הטייס
שֵל אַסְקילדסן
מתוך הספר מעכשיו אלווה אותךְ עד הבית: סיפורים קצרים 2015-1953 (מנורווגית: דנה כספי)
.
היא נופפה בפעם האחרונה ונעלמה בין גזעי העצים מאחורי הבית. הוא היה לגמרי לבדו. הוא הניח את הספר על השולחן ליד הכיסא והוציא קופסה קטנה מכיס השעון במכנסי החאקי שלו. הוא הוציא ממנה שני כדורים והניח אותם על השולחן, לאחר מכן סגר את הקופסה ותחב אותה בחזרה לכיס. הוא מזג מים מהקָראף לכוס, לקח בידו את הכדורים, לעס אותם ובלע אותם עם מים. הוא פתח את כפתורי חולצתו כי שרר חום מחניק, ולא היה ולו משב רוח צונן אחד שילטף אותו או את השמשייה שהרחיקה מעליו את הקרניים הצורבות. לכן פתח את כל כפתורי חולצתו, הסיט אותה הצידה, נשכב לאחור בכיסא ועצם את עיניו.
הוא שכב בעיניים עצומות וחש בשינוי המתרחש. הכאבים שככו ורכּות גדולה כאילו נשפה על מוחו ועל ליבו, הוא הרגיש שהמרירות מפנה את מקומה להשלמה, הדמיון מחליף את המציאות. הוא פקח את עיניו ומבטו שוטט על פני המים הנוצצים, שתנועה הורגשה בהם רק כשאחד השחפים צלל לשתות. הוא הסתכל על הגשר שבמרחק שלוש מאות מטרים משם; הוא התנשא כמו קשת מתוחה, וכיפת הרקיע בכבודה ובעצמה הייתה לו תפאורה. לא יהיה קשה לטוס מתחת לגשר הזה, חשב. גם זה משהו שלא הספקתי לעשות. הרבה דברים לא הספקתי לעשות, ומוזר לשבת כאן ולדעת שהדברים האלה יהיו התוכן העיקרי בעתיד שלי.
יללה ממושכת הפרה את הדממה, והאיש בכיסא עשה תנועה בראשו. זאת בטח טעות, חשב. הצליל נשמע כמו צופר ערפל, אבל זאת בטח טעות. או אולי זאת בדיחה. אולי שומר המגדלור סובל מחמרמורת. גחמה מעורפלת של שומר המגדלור, שבדיוק התעורר אחרי ליל סביאה במגדלור המרוחק חמישה־עשר קילומטרים מהחוף.
נשמעה עוד יללה, והאיש בכיסא חייך כמי שמצוי בסוד העניין, וטלטל את ראשו מצד לצד. ובעודו מטלטל את ראשו הוא הסיק שזאת הייתה הילולת סביאה מוצלחת באופן יוצא מגדר הרגיל.
עיניו מוצאות את דרכן בחזרה אל הגשר. הימים הארוכים בכיסא על החוף הפכו את הגשר לבבואת הלכי הרוח שלו. כי אומנם הוא יכול להיות קשת מתוחה עם השמיים כתפאורה, אבל לעיתים קרובות יותר הוא נראה כמו העוויה יהירה מעתיד מוכר. הוא היה פֶּה מלגלג שאמר: "אתה חושב שהדעה שלך משנה משהו? חה־חה! אתה אפילו לא יכול לדאוג לעצמך. אתה תלוי בחסדם של אחרים, ותמיד תהיה. אפשר להשוות אותך לעץ שנעקר מן השורש וזוכה לטיפול כי עדיין נותר בו מֹהַל."
ילד פסע על החוף והתקרב. הוא החזיק רוגטקה בידו. הוא התכופף, הרים אבן וירה אותה על פני המים. האבן נפלה, ובים הופיעו טבעות ובהן שמש וחיוּת. הילד התקרב, והאיש בכיסא הסתכל עליו, חייך קצת וחיכה.
"אתה האיש שגר כאן?" שאל הילד. הוא עמד במרחק שניים־שלושה מטרים מהכיסא, לא יותר.
"כן."
"בקתת הנופש היא שלך?"
"לא, קיבלתי אותה בהשאלה."
"אבא אומר שלבעל הבקתה יש מזל."
"ככה הוא אומר?"
"הוא אומר שהמיקום שלה הכי יפה בכל לשון היבשה כאן ברֵבֵאוּדֶן."
"גם אתה גר ברבאודן?"
"כן, בצד השני של הגשר. לא יפה שם כמו פה."
"לא?"
"אף פעם לא היית שם?"
"לא."
הילד מביט בו משתומם.
"זה נכון שאתה כמעט תמיד יושב כאן על החוף?"
"מי אמר את זה?"
"אבא ראה אותך במשקפת."
"אם מזג האוויר יפה, אני יושב כאן. אם גשום ונושבת רוח, אני יושב בפנים."
"איך לא נמאס לך."
"גם את זה אבא שלך אומר?"
