הלא כלום הוא יש: טוביה ריבנר על הבן הנעדר
טפת הכהן־ביק
.
ספרות שכול ישראלית קיימת, לצערנו, בשפע. אך כיצד אפשר לכתוב על הבן הנעדר? כיצד לכתוב על הבן שהתקווה שיפתח את הדלת וישוב לזרועותינו אינה פוסקת, הבן שקיים ואינו קיים? הבן שאינו מת ושקבורתו אינה מושלמת; הבלתי ניתן לאבלות.
אחרי השביעי באוקטובר חזרתי לטוביה ריבנר. מן האוטוביוגרפיה שלו זכרתי שבנו מורן נעלם בטיול בדרום אמריקה ולא השאיר אחריו עקבות, וזכרתי שכשקראתי חשבתי שזה הסיוט ההורי הכי איום, גיהינום של אי־מוות תמידי ומתמשך (טוביה ריבנר, חיים ארוכים קצרים, קשב לשירה, 2006, עמ' 34-24). אבל ההיעלמות המטלטלת הזו של הבן היא כמו מין המשך של המתים שחיו ודיברו מגרונו של ריבנר עוד לפני כן. כמו לומר, גם אחרי שמתרחש הגרוע מכול, יכול להיות מר עוד יותר. בשיר "לו יכולת להביט לאחור" הוא כותב: "חָשַׁבְתָּ, אַחֲרֵי אוֹתָהּ הַזְּוָעָה יִתַּמּוּ כָּל הַזְּוָעוֹת. – חָשַׁבְתָּ" (מכאן עד: מבחר, 83). עוד אשוב לשיר החשוב הזה. הוריו של ריבנר ואחותו נספו באושוויץ, וראשית שירתו מדברת את המוות של משפחתו הקרובה – מוות באושוויץ ללא קבר. בשיר על אחותו היא שוחה בדמו כדג זהב, כאילו האח הוא אקווריום המאפשר להביט ביופי האחות, ובדימוי אחר היא צומחת בתוכו, יוצאת מתוך גרונו וכמו כופה עליו לדבר אותה. אל נא תחפשו היגיון או עקביות בדימויים. הרי כיצד אפשר לדמות את ההיעדר ואת האופן שבו הוא קורע בנו קריעה? הדימוי הבלתי נעים של הגוף המפולש אינו מאפשר איזו קינה נינוחה. הקינה קודם כול קורעת את הגוף, והיא אינה ניתנת ליישוב.
בשנת 2004 הוזמן ריבנר לפרנקפורט שבגרמניה לקרוא משיריו שתורגמו לגרמנית. בתום הקריאה נשאל ריבנר, בעקבות קביעתו המפורסמת של אדורנו, "האם ניתן לכתוב שירה לאחר אושוויץ?" ריבנר השיב כי אומנם אי אפשר לכתוב שירה אחרי אושוויץ, אבל מוכרחים בכל זאת (מיכל בן־חורין, "על תרגום (ה)עצמי כעדות אצל טוביה ריבנר", מכאן יט (2019), עמ' 533). כאמור, הזוועה לא נגמרה עם השואה ואי־הקבורה של אחותו והוריו. בשנת 1950 עבר ריבנר תאונת דרכים קטלנית שבה נספתה אשתו. בעקבותיה, ובעזרת לאה גולדברג שבאה לבקר אותו בבית החולים שבו טופל אחרי שנשרף, התפרסם שירו הראשון בעברית (גדעון טיקוצקי, הקדמה, בתוך: לאה גולברג וטוביה ריבנר, אולי רק ציפורי מסע: חליפת מכתבים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 13). בשיר הזה הוא החי המצוי בתוך המת – אדם חי מצוי בתוך אדם שרוף ומבקש לומר דברי שירה שרופים. אדם שוכב בבית חולים – עיניו שרופות, ידיו, שפתיו, המילים – שרופות. מן הקונקרטי למטפורי. הדובר השוכב במיטה נאלץ להתבונן בשמיים העוברים ממוסגרים בחלון – הטבע הוא טבע והוא סובב והולך, אדיש לסבלו של האדם.
.
*
אֵינֶנִּי זֶה שֶׁהָיִיתִי.
אֵינֶנִּי זֶה שֶׁהִנְנִי.
אֵינֶנִּי לֹא כָּאן וְלֹא שָׁם.
