"שירו של אלמגור עוסק ב"בעיה" הנצחית המעסיקה את הגבר: מה פירוש המילה "לא," כשהיא מושמעת בפי בחורה. הוא מונה את כל האפשרויות הניתנות להתפרש ממלת-השלילה הקלאסית והתוצאה מעודדת למדי…"

[מתוך סקירה של תוכניתה החדשה של להקת "התרנגולים", פורסם ב"מעריב" ב-15  ביולי 1963]

דן אלמגור הוא איש רב זכויות בתרבות הישראלית. למרות ששמעו מעט נשכח בשנים האחרונות, הוא היה אחד ממעצבי התרבות הפופולארית הגדולים של דורו, לצידם של נעמי שמר ולאחר מכן אהוד מנור. הוא כתב שירים ופזמונים עוד כילד, ולאחר מכן כתב וערך את עיתון בית הספר, ושימש ככתב צעיר בעיתוני ילדים ונוער ובתוכניות רדיו. מהר מאוד הצעיר המוכשר מצא את עצמו בלב תעשיית המוזיקה, התיאטרון והבידור, במקביל ללימודים גבוהים במדעי המדינה ובספרות.

בשנות פעילותו הפוריות הוא הספיק לכתוב מאות פזמונים, לתרגם עשרות מחזות ומחזות זמר איקוניים (ולכתוב גם כמה בעצמו), לכתוב מאמרים, ביקורות וטורים סאטיריים לעיתונות, ולהגיש תוכניות טלוויזיה בנושאי תרבות וזמר. השנינות, מניפת הידע הרחבה שלו וכישרון הכתיבה המובהק שחלש כמעט על כל אופני היצירה הכתובה בעברית, הפכו את דן אלמגור לאחד ממניחי אבני הבסיס של התרבות הפופולארית והתיאטרון המודרני בעברית.

מתוך כל אלה, סיפורו של שיר אחד שכתב אלמגור הוא סמל לשינוי שעברה החברה הישראלית. הוא גם מספק לנו הצצה לגדולתו של אלמגור, שהשכיל להבין את השינוי הזה ולתמוך בו בכל לב ופה.

דן אלמגור היה איש צעיר, בסוף שנות ה-20 לחייו, כשכתב את מילות השיר "כשאת אומרת 'לא'". הוא היה נשוי כשנתיים לאהבת חייו, אלה, ואב טרי לארנה, הבכורה משתי בנותיו. למרות זאת, באווירת אותם ימים, לא היסס לכתוב פזמון פלרטטני שהנחת המוצא בבסיסו היא שכל אקט סירוב של נשים הוא חלק ממשחק חיזור שבסופו כולן נעתרות לגבר שחושק בהן. באותם ימים, אלמגור לא העלה בדעתו שהוא כותב שיר פרובוקטיבי או נלוז.

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
הַאִם הַ“לֹּא” הוּא “לֹא וּבֶאֱמֶת”?
אוּלַי הוּא רַק “אוּלַי, אַךְ לֹא כָּעֵת”?
אוֹ שֶׁהַ“לֹּא” הוּא רַק “עוֹד לֹא”.
אוּלַי הוּא “אוֹ”. אוּלַי הוּא “בּוֹא”.
כִּי אַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” כָּל כָּךְ בְּחֵן
שֶׁהוּא נִשְׁמַע לִי עוֹד יוֹתֵר מַזְמִין מִ“כֵּן”.

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ,
מְבֻלְבָּל וּמִשְׁתַּגֵּעַ, כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא.”
כִּי אִם אֹמַר: “הִיא לֹא רוֹצָה מַמָּשׁ”,
אוּלַי מָחָר תַּכְרִיזִי: "הוּא חַלָּשׁ!
זֶה גֶּבֶר זֶה? זֶה סְתָם קָטִין.
שׁוֹמֵעַ ‘לֹא’ – וּמַאֲמִין."
אִם אֶסְתַּלֵּק, אוּלַי תֹּאמְרִי: “חֲבָל.”
אִם אֶשָּׁאֵר, אוּלַי תַּגִּידִי: “מְנֻוָּל”.

כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
הַאִם זֶה “לֹא” סוֹפִי, כָּזֶה מֻחְלָט;
אוֹ שֶׁהַ“לֹּא” הוּא רַק זְמַנִּי בִּלְבַד.
אוּלַי הוּא “טוֹב, אַךְ לֹא עַכְשָׁו”?
אוּלַי זֶה הוּא, בְּעֶצֶם, “נוּ”?
אַךְ אִם הָיוּ אוֹמְרִים רַק “לֹא” וְ“כֵּן” –
אָז מָה בִּכְלָל הָיָה נִשְׁאָר פֹּה מְעַנְיֵן?

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה אַתְּ מִתְחַנֶּנֶת כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
כִּי אִם אֵינֵךְ רוֹצָה בִּכְלָל-בִּכְלָל,

הַגִּידִי לִי: “'סְתַּלֵּק כְּבָר וַחֲסַל!”
תַּגִּידִי: “דַּי!” אוֹ: “עוּף מִפֹּה!”
רַק אַל-נָא, אַל תַּגִּידִי: “לֹא.”
כִּי אַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” כָּל כָּךְ בְּחֵן
שֶׁהוּא נִשְׁמַע הַרְבֵּה יוֹתֵר מַזְמִין מִ“כֵּן”.

 

השיר נולד כשנעמי פולני, מנהלת להקת התרנגולים, איתגרה את אלמגור לכתוב שיר אהבה לבני הנעורים, למרות שנחשב כציניקן. "התלבטתי רבות איך לכתוב משהו לא שמאלצי, שיש בו פן של הומור, וזה מה שיצא…כללית, אין לי מושג על השפעה שעלולה להיות לשיר זה או אחר על אנשים." סיפר אלמגור בריאיון לבועז כהן.

בריאיון אחר הוא סיפר על ההשראה לשיר ש"נכתב בתקופה שונה, כשההומור וההווי היו אחרים מהמציאות שלנו היום. קראתי אז באיזה עיתון אמריקאי הגיג הקשור לדיפלומט: כשדיפלומט אומר ׳כן׳, הוא מתכוון ׳אולי׳. כשהוא אומר 'אולי', הוא מתכוון ל׳לא׳. כשהוא אומר ׳לא׳, הוא לא דיפלומט. איכשהו הרעיון התגלגל לשיר. הימים היו אז תמימים יותר, והשיר דיבר על חיזור." אלמגור חשב אז על החידוד והשנינה בשיר האהבה שלו, ולא על המשמעויות וההשלכות שניתן לייחס לו. בעיני רוחו נראה השיר כשיר על אהבת נעורים תמימה, כמו שאר שירי התוכנית של "התרנגולים".

סשה ארגוב הלחין  את המילים הקליטות, השיר נכנס לתוכניתה של להקת "התרנגולים" והפך ללהיט ענק. יש שיאמרו אף לנכס צאן ברזל. לאורך השנים המשפט הפותח בשיר הפך למטבע לשון נפוץ שהושאל גם לנושאים שאינם בתחום שבינו ובינה.

באותן שנים לא נרשמה מחאה ידועה נגד השיר. יתרה מכך, היו שירים אחרים של "התרנגולים" שמילותיהם עוררו תרעומת. בשנות ה-60 כעסו על שירים כמו "שיר השכונה", שכלל את השורה "היא לובשת כבר את זה", ובעיקר על שיר "החיילים", שם שרו "כשאנחנו לא נמצאים | את יכולה עם אחרים". בספר שיריו כתב אלמגור שהשיר היה אז תמים למדי לעומת כמה משירי הלהקה האחרים.

