הוא: מחלוצי ענף התמרים בארץ ישראל. היא: מחלוצות ענף הדבש העברי. האם סיפורם של בני הזוג בנציון וחיה ישראלי הוא סיפורה של החלוציות והציונות? מסע מרגש בין מכתבים, תמונות, דבורים ודקלים
מימין: בנציון ישראלי בגדיד תמרים. נדב מן, ביתמונה. מאוסף בנציון ישראלי. מקור האוסף: אהרון ישראלי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. משמאל: חיה ישראלי אוחזת חלת דבש במסגרת, קבוצת כנרת, 1930. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
נערה הייתי וגם זקנתי, ולא הבינותי איך אין הערכה ליצור נפלא זה, הדבורה, העמלה במסירות בכל רגע אפשרי, עושה זאת בחיי שיתוף נפלאים, ומאפשרת קיום בכבוד לעובדים סביבה
(חיה)
אחרי תלאות רבות באתי הביתה עם השתילים בחול המועד סוכות. עוד בבצרה חליתי בקדחת וזה הוסיף על התלאות. אבל כל זה עבר ובימי חום נטענו את השתילים במקומם. כל הדרך זכרתי בהוקרה וזוכר עכשיו את אשר הוא פעל למעני ולמען הצלחת שיבת ציון של התמרים.
(בנציון)
לא כל יום אנחנו פוגשים זוג אוהבים שסימל בחייו ובמותו את החלוציות העברית. אבל, הזוג חיה ובנציון ישראלי היו בדיוק כאלו.
זוג שלא "דיברו" על אידאולוגיה, אלא עשו אותה. בנציון במסעות מסוכנים ברחבי המזרח התיכון כדי להשיג חוטרים לענף התמרים שאותו חלם להקים בארץ ישראל, והיא, בעשרות שנים של עבודה בכוורת, כדי להצמיח פה ענף דבש משגשג.
אבל גם מצאנו פה סיפור אהבה מתוק כדבש. מכתבים חמים ומרגשים, שבו בני הזוג מספרים זה לזו וזו לזה על הקשיים היומיומיים, ואתגרי החלוציות העברית החדשה.
את סיפורם של בנציון וחיה נספר דרך המכתבים והתמונות שליוו את חים – בנפרד וביחד – של בני הזוג. האם זוהי סיפורה של המדינה?
1907: חיה מהעיירה קלצק ובנציון מהעיירה גלוכוב מתאהבים ברחובות
למלאכי היקר שלום!
שני ימים עברו כבר ואנוכי אינני יכול להתרגל אל המחשבה שאת כה רחוקה ממני. האמנם פרחה נשמתי ירושלימה?! הלכתי אתמול אל אותם המקומות ששם היינו מטיילים שינו, אולי יקטן כאבי! ומי יודע אולי אראה את תמונתך מרחפת שם! בחדר לא יכולתי לשבת, הכל הזכיר שם שאת, מלאכי היקר, אינך.
לשנינו היה ברור שאנחנו נהיה משפחה, אבל כל אחד חי את חייו ושמרנו על קשר… התחלנו לחשוב על ילד בימי חסן בק. התורכים ירדו לחיינו ורדפו אותנו. יום יום היתה סכנה לחיי 'הצד השני'.
בוקר אחד באו ואספו את כל הבחורים ואמרו שלוקחים אותם לאיזה מקום. בנציון ניסה להתחמק כדי לנסות לעשות משהו. הם ראו אותו וירו אחריו, אבל לא פגעו בו. אז החלטנו שמוכרח להיות לי ילד.
כשהייתי בהריון זה היה סוד כמוס וקדוש. איש לא ידע. עבדתי בכל מקום 18 שעות ביום, כמו שעבדו אז, והייתי מאושרת. חשבתי שאני היחידה בעולם שיש לה הרגשות כאלה.
מסר לך בוודאי שאול על האפשרות להשיג כאן באמצעות משפחתי כ-45 לירות ארץ ישראליות בשביל המכוורת בכדי לשלם בעוד 8-9 חודשים בריבית רגילה. מחשבתי להקים בכסף זה את המחסן וקניית נחילים לכוורות שישנן, והתשלום עם הכנסת הדבש לתנובה.
1931-1933: לאחר מות רחל המשוררת, שהייתה מיודדת עם הזוג, קורא בנציון לשתול בכנרת גן לזכרה
ההצעה שהתקבלה היתה כי במשך שנתיים נביא חוטרי תמרים מהמינים והמשובחים שבמצרים, בארם נהריים ובשאר הארצות העיקריות המגדלות אותם, ונטע אותם בגן ובמשתלה. מהשתילים אשר יקבלו וישתרשו בגן יישלחו חוטרים מושרשים לנקודות ישוב שונות, על מנת שגם אלו יעיברו במשך הזמן חוטרים מושרשים לנקודות ישוב חדשות, במחזור קבוע, מנקודה לנקודה, עד אשר יתפשטו 'דקלי רחל' על פני כל הנקודות החקלאיות ויסיפו משלהן לארץ ולנופה, שהיא כה אהבה.