חַי בֵּין אֲוִיר וּבֵין מַיִם.
לְאִטִּי חַי בָּאֵשׁ.
עֵינַי שְׂרוּפוֹת.
יָדַי שְׂרוּפוֹת.
שְׂפָתַי שְׂרוּפוֹת.
שְׂרוּפוֹת מִלִּים אֵלֶּה.
זֶה שֶׁלְּחָשָׁן
חַי בַּאֲרוֹן מֵתִים, מִכְסֵהוּ פָּתוּחַ
רוֹאֶה שָׁמַיִם מְרֻבָּעִים
עוֹבְרִים.
(מכאן עד: מבחר, עמ' 5)
.
הכאב הזה נמצא ברקע שירת הבן הנעדר שמכאן ואילך אעסוק בה, שירה שנעשתה כה רלוונטית למרבה האימה. הבן הנעדר מופיע במחזור השירים הבא, הבן ככאב פנטום שאינו מרפה: כמו שרוול היודע את החום שהיה בו. ההיעדרות היא קינה מתמשכת שאינה מוצאת מנוח.
.
1983
1
בַּיִת
לֹא בַּיִת.
חָלָל.
.
שַׁרְווּל הַקִּטֵּעַ יוֹדֵעַ
אֶת הַחֹם
שֶׁהָיָה בּוֹ.
.
דְּמוּת אֵינָהּ רַק דְּמוּת. מָחוּק מוֹתִיר עֲקֵבוֹת.
.
אֵשׁ פּוֹרַחַת בָּעֵץ. קוֹל
סוֹבֵב בָּרוּחַ. הוֹלֵךְ סוֹבֵב
דּוּמָה. גִּמְגּוּם. יְבָבָה.
.
הוּא שֶׁהַכֹּל הָיָה לְפָנָיו
.
אַחֲרָיו
רֶגַע לֹא־אֻכַּל.
.
2
לְהָבִין
מָה לְהָבִין
אֲנִי שׁוֹמֵעַ
אֲנִי נוֹשֵׁם
אֲנִי הוֹלֵךְ עַל שְׁתַּיִם
.
3
מָה נָבוֹן
שֶׂכְוִי
מַבְחִין בֵּין יוֹם לְלַיְלָה
.
4
לְדַבֵּר
לְדַבֵּר –
אֲנִי חוֹפֵר וְחוֹפֵר
וְעָפָר עִם עָפָר מִתְחַבֵּר
.
5
מִלִּים זוֹנוֹת
אַחֲרֵי הַמָּוֶת
אוֹמְרוֹת הָלַךְ
אָבַד
הִסְתַּלֵּק
חֹרֶף, קַיִץ, רוּחַ בָּעֵצִים, אוֹר, אֲוִיר
.
6
בְּנִי שֶׁאָבַד
בֶּן זְקוּנַי
שָׁב
מָצָא מַחְבּוֹא
סָמוּי בְּעֵינַי –
לֹא תִּירָא רָע
יָדַי עַל פָּנַי.
(מכאן עד: מבחר, עמ' 53-51)
.
המוות אף פעם לא מסתיים, והמחוק מותיר עקבות. בחלק הזה אפשר גם להבחין בדימוי של האש הפורחת בעץ (פורחת כפרח, אך גם כמחלה – פריחה המתפשטת), פריחה הרומזת למדרש על הרוג המלכות רבי חנינא בן תרדיון (בבלי עבודה זרה יח ע"א). המדרש מספר שבעת שרבי חנינא הוצא להורג היה יושב ועוסק בתורה וספר תורה מונח לו בחיקו. כדי לענותו וכדי לעכב את מותו בשריפה הניחו על ליבו ספוגין של צמר שרויות במים. במותו "אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות". המדרש מתאר את המוות האיטי והמענה, מוות שמלווה ב"אותיות פורחות באוויר". המשך הבית רומז גם לסנה הבוער שלא אוכל – זוהי שריפה תמידית שאינה מסתיימת. שריפה שהיא גם התגלות, אך סופה בגמגום וביבבה.
