ניסה להושיע את אחיו?
תחריט דיוקנו של יוספוס פלביוס מהמאה ה-19, על רקע תיאור המצור וחורבן ירושלים מאת הצייר דייוויד רוברטס
"בוגד!" "רשע!" שאון המוות, המולת הקרב, והחיצים והאבנים שנורו לעברו, לא מנעו מהקולות להגיע לאוזניו של האדם הבודד שעמד על החומה האחרונה שנותרה על תילה בירושלים.
לפניו – עיניהם השקועות של קומץ המגינים האחרון על הר הבית, בני עמו. עצמותיהם בולטות מבין קרעי בגדיהם, הם מזי רעב, פצועים וחולים, מסוכסכים בינם לבין עצמם ובכל זאת – נלחמים בעוז ובייאוש שהליגיונרים הרומאים לא הכירו.
מאחוריו – העיר החרבה, רחובותיה ההרוסים וחומותיה הפרוצות מכוסים בגופות נרקבות שלא היה מי שיקבור אותן. הצבא הרומי משתולל בין חומותיה, קסדותיו מתנוצצת בשמש הירושלמית הלוהטת.
ובתווך – הוא. האם הוא אחד "מהם" עכשיו? האם הוא האויב?
כריכת אחד התרגומים לעברית של ספרו הראשון של יוסף בן מתתיהו – תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ("מלחמות היהודים" בתרגומים אחרים)
יוסף בן מתתיהו נולד וגדל בירושלים בחיק משפחה מכובדת ומבוססת. מצד אביו הוא היה כהן מהמשמרת הראשונה – משמרת יהויריב. תיאורטית היה קו כלשהו שיכול היה להובילו לכהונה גדולה, אבל מיקומו בשושלת לא היה ריאלי. מצד אמו, הוא היה צאצא ישיר של יהונתן, צעיר האחים החשמונאים.
הוא היה נער משכיל מאד, ונראה שהיה גם פעיל חברתית ובעל כריזמה ויכולות שכנוע גבוהות, שכן כבר בגיל עשרים הוא נשלח לרומא למשימת שתדלנות לטובת קרובי משפחה או חברים שהסתבכו עם השלטונות הרומאים.
כשפורץ המרד הגדול, נשלח יוסף בן מתתיהו על ידי מנהיגי המרד בירושלים לנהל את המערכה בגליל. אלא שנראה שגם אם אכן הטילו עליו את המשימה הזו, איש לא טרח לעדכן את הגליליים, או שעדכנו אותם אבל הם לא הסכימו עם ההחלטה הזו.
תחריט ובו ציור דיוקנו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), על התחריט לא מצויינים פרטים כלשהם, ויש להניח כי הוא הופק במאה התשע עשרה, כנראה על פי דיוקן מוקדם יותר, אשר היה נפוץ במהדורות השונות של כתבי יוספוס פלביוס. התמונה מתוך אוסף אברהם שבדרון – פורטרטים.
הוא מגיע לגליל ולא מתקבל בזרועות פתוחות. הוא גם לא מוצא שם צבא מורדים מאורגן אלא קבוצות המפוזרות בערים השונות שמתבצרות כל אחת בנפרד מפני הרומאים. יוסף בן מתתיהו שולח ידו בהגנה, בביצורים ובאיסוף גייסות, ובסופו של דבר מוצא את עצמו מארגן את הגנת יודפת.
יודפת הייתה העיר החשובה בגליל, וההגנה עליה הייתה קריטית. אלא שעכשיו נכנסו למשחק שחקנים חדשים גם מצד הרומאים – המצביא אספסיאנוס נקרא להוביל את דיכוי המרד ביהודה, יחד עם בנו טיטוס. הם אספו גייסות שהגיעו לכ-60,000 איש, ועלו על הגליל. בסופו של דבר, הם מטילים מצור על יודפת. אין יוצא ואין בא.
אחרי מספר שבועות, העיר נופלת לידיהם. למרות מאמציהם של יוסף בן מתתיהו וחייליו, הצליחו הכוחות הרומאים להחדיר קבוצות חיילים מאחורי החומות בשעות הלילה, וכבשו את העיר. יוסף בן מתתיהו, שעכשיו הרומאים כבר מודעים לתפקידו, ומחפשים אותו באופן יזום, מצליח להימלט. הוא מוצא מערה בה מתחבאים כבר כ-40 לוחמים, ומצטרף אליהם. במשך יומיים נראה כי המערה היא מקום מסתור מוצלח, לו רק יצליחו לשרוד בה עד שיעזבו הרומאים את העיר ההרוסה. אבל אז אשה אחת שיודעת על מיקומם של הלוחמים היהודים נתפסת על ידי לגיונר רומאי, וחושפת אותם.
יודפת העתיקה, כפי שהיא נראית היום
אבל הרומאים אינם פורצים למערה אלא מביאים מכרים של יוסף כדי לשכנעו להסגיר את עצמו לידיהם. יוסף משתכנע די מהר שזו הדרך הנכונה ללכת בה (האם חשב כך כבר קודם?), אבל איש מהנוכחים לא מסכים איתו. לפי עדותו שלו, הוא נואם ונואם בפניהם, אבל ללא הועיל. חבריו למערה אינם מוכנים להיכנע לכובש הרומי, יהא המחיר אשר יהא.