1933-1938: המסעות של בנציון לעירק, פרס ומצרים כדי להשיג חוטרים ולהביאם ארצה
נעים לבשרך, כי בפעולה אשר גם בה כמובן עזרתנו, החיאת התמר בארץ להצלחתה הכלכלית ושינוי נופה, אני עושה פה עם חברי ביערות תמרים שבקרבת המפרץ הפרסי ולמרות המכשולים אשר אנו נפתלים בהם, אני מקווה לשוב בימים הקרובים עם אלפי עצי תמר, כובשי שממה!
עם השחר הבא אנו מפליגים. אם גם לא ישר לחזית, הנה בכל זאת מפליגים מן הארץ למלחמה עם הרשע. זאת התמורה הגדולה בחיי היהודים ואות לתקומתם. אני חש כי הנני נשאר כאן בתוככם והנני לוקח איתי בלבי אתכם, את כנרת ואת הארץ כולה ואשאב מכם אומץ בפעולות המלחמה ובפגישות עם יהודים.
אני מודה מאוד על שימת הלב והכבוד שהנחלתם לי בהכניסכן אותי ברשימה נכבדת זו של אמהות בישראל. אני יודעת כי לא בשל עצמי בא לי זה, כי אם בשל הדרך הלכתי בה, ודרך זו לא הלכתי לבדי. היא דרך היחד, אנו נעזרים איש ברעהו.
על שפת אגם סואן / בנציון וחיה ישראלי, העורכים – מוקי צור, אהרן ישראלי
חיה ישראלי ז"ל : ליום השלושים י' כסלו תש"ם 9.11.1979 / (ערך יוסף מרגלית)
זמר אהבה לסשה
דווקא לאחר שיצא לגמלאות, זכה סשה ארגוב לעדנה מחודשת. עיון בארכיונו מגלה לנו את ארגוב המבוגר, אדם אהוב שהצליח אפילו לאחד לרגע בין שולמית אלוני לרחבעם זאבי
סשה ארגוב מנגן על הפסנתר בביתו. מתוך ארכיון סשה ארגוב, הספרייה הלאומית
סתיו 1987 היה משמח מאוד עבור היוצר הוותיק סשה ארגוב.
את יום הולדתו השבעים ושלושה הוא חגג בידיעה כי הוא עתיד לקבל ביום העצמאות שלאחר מכן את פרס ישראל להלחנה.
היתה זו שיאה של תקופה שבה היה נראה כי המוזיקאי החשוב הזה זוכה סוף סוף, לאחר חמישים שנות יצירה, לביטויי אהבה והוקרה מכל עבר. באותה השנה קיבל ארגוב את התואר "יקיר העיר תל אביב", שנתיים קודם לכן זכה להבעת הערכה חריגה בדמות מופע בהיכל התרבות בשם "זר לסשה ארגוב" עם מיטב אמני ישראל. המופע שודר בטלוויזיה באינספור שידורים חוזרים.
ארגוב הקפיד עד אז לעבוד בעבודה סולידית. תחילה היה פקיד בבנק, ולאחר מכן מוכר בחנות ספרים. דווקא כשיצא לגמלאות בשנת 1980, העניין בו ובשיריו הלך וגבר. היה זה אריק איינשטיין שחזר לשיריו של ארגוב, וביצע אותם מחדש באלבום: "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ד': משירי סשה ארגוב".
ב-1982 המוזיקאי והמעריץ מתי כספי (כך הוא הגדיר את עצמו!) הוציא גם הוא אלבום משיריו של "הוד מוזיקליותו" (שוב, על פי הגדרתו של כספי), והשניים אף יצאו לסיבוב הופעות משותף. שנתיים לאחר מכן הוציאו השניים אלבום המשך מצליח בשם "מתיתיהו ואלכסנדר". ואם זה לא מספיק, גם הכוכבת העולה, מי שזכתה בתואר "זמרת השנה" באותו הזמן, עפרה חזה, ביצעה שיר חדש שהלחין ארגוב: "עוד מחכה לאחד".
ארגוב היה איש מוכר ומוערך גם קודם לכן. כולם הכירו את שמו של האיש שהלחין את "הוא לא ידע את שמה", "אליפלט", "פנס בודד", "שיר השכונה", "שיר הרעות" ועוד רבים אחרים. אך נראה שבתקופה שקדמה לפרישתו מעבודתו היומית, העדיף ארגוב להיות האיש שמאחורי הקלעים, זה שישב בביתו הצנוע ברחוב סירקין בתל אביב אחרי יום עבודה בבנק, והלחין בשקט קלאסיקות עבור אחרים, ולאו דווקא היה אדם שנמצא תחת אור הזרקורים.
ארגוב נפטר בשנת 1995, בגיל 80. עזבונו העשיר הופקד בארכיון הצליל שבספרייה הלאומית בירושלים. כל מי שיגיע לעיין בו ימצא אוצר בלום של ספרי תווים, תיעוד יצירות שהלחין ועיבד, גזרי עיתונות ותמונות ביתיות, אבל לא פחות מרתק: ניתן למצוא בו כמה עשרות מכתבים ומברקים שזכה ארגוב לקבל בתקופת הזוהר המאוחרת שלו, בשלהי שנות השמונים.