"אבא תמיד אומר שאנשים צריכים לעשות מה שמתחשק להם, כל עוד הם לא עושים משהו שאסור."
"נשמע שיש לך אבא חכם מאוד."
"הוא סיטונאי."
"אם כך גם אתה ודאי תהיה סיטונאי כשתגדל?"
"כן."
"כמובן."
"אני מעדיף להיות נהג, אבל אבא אומר שזה לא מקצוע."
האיש בכיסא הוציא את הקופסה מכיס השעון במכנסי החאקי. הוא פתח אותה והוציא כדור אחד. הוא הכניס אותו לפיו, לעס אותו ובלע עם מים.
"מה זה?" שאל הילד.
"משהו שאוכלים כדי להיות שמחים. משהו שמאפשר לך לא לחשוב על דברים עצובים."
"אז אתה אף פעם לא חושב על דברים עצובים?"
"דווקא כן, לפעמים."
"מה למשל?"
"בן כמה אתה?"
"שבע וחצי. למה אתה שואל?"
"ראית פעם משהו מכוער?"
"אני לא יודע."
"תחשוב טוב. תנסה להיזכר בדברים שחווית."
"אני לא יודע. פעם אחת הייתה חולדה במכל הזבל אצלנו בגינה. היא הייתה שמנה נורא, בגודל כזה לפחות. מצאתי אבן ענקית וזרקתי אותה לתוך המכל. היא פגעה לחולדה בגב, התחיל לרדת לה דם והיא יבבה עד שכמעט הקאתי, פחדתי כל כך שרצתי משם. אני לא יודע אם היא מתה, כי לא העזתי לגעת במכל הזבל עד שפועל הזבל רוקן אותו."
הילד חיכה שהאיש בכיסא יגיד משהו, אבל הוא רק השקיף על המים לפניו. הילד אמר:
"פעם אחת ראיתי מכונית דורסת ילד שאני מכיר, אבל לא הרשו לי לראות איך הוא נראה כשגררו אותו החוצה."
"הוא מת?" שאל האיש.
"כן, אבל לפני זה הוא חי הרבה ימים. אבא אומר שטוב שמת, כי הוא לעולם לא היה חוזר להיות כמו ילדים אחרים."
"אבא שלך הוא באמת איש חכם להפליא."
"כן," אמר הילד.
האיש התרווח בכיסאו. הוא הוציא ממחטת כיס ומחה את הזיעה מצווארו וממצחו.
"חם היום," אמר.
"כן," אמר הילד, "איך אתה מסוגל לשבת עם השמיכה הזאת על הרגליים?"
"זה כדי לגרש את הזבובים."
"עדיין, איך אתה מסוגל?"
"אני לא מזיע ברגליים."
"אני תמיד מזיע ברגליים. אני צריך להחליף גרביים כל יום. אימא אומרת שאני צריך ללכת בלי גרביים בקיץ, אבל אני לא יכול, כי אז יש לי יבלות. לך יש יבלות?"
"כבר לא."
"אז יש לך מזל."
"כן."
האיש בכיסא חייך אל הילד. הילד החזיר לו חיוך. ואז התכופף, לקח אבן ומיקם אותה ברוגטקה.
"כמה רחוק אני יכול לירות לדעתך?" שאל הילד.
"מעל לעצים?" אמר האיש, והסתובב כדי לראות ולהצביע. הוא הצביע היישר אל השמיים הצבועים אפור, ולא הצליח להבליע צחוק קטן, מחוספס ומוזר.
"מה מצחיק אותך?" שאל הילד.
"אני צוחק על שומר המגדלור."
"למה?"
"חשבתי שהוא משעשע, אבל הוא לא. חוץ מזה שכחתי שהרוח נושבת ממזרח. אבל תירה, למה לא. תירה מעל לעצים ולמעלה לעננים."
הילד ירה. האיש בכיסא לא ראה את האבן במעופה.
"ירייה טובה," אמר.
"אתה חושב שיֵרד גשם?" שאל הילד.
"יהיה ערפל," אמר האיש.
"אבא הלך פעם לאיבוד בערפל."
