היה היו ארבע אחיות. מכירים את הסיפור הזה? אידיאליסטיות, חרוצות וטובות לב. הן חיו בעוני מחפיר, בצילם הכבד של חולי ומוות, ובכל זאת היו מאושרות וידעו אהבה.
אבל רק אחת מהן עשתה משהו שבזכותו אנחנו מכירים את סיפורן. היא הייתה פרועה במידה הנכונה, "טום בוי" שמרדה במוסכמות החברתיות, נלחמה באומץ בתוך מסגרת החיים בה הייתה קצת כלואה, וכתבה.
לא, זאת לא עלילת הרומן האמריקאי האלמותי "נשים קטנות", למרות שהסיפור דומה להפליא. זהו סיפורה של מי שכתבה אותו – לואיזה מיי אלקוט.
אלקוט נולדה בג'רמנטאון שבפנסילבניה. השנה הייתה 1832, ובאמריקה, ארצם של האנשים החופשיים, עמדו להילחם שוב על חופש, ושוויון.
אביה, ברונסון אלקוט, היה איש חינוך טרנסצנדנטליסט, שניסה לחיות מעל לכל "האילוצים החומריים, הארציים" האלה. מצד אחד, אמונותיו, קשריו האינטלקטואליים ושיטות החינוך המתקדמות שלו סיפקו לארבע בנותיו סביבה חינוכית יחידה במינה. הן יכלו לבחור מה הן רוצות ללמוד, והתחככו עם סופרים ואנשי רוח כמו הנרי דיוויד ת'רו, ראלף וולדו אמרסון, נתנאל הות'ורן ואחרים.
מצד שני, ההתעלמות מאילוצים חומריים לא הוכיחה את עצמה במציאות של חיי היום-יום: בית הספר של אלקוט, למשל, נסגר בשל רתיעתם של הורי התלמידים משיטותיו הלא מסורתיות שכללו, בין השאר, גם קבלת ילדים שחורים ללימודים. גם ניסיונותיו להקמת מושבה חקלאית אוטופית בה לא משתמשים בבעלי חיים (לעבודה) או בתוצריהם (אפילו לא בגלליהם לדישון האדמה), קרסה. לולא סיועם של חברים וידידים, הייתה משפחת אלקוט גוועת ברעב.
אם המשפחה, אביגיל מיי (שכונתה בפי כל "אבא"), סיפקה את הצד השני של חינוך הבנות: היא הייתה אחת מהעובדות הסוציאליות הראשונות בארצות הברית, מעשית יותר מאביהן, ופמיניסטית נלהבת.
כמו דמויותיהן של האחיות ב"נשים קטנות", גם האחיות אלקוט נהגו להעלות מחזות פרי עטה של האחות היצירתית והמוכשרת, לואיזה. הן יצרו סיפורים בשביל החדווה הגלומה בהם, והקהל, שהיה מורכב מבני משפחה וידידות קרובות, היה אוהד ולא נשמעו תלונות על התפאורה העלובה או על יכולות המשחק של הבנות.
הבית הזה, שיצרו הוריהן עבור האחיות אלקוט היה בית רוחני יותר מאשר מקום מגורים פיזי, שכן עוד לפני שבגרו הילדות, ובצל האילוצים הכלכליים, נדדה המשפחה בין אין ספור בתים, דירות וחוות באזור בוסטון, מסצ'וסטס. זה היה הבית בו צמחה לואיזה מיי אלקוט להיות יוצרת, סופרת, פעילה חברתית ואשת משפחה מסורה.
חוסר המעשיות של אביה וחובות המשפחה שהלכו והתעצמו דחפו את אלקוט הצעירה והשאפתנית לעבודה. היא העזה לחלום, בחתרנות ובניגוד גמור לתפיסות הדתיות עליהן גדלה, על חיי עושר ופרסום, והייתה מוכנה לעבוד קשה בשביל זה.