"לא סתם קראו ללהקה "התרנגולים'", אמר דן אלמגור באותו ריאיון. "כתבתי את כשאת אומרת לא' בתחילת שנות השישים", הזכיר, "השירים הקולקטיוויים של אז הציגו נשים באור מאור מסוים. 'איה' ו'שולה' ו'דינה ברזילי' היו המודל של הבחורה הצברית שעוברת ברחוב וכולם שורקים אחריה ומודדים את גופה בעיניים. על רקע זה יש לשפוט גם את "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"

נעבור שלושים שנה קדימה. כשפרשת האונס של יעל גרינברג ז"ל בקיבוץ שמרת הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, התייחס השופט מישאל חשין בפסק הדין למילותיו של השיר, ולא בכדי. במשך שנים כיכבו מילות השיר לא רק ברדיו ובמצעדי הפזמונים, אלא גם בבתי המשפט. סנגורים פליליים השתמשו בהן שוב ושוב כדי לקעקע עדויות של נאנסות, כדי לערער אותן ולשכנע אותן תוך גִּזְלוּת דעת (גזלייטינג) שהן שיתפו פעולה עם אלו שפגעו בהן ולכן לא נאנסו.

חשין ציטט ממילות השיר והוסיף תהיה נוקבת – שמא השיר תרם לעיוות מסוכן של מושג ההסכמה בחברה הישראלית: ”אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג." כתב חשין, והוסיף באופן חד משמעי:

"ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת 'לא' היא מתכוונת ל'לא' כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. 'לא' הוא לעולם 'לא', ואין "לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכל אם מדברים אנו בלשון בני אדם. 'לא' הוא 'לא'. אישה האומרת 'לא' והגבר מתייחד עמה על-אף אותו 'לא', הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס (אלא אם כן סיכמו השניים מראש כי 'לא' פירושו בשפתם הפרטית הוא: 'כן', כדבר עליסה בארץ הפלאות)".

אלמגור שמע, קרא ונחרד. הוא לא העלה על דעתו שהשיר שלו משמש ככלי שרת לניגוח נשים שהותקפו ונאנסו: "יום אחד שמעתי, שבמשפט האונס בשמרת ציטט הסניגור של הנאשמים את השיר שלי באוזני הנאנסת, שטענה שאמרה ׳לא!׳. אני נחרדתי. זה מבחיל שעורכי דין מנצלים את השיר למען בצע כסף. זה מעשה תועבה בעיני."

אלמגור המזועזע הגיב למה ששמע בדרך הטובה ביותר שהוא יודע. הוא כתב בית חדש לשיר, שלושים שנה אחרי שנכתב. בית שמבהיר למעלה מכל ספק למה מתכוונת אישה, כשהיא אומרת "לא".

 

כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא!' – לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת!
לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא!'
לָכֵן הַ'לֹּא' שֶׁלָּהּ סוֹפִי, מֻחְלָט,
כִּי הִיא קוֹבַעַת, לֹא שׁוּם בֵּית מִשְׁפָּט.
אָז אַל תִּהְיֶה לִי 'תַּרְנְגוֹל',
וְאַל תִּהְיֶה חָכָם גָּדוֹל,
הִיא לֹא רוֹמֶזֶת 'כֵּן', 'אוּלַי' אוֹ 'בּוֹא'.
כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת 'לֹא' – הִיא מִתְכַּוֶּנֶת: 'לֹא'!".

 

בארכיונו של דן אלמגור, שהופקד בספרייה הלאומית, מצאנו את הבית החדש בכתב ידו של המשורר. אבל אלמגור לא הסתפק בכך, הוא שלח מכתב לאקו"ם ועדכן אותם לגבי השינויים שהכניס בשיר, כשהוא מתנה את רשות השימוש בשיר בשלושה תנאים: שינוי בטקסט המקורי מ"מתחננת" ל"מתכוונת"; שייצויין בראש השיר או בסופו שהוא נכתב בשנת 1963, וששלושים שנה אחר כך הוסיף המחבר את הבית הנוסף, שחייב להיכלל בשיר. "הודעתי להם שאני אוסר להדפיס את השיר ללא המלים החדשות, שיחליפו את הבית השלישי."