המכתבים, שנשארו בשלמותם, מספרים לנו לכמה אהבה והערכה זכה ארגוב עוד בחייו, אהבה חוצת מגזרים ודיעות פוליטיות, דורות והשקפות עולם. ארגוב הצליח לאחד אפילו בין שולמית אלוני, לבין רחבעם זאבי. שניהם מיהרו לברך אותו במילים חמות על הזכייה בפרס ישראל:
"חגם של כל אוהביך". יעל ורחבעם זאבי
"שמחה בשמחתך". מברק מאת שולמית אלוני
עוד נמצאים בארכיונו ברכות אוהבות ומשועשעות מרבים מחבריו, סופרים ואמנים. אחת הברכות החביבות ביותר שנשמרו בארכיונו היא שיר מחורז וממזרי פרי עטו של ידידו הסופר ע.הלל. השניים שיתפו פעולה בעבר בקלאסיקות כמו "ככה סתם" ו"יוסי, ילד שלי מוצלח":
"אך מה נכביר בדיבורים כתובים, שהרי הכל אמור לכתוב בלבבים". ברכת יום ההולדת מהסופר והחבר, ע.הלל
ביום העצמאות הארבעים של מדינת ישראל זכה ארגוב בפרס היוקרתי ביותר שמעניקה מדינת ישראל, פרס ישראל, והאיש שהלחין את "זמר אהבה לים", זכה בזמר אהבה אחר, זמר אהבה לסשה.
זוכי פרס ישראל לשנת תשמ"ח: סשה ארגוב, לובה אליאב, שושנה דמארי ומשה שמיר עם ראש עיריית תל אביב, שלמה להט.
"גאים שיש לנו את הזכות לחיות בכפיפה אחת עם אדם כמוך". שלמה להט, ראש עיריית תל אביב, בין המברכים.
בוגד או מושיע? כשיוסף בן מתתיהו הפך ליוספוס פלביוס
בעיצומה של מלחמה עקובה מדם תיעד יוסף בן מתתיהו את קורות בני עמו, מתוך מחנה האויב. מדוע ואיך הגיע נצר למשפחות מלוכה וכהונה למחנה הרומאי? מי היה הרומאי שפתח לו את הדלת והאם אכן היה יוסף בן מתתיהו בוגד או שבעצם ניסה להושיע את אחיו?
תחריט דיוקנו של יוספוס פלביוס מהמאה ה-19, על רקע תיאור המצור וחורבן ירושלים מאת הצייר דייוויד רוברטס
"בוגד!" "רשע!" שאון המוות, המולת הקרב, והחיצים והאבנים שנורו לעברו, לא מנעו מהקולות להגיע לאוזניו של האדם הבודד שעמד על החומה האחרונה שנותרה על תילה בירושלים.
לפניו – עיניהם השקועות של קומץ המגינים האחרון על הר הבית, בני עמו. עצמותיהם בולטות מבין קרעי בגדיהם, הם מזי רעב, פצועים וחולים, מסוכסכים בינם לבין עצמם ובכל זאת – נלחמים בעוז ובייאוש שהליגיונרים הרומאים לא הכירו.
מאחוריו – העיר החרבה, רחובותיה ההרוסים וחומותיה הפרוצות מכוסים בגופות נרקבות שלא היה מי שיקבור אותן. הצבא הרומי משתולל בין חומותיה, קסדותיו מתנוצצת בשמש הירושלמית הלוהטת.
ובתווך – הוא. האם הוא אחד "מהם" עכשיו? האם הוא האויב?
כריכת אחד התרגומים לעברית של ספרו הראשון של יוסף בן מתתיהו – תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ("מלחמות היהודים" בתרגומים אחרים)
יוסף בן מתתיהו נולד וגדל בירושלים בחיק משפחה מכובדת ומבוססת. מצד אביו הוא היה כהן מהמשמרת הראשונה – משמרת יהויריב. תיאורטית היה קו כלשהו שיכול היה להובילו לכהונה גדולה, אבל מיקומו בשושלת לא היה ריאלי. מצד אמו, הוא היה צאצא ישיר של יהונתן, צעיר האחים החשמונאים.
הוא היה נער משכיל מאד, ונראה שהיה גם פעיל חברתית ובעל כריזמה ויכולות שכנוע גבוהות, שכן כבר בגיל עשרים הוא נשלח לרומא למשימת שתדלנות לטובת קרובי משפחה או חברים שהסתבכו עם השלטונות הרומאים.
כשפורץ המרד הגדול, נשלח יוסף בן מתתיהו על ידי מנהיגי המרד בירושלים לנהל את המערכה בגליל. אלא שנראה שגם אם אכן הטילו עליו את המשימה הזו, איש לא טרח לעדכן את הגליליים, או שעדכנו אותם אבל הם לא הסכימו עם ההחלטה הזו.
תחריט ובו ציור דיוקנו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), על התחריט לא מצויינים פרטים כלשהם, ויש להניח כי הוא הופק במאה התשע עשרה, כנראה על פי דיוקן מוקדם יותר, אשר היה נפוץ במהדורות השונות של כתבי יוספוס פלביוס. התמונה מתוך אוסף אברהם שבדרון – פורטרטים.
