מודל 2024 | הטייס

טייס משוחח עם ילד על תהילת העבר ועל צלילה אל תוך הערפל בסיפור קצר מאת שֵל אַסְקילדסן (מנורווגית: דנה כספי), מתוך הקובץ החדש "מעכשיו אלווה אותךְ עד הבית"

832 629 Blog

משה קופפרמן, עבודה על נייר, שמן, גרפיט ועפרון על נייר, 100X70 ס"מ, 1987 צילום: סיגל קולטון

הטייס

שֵל אַסְקילדסן

מתוך הספר מעכשיו אלווה אותךְ עד הבית: סיפורים קצרים 2015-1953 (מנורווגית: דנה כספי)

.

היא נופפה בפעם האחרונה ונעלמה בין גזעי העצים מאחורי הבית. הוא היה לגמרי לבדו. הוא הניח את הספר על השולחן ליד הכיסא והוציא קופסה קטנה מכיס השעון במכנסי החאקי שלו. הוא הוציא ממנה שני כדורים והניח אותם על השולחן, לאחר מכן סגר את הקופסה ותחב אותה בחזרה לכיס. הוא מזג מים מהקָראף לכוס, לקח בידו את הכדורים, לעס אותם ובלע אותם עם מים. הוא פתח את כפתורי חולצתו כי שרר חום מחניק, ולא היה ולו משב רוח צונן אחד שילטף אותו או את השמשייה שהרחיקה מעליו את הקרניים הצורבות. לכן פתח את כל כפתורי חולצתו, הסיט אותה הצידה, נשכב לאחור בכיסא ועצם את עיניו.

הוא שכב בעיניים עצומות וחש בשינוי המתרחש. הכאבים שככו ורכּות גדולה כאילו נשפה על מוחו ועל ליבו, הוא הרגיש שהמרירות מפנה את מקומה להשלמה, הדמיון מחליף את המציאות. הוא פקח את עיניו ומבטו שוטט על פני המים הנוצצים, שתנועה הורגשה בהם רק כשאחד השחפים צלל לשתות. הוא הסתכל על הגשר שבמרחק שלוש מאות מטרים משם; הוא התנשא כמו קשת מתוחה, וכיפת הרקיע בכבודה ובעצמה הייתה לו תפאורה. לא יהיה קשה לטוס מתחת לגשר הזה, חשב. גם זה משהו שלא הספקתי לעשות. הרבה דברים לא הספקתי לעשות, ומוזר לשבת כאן ולדעת שהדברים האלה יהיו התוכן העיקרי בעתיד שלי.

יללה ממושכת הפרה את הדממה, והאיש בכיסא עשה תנועה בראשו. זאת בטח טעות, חשב. הצליל נשמע כמו צופר ערפל, אבל זאת בטח טעות. או אולי זאת בדיחה. אולי שומר המגדלור סובל מחמרמורת. גחמה מעורפלת של שומר המגדלור, שבדיוק התעורר אחרי ליל סביאה במגדלור המרוחק חמישה־עשר קילומטרים מהחוף. 

נשמעה עוד יללה, והאיש בכיסא חייך כמי שמצוי בסוד העניין, וטלטל את ראשו מצד לצד. ובעודו מטלטל את ראשו הוא הסיק שזאת הייתה הילולת סביאה מוצלחת באופן יוצא מגדר הרגיל.

עיניו מוצאות את דרכן בחזרה אל הגשר. הימים הארוכים בכיסא על החוף הפכו את הגשר לבבואת הלכי הרוח שלו. כי אומנם הוא יכול להיות קשת מתוחה עם השמיים כתפאורה, אבל לעיתים קרובות יותר הוא נראה כמו העוויה יהירה מעתיד מוכר. הוא היה פֶּה מלגלג שאמר: "אתה חושב שהדעה שלך משנה משהו? חה־חה! אתה אפילו לא יכול לדאוג לעצמך. אתה תלוי בחסדם של אחרים, ותמיד תהיה. אפשר להשוות אותך לעץ שנעקר מן השורש וזוכה לטיפול כי עדיין נותר בו מֹהַל."

ילד פסע על החוף והתקרב. הוא החזיק רוגטקה בידו. הוא התכופף, הרים אבן וירה אותה על פני המים. האבן נפלה, ובים הופיעו טבעות ובהן שמש וחיוּת. הילד התקרב, והאיש בכיסא הסתכל עליו, חייך קצת וחיכה.

"אתה האיש שגר כאן?" שאל הילד. הוא עמד במרחק שניים־שלושה מטרים מהכיסא, לא יותר.

"כן."

"בקתת הנופש היא שלך?"

"לא, קיבלתי אותה בהשאלה."

"אבא אומר שלבעל הבקתה יש מזל."

"ככה הוא אומר?"