 

למרות מעשיו לתיקון השיר, השימוש הלא מוסרי בשיר שלו לא נתן לאלמגור מנוח. "היום השיר יוצר בי מועקה", הוסיף אלמגור כבר אז. "אני בהחלט לא גאה בו. לפני כמה זמן, בסוף הופעה שנתתי בגליל, ניגש אלי אדם שהציג את עצמו כשופט מחוזי. הוא ביקש ממני את מלות השיר, וסיפר לי שיש עורכי דין שמצטטים אותו באופן קבוע בהגנה על נאשמים באונס. אם זה מה שיוצר השיר, אני אשמח שלא ישדרו אתו. שיהיה פחות שיר אחד בעולם. אני גם מוכן שישתמשו בבית החדש כתשדיר נגד אלימות, ואז אוותר על כל תמלוגי ההשמעה, ואוסיף עוד תרומה משלי לטובת קרן להגנת נשים מוכות".

חיפוש קצר ביוטיוב מגלה שלמרות מאמציו של אלמגור, גרסאות חדשות לשיר לא אימצו את השינויים עליהם התעקש.

האם שירים מעצבים ומשנים תפיסות חברתיות, או פשוט משקפים אותן? התשובות חלוקות, ובכל מקרה, אלמגור, אב לשתי בנות ולשלוש נכדות, שמגדיר עצמו כפמיניסט, לקח אחריות על מילותיו, הגם שלא היה מודע בהתחלה להשפעה שתהיה להן, וזה גורם לשאר יצירתו לזהור עוד יותר.

 

בהכנת הכתבה נעזרנו בכתבות ישנות מארכיון העיתונות הדיגיטלי של הספרייה הלאומית וביניהן כתבות מ"הארץ" מיום 2 באוגוסט 1991 ומיום 2 בספטמבר 1999.

אף אחד מהם לא נולד בברלין, אבל בשנת 1922 הגורל הפגיש בעיר הזו בין מסלולי חייהם של חיים נחמן ביאליק ותום זיידמן פרויד, למה שהפך להיות ניסיון אמנותי מסקרן ונוגע ללב שהסתיים בטרגדיה גדולה.

הצד שלו: בשנות העשרים המוקדמות חיים נחמן ביאליק כבר היה מוכר בעולם היהודי כ"משורר הלאומי", אלא שהתואר הזה היה רחוק מלתאר את ההיקף הבלתי נתפס והמסחרר של פעילותו עד אז. הוא כתב שירה, פרוזה, ספרי לימוד ומסות. הוא עיבד חלקים שלמים מהתלמוד ומספרי המדרש המסורתיים למה שהוא ראה בו אחד המפעלים החשובים של חייו (ספר האגדה), ערך כתבי עת ספרותיים, שלח ידו בפעילות חינוכית וציבורית, ובעיקר – עסק בקדחתנות בהוצאה לאור של ספרים בשפה העברית. ספרים שלו וספריהם של אחרים. 

הצד שלה: באותן שנים תום זיידמן פרויד הייתה אמנית מוכרת בגרמניה. היא החזיקה כבר בתיק עבודות גרפיות מרשים, סגנון ייחודי, ומספר ספרי ילדים שכתבה ואיירה שזכו להצלחה. בנוסף לכך, היא גם נהנתה מנישואין טריים ומאושרים, ומתינוקת – ביתה היחידה.

זיידמן פרויד נולדה בשם מרתה גרטרוד למשפחת פרויד המפורסמת בוינה (אמה הייתה אחותו של זיגמונד פרויד). כשהייתה ילדה קטנה עברו הוריה לברלין, ושם היא החלה לצייר. 

בגיל 15 היא שינתה את שמה ל"תום". האם היה זה אקט פמיניסטי – מתריס או שהיא האמינה שבעולם האמנות (שכמו רוב העולמות אז נשלט כמעט לחלוטין על ידי גברים) יהיה לה קל יותר להסתדר עם שם כזה? היא לא השאירה אחריה הסבר, אבל בני משפחתה התנגדו לנסיונות לציירה כ"טום בוי" או כמי שנהגה ללבוש בגדי גברים. 

