הדברים שאני יודעת
שגית אמת
.
.
השמלה הייתה בדיוק מה שרציתי. טלאים של תחרה שתפורים זה לזה ונשפכים עד לרצפה. ואו, שמעתי את הקול של בטי לידי. ואו, הד קולה של אחותי השתרך כמו שובל מאחור.
נתקלתי במעצבת במקרה. היא פרסמה באינסטגרם כמה צילומים של כלה שחורת שיער ודקיקה בשמלה דומה. על התצלום הראשון היא כתבה: מהנובה לחופה, איזו דרך… ועל התצלום השני: מעצבת שמלות כלה לניצולות הנובה. באהבה.
לקח לי חצי יום, אבל בסוף התקשרתי. אהבתי מאוד את הסגנון הרומנטי הרך, וחוץ מזה היא הציעה עזרה בדיוק כשחיפשתי, אז אולי זה משמיים. אנשים מדברים על זה הרבה לאחרונה. אולי באמת יש איזו יד מכוונת שאחראית על כל הדבר הזה, ואולי, כמו שאומרת בטי, לא את הסיבה עלינו לבקש. הלמה בכלל לא משנה מתוקה שלי, ככה היא אומרת, זה מה שיש ואין מה להתווכח. עכשיו פשוט תזרמי.
.
בחיים שלפני לא הייתי מתקרבת למעצבת תל־אביבית יקרה כזאת. בטח הייתי מזמינה משהו זול ויפה באינטרנט, אף אחד לא היה שם לב. אני רזה. אני נראית טוב גם בשרוואל וטי שירט. חבל לבזבז עליי שמלה באלפי שקלים, אין בזה שום צורך.
אבל הפרסום שלה קפץ לי מול העיניים וזרמתי, בדיוק כמו שבטי אומרת.
התקשרתי. אחרי שהצגתי את עצמי בקצרה הרגשתי צורך להתנצל. קצת לא נעים לי לבקש… אמנם לא הייתי בנובה, אבל אני מתחתנת עכשיו ועדיין מפונה, אז אולי…
היא הייתה ממש מותק. דבר ראשון היא אמרה בטח, אני אעזור במה שאפשר.
זה יפה שככה היא התחילה. זה ישר מצא חן בעיניי.
אחר כך היא עברה לשאלות: מאיזה קיבוץ את ומה קרה ומי מת לך ואיך שרדת, ואני סיפרתי, והיא רק שתקה וסיננה, וואי וואי, אני לא מאמינה או אלוהים ישמור או אמאל'ה, והיא לא הפריעה לי כמעט בכלל ונתנה לי לספר עד הסוף.
.
לא אכפת לי לספר שוב ושוב את הסיפור שלי, בעיקר כשמישהו באמת מתעניין וזה לא איזה נודניק שראה אותי אתמול בטלוויזיה ונטפל אליי בקניון, דוחף לעברי את השאלות החטטניות שלו. לא אכפת לי לספר את הסיפור עוד ועוד כשיושב מולי מישהו אמיתי, או מדבר איתי בטלפון, כמו המעצבת הזו, ואני רואה בעיניים שלו או שומעת בקול שלו שהוא באמת רוצה לשמוע.
את כל הדברים שאני יודעת אני מספרת. עוקבת אחרי הפרטים שוב ושוב, מקשיבה לעצמי בסקרנות כאילו זו פעם ראשונה. הסיפור אף פעם לא יותר מדי בשבילי, אף פעם לא משעמם מרוב שחוזר על עצמו ותמיד מצליח להיות גם מוכר אבל גם זר ורחוק. אני שומעת את הקול שלי (כך תמיד נשמעתי? צרודה כל כך?), מדברת כמעט בלחש (כך מאז ומעולם? במין קול עבה ונמוך כמו צמיג ישן מאובק?), עוקבת אחרי המילים שלי בסבלנות, כאילו שיש דברים שהסיפור מסתיר עדיין, ואולי, אם רק אקשיב לו היטב, הם יתחילו לבצבץ מתוכו ויתגלו בפניי.