הוא מגיע לגליל ולא מתקבל בזרועות פתוחות. הוא גם לא מוצא שם צבא מורדים מאורגן אלא קבוצות המפוזרות בערים השונות שמתבצרות כל אחת בנפרד מפני הרומאים. יוסף בן מתתיהו שולח ידו בהגנה, בביצורים ובאיסוף גייסות, ובסופו של דבר מוצא את עצמו מארגן את הגנת יודפת.
יודפת הייתה העיר החשובה בגליל, וההגנה עליה הייתה קריטית. אלא שעכשיו נכנסו למשחק שחקנים חדשים גם מצד הרומאים – המצביא אספסיאנוס נקרא להוביל את דיכוי המרד ביהודה, יחד עם בנו טיטוס. הם אספו גייסות שהגיעו לכ-60,000 איש, ועלו על הגליל. בסופו של דבר, הם מטילים מצור על יודפת. אין יוצא ואין בא.
אחרי מספר שבועות, העיר נופלת לידיהם. למרות מאמציהם של יוסף בן מתתיהו וחייליו, הצליחו הכוחות הרומאים להחדיר קבוצות חיילים מאחורי החומות בשעות הלילה, וכבשו את העיר. יוסף בן מתתיהו, שעכשיו הרומאים כבר מודעים לתפקידו, ומחפשים אותו באופן יזום, מצליח להימלט. הוא מוצא מערה בה מתחבאים כבר כ-40 לוחמים, ומצטרף אליהם. במשך יומיים נראה כי המערה היא מקום מסתור מוצלח, לו רק יצליחו לשרוד בה עד שיעזבו הרומאים את העיר ההרוסה. אבל אז אשה אחת שיודעת על מיקומם של הלוחמים היהודים נתפסת על ידי לגיונר רומאי, וחושפת אותם.
יודפת העתיקה, כפי שהיא נראית היום
אבל הרומאים אינם פורצים למערה אלא מביאים מכרים של יוסף כדי לשכנעו להסגיר את עצמו לידיהם. יוסף משתכנע די מהר שזו הדרך הנכונה ללכת בה (האם חשב כך כבר קודם?), אבל איש מהנוכחים לא מסכים איתו. לפי עדותו שלו, הוא נואם ונואם בפניהם, אבל ללא הועיל. חבריו למערה אינם מוכנים להיכנע לכובש הרומי, יהא המחיר אשר יהא.
וכאן מגיעה שאלת נאמנותו האמיתית של בן מתתיהו לנקודה הקריטית שלה: האם רצה יוסף להסגיר עצמו לידי הרומאים כי מורך הלב שלו גבר עליו, והוא לא בחל בנטישת צבאו ובבגידה בעמו רק כדי להציל את עצמו? או שמא הוא האמין בלב שלם שזוהי הדרך הנכונה ללכת בה, עבור כל העם שאהב וכבר עשה למענו רבות?
אם תשאלו את יוסף בן מתתיהו, התשובה הברורה – לאורך כל כתביו, בהם מופיעות סתירות רבות בנושאים שונים, גילה עקביות מרשימה בכל הקשור להחלטתו. הוא האמין שזו הדרך היחידה לשמור על מה שנותר.
קטע מהציור ׳ניצחונם של טיטוס ואספסיאנוס׳, ג׳וליו רומנו, 1537, מוזאון הלובר, פריז
כש-40 הלוחמים מבינים כי הרומאים עומדים לפרוץ למערה, הם מחליטים לקחת את חייהם בידיהם, כדי לא להיתפס. לפי עצתו של יוסף הם מגיעים לנוסחה בה כל אחד יהרוג את אחד מחבריו, והאחרון שיוותר יצטרך להרוג את עצמו.
אחד משני האחרונים שנשארו היה יוסף בעצמו "אולי היה זה מקרה, ואולי אצבע אלהים" הוא מעיד בספרו "מלחמות היהודים". כשהם היו רק שניים, כשגופות חבריהם מוטלות לפניהם, הוא הצליח לשכנע את חברו שמותם יהיה לשווא, והם יוצאים מהמערה לתוך ידיהם של החיילים הרומאים.
בתחילה, מבקשים הרומאים להוציא את יוסף להורג מיידית על חלקו במרד, אבל הוא מוצא חן בעיני טיטוס, או שזה מרחם עליו (יוסף חולק על עצמו בנושא זה בכמה מקומות בכתביו), והוא מחליט להביאו למשפט בפני נירון קיסר. אלא שאז יוסף משתמש בטקטיקה שתשמש גם את רבן יוחנן בן זכאי בהמשך – הוא מנבא לאספסיאנוס שהוא עומד להיות קיסר, וזוכה לאהדת המצביא.
אספסיאנוס וטיטוס מחבבים ככל הנראה את הלוחם היהודי המשכיל והכריזמטי שמתחייב להיות נאמן להם באופן מוחלט. הם לוקחים אותו תחת חסותם והופכים אותו לאזרח רומאי. מאותו רגע והלאה, יוסף בן מתיתיהו, נצר לשושלות כהונה ומלוכה הופך להיות טיטוס פלביוס יוספוס. הוא מתלווה לצבא הרומאי ולוקח על עצמו שני תפקידים קריטיים: לתעד את המלחמה העקובה מדם בין היהודים לרומאים , ולנסות לשכנע את בני עמו להניח את חרב המרד, על מנת שלא תחרב הארץ לחלוטין.