היא למדה אומנות בלונדון ובמינכן. הפעילות המקצועית הראשונה שלה הייתה ככל הנראה עיצוב צעצועים וציור שקופיות להופעה של אחותה הגדולה לילי (שהייתה שחקנית), אבל מהר מאד  היא עברה לאיור וכתיבת ספרי ילדים שזכו להערכה בגרמניה ובעולם. 

בגיל 28 היא פגשה את יעקב ("יענקב") זיידמן, שהיה מתרגם ומוציא לאור שהגיע לברלין ממזרח אירופה. הם התאהבו והתחתנו. 

בינתיים, עוד לפני המפגש עם ביאליק – היא מתיידדת עם אנשי רוח יהודים אחרים כמו גרשום שלום, ועובדת יחד עם שי עגנון על ספר שבסופו של דבר נגנז ("ספר האותיות").  

זיידמן פרויד יצרה עבור ילדים, מהרגע הראשון. בין אם הייתה זו נטיית ליבה הטבעית של מי שגדלה בבית מלא אחים והייתה אם צעירה בעצמה ובין אם הייתה זו הסללה תרבותית מצמצמת – היא עשתה את זה היטב, כשהיא מכבדת את קהל היעד הצעיר שלה ברצינות, בתשומת לב ובדקדקנות אומנותית כאילו לא היו "רק" ילדים.

יצירתו של ביאליק לילדים הייתה עוד פחות טריוויאלית או מובנת מאליה. ילדותו שלו לא הייתה מאושרת כלל. הוא גדל במשפחה ענייה מאד, וכשאביו נפטר אמו לא הצליחה לכלכל את כל ילדיה. הוא נשלח לגדול בבית סבו – שגם אם אהב אותו ודאג לו, היה חמור סבר וקפדן. ביאליק לא ישכח את תחושת הנטישה והבגידה מצד אמו בהמשך חייו, והרגשות האלו יופיעו לא פעם ביצירתו. 

הוא נישא למאניה אוורבוך, נישואי שידוך שרבות דובר אודותם, אבל בכל מקרה – ילדים משלהם הם לא זכו לחבוק. 

 

למרות הכל, ואולי דווקא בגלל העדרה של סביבה ילדית בחייו הפרטיים, יחסו לילדים שסביבו – בניהם ובנותיהם של חבריו ומכריו היה חם ואוהב, והוא ראה ביצירה העברית לילדים שליחות קודש ממש. 

הוא האמין בכל ליבו שספרות היא הדרך להקנות לילדים את השפה, וכשמדובר בשפה אותה אפילו המבוגרים שמסביב אינם דוברים כשפת אם, הדיוק והעושר הלשוני בספרים הוא קריטי ועליו עלול ליפול או לקום חידושה של השפה כולה. 

עוד בשבתו באודסה הוא הקים (יחד עם רבניצקי ועוד כמה אנשי ספר עבריים) את הוצאת הספרים "מוריה" שהתעסקה בתחילה בעיקר בהוצאת ספרי לימוד לנוער. במקביל לכתיבתו ה"קאנונית" הוא כתב כבר אז גם לילדים, כתיבה שהיום אין לנו ספק שהיא חלק בלתי נפרד מהיותו המשורר הלאומי, שכן איך עוד אפשר לקרוא למי שהשאיר לנו שירים אלמותיים כמו "נד-נד"? 

אבל אז פרצה מלחמת העולם הראשונה, שיחד עם המהפכה הבולשביקית הביאו לקיפאון, שבתחילה נראה זמני, בפעילות ההוצאה לאור העברית. עם הזמן התחוור כי לא ניתן יהיה להמשיך לעבוד ברוסיה, ובעזרתו של מקסים גורקי קיבל ביאליק יחד עם קבוצה של סופרים יהודיים, אשרות עלייה לארץ. 

ביאליק האמין שהמשאבים בארץ לא מוכנים להוצאה לאור מאסיבית של כתבים עבריים, והוא בחר לנסוע לברלין שהפכה להיות מרכז תרבותי וספרותי תוסס ופעיל.  