בתחילה היא פנתה לשלל משרות שהיו פתוחות בפני נשים צעירות בנות התקופה – היא הייתה תופרת, עוזרת בית, מורה ומטפלת וכתבה כל הזמן: למגירה, למערכות עיתונים, ולאין ספור מעטפות שנשלחו למוציאים לאור – כולם גברים, לבנים, מתנשאים.
הספר הראשון שהצליחה להוציא לאור היה "משלי פרחים" שהיה מבוסס על אגדות שכתבה עבור אלן, בתו של ידיד המשפחה המפורסם ראלף אמרסון. אבל הוא היה רחוק מלהפוך לרב מכר.
עם פרוץ מלחמת האזרחים התנדבה אלקוט למשרת אחות בבית חולים צבאי, ודווקא מוראות המלחמה ההיא פתחו לה את הפתח הראשון להצלחה בעולם הספרות. מכתביה הביתה, שסיפרו על חוויותיה הלא פשוטות כאישה שצפתה מהצד בזוועות המלחמה, עובדו על ידה בהמשך לספר "תמונות מבית החולים". הספר הזה היווה פריצת דרך עבורה. הוא תפס את תשומת ליבם של המבקרים, ומוציאים לאור החלו להתעניין בכתיבתה.
למרות שאת עיקר תהילתה תקבל אלקוט אחרי כתיבת "נשים קטנות", היא מעולם לא חלמה להיות סופרת של רומנים לנערות. היו לה חלומות גדולים ורציניים יותר. היא גדלה בצילם של ענקי רוח אמריקאים, וחלמה ללכת בדרכם.
מעשית, היא גם הייתה סופרז'יסטית נלהבת ופעילה חסרת עכבות למען זכויות נשים. היא הייתה האישה הראשונה שנרשמה להצבעה בבחירות המקומיות בקונקורד, מסצ'וסטס. לאחר הבחירות עצמן, בהן היא ועוד 18 נשים ממשו לראשונה את זכותן החדשה, היא כתבה לאחד מכתבי העת המקומיים: "אף פצצה לא נפלה על ראשנו החצוף, ואף רעידת אדמה לא זעזעה את העיירה".
האם הרגישה שותפות גורל עם בנות המין הנשי, או שמלחמתה נבעה מהצורך להסיר את הכבלים שהפרידו בינה לבין החופש שלו זכו עמיתיה הגברים?
"מתחת למחלצותי, שכנה נשמה של גבר", היא כתבה לידיד פעם, וזו לא הייתה ההזדמנות היחידה בה התלוננה על כך שהיא מרגישה כי נשיותה היא טעות קריטית של הטבע. היא לא התאהבה בגבר בחייה, לפחות לפי עדותה שלה עצמה, התפעלה מיופיין, וכנראה גם נמשכה לנשים צעירות שפגשה.
ומעל לכל – היא הרגישה שנשיותה כובלת אותה. היא הייתה אישה, וכך נמנע ממנה היחס המכבד אותו הייתה מקבלת לבטח, לו הייתה גבר. ולמרות זאת היא הייתה אישה. אישה שקשרה את גורלה בגורל משפחתה למודת הסבל, לוקחת על כתפיה את האחריות שהגבר בחייהן לא לקח.
בפשטות, היא רצתה להתפרנס מכתיבה. בתחילה היא עשתה זאת, קצת כמו גיבורת "נשים קטנות", ג'ו, באמצעות סיפורי בלשים ומתח שערורייתיים, שפירסמה בשמות עט שונים, כולם, כמובן, גבריים. אבל כשהמוציא לאור שלה פנה אליה בבקשה לכתוב ספר לנערות, מצבה הכלכלי לא אפשר לה לסרב, למרות חוסר התלהבותה הבולט מהפרויקט.
כשהיא הגישה לו את הפרקים הראשונים, שתיארו פחות או יותר את חיי הילדות שלה ושל אחיותיה, שניהם הסכימו כי מדובר בשעמום מוחלט שלא ראוי לדפוס, ונראה שהרעיון נגנז.