עמדו השער של אחד מתרגומי כתבי יוספוס פלביוס לאנגלית
בתפקיד הראשון הוא מצליח מעבר למצופה – הוא הופך עוד בחייו לאחד ההיסטוריונים החשובים ביותר בעת העתיקה ולהיסטוריון החשוב ביותר בכל הנוגע למרד היהודי ברומא ולדברי ימי הבית השני.
בתפקיד השני הוא נוחל כישלון חרוץ המורדים רואים בו בוגד נאלח, שכל מטרתו היא להביא לניצחון הרומאים, ואינם מקשיבים לו. גם כשהוא עומד על החומה האחרונה שעומדת על תילה מסביב לירושלים החרבה, ומונה בפניהם את כל אבות האומה שבחרו לא להילחם כשלא הייתה תקווה לניצחון, ולא הרגו את עצמם רק מתוך תחושות כבוד או ייאוש, זה לא עוזר.
הוא חוזר בלב כבד למחנה הרומאי וצופה בעירו האהובה נשרפת ונבזזת ובבני עמו הנהרגים או מובלים לשבי. הוא לא רק צופה, הוא גם מתעד הכל בדקדקנות
"וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים, ומפני גובה הר הבית וגודל הבנין הלוהט באש נדמה לעין רואה כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיום מקול הצעקות במעמד ההוא".
אנדה עמיר-פינקרפלד: לא לילדים בלבד
שיריה התמימים לילדים הם שהעניקו לה הכרה והערכה ציבורית ובסופו של דבר את פרס ישראל, אבל אנדה עמיר-פינקרפלד גילתה כישרון, תעוזה וליברליות שהקדימו את זמנם, והתבטאו בכתיבתה ובמעשיה. זהו סיפורה של אישה פורצת דרך, סוערת ונאמנה לעצמה שחייה האישיים הסתתרו מאחורי פזמונות לפעוטות
אנדה עמיר-פינקרפלד. צלם: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. שיר בכתב ידה וחתימתה מתוך ארכיון גנזים - עמותת הסופרים.
"למר אוגר שנתו ערבה,
הקיץ, החליק את הפרווה.
גדולה-רבה שמחת החג –
יום-הולדתו היום יוחג."
אם קראתם את "פונטנלה" של מאיר שלו, ודאי נתקלתם בשיר "האוגר", של אנדה עמיר-פינקרפלד. שיר הילדים המתוק הוא דקלום יום ההולדת הקבוע של גיבור הספר, מיכאל יופה, מאז שהיה בן חמש. לא בכדי בחר שלו את השיר הזה לככב בספרו, שכן פינקרפלד הייתה מדור משוררי הילדים שעיצבו את שירת הילדים העברית. הסופר המצליח גדל על שיריה של פינקרפלד ומאז ילדותו ידע לצטט רבים מהם בעל-פה.
מי היא האישה ששירי הילדים שלה, כמו "כושי כלב קט", "הקיפוד", "הבובה חולה", "תרנגול אני" ורבים אחרים הפכו לקלאסיקות עבריות? מסע בעקבות אנדה עמיר-פינקרפלד מגלה לנו חיים סוערים ולא שגרתיים שהיו יכולים בקלות להשתלב ברומן של מאיר שלו.
אנדה פינקרפלד נולדה ב-1902 בפולין, כשלישית מבן 4 ילדים צמודים, למשפחה מתבוללת מהמעמד הבינוני-גבוה. היא כתבה מגיל צעיר בשפת אימה, פולנית. רק בעקבות פוגרום לבוב ב-1918, שטלטל את המשפחה, עברה ללמוד במסגרת יהודית ונחשפה לרוח הציונית שנשבה אז בין צעירי גליציה. לאחר לימודים גבוהים בתחום מדעי הטבע עלתה ארצה בשנת 1923 עם בעלה, אריה (קרמפנר) עמיר, והתפרנסה בתחילה כמיקרוביולוגית. כשנה לאחר מכן נולדה בתם הבכורה, ציפור, שנקראה על שם אחותה של אנדה, ציפורה, שנפטרה בגיל צעיר ממגיפת השפעת הספרדית.
המשורר אורי צבי גרינברג, איתו הייתה בקשרים, היה זה שדחף אותה לכתוב גם בעברית והבטיח כי יסייע לה: "מעתה כתבי רק בעברית ואם תחסר לך מלה – כיתביה בפולנית ואני אתרגם אותה". אך הסיבה המרכזית לכך שפנתה לכתיבה לילדים נבטה ממהלך חייה שלה:
"לילדים התחלתי לכתוב בצורה די משונה. כאשר בתי ציפור הייתה בת 5, נסענו לחו"ל והיא התגעגעה מאוד ארצה. היו לילות שהייתה עומדת בחלון וקוראת: איפה הים שלי? איפה החברים שלי? ואז חל יום ההולדת החמישי שלה. לא ידעתי איך לציין את היום המיוחד הזה בצורה נאותה. צעצועים, בובות ודובונים היו לה למכביר, חשבתי, אשב ואכתוב משהו מיוחד שישמח אותה וכתבתי 10 שירי ילדים, ממש מעולמה, על נעליים, על מיטה, על דובון, על עכברון, כל מיני שירים קטנים שהיא הבינה יפה יפה. ציירתי אותם בעפרונות צבע והגשתי לה מתנה כזאת חגיגית ובזה היא שמחה מאוד."