כמה חודשים אחרי הגיעו לברלין הוא פגש את יעקב זיידמן, שהיה כבר נשוי לתום פרויד והרשים אותו עמוקות בלהיטותו וברצונו לעסוק במו"לות עצמאית. הלה סיפר לביאליק על אשתו ש"מומחית לציורי ילדים". פגישה זו הציתה בביאליק, שהתלונן לא מעט באזני ידידיו על העדר מאיירים ראויים לספרי הילדים בעברית, רעיון חדש. 

הם יקימו הוצאת ספרים ייעודית לספרי פעוטות וילדים צעירים. הוצאת בוטיק שתוציא ספרים יפהפיים בהם האיורים יהיו חשובים לא פחות מהטקסטים. 

 

במכתב לרבניצקי (שעלה לארץ) מספר ביאליק על ההסכם הראשוני שנערך בינו ובין זיידמן: 

"אני ממציא לו דברי ספרות לילדים, והוא ממציא לי את הציורים. כל הטיפול של הכנת הציורים וההדפסה והמכירה – מוטל עליו. אשתו מומחית לציורים, היא העושה בעצמה או המזמנת אצל ציירים אחרים. הרווח למחצה.. השידוך הזה יפה לנו מכל צד. הוא ואשתו אנשים ישרים, צעירים, מסורים לדבר בלב ונפש". 

מאחר והוא לא היה היחיד שהאמין בחשיבות ספרות הילדים להטמעת וחיזוק השפה העברית, השוק היהודי, בעיקר זה המשכיל, התמלא בתקופה זו בחוברות, עיתונים, מדורים וספרים שיועדו לבני הדור הצעיר. 

זו הייתה תערובת אקלקטית של ספרות מקור, תרגומים ועיבודי סיפורים אירופאים (בהתעלמות גסה מכל עניין זכויות היוצרים) – תערובת שביאליק לא התלהב מרובה. 

ב"ביאליקית" שוטפת הוא מקונן על המצב הקיים (בהקדמה ל"קטלוג" ראשוני של הוצאת הספרים החדשה): 

"אין פלא אפוא.. (ש)צצים יום יום כעשבי הביצה, דברי ספרות ואמנות, כביכול, שרובם ככולם פסולי תכן ופסולי שפה, ופסולי צורה כאחד, ורובם ככולם יש בהם כדי לטמטם את לב הילד טמטום עולם ולהשחית את טעמו עד לאין מרפא". 

כדי לשנות את המצב הקיים, הוא עומד להשתמש בכישורי המו"לות של יעקב ובאומנות העדינה והיפהפייה של תום. להוצאה החדשה הוענק השם ""אופיר" שעל יד "מוריה"". 

הפרוספקט, המאויר בסגנון המובחן מאד של זיידמן פרויד, נמצא בארכיון בית ביאליק ותפס את תשומת ליבנו תוך כדי עבודה על חומרי הארכיון. זה היה מעין קטלוג ראשוני של ההוצאה החדשה ובו מתוארים בקצרה הספרים הראשונים שיצאו לאור וכן אלה שהיו מתוכננים לצאת לאור בהמשך. בהקדמה מפרט ביאליק את ההבטחות שהוצאת "אופיר" מבטיחה לקוראיה:

""אופיר" ישתדל שכל הדברים היוצאים בחותמו, בין מקוריים ובין מתורגמים ומעובדים, לא יהא בהם משום "הכנסת תבן לעפרים", אלא יוסיפו מצד תכנם רכוש ממשי על הקרן הקיימת של ספרות ילדנו, שלפי שעה היא דלה ומצערה כל כך". 

בהמשך הוא מפרט הבטחות אודות "טיב הלשון" ו"ההידור החיצוני", הבטחות שאכן קוימו, אבל לטווח זמן קצר עד מאד. 

הספרים הראשונים שיצאו לאור היו יצירות קיימות של זיידמן פרויד שעובדו מחדש ותורגמו לעברית: הראשון היה "ספר הדברים" – ספר ציורים שתום הוציאה כבר בעבר בהוצאת ספרים גרמנית, אלא שעתה צורפו לאיורים שירים קצרים מפרי עטו של ביאליק.