אבל הם לא היו מדגם מוצלח של קהל היעד, מסתבר. כשאחייניתו של המוציא לאור קראה את הפרקים, היא נשבתה בקסמם של התיאורים הפשוטים, המציאותיים. היא העבירה אותם בין חברותיה, שהתלהבותן שכנעה את המו"ל להכריח את אלקוט לסיים את הספר.
ההצלחה של "נשים קטנות" שהיה רק החלק הראשון של הסיפור, הייתה פנומלית. עותקי הספר נמכרו במהירות שיא ברחבי ארצות הברית, ותורגמו לשפות רבות נוספות.
בעברית יצאו בינתיים כבר למעלה מעשרה תרגומים שונים, באין ספור מהדורות. את הישנים יותר, נוטפי הנוסטלגיה, שלא ניתן למצוא כבר בחנויות, תוכלו למצוא אצלנו בספרייה הלאומית. חיפוש המונח "נשים קטנות" מעלה במנוע החיפוש של הספריה למעלה מ-500 תוצאות. לא כולן, כמובן, ספריה של אלקוט, אבל רובן קשור אליה באיזשהו אופן.
בחכמה מעשית שלא ירשה מאביה, אלקוט לא מכרה את הזכויות על דמויותיה, ורווחיה מהספר הזה ומהמשכו שגולל את התבגרותן של מג, ג'ו, בת' ואיימי, הספיקו כדי לכסות את חובות המשפחה, לקנות להם בית ולחיות ברווחה הכלכלית עליה חלמה.
הפרשנות הקלאסית היא כי אלקוט היא ג'ו, גיבורת הספר שהפכה למושא הערצה של מיליוני נערות ברחבי העולם. ג'ו היצירתית, הכותבת חסרת הרסן, זו ששנאה את המגבלות החברתיות, זו שאהבה לשחק עם בנים במשחקיהם שלהם, וזו שגם ניסתה לתמוך כלכלית במשפחתה.
האחיות האחרות לבשו את דמויותיהן של אחיותיה – אנה היא מג, האחות הבכורה שנישאה לגבר שאהבה, ליזי היא בת', (הן אפילו נושאות את אותו שם), האחות הצעירה שמותה בטרם עת שבר את ליבן של בנות המשפחה (ואת ליבם של מיליוני קוראים), ומיי היא איימי, האחות הקטנה, המפונקת, שנשלחה לאירופה ללמוד אומנות על חשבון אחותה הגדולה, שנשארה מאחור כדי למלא את תפקידה כמבוגר האחראי.
אבל האמת היא שהתבוננות קצת יותר מעמיקה מגלה לנו פיסות מלואיזה מיי אלקוט כמעט בכל אחת מהדמויות בספר: במציאות, היא זו שהתנדבה לסייע לחיילים הפצועים במלחמה, ולא אב המשפחה. היא זו שנפגעה, נפשית ופיזית, במלחמה הזו, פגיעה שתלווה אותה לאורך כל חייה.
סיפור נסיעתה של איימי לאירופה לא מבוסס על הנסיעה שאלקוט מימנה לאחותה הקטנה ללימודי אומנות, אלא יותר על מסעה שלה עצמה לאירופה, שם פגשה צעיר פולני שהיווה השראה לדמותו הספרותית של לורי.
למרות שאלקוט לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם, האימהות בספר מתוארות מנקודת מבט אינטימית ולמודת ניסיון שכן אחיותיה שמתו הותירו בידיה את ילדיהן, אותם היא אימצה וגידלה כאם לכל דבר.
בין אם רצתה בכך ובין אם לא, חייה שלה הם אלה ששזורים לכל אורך הרומן שהקנה לה תהילת עולם.
יש רק פרט אחד שבולט בשונותו בין שני הסיפורים – בין זה שאלקוט חייתה מידי יום ובין זה שהעניקה לקוראיה.
הפרט הזה הוא הסוף.
ואולי דווקא זה אומר משהו אמיתי על האופן שבו היא ראתה את הסיפור שלה, יותר מכל דבר אחר שכתבה.