"אני תמיד מצאתי את הדרך," אמר האיש, והוא דיבר לעצמו לא פחות משדיבר אל הילד. "כשרציתי לקחת את המטוס כדי לחפש את קספר, קרקעו אותי. 'מספיק שאיבדנו נפש אחת,' אמר הבוס. 'נפש אחת יותר מדי,' אמרתי, וכשהבוס הלך קפצתי למטוס ולפני שמישהו הספיק למצמץ כבר המראתי. הערפל היה סמיך כל כך שכמעט לא יכולתי לראות את קצות הכנפיים, אבל כשעליתי לגובה שש מאות מטר הייתי מוגן, כי בחלק ההוא של הארץ לא היו פסגות גבוהות. כשהגעתי לאזור שקספר ככל הנראה התרסק בו ירדתי לגובה חמש מאות חמישים מטר וחיכיתי שייפער חור בערפל. אחרי רבע שעה ראיתי בפעם הראשונה, בחטף, את ההרים המושלגים תחתיי. כעבור זמן קצר ראיתי אותם שוב בחטף. זה לא נמשך יותר משתי שניות, ובמהלכן לא ראיתי את קספר או את המטוס, אבל ראיתי משטח אחיד שלא היה יכול להיות אלא אגם קפוא. אחר כך חלפו עשר דקות בלי שאראה עוד שום דבר, והנמכתי לגובה של חמש מאות מטרים. טסתי קרוב לקרקע וראיתי את הנוף כולו, אבל שום זכר לקספר. עליתי שוב, ממש ברגע האחרון, כי מולי התנשאה פסגה, והייתי מוכרח להטות את המטוס הצידה כדי לא להתנגש בה. ואז, בדיוק כשעמדתי לטוס מעל השטח בפעם האחרונה, ראיתי את שאריות המטוס של קספר. עליתי מאה מטרים וחיכיתי להזדמנות להציץ פעם אחרונה מבעד לערפל, ואחרי שתיים־שלוש דקות, לא יותר, היא הגיעה. ראיתי את האגם המושלג כמעט מאתיים מטרים תחתיי ובהתעלמות מוחלטת מהסכנה צללתי ישר לתוך הערפל. ביצעתי נחיתה מושלמת כזאת, שהערפל היה צריך להתפוגג מרוב התפעלות."
הילד עמד והקשיב בפה פעור. ואז בלע רוק ואמר:
"אתה טייס?"
"הייתי הטייס המיומן ביותר בארץ. יכולתָ להטיל עליי כל משימה, ואני הייתי מבצע אותה."
"אתה יכול לטוס על הראש?"
"יכול? יכולתי. יכולתי להטיס את המטוס הפוך מפה עד לדנמרק. יכולתי להרקיד את המטוס לפי מוזיקה. אף אחד לא היה מיומן כמוני. אף אחד."
"אתה כבר לא טס?"
"דווקא כן. אני טס כמעט כל יום. אם אתה רואה מטוס בשמיים, בדרך כלל זה אני שמטיס אותו. ואם אתה רואה מטוס עובר דרך הגשר שם, זה המטוס שלי. אבל עכשיו תצטרך ללכת, כי הערפל מתקרב, והוא לח כמו גשם."
"כן," אמר הילד. הוא הסתובב והלך. אחרי שהתרחק שלושים־ארבעים צעדי ילד קטנים, הסתובב שוב ונופף. האיש בכיסא נופף אליו בחזרה.
אחרי שהילד נעלם בדרך בצידו השמאלי של הגשר, הגיע הערפל. רגע אחר כך הוא כבר מחק את כל מה שהיה במרחק של יותר ממאה מטרים. האיש כפתר את חולצתו, כי גם השמש נמחקה, והערפל היה קר ודביק. זרזיף החל לרדת, והאיש התגונן באמצעות הנשק היחיד שעמד לרשותו: הוא תמרן את השמשייה כך שתסוכך על ראשו ועל פלג גופו העליון מפני הגשם. לאחר מכן חש איך חוסר האונים משתלט עליו, מתפשט לפינות המרוחקות של נפשו ומזמר כמו מתוך שיכרון מנצחים: היא בטח לא תחזור עדיין.
טיפות נשרו מהשמשייה על השמיכה. הוא קפא עד לשד עצמותיו, ועם הקור באו הכאבים. הוא לקח את הקופסה מהשולחן. היא הייתה רטובה מגשם. הוא פתח אותה, והכדורים היו לחים כל כך שהם התפוררו כשנגע בהם. בטח שאני יכול לטוס, אמר. הוא הכניס לפיו פיסות כדורים קטנות בזו אחר זו. ואז תחב את הקופסה לכיס השעון. וזאת מבלי לזוז, אמר. אני טייס מלידה. ואז פרץ בצחוק. צחוק מוזר. בדיוק באותו רגע נשמעה צרחה בין העצים מאחורי הבית, אבל הוא לא שמע אותה. הוא רק צחק עוד ועוד, בצחוק זר ומוזר.
"פאול!" נשמעה קריאה, והצחוק פסק. הוא ישב בדממה, ושמע את צעדיה המהירים על מרצפות האבן. לפתע היא עמדה מולו.
"שלום," אמר.
"לא יכולתי להגיע קודם," אמרה. "באתי ברגע שיכולתי."
"הגעת מהר," אמר.
"מה שלומך?" שאלה.
"בסדר," אמר. "בסדר גמור."
היא הסיטה את השמיכה שהייתה מונחת על גדמי הירכיים. הוא כרך את זרועותיו סביב צווארה, והיא הרימה אותו ונשאה אותו פנימה.
.
שֵל אַסְקילדסן, מעכשיו אלווה אותךְ עד הבית: סיפורים קצרים 2015-1953, לוקוס, 2024. מנורווגית: דנה כספי.
.
>> במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך הרומן "חגורת הרסס" מאת תום הדני נוה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