וכאן מגיעה שאלת נאמנותו האמיתית של בן מתתיהו לנקודה הקריטית שלה: האם רצה יוסף להסגיר עצמו לידי הרומאים כי מורך הלב שלו גבר עליו, והוא לא בחל בנטישת צבאו ובבגידה בעמו רק כדי להציל את עצמו? או שמא הוא האמין בלב שלם שזוהי הדרך הנכונה ללכת בה, עבור כל העם שאהב וכבר עשה למענו רבות?
אם תשאלו את יוסף בן מתתיהו, התשובה הברורה – לאורך כל כתביו, בהם מופיעות סתירות רבות בנושאים שונים, גילה עקביות מרשימה בכל הקשור להחלטתו. הוא האמין שזו הדרך היחידה לשמור על מה שנותר.
קטע מהציור ׳ניצחונם של טיטוס ואספסיאנוס׳, ג׳וליו רומנו, 1537, מוזאון הלובר, פריז
כש-40 הלוחמים מבינים כי הרומאים עומדים לפרוץ למערה, הם מחליטים לקחת את חייהם בידיהם, כדי לא להיתפס. לפי עצתו של יוסף הם מגיעים לנוסחה בה כל אחד יהרוג את אחד מחבריו, והאחרון שיוותר יצטרך להרוג את עצמו.
אחד משני האחרונים שנשארו היה יוסף בעצמו "אולי היה זה מקרה, ואולי אצבע אלהים" הוא מעיד בספרו "מלחמות היהודים". כשהם היו רק שניים, כשגופות חבריהם מוטלות לפניהם, הוא הצליח לשכנע את חברו שמותם יהיה לשווא, והם יוצאים מהמערה לתוך ידיהם של החיילים הרומאים.
בתחילה, מבקשים הרומאים להוציא את יוסף להורג מיידית על חלקו במרד, אבל הוא מוצא חן בעיני טיטוס, או שזה מרחם עליו (יוסף חולק על עצמו בנושא זה בכמה מקומות בכתביו), והוא מחליט להביאו למשפט בפני נירון קיסר. אלא שאז יוסף משתמש בטקטיקה שתשמש גם את רבן יוחנן בן זכאי בהמשך – הוא מנבא לאספסיאנוס שהוא עומד להיות קיסר, וזוכה לאהדת המצביא.
אספסיאנוס וטיטוס מחבבים ככל הנראה את הלוחם היהודי המשכיל והכריזמטי שמתחייב להיות נאמן להם באופן מוחלט. הם לוקחים אותו תחת חסותם והופכים אותו לאזרח רומאי. מאותו רגע והלאה, יוסף בן מתיתיהו, נצר לשושלות כהונה ומלוכה הופך להיות טיטוס פלביוס יוספוס. הוא מתלווה לצבא הרומאי ולוקח על עצמו שני תפקידים קריטיים: לתעד את המלחמה העקובה מדם בין היהודים לרומאים , ולנסות לשכנע את בני עמו להניח את חרב המרד, על מנת שלא תחרב הארץ לחלוטין.
עמדו השער של אחד מתרגומי כתבי יוספוס פלביוס לאנגלית
בתפקיד הראשון הוא מצליח מעבר למצופה – הוא הופך עוד בחייו לאחד ההיסטוריונים החשובים ביותר בעת העתיקה ולהיסטוריון החשוב ביותר בכל הנוגע למרד היהודי ברומא ולדברי ימי הבית השני.
בתפקיד השני הוא נוחל כישלון חרוץ המורדים רואים בו בוגד נאלח, שכל מטרתו היא להביא לניצחון הרומאים, ואינם מקשיבים לו. גם כשהוא עומד על החומה האחרונה שעומדת על תילה מסביב לירושלים החרבה, ומונה בפניהם את כל אבות האומה שבחרו לא להילחם כשלא הייתה תקווה לניצחון, ולא הרגו את עצמם רק מתוך תחושות כבוד או ייאוש, זה לא עוזר.
הוא חוזר בלב כבד למחנה הרומאי וצופה בעירו האהובה נשרפת ונבזזת ובבני עמו הנהרגים או מובלים לשבי. הוא לא רק צופה, הוא גם מתעד הכל בדקדקנות
"וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים, ומפני גובה הר הבית וגודל הבנין הלוהט באש נדמה לעין רואה כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיום מקול הצעקות במעמד ההוא".
אנדה עמיר-פינקרפלד: לא לילדים בלבד
שיריה התמימים לילדים הם שהעניקו לה הכרה והערכה ציבורית ובסופו של דבר את פרס ישראל, אבל אנדה עמיר-פינקרפלד גילתה כישרון, תעוזה וליברליות שהקדימו את זמנם, והתבטאו בכתיבתה ובמעשיה. זהו סיפורה של אישה פורצת דרך, סוערת ונאמנה לעצמה שחייה האישיים הסתתרו מאחורי פזמונות לפעוטות
אנדה עמיר-פינקרפלד. צלם: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. שיר בכתב ידה וחתימתה מתוך ארכיון גנזים - עמותת הסופרים.