"חרוזים עליזים",1944, מאת אנדה פינקרפלד, ציורים נחום גוטמן ו"כוכבים בדלי", 1957, מאת אנדה עמיר (פינקרפלד), ציורים חוה נתן. שימו לב לשם המשפחה המשתנה."סודי עם אחי הגדול" 1975, ו"תעלולי עין אחת עקשת" (שנה לא ברורה), שניהם מאת אנדה עמיר-פינקרפלד ואוירו על ידי נחום גוטמן.
משנות ה-30' ועד לשנות ה-50' של המאה ה-20 נודעה עמיר-פינקרפלד בזכות עשרות השירים והסיפורים שכתבה לילדים ולנוער, שירים שפורסמו בעיתונים ואוגדו בספרים רבים. במהלך כל השנים היא כתבה גם למבוגרים – שירה ומחזות, ערכה ספרי זיכרון לנופלי מלחמת העצמאות וכתבה יצירות בהשראתם ועוד, אך אלה לא זכו להצלחה דומה לזו של ספרי הילדים שלה.
נכדתה של עמיר-פינקרפלד, האמנית זהר ופסי, העלתה מופע המבוסס על חייה של סבתה שנפטרה כשופסי הייתה בת 13, מופע שעדיין עולה על במות ברחבי הארץ. כששוחחנו איתה על רוחב היריעה של הנושאים בהם עסקה עמיר-פינקרפלד אי אפשר שלא לתהות – כמה צדדים יש לו לאדם? ניכר כי אנדה הייתה הרבה יותר מאשר משוררת וכותבת, ובכל תחום בו עסקה – הייתה חדשנית ומובילה. ופסי מספרת שסבתה מעולם לא הייתה קונפורמיסטית, והיא דאגה לקחת בחשבון את צרכי הנפש והמאויים האישיים שלה, גם כשזה לא היה מקובל. כאישה וכאם עובדה זו הייתה בולטת, במיוחד בשנים שלאחר הקמת המדינה בחברה שמרנית שניסתה לשמור על התפקידים המסורתיים בחברה ובתא המשפחתי.
דוגמא טובה לכך היא הבחירות שעשתה לגבי שמה הפרטי ושם משפחתה. אנדה שמרה לאורך כל חייה את שם נעוריה, דבר שלא היה מקובל כלל באותן שנים. גם לאחר שהתחתנה, שם המשפחה של בעלה, עמיר, לא נוסף לשמה מייד – בספרה "דודאים" מופיע שמה 'אנדה פינקרפלד'. מאוחר יותר הוסיפה את שם המשפחה "עמיר" לאחר השם פינקרפלד. כך לדוגמא בספר "גדיש ועמר" משנת 1949. הייתה תקופה בה שמה נכתב 'אנדה עמיר (פינקרפלד)' ובשנותיה האחרונות התקבע – 'אנדה עמיר-פינקרפלד'. החוקרת שרה בן ראובן טוענת בספרה "אנדה ויצירתה" כי אנדה הייתה "פזיזה ומיהרה להחליף אידאות ואהבות", ואולי גם מיהרה להחליף שמות, כל פעם בחרה את מה שהתאים לה ביותר באותה העת.
"דודאים", 1943, בין ספרי השירה הראשונים של אנדה פינקרפלד, מיועד למבוגרים. עותק זה הנמצא בספרייה הלאומית מוקדש "ללאה גולדברג, בידידות, אנדה. תל אביב, תשרי, תש"ד". בן השתיים היו קשרי ידידות מתוחים.
"אחת", 1947, פואימה מחורזת ייחודית המתארת את קורות אישה אחת בשואה והמלחמת השחרור, ו"גדיש ועמר", 1961, ספר שירים למבוגרים. שימו לב שוב לשם המשפחה המשתנה של המחברת: אנדה פינקרפלד-עמיר.
לעומת זאת את שמה הפרטי, אנדה, שלא היה "ישראלי" – מעולם לא שינתה, למרות פניות מפורשות ובקשות כי תעברת אותו. (הנה דוגמה ממכתבו של פרופ' יוסף קלוזנר אליה בשנת 1937 – "למה לעבריה ומשוררת בארץ ישראל להקרא בשם זר?", באדיבות מכון גנזים). לעיתים אף חתמה רק בשמה הפרטי, אנדה, שהיה כה מזוהה איתה, כמו בספרון מחורז מתוק בשם, "אני בריא!" שיצא לאור בשנת 1943:
גם יחסיה של פינקרפלד עם בעלה לא התאימו לתבנית המסורתית של אותם ימים. בריאיון גלוי לב שהתפרסם במלאת לה 75 שנה סיפרה על הקשר ביניהם: "הוא באמת העריץ אותי אך היו לו חיים משלו. היה לו עולם משלו ולי עולם משלי. אתן לך דוגמא: פעם אחת היתה לו ישיבה עם אנשי משרד החקלאות, כאן בביתנו. מישהו אשר ראה אותי יוצאת מאחד החדרים, שאל אותי: 'אנדה מה את עושה פה?' עד כדי כך היה לו עולם משלו, והיה לי עולם משלי. ועם זאת שררו בינינו יחסי כבוד והערכה לא הפרענו אחד לשני ואולם אני מבינה עכשיו שהרבה מאוד חטאתי לבית, שלא התמסרתי לבית די הצורך. נהגתי לנסוע הרבה, לא היה ישוב חדש שלא ראיתי ושלא 'טעמתי'."