בשיר 6, המרפרר ל"שירי הבן האובד", אך בניגוד לשיר של לאה גולדברג שבו האב מקשיח את ליבו והאם היא שפותחת את ליבה, כאן הדובר האב מפנה לבנו את גופו ממש כמחבוא. הבן מוצא מחבוא בעיניים. שם הוא יושב, כמעין דמעה שאינה משתחררת. איזה שיר אפשר לשורר על הבן הנעדר? המילים אינן מצליחות לבטא (שיר 5), המילים זונות אחרי המוות, הן מצביעות על מציאות : "הָלַךְ/ אָבַד/ הִסְתַּלֵּק", אך למעשה הן רמאיות ושקרניות, אינן מבטאות דבר, בוגדניות. כמו השמיים בחלון של הדובר השרוף השוכב בבית החולים, גם כאן הטבע מתואר כעובדה יבשה – הטבע ממשיך את חילופי העונות ואת מופעיו, שוב אדיש לאבדות.
לא, שירתו של טוביה ריבנר אינה מאמצת את האשליה ששירה היא דבר מרפא, המילים שרופות ושורפות. שירה אינה פסיכולוג והיא לא משככת את הכאב; לפחות לא בהכרח. ב"אלשיר", מבנה השלילה שכמו מזכיר את האלביתי ואת השלילה הגרמנית, מצביע על כל מה שאי אפשר לשורר, על הקש שלא יכול להיהפך לזהב השירה.
.
אלשיר
אַחֲרֵי שֶׁסִּיַּמְתָּ שִׁיר וְהַמִּלִּים מָצְאוּ אֶת מְקוֹמָן
אֵינָן לֹא קוֹלָנִיּוֹת מִדַּי וְלֹא חֲרִישִׁיּוֹת מִדַּי
אַתָּה חָשׁ כִּי פָּג אֵיזֶה לַחַץ, כִּי פָּרַקְתָּ עֹל
וְנוֹשֵׁם לִרְוָחָה.
.
לֹא תָּמִיד
לִפְעָמִים הַמִּלִּים קָמוֹת עָלֶיךָ
שָׁבוֹת וְנִכְנָסוֹת בְּךָ בְּלִי עֶדְנָה יְתֵרָה
גּוֹרְמוֹת לְךָ לִכְאֹב אֶת הַכְּאֵב שֶׁהִדְמַמְתָּ עַל הַנְּיָר
נִדְחָקוֹת, נִדְחָסוֹת, נֶאֱסָפוֹת אֶל עַצְמָן
הוֹפְכוֹת לְמֵעֵין חוֹר שָׁחֹר
בְּדִמְמַת מָוֶת
.
כָּתַבְתָּ עָשָׁן? עָשָׁן מוֹחֵק עָשָׁן.
כָּתַבְתָּ אֵפֶר? אֵפֶר מְכַסֶּה עַל אֵפֶר.
כָּתָבְתָּ רַכֶּבֶת? רַכֶּבֶת נִכְנֶסֶת בָּרַכֶּבֶת
מְנַתֶּצֶת אוֹתָהּ בְּלִי קוֹל.
.
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהַכַּתָּב מִתְכַּוֵּץ תַּחְתָּם.
יֵשׁ שִׁיר שֶׁאֵינֶנּוּ שִׁיר.
(מכאן עד: מבחר, עמ' 72)
.
לפעמים המילים קמות, מתקוממות, אלימות, מחזירות לכותב את האלימות שהן מביעות ומפיחות בהן חיים, שבות ונכנסות בכותב – בדיוק כפי שהאחות המתה צמחה בתוך הדובר. ומהי הכתיבה, והאם יש בה מן הנחמה של העמדת זיכרון? עשן מוחק עשן, הכתיבה אינה עושה דבר, ובכל זאת כותבים. כותבים אלשיר.
.
*
צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי
וַאֲנִי אוֹמֵר צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי.
הַצָּדִ"י בְּרַק לַהַב. מוּזָר
לַמִּלִּים יֵשׁ צְלִיל
וַהֲלֹא הָאֵלֶם יוֹשֵׁב בִּגְרוֹנָן.
הָאוֹר שֶׁחָדַר אֶל אֲפֵלַת הַחֶדֶר
שׁוּב אֵינֶנּוּ אוֹר בַּאֲפֵלַת הַחֶדֶר.
פָּנַי נֶאֱחָזוֹת בְּפָנֶיךָ
כָּאַיִל בַּסְּבָךְ
הִנְנִי הִנְנִי
קוֹלְךָ הוֹלֵךְ בְּקוֹלִי
בְּלִי קוֹל
בְּלִי אַתָּה בְּלִי אֲנִי
בְּרַק לַהַב הֶחֱשִׁיךְ, וְעִוֵּר:
בְּנִי בְּנִי
(מכאן עד: מבחר, עמ' 54)
.