"למר אוגר שנתו ערבה,
הקיץ, החליק את הפרווה.
גדולה-רבה שמחת החג –
יום-הולדתו היום יוחג."
אם קראתם את "פונטנלה" של מאיר שלו, ודאי נתקלתם בשיר "האוגר", של אנדה עמיר-פינקרפלד. שיר הילדים המתוק הוא דקלום יום ההולדת הקבוע של גיבור הספר, מיכאל יופה, מאז שהיה בן חמש. לא בכדי בחר שלו את השיר הזה לככב בספרו, שכן פינקרפלד הייתה מדור משוררי הילדים שעיצבו את שירת הילדים העברית. הסופר המצליח גדל על שיריה של פינקרפלד ומאז ילדותו ידע לצטט רבים מהם בעל-פה.
מי היא האישה ששירי הילדים שלה, כמו "כושי כלב קט", "הקיפוד", "הבובה חולה", "תרנגול אני" ורבים אחרים הפכו לקלאסיקות עבריות? מסע בעקבות אנדה עמיר-פינקרפלד מגלה לנו חיים סוערים ולא שגרתיים שהיו יכולים בקלות להשתלב ברומן של מאיר שלו.
אנדה פינקרפלד נולדה ב-1902 בפולין, כשלישית מבן 4 ילדים צמודים, למשפחה מתבוללת מהמעמד הבינוני-גבוה. היא כתבה מגיל צעיר בשפת אימה, פולנית. רק בעקבות פוגרום לבוב ב-1918, שטלטל את המשפחה, עברה ללמוד במסגרת יהודית ונחשפה לרוח הציונית שנשבה אז בין צעירי גליציה. לאחר לימודים גבוהים בתחום מדעי הטבע עלתה ארצה בשנת 1923 עם בעלה, אריה (קרמפנר) עמיר, והתפרנסה בתחילה כמיקרוביולוגית. כשנה לאחר מכן נולדה בתם הבכורה, ציפור, שנקראה על שם אחותה של אנדה, ציפורה, שנפטרה בגיל צעיר ממגיפת השפעת הספרדית.
המשורר אורי צבי גרינברג, איתו הייתה בקשרים, היה זה שדחף אותה לכתוב גם בעברית והבטיח כי יסייע לה: "מעתה כתבי רק בעברית ואם תחסר לך מלה – כיתביה בפולנית ואני אתרגם אותה". אך הסיבה המרכזית לכך שפנתה לכתיבה לילדים נבטה ממהלך חייה שלה:
"לילדים התחלתי לכתוב בצורה די משונה. כאשר בתי ציפור הייתה בת 5, נסענו לחו"ל והיא התגעגעה מאוד ארצה. היו לילות שהייתה עומדת בחלון וקוראת: איפה הים שלי? איפה החברים שלי? ואז חל יום ההולדת החמישי שלה. לא ידעתי איך לציין את היום המיוחד הזה בצורה נאותה. צעצועים, בובות ודובונים היו לה למכביר, חשבתי, אשב ואכתוב משהו מיוחד שישמח אותה וכתבתי 10 שירי ילדים, ממש מעולמה, על נעליים, על מיטה, על דובון, על עכברון, כל מיני שירים קטנים שהיא הבינה יפה יפה. ציירתי אותם בעפרונות צבע והגשתי לה מתנה כזאת חגיגית ובזה היא שמחה מאוד."
"חרוזים עליזים",1944, מאת אנדה פינקרפלד, ציורים נחום גוטמן ו"כוכבים בדלי", 1957, מאת אנדה עמיר (פינקרפלד), ציורים חוה נתן. שימו לב לשם המשפחה המשתנה."סודי עם אחי הגדול" 1975, ו"תעלולי עין אחת עקשת" (שנה לא ברורה), שניהם מאת אנדה עמיר-פינקרפלד ואוירו על ידי נחום גוטמן.
משנות ה-30' ועד לשנות ה-50' של המאה ה-20 נודעה עמיר-פינקרפלד בזכות עשרות השירים והסיפורים שכתבה לילדים ולנוער, שירים שפורסמו בעיתונים ואוגדו בספרים רבים. במהלך כל השנים היא כתבה גם למבוגרים – שירה ומחזות, ערכה ספרי זיכרון לנופלי מלחמת העצמאות וכתבה יצירות בהשראתם ועוד, אך אלה לא זכו להצלחה דומה לזו של ספרי הילדים שלה.
