״אֵלֶּה הַשָּׁעוֹת הַחֲשׁוּכוֹת״: על ״נספח צבאי״ מאת מאור צברי
אורי שגב
.
קובץ הביכורים נספח צבאי מאת מאור צברי מתגבש סביב חוויותיו הביוגרפיות של הכותב מתקופת שירותו הצבאי. כותרת המשנה ״רמאללה-עזה 2024-2018״ מעגנת את ההתרחשות הפואטית במציאות הישראלית הקונקרטית – מציאות של לחימה שאינה פוסקת כמדומה לעולם. לאורך שלושת השערים (״טעינה״, ״דריכה״ ו״פריקה״) מתגלה התמודדותו של הדובר עם עברו הטראומטי: עולים בהם הדים למראות הזוועה, קינות על חברים שנפלו, חיפוש אחר אנושיות בתוך התוהו, התמודדות עם פציעות נראות ושאינן נראות, וכן יחסים מורכבים עם בת הזוג ועם בני הבית.
הכניסה אל נספח צבאי כמוה ככניסה אל העלטה. המוטו (הראשון) לקובץ, אשר נלקח מתוך מסכת בבא בתרא (ע״ד, ע״ב), מתאר כיצד נזדעזע ר׳ יהושע מפני מאור גדול בים. מה בדיוק ראה ר׳ יהושע שמפניו נזדעזע עד כדי כך – זאת אין הסיפור התלמודי מוסר במישרין. מכל מקום, את ״המאור הגדול בים״ מחליף בנספח צבאי מאור צברי, המתבונן אל תוך נפשו ומבקש לגלותה ולדובבה. לאורך הקובץ חוזרים המראה (עמ׳ 44; עמ׳ 90), נייר התשליל (עמ׳ 94), המצלמה השבורה (עמ׳ 95), החתול (עמ׳ 24; עמ׳ 95) והמבט של הזולת ככלים להשתקף בהם, אך דמותו של הדובר אינה נראית בבירור. הוא נעלם, מתחבא, מתחמק מן המראות – נכשל להתבונן נכוחה בפניו. בשיר ״petit (פֶּתִי)״ מחפשת אחריו אימו בבעתה, אך הוא – למרבה החרדה – אינו מצליח להיגלות בפניה: ״– מִישֶׁהוּ רוֹאֶה אֶת מָ / אוֹר? אֵין פֹּה אָדָם. // – זֶה אֲנִי מָמוֹ הַבֵּן שֶׁלָּךְ כָּאן // – לֹא רוֹאִים אֶת מָאוֹר. מָ / אוֹר נֶעֱלַם // – לֹא־לֹא! מָמוֹ אֲנִי כָּאן. // מָמוֹ אֲנִי כָּאן״ (עמ׳ 35–36). מדמותו הפגועה של הדובר נלכדים, בסופו של דבר, רק רסיסים.
המשורר האיטלקי ג׳וזפה אונגרטי, שכתב את הנמל הקבור (Il Porto Sepolto) ב־1916, מתוך אימת החזית של מלחמת העולם הראשונה, העיד כי ״הצורה הראשונה של שירתי היתה תוצאת החפירות. היה עליך להגיד את העיקר, ובמהירות. רגש אינטנסיבי דרש כי יביעוהו מייד. נוסף על כך, היו כמה גורמים חומריים שחייב הייתי להתחשב בהם: כדי לכתוב, לא היו לי אלא פיסות־נייר זעירות, מעטפות ישנות… היה צורך לכתוב בקיצור, בצימצום רב; בלי לשכוח את המוות, שנמצא שם תמיד, בחפירות״ (״בין הזכרון והתום: שיחה עם ג׳וזפה אונגאראטי״, תרגמה: אלה אמיתן, מאזנים, פברואר 1967, גל׳ כ״ד, עמ׳ 195). תנאים אלה הכתיבו לשירת אונגרטי אופי הרמטי, דחוס וקצוץ־שורות. נספח צבאי, עם אווירת האלימות והאימה הנודפת מתוכְנוֹ, עומד אף הוא בסימן שבירת הצורה: שורותיו קצוצות (״שְׁמוֹ – / כָּתוּב בְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת / עַל הַקַּסְדָּה הַמְּעוּכָה״, עמ׳ 74) ומילותיו מתפרטות לא אחת לכדי הברות בודדות (״תָּק קוּם תָּק קוּם תָּק תָּק״, עמ׳ 29). הוא מקרקר את שירת ה״קָרָמָשֶׁקָּרָ״ (עמ׳ 69), ופונה שוב ושוב למסמן הלשוני ״זה״ המנכיח את בעיית הייצוג של האירוע הטראומטי (״הַדָּבָר הַנּוֹרָא מִכֹּל / שֶׁזֶּה בֶּאֱמֶת הָיָה / שֶׁזֶּה בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת הָיָה / שֶׁכָּל זֶה הִתְרַחֵשׁ וְקָרָה״, עמ׳ 17). הכרעות פואטיות אלה – הכתיב החסר, גדימת שורות השיר, ההזחות התכופות – מקנות לשירים רושם ויזואלי שביר.