הטבע ממשיך ומתקיים כדבר־מה שיש לציין – שוב הטבע נשקף מבעד לחלון. שוב הוא מתואר כעובדה שיש להעיד עליה, אך אינה נושאת עימה משמעות: "וַאֲנִי אוֹמֵר צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי". מצלול ה"צ" – חוצה, צוצלת – משרה על השיר "בְּרַק לַהַב"; כמה מוזר, אומר הדובר, למילים יש צליל, למרות האֵלם היושב בגרונן. ושוב האלשיר מתנגן, המילים אינן שרות, אך בה בעת הן שרות בהחלט, המוזיקה פועלת את פעולתה. המצלול מתנגן ולהב הסכין מונח על צוואר השיר. שירת העקדה הזו – פני האב המשתוקקות ללא הצלחה להיות פני האיל ולהמיר את מות הבן – מסתיימת בקינת דוד לבנו אבשלום, קינה המבטאת גם היא את הרצון למות תחת הבן: "וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמואל ב, י"ט).
העקדה מופיעה בשיר נוסף, העקדה הכושלת הנגמרת במוות הסופי:
.
אברהם
זָבַחְתִּי.
בְּלִבִּי
זָבַחְתִּי.
דָּמַי בִּדְמֵי הָהָר
שְׁתוּקִים כָּאֶבֶן.
הַיּוֹם כָּבָה.
אֲנִי
לֹא אָב.
אָב בְּלִי בֵּן לֹא אָב.
רָהָם. רָהָם
מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה
אֵין
שִׁיבָה.
(מכאן עד: מבחר, עמ' 111)
.
האבהות ניטלת משם האב – אברהם – ונותר רק ה"רהם", רעם המשמיע את קולו "רָהָם. רָהָם". אי אפשר לשוב מהר המוריה, אין שיבה ללא הבן. היום כבה, או "פנה", בלשונה של תפילת נעילה, אך הגזרה לא הומתקה. שערי הדין נותרו נעולים וללא מענה. המוות הוא סופי ואין לשוב ממנו. הזביחה – ללא גופה וללא קבר – נעשית בלב, והיא תמידית. האבהות נלקחת עם היעדרות הבן. לא אב. לא שיר. אלשיר. רהם.
בלי קול, גם השפה הפיגורטיבית נאלמת. "לא כמו": הדימויים אינם מועילים עוד.
.
לא כמו
כְּמוֹ עַלְוָה מֻשְׁלֶכֶת
כְּמוֹ קְרָעִים שֶׁל נוֹף
עָב בְּלִי שָׁמַיִם
כְּאֵב בְּלִי גּוּף
תְּהוֹם אַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר
כְּמוֹ לֹא כְּמוֹ
אָב שֶׁמֵּת עָלָיו בְּנוֹ.
(מכאן עד: מבחר, עמ' 116)
.
עב, אב, ללא שמיים, כאב בלי גוף. הדימויים מושתקים, זוהי אל־שירה. בשיר "לו יכולת להביט לאחור" נבחנת שוב שאלת הידיעה:
.
לוּ יָכֹלְתָּ לְהַבִּיט לְאָחוֹר וְלוֹמַר כִּי טוֹב
הַסְּעָרוֹת שָׁכְכוּ – וַהֲרֵי הַסְּעָרוֹת שָׁכְכוּ.
מָה שֶׁנִּטְרַף נִטְרַף. וַהֲרֵי מָה שֶׁנִּטְרַף נִטְרַף.
חָשַׁבְתָּ, אַחֲרֵי אוֹתָהּ הַזְּוָעָה יִתַּמּוּ כָּל הַזְּוָעוֹת. – חָשַׁבְתָּ.
יָדַעְתָּ, לֹא כָּל הַהוֹלֵךְ גַּם חוֹזֵר. וַהֲרֵי לֹא כָּל הַהוֹלֵךְ חוֹזֵר.
נָעַצְתָּ שִׁנֶּיךָ בְּאֶגְרוֹפְךָ. וַהֲרֵי נָעַצְתָּ שִׁנֶּיךָ בְּאֶגְרוֹפְךָ.