נכדתה של עמיר-פינקרפלד, האמנית זהר ופסי, העלתה מופע המבוסס על חייה של סבתה שנפטרה כשופסי הייתה בת 13, מופע שעדיין עולה על במות ברחבי הארץ. כששוחחנו איתה על רוחב היריעה של הנושאים בהם עסקה עמיר-פינקרפלד אי אפשר שלא לתהות – כמה צדדים יש לו לאדם? ניכר כי אנדה הייתה הרבה יותר מאשר משוררת וכותבת, ובכל תחום בו עסקה – הייתה חדשנית ומובילה. ופסי מספרת שסבתה מעולם לא הייתה קונפורמיסטית, והיא דאגה לקחת בחשבון את צרכי הנפש והמאויים האישיים שלה, גם כשזה לא היה מקובל. כאישה וכאם עובדה זו הייתה בולטת, במיוחד בשנים שלאחר הקמת המדינה בחברה שמרנית שניסתה לשמור על התפקידים המסורתיים בחברה ובתא המשפחתי.
דוגמא טובה לכך היא הבחירות שעשתה לגבי שמה הפרטי ושם משפחתה. אנדה שמרה לאורך כל חייה את שם נעוריה, דבר שלא היה מקובל כלל באותן שנים. גם לאחר שהתחתנה, שם המשפחה של בעלה, עמיר, לא נוסף לשמה מייד – בספרה "דודאים" מופיע שמה 'אנדה פינקרפלד'. מאוחר יותר הוסיפה את שם המשפחה "עמיר" לאחר השם פינקרפלד. כך לדוגמא בספר "גדיש ועמר" משנת 1949. הייתה תקופה בה שמה נכתב 'אנדה עמיר (פינקרפלד)' ובשנותיה האחרונות התקבע – 'אנדה עמיר-פינקרפלד'. החוקרת שרה בן ראובן טוענת בספרה "אנדה ויצירתה" כי אנדה הייתה "פזיזה ומיהרה להחליף אידאות ואהבות", ואולי גם מיהרה להחליף שמות, כל פעם בחרה את מה שהתאים לה ביותר באותה העת.
"דודאים", 1943, בין ספרי השירה הראשונים של אנדה פינקרפלד, מיועד למבוגרים. עותק זה הנמצא בספרייה הלאומית מוקדש "ללאה גולדברג, בידידות, אנדה. תל אביב, תשרי, תש"ד". בן השתיים היו קשרי ידידות מתוחים.
"אחת", 1947, פואימה מחורזת ייחודית המתארת את קורות אישה אחת בשואה והמלחמת השחרור, ו"גדיש ועמר", 1961, ספר שירים למבוגרים. שימו לב שוב לשם המשפחה המשתנה של המחברת: אנדה פינקרפלד-עמיר.
לעומת זאת את שמה הפרטי, אנדה, שלא היה "ישראלי" – מעולם לא שינתה, למרות פניות מפורשות ובקשות כי תעברת אותו. (הנה דוגמה ממכתבו של פרופ' יוסף קלוזנר אליה בשנת 1937 – "למה לעבריה ומשוררת בארץ ישראל להקרא בשם זר?", באדיבות מכון גנזים). לעיתים אף חתמה רק בשמה הפרטי, אנדה, שהיה כה מזוהה איתה, כמו בספרון מחורז מתוק בשם, "אני בריא!" שיצא לאור בשנת 1943:
גם יחסיה של פינקרפלד עם בעלה לא התאימו לתבנית המסורתית של אותם ימים. בריאיון גלוי לב שהתפרסם במלאת לה 75 שנה סיפרה על הקשר ביניהם: "הוא באמת העריץ אותי אך היו לו חיים משלו. היה לו עולם משלו ולי עולם משלי. אתן לך דוגמא: פעם אחת היתה לו ישיבה עם אנשי משרד החקלאות, כאן בביתנו. מישהו אשר ראה אותי יוצאת מאחד החדרים, שאל אותי: 'אנדה מה את עושה פה?' עד כדי כך היה לו עולם משלו, והיה לי עולם משלי. ועם זאת שררו בינינו יחסי כבוד והערכה לא הפרענו אחד לשני ואולם אני מבינה עכשיו שהרבה מאוד חטאתי לבית, שלא התמסרתי לבית די הצורך. נהגתי לנסוע הרבה, לא היה ישוב חדש שלא ראיתי ושלא 'טעמתי'."
עמוס עמיר, בנם, שהיה תת אלוף וסגן מפקד חיל האויר לשעבר, תיאר בספר אוטוביוגרפי שכתב בשם "אש בשמיים" את הקשר בין הוריו כקשר בין ניגודים:
"…אבא אריה יוצא וחוזר מעבודתו כאגרונום בשדות או בתחנת הניסיונות שברחובות, בשקט, בקביעות, ובסדר מופתי. הוא עם חוג ידידיו הקטן הסגור, הקרוב. היא עם "עדרי" ידידיה מכאן ומשם מכל מוצא ומכל מקום. שני אנשים, שני עולמות, שונות גדולה, לא מעט התנגשויות ואהבה גדולה שגישרה בין השניים האלו".