.
יום למחרת שיחת הטלפון ההיא כבר הגעתי אליה לסטודיו עם בטי ועם אחותי הקטנה. איך שראיתי את השמלה על הקולב, נשפכת עם כל טלאי התחרה שלה עד לרצפה, ידעתי שזו היא. תמיד הייתי טובה בלהחליט, אבל מאז השביעי אפילו עוד יותר.
אני מתעלפת דנה, אני מתעלפת! בטי קיבלה אותי בקריאות התפעלות מוגזמות מאוד כשיצאתי מהתא. היא כרכרה סביבי וצילמה בטלפון שלה מכל הזוויות, כולל מלמטה. היא פשוט נשכבה בחנות על הרצפה כאילו היא לוחמת במארב, אוחזת בטלפון שלה כמו בנשק אוטומטי ומתקתקת.
צחקתי. תראי אותה, המשוגעת הזאת, הצצתי אל המעצבת שעמדה בצד מחויכת. מה את נשכבת על הרצפה יא מג'נונה? מצלמת לי את הסנטר. זאת זווית בכלל לא מחמיאה, קומי!
בטי התרוממה וטפחה על אחוריה, מנקה ממכנסיה פירורי בד בהירים, תולשת בשתי אצבעות נחש דקיק של חוט תפירה לבן שנדבק לה לישבן. איזה זווית לא מחמיאה לך דנה? איזה זווית לא מחמיאה לך, תגידי לי?
מאז השביעי כולם מכבדים אותי במחמאות מוגזמות, אבל כשזה בא מבטי זה לא מפריע לי. אני יודעת שהיא אוהבת אותי באמת, אז שתגזים כמה שבא לה. מה אכפת לי.
עשיתי סיבוב מול המראה. המעצבת אמרה שזה מושלם, וגם אני חשבתי ככה. דרך המראה ראיתי את אחותי בוכה על הספה.
ברור. גם אני רציתי שאמא שלנו תהיה פה איתנו, גם אותי זה עשה עצובה שלא, אבל אני, בניגוד אליה, לא מצליחה לבכות בכלל. לא כשאני ערה. אפילו לא ברגע כזה. לפעמים נדמה לי שכמו כף רגל, נרדמו לי התחושות.
ניגשתי אליה והתיישבתי לידה על ספת הקטיפה האדומה. תני חיבוק, הסתכלתי לאחותי בעיניים הרטובות.
את ממש נסיכה דנה, היא לחשה לי וקרסה על הכתף שלי מתייפחת.
.
לפני כמה לילות מצאתי את עצמי שוב בבית העלמין בשמלה לבנה והינומה. ישבתי על מצבת השיש שעליה כתוב שמה וסיפרתי לאמא בבכי שאני מתחתנת. כשהתעוררתי דבר ראשון נגעתי בכרית, אבל היא הייתה יבשה ואני לא יכולתי לדעת אם זה היה בכי אמיתי של הגוף או רק חלום של בכי. הייתי רוצה לדעת שזה אמיתי. הייתי רוצה לדעת שאני יכולה עדיין. כל מה שידעתי בוודאות כשהתעוררתי זה רק שאמא איננה, ואפילו קבר אין לנו. מי יודע אם יהיה.
.
הבכי האמיתי של אחותי נשפך לי על הכתף בזמן שחיבקתי אותה חזק.
שנייה רגע, שנייה… המעצבת קפצה לעברנו עם חתיכת סאטן לבנה ביד. הרמנו את המבט כדי להבין מה היא רוצה, והיא ניצלה את ההפוגה כדי לדחוף בינינו את הסמרטוט המבריק ולפרוש אותו על הכתף שלי, כמו שעושים עם חיתול של תינוק לפני גרעפס. זה פשוט בד נורא עדין, היא התנצלה, קצת דמעות, קצת נזלת, והלך על השמלה הזאת, באמת סליחה.