"הוא אומר שהמיקום שלה הכי יפה בכל לשון היבשה כאן ברֵבֵאוּדֶן."

"גם אתה גר ברבאודן?"

"כן, בצד השני של הגשר. לא יפה שם כמו פה."

"לא?"

"אף פעם לא היית שם?"

"לא."

הילד מביט בו משתומם.

"זה נכון שאתה כמעט תמיד יושב כאן על החוף?"

"מי אמר את זה?"

"אבא ראה אותך במשקפת."

"אם מזג האוויר יפה, אני יושב כאן. אם גשום ונושבת רוח, אני יושב בפנים."

"איך לא נמאס לך."

"גם את זה אבא שלך אומר?"

"אבא תמיד אומר שאנשים צריכים לעשות מה שמתחשק להם, כל עוד הם לא עושים משהו שאסור."

"נשמע שיש לך אבא חכם מאוד."

"הוא סיטונאי."

"אם כך גם אתה ודאי תהיה סיטונאי כשתגדל?"

"כן."

"כמובן."

"אני מעדיף להיות נהג, אבל אבא אומר שזה לא מקצוע."

האיש בכיסא הוציא את הקופסה מכיס השעון במכנסי החאקי. הוא פתח אותה והוציא כדור אחד. הוא הכניס אותו לפיו, לעס אותו ובלע עם מים.

"מה זה?" שאל הילד.

"משהו שאוכלים כדי להיות שמחים. משהו שמאפשר לך לא לחשוב על דברים עצובים."

"אז אתה אף פעם לא חושב על דברים עצובים?"

"דווקא כן, לפעמים."

"מה למשל?"

"בן כמה אתה?"

"שבע וחצי. למה אתה שואל?"

"ראית פעם משהו מכוער?"

"אני לא יודע."

"תחשוב טוב. תנסה להיזכר בדברים שחווית."

"אני לא יודע. פעם אחת הייתה חולדה במכל הזבל אצלנו בגינה. היא הייתה שמנה נורא, בגודל כזה לפחות. מצאתי אבן ענקית וזרקתי אותה לתוך המכל. היא פגעה לחולדה בגב, התחיל לרדת לה דם והיא יבבה עד שכמעט הקאתי, פחדתי כל כך שרצתי משם. אני לא יודע אם היא מתה, כי לא העזתי לגעת במכל הזבל עד שפועל הזבל רוקן אותו."

הילד חיכה שהאיש בכיסא יגיד משהו, אבל הוא רק השקיף על המים לפניו. הילד אמר:

"פעם אחת ראיתי מכונית דורסת ילד שאני מכיר, אבל לא הרשו לי לראות איך הוא נראה כשגררו אותו החוצה."

"הוא מת?" שאל האיש.

"כן, אבל לפני זה הוא חי הרבה ימים. אבא אומר שטוב שמת, כי הוא לעולם לא היה חוזר להיות כמו ילדים אחרים."

"אבא שלך הוא באמת איש חכם להפליא."

"כן," אמר הילד.

האיש התרווח בכיסאו. הוא הוציא ממחטת כיס ומחה את הזיעה מצווארו וממצחו.

"חם היום," אמר.

"כן," אמר הילד, "איך אתה מסוגל לשבת עם השמיכה הזאת על הרגליים?"

"זה כדי לגרש את הזבובים."

"עדיין, איך אתה מסוגל?"

"אני לא מזיע ברגליים."

"אני תמיד מזיע ברגליים. אני צריך להחליף גרביים כל יום. אימא אומרת שאני צריך ללכת בלי גרביים בקיץ, אבל אני לא יכול, כי אז יש לי יבלות. לך יש יבלות?"

"כבר לא."

"אז יש לך מזל."

"כן."

האיש בכיסא חייך אל הילד. הילד החזיר לו חיוך. ואז התכופף, לקח אבן ומיקם אותה ברוגטקה. 

"כמה רחוק אני יכול לירות לדעתך?" שאל הילד.

"מעל לעצים?" אמר האיש, והסתובב כדי לראות ולהצביע. הוא הצביע היישר אל השמיים הצבועים אפור, ולא הצליח להבליע צחוק קטן, מחוספס ומוזר.

"מה מצחיק אותך?" שאל הילד.

"אני צוחק על שומר המגדלור."

"למה?"

"חשבתי שהוא משעשע, אבל הוא לא. חוץ מזה שכחתי שהרוח נושבת ממזרח. אבל תירה, למה לא. תירה מעל לעצים ולמעלה לעננים."

הילד ירה. האיש בכיסא לא ראה את האבן במעופה.

"ירייה טובה," אמר.

"אתה חושב שיֵרד גשם?" שאל הילד.

"יהיה ערפל," אמר האיש.

"אבא הלך פעם לאיבוד בערפל."