זהר, נכדתה של אנדה וביתו של עמוס, מוסיפה: "לא היו להם חיים סטנדרטיים בתוך מבנה משפחתי רגיל. במובן מסוים הם חיו במקביל, היא ואריה בעלה. מצד אחד הייתה הדדיות וקשר טוב ביניהם, תמכו אחד בשני, הוא עזר לה להקים הוצאת ספרים בבית, היא דאגה לבריאותו. ומצד שני היא חיפשה אהבה מחוץ לנישואים, היו גירושים על הפרק, היא הייתה נורא רומנטית. והוא, לעומתה, היה מאוד שקול ורציני".
מערכת היחסים הלא שגרתית בין פינקרפלד ובעלה איפשרה לה גם חופש רומנטי. בין הקשרים שטיפחה במקביל לנישואיה היו עם אורי צבי גרינברג, ד"ר שמואל פרלמן ועוד. אך היא מעולם לא פירטה על מהות הקשרים. אנדה כן העידה על עצמה באותו ריאיון: "האמת היא שהרבה אנשים היו מאוהבים בי, וגם אני אהבתי הרבה".
במבנה משפחתי לא סטנדרטי שכזה, פינקרפלד יכלה להישמע לצו מצפונה ולצאת לשליחות במחנות העקורים באירופה בשנת 1946 כשבנה הצעיר עמוס, בן 10 בלבד: "אחרי מלחמת העולם השנייה התנדבתי לנסוע לגרמניה (הבן היה אז בגיל 10), ואני עזבתי בן קטן ובעל ונסעתי לגרמניה. אך עמיר לא הפריע לי, הוא כיבד את רצוני, תמיד." אמנם שליחים רבים נסעו מישראל לאותם מחנות אך לא היו ביניהם נשים רבות. נכדתה זהר ופסי מתארת מה היא שמעה מאימה על התקופה הזו:
"כשהוריי [עמוס ושרהל'ה – י.א.] היו זוג צעיר אנדה נורא התגאתה בפני כלתה שעמוס היה עצמאי כבר כילד צעיר. והוא היה מגחך ואומר על זה: 'לא הייתם שם עבורי, בטח שהייתי עצמאי..' והוא התכוון בעיקר לאותה תקופה בה היא נסעה לאירופה. היא לא סתם נסעה לזמן קצר – היא עזבה את הבית לתקופה של כשנה וחצי! מזל שהדודים והדודות גרו כולם יחד בבניין משותף ועזרו בהיעדרה של אנדה."
למרות שלא הייתה אימא "מסורתית", היה לפינקרפלד קשר טוב עם ילדיה. הנה מכתב שכתבה לה בתה, ציפור, בגיל 14 מאותו מוסד חינוכי קיבוצי בו שהתה, שמראה על הקרבה המיוחדת ששררה בין שתיהן:
מכתב שכתבה ציפור כרמי, לאימה, אנדה עמיר-פינקרפלד. המקור מארכיון גנזים – אגודת הסופרים.
"משמר העמק
12.12.1937
שלום אמא ואבא שלי היקרים!
את החבילה קיבלתי ותודה רבה בעד השוקולדה.
אמא, אני הבנתי יפה מאד את מכתבך. אני כבר לגמרי מתמצאת בין הילדים, רק שתכונה אחת מרחיקה אותי מהם והיא – האכזריות שלהם' הם כל כך אוהבים לעקוץ אחד את השני במלים ואין מי שימנע את זה מהם. כאן דרושה לי מאד חברה טובה שבאמת תבין אותי, וכזאת אין לי. אמא, אני כל כך רוצה לראות אותך, קצת לשוחח אתך, כי מי יש לי כאן שישמע בכלל מה שאני מדברת? חבה יתירה נתונה לי מצד אהרון (המורה שלי), הוא לפעמים משוחח אתי אבל אתו אינני יכולה לדבר ככה בלב גלוי כמו שאתך. מתי כבר תבואי? האם אינך בריאה כבר לגמרי? אבא, תכתוב גם אתה אלי, כי דרישת שלום בלבד לא מספיקה בשבילי. לעמוס ושרה היקרים דרישת השלום התמידית שלי.
שלום ונשיקות חמות חמות
משלכם אוהבתכם
צפור"
אך לא רק אהבה שררה בבית, היו גם רגשות מורכבים יותר. מכתבה של ציפור לאמה, משקף היטב את הקונפליקט הזוגי שנוכח בביתם. ציפור, שהייתה רק בת 15, שהתה באותה תקופה במוסד חינוכי של בני נוער בקיבוץ משמר העמק ועסקה בדקויות הקשר בין אביה לאמה:
חלק ממכתב נוסף שכתבה ציפור כרמי לאימה, אנדה עמיר-פינקרפלד. המקור מארכיון גנזים – אגודת הסופרים, בו ניתן למצוא את המכתב המלא.