בגב הכריכה של נספח צבאי נקבע, במעין סופרלטיב, כי ״מתוך רעש הרקע הזה נולדת בספר מוזיקה חדשה בשירה הישראלית״. מקריאה בשירי הקובץ עולה כי צברי עצמו מביע עניין בממד המוזיקלי של השירה. הוא כותב, למשל, כי ״כָּל הַתְּפִלּוֹת / מַתְחִילוֹת בְּמִלִּים / וְנִגְמָרוֹת בְּמַנְגִּינוֹת / כָּךְ גַּם עָלֵינוּ / לִהְיוֹת״ (עמ׳ 63). בשיר אחר מדריך הדובר את הנמען: ״אַל תְּגַלֶּה לָהֶם דָּבָר מִמָּה שֶׁקָּרָה – […] / הֵם יַלְאִימוּ אֶת קוֹלְךָ לְאֵרוּעַ הִיסְטוֹרִי / לְנִתּוּחַ פְּסִיכוֹלוֹגִי […] אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָרִיךְ לִכְתֹּב בְּרִיתְמוּס / אוֹ בְּמַנְגִּינָה״ (עמ׳ 80). הדיבור השירי מתווה מפלט מההיסטוריה (בה״א הידיעה) ומשיפוטה של הפסיכולוגיה, ומשתיהן הוא נבדל – כך מעיד השיר – בהיותו מוזיקלי.
ואולם, שאיפתו של נספח צבאי אל המוזיקלי – ובעצם, אל מה שנתפס לעיתים כ״מבע שירי״ בכלל – היא דווקא בעוכריו. רבים מהשירים כורעים תחת משקלם של משחקי מילים ומצלולים שהורעפו עליהם ללא מינון, והתוצאה היא פואטיקה בנאלית. כך, בשיר ״בָּא־לַ־גַּן בחדר״ (שכותרתו אף היא משמשת דוגמה לתופעה) מבקש הדובר ״לְהַחְזִיר אֶת הַקְּרָב לְקִרְבָה, אֶת / הַנֶּשֶׁק לִנְשִׁיקָה. מִישֶׁהוּ יִצְטָרֵךְ / לְנַקּוֹת אֶת כָּל זֶה, לְהַחֲזִיר אֶת / הַחֲבוּרוֹת מֵהַחֲרָבוֹת, אֶת הָאָדָם / מֵהָאֲדָמָה, הַהַחְלָמָה מֵהַמִּלְחָמָה״ (עמ׳ 64). בשיר ״אֶרֶס״ חוזרת על עצמה הנוסחה המעושה של פירוק והרכבה: ״בְּאֵרוּסֵינוּ הָיָה אֶרֶס […] בְּגֵרוּשֵׁינוּ הָיָה גֶּשֶׁר […] אִלּוּ רָאִית שֶׁמֵּת גָּר שָׁם / אוּלַי שָׁמַעְתְּ שֶׁמִּתְגָּרְשִׁים״ (עמ׳ 61); ובמחזור השירים המאוחר ״פוסט״ היא מופיעה פעם נוספת: ״זֶה לֹא שֶׁאֲנִי פּוֹסְט טְרָאוּמָטִי / זֶה שֶׁאֲנִי פּוֹסְט. זֶה שֶׁאֲנִי מַתִּי״ (עמ׳ 80). פירוק השפה ליסודותיה, לאבני הבניין שלה, לפעמים מותיר רק אבנים – ואינו בונה בניין.
על רקע זה בולטות לטובה שורות שיר בלתי אמצעיות וחפות ממאמץ: ״עַכְשָׁו אֵלֶּה הַשָּׁעוֹת הַחֲשׁוּכוֹת / קָרֵב אֶת פָּנֶיךָ שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת – / קָרֵב אֵלַי / קָרֵב עוֹד״ (עמ׳ 32). כאשר שיריו של צברי מעזים להישבר באמת, ואינם מתפתים להלך בגדולות, הם מצליחים להוביל את קוראיהם אל סתרי הזוועה והצער. זהו, אולי, המקום החשוך שממנו נולדת שירה.
.
אורי שגב היא כותבת ומבקרת. תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. יצירות פרי עטה פורסמו בבימות שונות, ורשימותיה ראו אור במגוון גיליונות המוסך, ובהם גיליונות יוני 2024, ינואר 2025 ומאי 2025.
.
מאור צברי, נספח צבאי, עם עובד, 2025
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: דנה (פריבך) חפץ על "בשר ורוחות" מאת לאה קליבנוף־רון
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