 

הספר השני נקרא – "עשר שיחות לילדים" – פרקים קצרצרים של אגדות מוכרות שזיידמן פרויד ליקטה ועיבדה מיצירותיהם של האחים גרים, הנס כריסטיאן אנדרסן ולודביג בכשטיין. ביאליק הוא זה שתרגם את הטקסטים לעברית, ותום נאלצה לאייר מחדש את אחד העמודים, שכן האיור שפורסם בהוצאת הספרים הגרמנית לא היה עובר את הקהל העברי. 

 

 

אלא שאז צל העיב לראשונה על חדוות היצירה המשותפת. 

שני השותפים חוו באותה תקופה טרגדיות אישיות – תום איבדה את אחיה האהוב תיאודור, שטבע באגם. ביאליק, מצידו, היה עד לאובדן חייה של ילדה קטנה שגרה בשכנות לו ולמאניה. הזוג היה ככל הנראה בקשרי ידידות עם משפחתה, ואולי אפילו איתה עצמה, והיא נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה ככל הנראה בדרכה למלא שליחות עבור מאניה. 

ואז יצא לאור הספר השלישי של הוצאת אופיר -"מסע הדג", בו מסופר על ילד שנוסע למקום אוטופי (בעזרתו של דג), אבל חוזר אחר כך לביתו. המהדורה ההיא מסתיימת במילותין של ביאליק:  

"זה חלום אורי, ואמרו חכמים: אין חלום בלי דברים בטלים."

תום הקדישה את הספר "לנשמת תדי".

וזה היה ספר האחרון שיצא לאור בהוצאת אופיר. 

 

החלומות הגדולים על בניית בית ספרותי חדש שיפיץ ספרות עברית איכותית לצד אומנות לילדים התפוגג אל תוך המציאות הקשה. המשבר הכלכלי בגרמניה הפך את הדפסת הספרים ליקרה להחריד, ויעקב זיידמן נקלע לחובות ולמצב כלכלי קשה.

ב 1924 עלה ביאליק לארץ, ובתחילה נמשך הקשר עם בני הזוג זיידמן פרויד. 

ב 1925 השותפות התפרקה בעקבות חילוקי דעות כלכליים קשים. יעקב המתוסכל שלח ושוב ושוב מכתבים לביאליק בדרישה לעזרה, אבל ככל הנראה לא נענה. 

 

 

עם התפרקות השותפות, נפרדו דרכיהן של השותפים בצורה מהותית יותר מאשר פרידה עסקית גרידא. 

חייהם של הזוג זיידמן פרויד צללו במהירות מבהילה לסוף טרגי להחריד: ב 1929, לאחר שהוכרז כפושט רגל, התאבד יעקב בתליה. תום, שמצאה את גופתו כששבה לביתם, לא הייתה מסוגלת להמשיך בחייה בלי בעלה האהוב, והיא פשוט הפסיקה לאכול. הטיפול המעולה שקיבלה (דודה המפורסם הוזעק למיטת חוליה), לא עזר. היא נפטרה מספר חודשים אחריו. 

בתם, שהתייתמה באחת משני הוריה, הועברה לידיה של דודתה הגדולה, לילי, ובסופו של דבר עלתה בגפה לארץ במסגרת עליית הנוער. 

חייו של ביאליק ויצירתו, לעומת זאת – המשיכו בכיוון אחר לגמרי. הוא התקבל בארץ בכבוד מלכים, ונראה שהעיסוק בהוצאת אופיר נתן לו דחיפה ועידוד לחזק את כתיבתו לילדים.

באותה מחברת שבה הוא כתב בקיץ 1922 את טיוטת הפרוספקט לאופיר, ישנה גם טיוטה של "אלוף בצלות ואלוף שום", שיצא לאור אחרי שהגיע לארץ, וכן פרקים נוספים של "ספיח" – יצירתו האוטוביוגרפית האדירה לילדים. 

הילדים בארץ העריצו אותו ועטפו אותו באהבה. והוא אהב אותם בחזרה, אהבה שלא יכול היה לתת לילד הפרטי שלא היה לו. 

 

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון בית ביאליק וזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת ותכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.