[…] אמא, הרי אבא כל כך אוהב אותך. ולי היה נדמה כאלו שאת משתמטת ממנו – מדוע, לפחות בטלפון, לא נפרדת ממנו כשנסעת לבית החולים? ומלבד זה אני מתארת לי שאבא רצה לראות אותך שנים שלושה ימים בבית אחרי בואך. אל תקשיחי את פניך אליו. אני גם חושבת שכל הרוגז שלו עלי היה ביחוד בגלל העצב שאת כרמת לו. אמא, אל תכעסי עלי שאני סתם נכנסת לעניניך הפרטיים אבל הרי את בעצמך אמרת שאת לי הנך חברה ולכן אני מרשה לעצמי בפשטות ובגלוי לומר לך את דעותי עליך. אמא, יחסך הטוב (או אהבתך) למי שהוא אחר לא צריכה לפגוע באבא. אם את אוהבת מי שהוא אחר אז תאמרי זאת לאבא כדי לא לענות אותו, ואם לא, אז אין כל סיבה שתראי לאבא יחס קר. […]
האומץ, התעוזה והחדשנות של פינקרפלד השתקפו גם ביצירתה – בתכנים חדשניים וכן בצורה. היא הייתה מהראשונות שכתבו שירה ללא מבנה, ללא חריזה, בדומה לדוד פוגל. דוגמא לכך אפשר למצוא בשיר "כמו כל אישה". מעבר למבנה הנועז, נושאו הוא יוצא דופן – פמיניזם (גדיש ועמר, עמוד 214):
פינקרפלד כתבה – ויישמה: כל מי שהכיר אותה סיפר כי היה לה לב רחב, חוש צדק והמון תעוזה. מלבד היותה משוררת וסופרת, היא עסקה בפעילות חברתית ענפה וסייעה לסופרים ומשוררים עולים. בנה, עמוס, מתאר בספרו: "אמא אנדה עוברת בבית כרוח סערה, מביאה עימה חברים וחברות, בעלי-חיים שנזנחו ברחוב וצמחים נדירים שגילתה בקרן חצר נידחת…".
אנדה עמיר-פינקרפלד. צילום: ארכיון גנזים – אגודת הסופרים.
הפמיניזם שמתגלה בשיריה עמד גם במבחן המציאות כשעמדה בראש בית מניה ביאליק לנשים יוצרות בשנים הראשונות לקיומו, וסייעה לקידום נשים יוצרות. כשעיתון "דבר" פירסם ב-1956 קריאה לתחרות – מי היא "עקרת בית למופת" וביקש מנשים להגיש מועמדותן, עמיר-פינקרפלד ענתה בתשובה רהוטה, ישירה ומהפכנית לתקופתה:
"[…] יש – והם הרוב – הסוברים כי הסגולות העיקריות ל"עקרת בית למופת" הן מסירותה המוחלטת לעסקי הבית ונוחיותם […] ואם היא הצליחה להגיע לכליל-השלמות בביטול עצמה, וכל מעיניה אך ורק בהם, […] הרי שהשיגה את השיא המבוקש.
על מוסכם זה אני חולקת בתוקף. "עקרת בית למופת" לדעתי היא לא זו שויתרה על אישיותה למען אושרם של בני ביתה, כי אושר זה הוא מפוקפק מיסודו […]"
האם החמצנו את כל הצדדים הללו באנדה עמיר-פינקרפלד שכן הם לא התאימו לתבניות של אותה תקופה? שירי הילדים, שנדמה כי כתבה בקלות, העניקו לה, לאחר קריירה ארוכה ועניפה, את פרס ישראל בתחום ספרות ילדים בשנת 1978. אין ספק ששירי הילדים שלה אלמותיים, אך ייתכן שבצילם היה קל לפספס את חלוציותה של פינקרפלד כאישה וכיוצרת.
שיר מאוחר בכתב ידה של אנדה עמיר-פינקרפלד, נכתב 3 שנים לפני מותה. ככל הנראה לא התפרסם. המקור מארכיון גנזים – אגודת הסופרים.
"כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?" – החרטה הגדולה של דן אלמגור
ספריית יצירתו של דן אלמגור עשירה בנכסי צאן ברזל שבנו את תרבותנו. אבל שיר אחד שכתב בתחילת הקריירה שלו, שיר בשם "כשאת אומרת לא", רדף אותו במשך שנים, עד שאלמגור עשה מעשה ברור והבהיר באיזה צד של ה"לא" הוא נמצא
דן אלמגור על רקע מילות הבית החדש שהוסיף לשיר, צילום גדעון מרקוביץ' ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
"שירו של אלמגור עוסק ב"בעיה" הנצחית המעסיקה את הגבר: מה פירוש המילה "לא," כשהיא מושמעת בפי בחורה. הוא מונה את כל האפשרויות הניתנות להתפרש ממלת-השלילה הקלאסית והתוצאה מעודדת למדי…"
[מתוך סקירה של תוכניתה החדשה של להקת "התרנגולים", פורסם ב"מעריב" ב-15 ביולי 1963]
דן אלמגור הוא איש רב זכויות בתרבות הישראלית. למרות ששמעו מעט נשכח בשנים האחרונות, הוא היה אחד ממעצבי התרבות הפופולארית הגדולים של דורו, לצידם של נעמי שמר ולאחר מכן אהוד מנור. הוא כתב שירים ופזמונים עוד כילד, ולאחר מכן כתב וערך את עיתון בית הספר, ושימש ככתב צעיר בעיתוני ילדים ונוער ובתוכניות רדיו. מהר מאוד הצעיר המוכשר מצא את עצמו בלב תעשיית המוזיקה, התיאטרון והבידור, במקביל ללימודים גבוהים במדעי המדינה ובספרות.