אחרי שאחותי סיימה לבכות, הגענו איתה להסדר: המעצבת תשכיר לי את השמלה במחיר ממש סמלי ובתמורה היא תוכל להשתמש בתמונות מהחתונה או אפילו מהמדידות ולפרסם אותן אצלה באינסטגרם. את יפהפייה, היא החמיאה לי, את תהיי הדוגמנית שלי.
הסכמתי מיד.
רגע לפני שהלכנו, ממש אחרי שהודיתי לה והתחבקנו, הרימה אליי המעצבת את המבט. ומה עם החתן? היא נזכרה פתאום לשאול, לא סיפרת לי עליו כלום. הוא יראה את השמלה לפני החתונה או שזו הפתעה?
משכתי בכתפיים והבטתי אל בטי, שהזדרזה לענות במקומי: ברור שהפתעה! אין… אני מתה לראות את הפנים של אורי כשהוא יראה אותך ככה, הוא יתעלף.
אחותי הנהנה במרץ וחייכה מתחת לדמעות.
.
בדרך הביתה במכונית ראיתי את בטי מציצה בי. היא אמרה שזה לא הגיוני להרגיש בעננים עכשיו ושאני לא אדאג, זה לא אומר כלום. היא בטוחה שזה עוד יקרה לי. היא אמרה שאנחנו מנט טו בי.
.
גם הפסיכולוגית שלי הסבירה לי שיש כל מיני סוגים של אהבה זוגית ושאני נפרדת מפנטזיה ילדותית קצת. זה עודד אותי. היא אמרה שאני פשוט מבולבלת וזה הגיוני בהתחשב במצב. היא הציעה לי לרשום את כל הדברים שאני יודעת בנוגע אלינו כדי לעשות בראש שלי קצת סדר.
.
דברים שאני יודעת:
- אורי היה איתי כל הזמן בממ"ד.
- אורי החזיק את הידית גם כשהמחבלים ירו מבחוץ וכמעט הורידו לו אצבע. הוא קרס רק לרגע, אבל המשיך להחזיק.
- אורי הגן עליי כאילו אנחנו זוג ולא שני חברי ילדות שגדלו יחד ורק במקרה באותו יום מצאו את עצמם דבוקים זה לזה בממ"ד שעות ארוכות.
- לא חשבתי על אורי לפני כן.
- ידעתי שהוא מאוהב בי, אבל זה היה מזמן, בחטיבה, אולי גם קצת בתיכון. אף פעם לא חשבתי שאני יכולה לאהוב אותו.
- הוא היה חמוד מדי, נמוך מדי, לא מספיק ורבלי, טוב לב, רגיל כזה.
- הוא אוהב אותי.
.
ביום שחזרנו לקיבוץ לראשונה כדי לאסוף דברים, ישבנו לנוח מול מה שהיה פעם הדשא של גן הילדים. בהיתי בברושים שנותרו זקופים וירוקים, משקיפים על החורבן כאילו כל זה לא נוגע להם. קודם סיפרתי לבטי שאורי הציע לי וקבענו תאריך. הייתה לי התנהגות של אישה שמחה, גיבורה כזאת שמנצחת. אני זוכרת שאמרתי לה שאורי ואני דילגנו ישר לשלב של האהבה. זה הרשים אותה. היא תלשה שערות ירוקות של דשא וזרקה אותן על הפרצוף שלי, איזה דבר יפה אמרת, דנה… תראי מה זה. זה בדיוק מה שאני כל הזמן אומרת, הבריאה חסכה לכם את כל הקטע של אני רוצה, אני לא רוצה, הוא כן מתקשר, הוא לא מתקשר… חסכו לכם את כל הבולשיט, את מבינה? היא הסתכלה לי עמוק בעיניים, לאנשים עכשיו כבר אין כוח לבולשיט, עברתם ישר לאהבה, לחיבור הנשמתי. את קולטת דנה איזה נס קרה לך, את קולטת?
בטי אומרת שגם אם עכשיו אני לא מבינה שזה נס, יום יבוא ואני אבין.
היא אומרת: האסון שקרה לנו קירב אותנו לאמת.
מה האמת, אני שואלת ומניחה יד על החזה.
.