בסוף הספר, ג'ו מתמסדת. היא זוכה לאהבת גבר, שכולא אותה מחדש בכלא המתוק – מריר של משפחה, ילדים, ארוחות ערב והטלאת מכנסי בנים שובבים.
בסוף שבחיים עצמם, אלקוט מתה בגיל צעיר מידי. אמנם עשירה ומפורסמת, אבל בודדה וחולה במחלה שנבעה ככל הנראה מהרעלת כספית שקיבלה כטיפול לטיפוס בו נדבקה בזמן מלחמת האזרחים.
סיפורן של "נשים קטנות" עשה את דרכו למאה ה-21 תחת מעטה כבד של אמביוולנטיות. מצד אחד, מיליוני קוראות (או צופות, בשלל העיבודים הקולנועיים עתירי הכוכבות) עדיין מוצאות עניין בסוגיות של אחאות, משפחה, אמהות ונשיות המוצגות בו. אולי הפתרונות בו אינם מושלמים ואפילו מקוממים לעיתים, אבל השאלות והדילמות בהן מתייסרות הבנות – נצחיות.
מצד שני, הקריאה המודרנית מתחלחלת מהמוסרנות המטיפנית המלווה את הספר, ובעיקר מאוכזבת קשות מהסוף נטול הזוהר והתהילה של ג'ו, יקירתן.
בתחילה, כתבה אלקוט לג'ו סוף שדמה הרבה יותר לסופה שלה: היא רצתה שהיא תהיה סופרת עצמאית ששמחה בעצמאותה ולא נישאת לאיש. אבל המוציא לאור הטיל ווטו על הסוף הזה. זה לא יכול היה לעבוד במאה ה-19 בשום צורה שהיא. נשים בספרים היו צריכות למות או להתחתן – רומנטיקה או טרגדיה.
אז אלקוט, במן מחאה שקטה, לא נתנה לה את הבעל הצעיר, החתיך והעשיר אלא בראה לה מושא אהבה אחר: גרמני טוב לב, נטול זוהר, שהחיים לצידו הולכים להיות קשים, גם אם מלאי אהבה. ג'ו מוותרת על הכתיבה, מוותרת על חלום העצמאות והפרסום, ומתמסרת לתפקיד הרעייה והאם.
הקוראות המודרניות לא מרוצות מהסוף הזה, בלשון המעטה.
בסרט "נשים קטנות" של הבמאית גרטה גרווין משנת 2019, שהוא אחד מעשרות העיבודים הויזואליים לספר, היא מנסה לתת את הסוף הזה גם לג'ו, כשהיא ממקמת את סיפור האהבה עם פרופסור באר החביב רק בספר אותו הגיבורה כותבת. הסרט מסתיים עם מסירתו של הספר שכתבה להוצאה לאור, ועתידה של ג'ו מונח עדיין לפניה.
אבל האם סופה של לואיזה מיי, זה שגרטה גרוווין ניסתה לתת גם לג'ו, היה באמת עדיף?
היא מתה בגיל 55, ממחלה שאמללה אותה שנים רבות, אבל עם תהילת עולם. הנה, כולנו מכירים את שמה גם היום, יותר מ 150 שנה אחר כך. אבל האם הייתה מאושרת?
קל לראות במוציא לאור את האשם, או לומר שסופו של הספר פשוט מרגיז ואינו מתאים לחיים המודרניים, אבל אי אפשר להתעלם מהצורה בה כתבה אלקוט את הסוף הזה, למרות שלא רצתה בו מלכתחילה. וכמה חשוף ואישי צער בדידותה של ג'ו בפרקים שקודמים לו.
ואולי השאלה שהקוראות המודרניות צריכות לשאול את עצמן היא לא איזה סוף עדיף, אלא למה היא לא יכולה לזכות בכל הקופה, למה התרבות הפופולרית עדיין מניחה את הסוגיה הזו מולנו כבחירה בין שתי אפשרויות שאינן יכולות לחיות יחד. למה, או האם, אי אפשר גם וגם?