דן אלמגור הצעיר. ארכיון דן אלמגור, הספרייה הלאומית
בשנות פעילותו הפוריות הוא הספיק לכתוב מאות פזמונים, לתרגם עשרות מחזות ומחזות זמר איקוניים (ולכתוב גם כמה בעצמו), לכתוב מאמרים, ביקורות וטורים סאטיריים לעיתונות, ולהגיש תוכניות טלוויזיה בנושאי תרבות וזמר. השנינות, מניפת הידע הרחבה שלו וכישרון הכתיבה המובהק שחלש כמעט על כל אופני היצירה הכתובה בעברית, הפכו את דן אלמגור לאחד ממניחי אבני הבסיס של התרבות הפופולארית והתיאטרון המודרני בעברית.
מתוך כל אלה, סיפורו של שיר אחד שכתב אלמגור הוא סמל לשינוי שעברה החברה הישראלית. הוא גם מספק לנו הצצה לגדולתו של אלמגור, שהשכיל להבין את השינוי הזה ולתמוך בו בכל לב ופה.
דן אלמגור היה איש צעיר, בסוף שנות ה-20 לחייו, כשכתב את מילות השיר "כשאת אומרת 'לא'". הוא היה נשוי כשנתיים לאהבת חייו, אלה, ואב טרי לארנה, הבכורה משתי בנותיו. למרות זאת, באווירת אותם ימים, לא היסס לכתוב פזמון פלרטטני שהנחת המוצא בבסיסו היא שכל אקט סירוב של נשים הוא חלק ממשחק חיזור שבסופו כולן נעתרות לגבר שחושק בהן. באותם ימים, אלמגור לא העלה בדעתו שהוא כותב שיר פרובוקטיבי או נלוז.
השיר נולד כשנעמי פולני, מנהלת להקת התרנגולים, איתגרה את אלמגור לכתוב שיר אהבה לבני הנעורים, למרות שנחשב כציניקן. "התלבטתי רבות איך לכתוב משהו לא שמאלצי, שיש בו פן של הומור, וזה מה שיצא…כללית, אין לי מושג על השפעה שעלולה להיות לשיר זה או אחר על אנשים." סיפר אלמגור בריאיון לבועז כהן.
בריאיון אחר הוא סיפר על ההשראה לשיר ש"נכתב בתקופה שונה, כשההומור וההווי היו אחרים מהמציאות שלנו היום. קראתי אז באיזה עיתון אמריקאי הגיג הקשור לדיפלומט: כשדיפלומט אומר ׳כן׳, הוא מתכוון ׳אולי׳. כשהוא אומר 'אולי', הוא מתכוון ל׳לא׳. כשהוא אומר ׳לא׳, הוא לא דיפלומט. איכשהו הרעיון התגלגל לשיר. הימים היו אז תמימים יותר, והשיר דיבר על חיזור." אלמגור חשב אז על החידוד והשנינה בשיר האהבה שלו, ולא על המשמעויות וההשלכות שניתן לייחס לו. בעיני רוחו נראה השיר כשיר על אהבת נעורים תמימה, כמו שאר שירי התוכנית של "התרנגולים".
סשה ארגוב הלחין את המילים הקליטות, השיר נכנס לתוכניתה של להקת "התרנגולים" והפך ללהיט ענק. יש שיאמרו אף לנכס צאן ברזל. לאורך השנים המשפט הפותח בשיר הפך למטבע לשון נפוץ שהושאל גם לנושאים שאינם בתחום שבינו ובינה.
באותן שנים לא נרשמה מחאה ידועה נגד השיר. יתרה מכך, היו שירים אחרים של "התרנגולים" שמילותיהם עוררו תרעומת. בשנות ה-60 כעסו על שירים כמו "שיר השכונה", שכלל את השורה "היא לובשת כבר את זה", ובעיקר על שיר "החיילים", שם שרו "כשאנחנו לא נמצאים | את יכולה עם אחרים". בספר שיריו כתב אלמגור שהשיר היה אז תמים למדי לעומת כמה משירי הלהקה האחרים.