איך היה? הוא בדיוק חימם לעצמו משהו במיקרו ועמד עם הגב אליי. איך היה? אורי סובב לעברי את מבטו ואז פתח את מגירת הסכום והוציא משם משהו.
היה טוב, אמרתי לו. רציתי לראות שהוא מביט בי, שוהה בתוך המבט שלי רגע, מתרגש איתי, אבל הוא היה עסוק בעניינים שלו.
נו, הסתדר עם השמלה?
כן.
יפה?
כן, יפה.
רוצה לאכול? אני בדיוק מחמם לי.
לא, אני לא רעבה.
יש תמונה? הוא הניח על השולחן כוס מים ואז התקרב אליי ונישק אותי על השפתיים. משהו התכווץ לי בגוף אבל זרמתי.
לא, אני מעדיפה שזה יהיה לך הפתעה. זכרתי לחייך.
אני סומך עלייך, הוא אמר, רק שלא יהיה אלגנטי מדי.
הבטתי בו אוכל את המרק, מציץ בטלפון שלו.
.
יש מקום עמוק בתוך הבטן שלי שצורח, אבל אני לא רוצה לשמוע. מה הוא צורח שם כמו תינוק? מה הוא חולם חלומות? מה הוא זועק את כל מה שאין במקום להתמקד באני נישאת לגבר הטוב שהציל את חיי, באחותי איתי, באנחנו בחיים.
.
לפעמים אני מדמיינת שמישהו אחר יושב כאן במקומו.
בטי אומרת שכולן מדמיינות ושזה לא אומר כלום.
אני רואה גבר כהה ושתקן. איבריו הארוכים פרושים על הספה כשאני חוזרת הביתה. הוא מחייך אליי. בואי, הוא אומר. תמיד ככה, מדבר בשקט, נצנוץ עובר במעמקי עיניו האפלות והוא מושך אותי עד שאני שוכבת עליו. הפנים שלו כל כך יפים, והעיניים שלו כל כך טובות וגלויות, והריח שלו כל כך משכר, ואני מספרת לו בפרטי פרטים מה היה, והוא מקשיב בעניין ושואל שאלות. וכשאני אומרת לו "אני רוצה שזה יהיה לך הפתעה" אני שומעת דבורים מזמזמות לי בשקט בחזה, רוחשות בהתרגשות. טיפות כבדות של דבש מתוק מצפות את ההברות הנשברות אצלי בפה. הפ ת עה. אני מתרגשת.
.
תהיה לנו חתונה יפה. אחותי הקטנה תבכה בחופה כשתראה אותנו יחד, אוחזים ידיים, נראים מאושרים כל כך. אנשים יחממו אותנו במבטם, ישמחו בשבילנו ולא פחות בשביל עצמם. הם יראו בנו את כל מה שליבם מבקש – תקווה וחסד. רמז מטרים לסוף הטוב שיום אחד עוד יגיע. אני ארגיש בסדר, לפרקים אפילו שמחה מאוד, אני אאמין לכל המילים הטובות שיפזרו סביבי, אסתובב בין האורחים לבנה וזוהרת ואלכוד את קצות הסיפור שלי במילים שיעבירו ביניהם. הם ילחשו את שמותינו כמו נשיקות רכות. הם ידברו עלינו כמו על גיבורי אגדה שנועדו זה לזו ולא ידעו שנים רבות. ולרגע אחד מתוק, אני אדע גם.
.
שגית אמת, סופרת, עורכת ומלווה כותבים. זכתה בפרס זאב ובפרס ע"ש לאה גולדברג על הרומן לבני נוער "השחר של גאיה" (כתר, 2000) ובפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול על הרומן "ימים לראות" (ידיעות ספרים, 2017). מלמדת כתיבה בגראז' – מכינה קדם אקדמית ללימודי אמנות לצעירים שעברו משברים נפשיים. סיפורים פרי עטה התפרסמו בגיליון 34 ובגיליון מיום 24.2.22 של המוסך.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפורים קצרים מאת יפעת טללייבסקי וערן סגלסקו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