יָדַעְתָּ, נֶאֱלָמִים פִּצְעֵי אוֹהֵב. וַהֲרֵי נֶאֱלָמִים פִּצְעֵי אוֹהֵב.
מַהוּ אֵפוֹא שֶׁמֵּצִיק לְךָ? שֶׁהַיְּדִיעָה לֹא דַּי בָּהּ?
שֶׁיָּדַעְתָּ כִּי עִם הַזִּקְנָה גּוֹבֵר כֹּחַ הַוִּתּוּר, בָּאָה צְלִילוּת
יִשּׁוּב־דַּעַת וְשִׁוְיוֹן־נֶפֶשׁ בְּמִדָּה מְסֻיֶּמֶת גַּם בְּיַחַס לָרֹעַ
שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה. וַהֲרֵי כַּדּוּר הָאָרֶץ סוֹבֵב עַל צִירוֹ
כָּל כֻּלּוֹ מְאֻזָּן, הַזַּעֲרוּרִי הַזֶּה בַּשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם –
פְּלָנֵטוֹת שֶׁל קֶרַח, פְּלָנֵטוֹת שֶׁל אֵשׁ, חֹמֶר חָשׁוּךְ
אֶנֶרְגְּיָה חֲשׁוּכָה – וַהֲרֵי חֲצִי תַּאֲוָתְךָ בְּיָדְךָ.
כְּלוּם תִּרְצֶה בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת נָקִי מִכָּל זִכָּרוֹן כְּמוֹ יָם בְּלִי אַדְוָה?
וַהֲרֵי אַתָּה שָׂב וּשְׁבַע יָמִים שָׁב וְשׁוֹקֵעַ בִּבְרֵכַת יַלְדוּתְךָ
כִּי עוֹד לֹא לָמַדְתָּ לִשְׂחוֹת.
(מכאן עד: מבחר, עמ' 83)
.
הדובר חוזר על העובדות, מרפרר אל דברי יעקב: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית ל"ז, ל"ג). הדובר משנן את העובדות: "מה שנטרף נטרף", וחוזר עליהן כמו כדי להפנימן. אך הידיעה לא די בה. הידיעה הסטואית שאמורה להפנים את הכאב והסבל שבמציאות כושלת. הדובר נועץ את שיניו באגרופיו, לא כל ההולך חוזר. והרי לא כל ההולך חוזר.
.
*
הַלֹּא כְלוּם הוּא יֵשׁ.
הַשְּׁכוּחִים לֹא נִשְׁכָּחִים
לִנְשֹׁם, לִנְשֹׁם, לִנְ
.
*
לִכְתֹּב הַיּוֹם שִׁיר
כְּמוֹ לֶאֱחֹז בְּקַשׁ
שֶׁלֹּא לִטְבֹּעַ.
(מכאן עד: מבחר, עמ' 123).
.
הלא כלום הוא יש, המחוק מותיר עקבות, והבלתי ניתן להיאמר מכרסם את כל המילים. הבן הנעדר הוא אתר שאין לשוב ממנו, והשכוחים אינם נשכחים כלל. ההיעדרות היא הפצע המדמם, האש השורפת ללא הפוגה. הסנה הבוער שאותו עלינו לקרוא.
כתיבת השיר אינה הצלה, היא כמעין אחיזה בקש. מועיל היה יותר לעלות על סירה מלהיאחז בקש, ובכל זאת, הדובר כותב היום שיר. ובשיבה לראשית הדברים: אומנם אי אפשר לכתוב שירה אחרי אושוויץ, אבל מוכרחים בכל זאת.
.
טפת הכהן־ביק היא עמיתת פוסט־דוקטורט באקדמיה על שם פולונסקי במכון ון־ליר בירושלים, ומרצה במכללת דוד ילין. חוקרת ספרות עברית העוסקת בעיקר בנושאים של דת וחילון וכן במשבר האקלים בספרות העברית. פרסמה רשימות, שירים ופרוזה בבמות שונות. רשימות פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך מתאריכים 02.02.23 ו־21.07.22.
.
טוביה ריבּנר, מכאן עד: מבחר, הקיבוץ המאוחד, 2018. עורכים: רפי וייכרט וגדעון טיקוצקי
.
» במדור וַתִּקרא בגיליון הקודם של המוסך: אילנה ברנשטיין על הסיפור "באר חלב" מאת ים טרייבר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