עמוס עמיר, בנם, שהיה תת אלוף וסגן מפקד חיל האויר לשעבר, תיאר בספר אוטוביוגרפי שכתב בשם "אש בשמיים" את הקשר בין הוריו כקשר בין ניגודים:
"…אבא אריה יוצא וחוזר מעבודתו כאגרונום בשדות או בתחנת הניסיונות שברחובות, בשקט, בקביעות, ובסדר מופתי. הוא עם חוג ידידיו הקטן הסגור, הקרוב. היא עם "עדרי" ידידיה מכאן ומשם מכל מוצא ומכל מקום. שני אנשים, שני עולמות, שונות גדולה, לא מעט התנגשויות ואהבה גדולה שגישרה בין השניים האלו".
זהר, נכדתה של אנדה וביתו של עמוס, מוסיפה: "לא היו להם חיים סטנדרטיים בתוך מבנה משפחתי רגיל. במובן מסוים הם חיו במקביל, היא ואריה בעלה. מצד אחד הייתה הדדיות וקשר טוב ביניהם, תמכו אחד בשני, הוא עזר לה להקים הוצאת ספרים בבית, היא דאגה לבריאותו. ומצד שני היא חיפשה אהבה מחוץ לנישואים, היו גירושים על הפרק, היא הייתה נורא רומנטית. והוא, לעומתה, היה מאוד שקול ורציני".
מערכת היחסים הלא שגרתית בין פינקרפלד ובעלה איפשרה לה גם חופש רומנטי. בין הקשרים שטיפחה במקביל לנישואיה היו עם אורי צבי גרינברג, ד"ר שמואל פרלמן ועוד. אך היא מעולם לא פירטה על מהות הקשרים. אנדה כן העידה על עצמה באותו ריאיון: "האמת היא שהרבה אנשים היו מאוהבים בי, וגם אני אהבתי הרבה".
במבנה משפחתי לא סטנדרטי שכזה, פינקרפלד יכלה להישמע לצו מצפונה ולצאת לשליחות במחנות העקורים באירופה בשנת 1946 כשבנה הצעיר עמוס, בן 10 בלבד: "אחרי מלחמת העולם השנייה התנדבתי לנסוע לגרמניה (הבן היה אז בגיל 10), ואני עזבתי בן קטן ובעל ונסעתי לגרמניה. אך עמיר לא הפריע לי, הוא כיבד את רצוני, תמיד." אמנם שליחים רבים נסעו מישראל לאותם מחנות אך לא היו ביניהם נשים רבות. נכדתה זהר ופסי מתארת מה היא שמעה מאימה על התקופה הזו:
"כשהוריי [עמוס ושרהל'ה – י.א.] היו זוג צעיר אנדה נורא התגאתה בפני כלתה שעמוס היה עצמאי כבר כילד צעיר. והוא היה מגחך ואומר על זה: 'לא הייתם שם עבורי, בטח שהייתי עצמאי..' והוא התכוון בעיקר לאותה תקופה בה היא נסעה לאירופה. היא לא סתם נסעה לזמן קצר – היא עזבה את הבית לתקופה של כשנה וחצי! מזל שהדודים והדודות גרו כולם יחד בבניין משותף ועזרו בהיעדרה של אנדה."
למרות שלא הייתה אימא "מסורתית", היה לפינקרפלד קשר טוב עם ילדיה. הנה מכתב שכתבה לה בתה, ציפור, בגיל 14 מאותו מוסד חינוכי קיבוצי בו שהתה, שמראה על הקרבה המיוחדת ששררה בין שתיהן:
מכתב שכתבה ציפור כרמי, לאימה, אנדה עמיר-פינקרפלד. המקור מארכיון גנזים – אגודת הסופרים.
"משמר העמק
12.12.1937
שלום אמא ואבא שלי היקרים!
את החבילה קיבלתי ותודה רבה בעד השוקולדה.
אמא, אני הבנתי יפה מאד את מכתבך. אני כבר לגמרי מתמצאת בין הילדים, רק שתכונה אחת מרחיקה אותי מהם והיא – האכזריות שלהם' הם כל כך אוהבים לעקוץ אחד את השני במלים ואין מי שימנע את זה מהם. כאן דרושה לי מאד חברה טובה שבאמת תבין אותי, וכזאת אין לי. אמא, אני כל כך רוצה לראות אותך, קצת לשוחח אתך, כי מי יש לי כאן שישמע בכלל מה שאני מדברת? חבה יתירה נתונה לי מצד אהרון (המורה שלי), הוא לפעמים משוחח אתי אבל אתו אינני יכולה לדבר ככה בלב גלוי כמו שאתך. מתי כבר תבואי? האם אינך בריאה כבר לגמרי? אבא, תכתוב גם אתה אלי, כי דרישת שלום בלבד לא מספיקה בשבילי. לעמוס ושרה היקרים דרישת השלום התמידית שלי.