"לא סתם קראו ללהקה "התרנגולים'", אמר דן אלמגור באותו ריאיון. "כתבתי את כשאת אומרת לא' בתחילת שנות השישים", הזכיר, "השירים הקולקטיוויים של אז הציגו נשים באור מאור מסוים. 'איה' ו'שולה' ו'דינה ברזילי' היו המודל של הבחורה הצברית שעוברת ברחוב וכולם שורקים אחריה ומודדים את גופה בעיניים. על רקע זה יש לשפוט גם את "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"
נעבור שלושים שנה קדימה. כשפרשת האונס של יעל גרינברג ז"ל בקיבוץ שמרת הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, התייחס השופט מישאל חשין בפסק הדין למילותיו של השיר, ולא בכדי. במשך שנים כיכבו מילות השיר לא רק ברדיו ובמצעדי הפזמונים, אלא גם בבתי המשפט. סנגורים פליליים השתמשו בהן שוב ושוב כדי לקעקע עדויות של נאנסות, כדי לערער אותן ולשכנע אותן תוך גִּזְלוּת דעת (גזלייטינג) שהן שיתפו פעולה עם אלו שפגעו בהן ולכן לא נאנסו.
חשין ציטט ממילות השיר והוסיף תהיה נוקבת – שמא השיר תרם לעיוות מסוכן של מושג ההסכמה בחברה הישראלית: ”אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג." כתב חשין, והוסיף באופן חד משמעי:
"ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת 'לא' היא מתכוונת ל'לא' כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. 'לא' הוא לעולם 'לא', ואין "לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכל אם מדברים אנו בלשון בני אדם. 'לא' הוא 'לא'. אישה האומרת 'לא' והגבר מתייחד עמה על-אף אותו 'לא', הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס (אלא אם כן סיכמו השניים מראש כי 'לא' פירושו בשפתם הפרטית הוא: 'כן', כדבר עליסה בארץ הפלאות)".
אלמגור שמע, קרא ונחרד. הוא לא העלה על דעתו שהשיר שלו משמש ככלי שרת לניגוח נשים שהותקפו ונאנסו: "יום אחד שמעתי, שבמשפט האונס בשמרת ציטט הסניגור של הנאשמים את השיר שלי באוזני הנאנסת, שטענה שאמרה ׳לא!׳. אני נחרדתי. זה מבחיל שעורכי דין מנצלים את השיר למען בצע כסף. זה מעשה תועבה בעיני."
אלמגור המזועזע הגיב למה ששמע בדרך הטובה ביותר שהוא יודע. הוא כתב בית חדש לשיר, שלושים שנה אחרי שנכתב. בית שמבהיר למעלה מכל ספק למה מתכוונת אישה, כשהיא אומרת "לא".
הבית החדש שהוסיף אלמגור לשיר. מתוך ארכיון דן אלמגור, הספרייה הלאומית
בארכיונו של דן אלמגור, שהופקד בספרייה הלאומית, מצאנו את הבית החדש בכתב ידו של המשורר. אבל אלמגור לא הסתפק בכך, הוא שלח מכתב לאקו"ם ועדכן אותם לגבי השינויים שהכניס בשיר, כשהוא מתנה את רשות השימוש בשיר בשלושה תנאים: שינוי בטקסט המקורי מ"מתחננת" ל"מתכוונת"; שייצויין בראש השיר או בסופו שהוא נכתב בשנת 1963, וששלושים שנה אחר כך הוסיף המחבר את הבית הנוסף, שחייב להיכלל בשיר. "הודעתי להם שאני אוסר להדפיס את השיר ללא המלים החדשות, שיחליפו את הבית השלישי."
המכתב ששלח דן אלמגור לאקו"ם. ארכיון דן אלמגור, הספרייה הלאומית
למרות מעשיו לתיקון השיר, השימוש הלא מוסרי בשיר שלו לא נתן לאלמגור מנוח. "היום השיר יוצר בי מועקה", הוסיף אלמגור כבר אז. "אני בהחלט לא גאה בו. לפני כמה זמן, בסוף הופעה שנתתי בגליל, ניגש אלי אדם שהציג את עצמו כשופט מחוזי. הוא ביקש ממני את מלות השיר, וסיפר לי שיש עורכי דין שמצטטים אותו באופן קבוע בהגנה על נאשמים באונס. אם זה מה שיוצר השיר, אני אשמח שלא ישדרו אתו. שיהיה פחות שיר אחד בעולם. אני גם מוכן שישתמשו בבית החדש כתשדיר נגד אלימות, ואז אוותר על כל תמלוגי ההשמעה, ואוסיף עוד תרומה משלי לטובת קרן להגנת נשים מוכות".
חיפוש קצר ביוטיוב מגלה שלמרות מאמציו של אלמגור, גרסאות חדשות לשיר לא אימצו את השינויים עליהם התעקש.
האם שירים מעצבים ומשנים תפיסות חברתיות, או פשוט משקפים אותן? התשובות חלוקות, ובכל מקרה, אלמגור, אב לשתי בנות ולשלוש נכדות, שמגדיר עצמו כפמיניסט, לקח אחריות על מילותיו, הגם שלא היה מודע בהתחלה להשפעה שתהיה להן, וזה גורם לשאר יצירתו לזהור עוד יותר.
בהכנת הכתבה נעזרנו בכתבות ישנות מארכיון העיתונות הדיגיטלי של הספרייה הלאומית וביניהן כתבות מ"הארץ" מיום 2 באוגוסט 1991 ומיום 2 בספטמבר 1999.