שלום ונשיקות חמות חמות
משלכם אוהבתכם
צפור"
אך לא רק אהבה שררה בבית, היו גם רגשות מורכבים יותר. מכתבה של ציפור לאמה, משקף היטב את הקונפליקט הזוגי שנוכח בביתם. ציפור, שהייתה רק בת 15, שהתה באותה תקופה במוסד חינוכי של בני נוער בקיבוץ משמר העמק ועסקה בדקויות הקשר בין אביה לאמה:
חלק ממכתב נוסף שכתבה ציפור כרמי לאימה, אנדה עמיר-פינקרפלד. המקור מארכיון גנזים – אגודת הסופרים, בו ניתן למצוא את המכתב המלא.
[…] אמא, הרי אבא כל כך אוהב אותך. ולי היה נדמה כאלו שאת משתמטת ממנו – מדוע, לפחות בטלפון, לא נפרדת ממנו כשנסעת לבית החולים? ומלבד זה אני מתארת לי שאבא רצה לראות אותך שנים שלושה ימים בבית אחרי בואך. אל תקשיחי את פניך אליו. אני גם חושבת שכל הרוגז שלו עלי היה ביחוד בגלל העצב שאת כרמת לו. אמא, אל תכעסי עלי שאני סתם נכנסת לעניניך הפרטיים אבל הרי את בעצמך אמרת שאת לי הנך חברה ולכן אני מרשה לעצמי בפשטות ובגלוי לומר לך את דעותי עליך. אמא, יחסך הטוב (או אהבתך) למי שהוא אחר לא צריכה לפגוע באבא. אם את אוהבת מי שהוא אחר אז תאמרי זאת לאבא כדי לא לענות אותו, ואם לא, אז אין כל סיבה שתראי לאבא יחס קר. […]
האומץ, התעוזה והחדשנות של פינקרפלד השתקפו גם ביצירתה – בתכנים חדשניים וכן בצורה. היא הייתה מהראשונות שכתבו שירה ללא מבנה, ללא חריזה, בדומה לדוד פוגל. דוגמא לכך אפשר למצוא בשיר "כמו כל אישה". מעבר למבנה הנועז, נושאו הוא יוצא דופן – פמיניזם (גדיש ועמר, עמוד 214):
פינקרפלד כתבה – ויישמה: כל מי שהכיר אותה סיפר כי היה לה לב רחב, חוש צדק והמון תעוזה. מלבד היותה משוררת וסופרת, היא עסקה בפעילות חברתית ענפה וסייעה לסופרים ומשוררים עולים. בנה, עמוס, מתאר בספרו: "אמא אנדה עוברת בבית כרוח סערה, מביאה עימה חברים וחברות, בעלי-חיים שנזנחו ברחוב וצמחים נדירים שגילתה בקרן חצר נידחת…".
אנדה עמיר-פינקרפלד. צילום: ארכיון גנזים – אגודת הסופרים.
הפמיניזם שמתגלה בשיריה עמד גם במבחן המציאות כשעמדה בראש בית מניה ביאליק לנשים יוצרות בשנים הראשונות לקיומו, וסייעה לקידום נשים יוצרות. כשעיתון "דבר" פירסם ב-1956 קריאה לתחרות – מי היא "עקרת בית למופת" וביקש מנשים להגיש מועמדותן, עמיר-פינקרפלד ענתה בתשובה רהוטה, ישירה ומהפכנית לתקופתה:
"[…] יש – והם הרוב – הסוברים כי הסגולות העיקריות ל"עקרת בית למופת" הן מסירותה המוחלטת לעסקי הבית ונוחיותם […] ואם היא הצליחה להגיע לכליל-השלמות בביטול עצמה, וכל מעיניה אך ורק בהם, […] הרי שהשיגה את השיא המבוקש.
על מוסכם זה אני חולקת בתוקף. "עקרת בית למופת" לדעתי היא לא זו שויתרה על אישיותה למען אושרם של בני ביתה, כי אושר זה הוא מפוקפק מיסודו […]"
האם החמצנו את כל הצדדים הללו באנדה עמיר-פינקרפלד שכן הם לא התאימו לתבניות של אותה תקופה? שירי הילדים, שנדמה כי כתבה בקלות, העניקו לה, לאחר קריירה ארוכה ועניפה, את פרס ישראל בתחום ספרות ילדים בשנת 1978. אין ספק ששירי הילדים שלה אלמותיים, אך ייתכן שבצילם היה קל לפספס את חלוציותה של פינקרפלד כאישה וכיוצרת.
שיר מאוחר בכתב ידה של אנדה עמיר-פינקרפלד, נכתב 3 שנים לפני מותה. ככל הנראה לא התפרסם. המקור מארכיון גנזים – אגודת הסופרים.