"אני תמיד מצאתי את הדרך," אמר האיש, והוא דיבר לעצמו לא פחות משדיבר אל הילד. "כשרציתי לקחת את המטוס כדי לחפש את קספר, קרקעו אותי. 'מספיק שאיבדנו נפש אחת,' אמר הבוס. 'נפש אחת יותר מדי,' אמרתי, וכשהבוס הלך קפצתי למטוס ולפני שמישהו הספיק למצמץ כבר המראתי. הערפל היה סמיך כל כך שכמעט לא יכולתי לראות את קצות הכנפיים, אבל כשעליתי לגובה שש מאות מטר הייתי מוגן, כי בחלק ההוא של הארץ לא היו פסגות גבוהות. כשהגעתי לאזור שקספר ככל הנראה התרסק בו ירדתי לגובה חמש מאות חמישים מטר וחיכיתי שייפער חור בערפל. אחרי רבע שעה ראיתי בפעם הראשונה, בחטף, את ההרים המושלגים תחתיי. כעבור זמן קצר ראיתי אותם שוב בחטף. זה לא נמשך יותר משתי שניות, ובמהלכן לא ראיתי את קספר או את המטוס, אבל ראיתי משטח אחיד שלא היה יכול להיות אלא אגם קפוא. אחר כך חלפו עשר דקות בלי שאראה עוד שום דבר, והנמכתי לגובה של חמש מאות מטרים. טסתי קרוב לקרקע וראיתי את הנוף כולו, אבל שום זכר לקספר. עליתי שוב, ממש ברגע האחרון, כי מולי התנשאה פסגה, והייתי מוכרח להטות את המטוס הצידה כדי לא להתנגש בה. ואז, בדיוק כשעמדתי לטוס מעל השטח בפעם האחרונה, ראיתי את שאריות המטוס של קספר. עליתי מאה מטרים וחיכיתי להזדמנות להציץ פעם אחרונה מבעד לערפל, ואחרי שתיים־שלוש דקות, לא יותר, היא הגיעה. ראיתי את האגם המושלג כמעט מאתיים מטרים תחתיי ובהתעלמות מוחלטת מהסכנה צללתי ישר לתוך הערפל. ביצעתי נחיתה מושלמת כזאת, שהערפל היה צריך להתפוגג מרוב התפעלות." 

הילד עמד והקשיב בפה פעור. ואז בלע רוק ואמר:

"אתה טייס?"

"הייתי הטייס המיומן ביותר בארץ. יכולתָ להטיל עליי כל משימה, ואני הייתי מבצע אותה."

"אתה יכול לטוס על הראש?"

"יכול? יכולתי. יכולתי להטיס את המטוס הפוך מפה עד לדנמרק. יכולתי להרקיד את המטוס לפי מוזיקה. אף אחד לא היה מיומן כמוני. אף אחד."

"אתה כבר לא טס?"

"דווקא כן. אני טס כמעט כל יום. אם אתה רואה מטוס בשמיים, בדרך כלל זה אני שמטיס אותו. ואם אתה רואה מטוס עובר דרך הגשר שם, זה המטוס שלי. אבל עכשיו תצטרך ללכת, כי הערפל מתקרב, והוא לח כמו גשם."

"כן," אמר הילד. הוא הסתובב והלך. אחרי שהתרחק שלושים־ארבעים צעדי ילד קטנים, הסתובב שוב ונופף. האיש בכיסא נופף אליו בחזרה.

אחרי שהילד נעלם בדרך בצידו השמאלי של הגשר, הגיע הערפל. רגע אחר כך הוא כבר מחק את כל מה שהיה במרחק של יותר ממאה מטרים. האיש כפתר את חולצתו, כי גם השמש נמחקה, והערפל היה קר ודביק. זרזיף החל לרדת, והאיש התגונן באמצעות הנשק היחיד שעמד לרשותו: הוא תמרן את השמשייה כך שתסוכך על ראשו ועל פלג גופו העליון מפני הגשם. לאחר מכן חש איך חוסר האונים משתלט עליו, מתפשט לפינות המרוחקות של נפשו ומזמר כמו מתוך שיכרון מנצחים: היא בטח לא תחזור עדיין.

טיפות נשרו מהשמשייה על השמיכה. הוא קפא עד לשד עצמותיו, ועם הקור באו הכאבים. הוא לקח את הקופסה מהשולחן. היא הייתה רטובה מגשם. הוא פתח אותה, והכדורים היו לחים כל כך שהם התפוררו כשנגע בהם. בטח שאני יכול לטוס, אמר. הוא הכניס לפיו פיסות כדורים קטנות בזו אחר זו. ואז תחב את הקופסה לכיס השעון. וזאת מבלי לזוז, אמר. אני טייס מלידה. ואז פרץ בצחוק. צחוק מוזר. בדיוק באותו רגע נשמעה צרחה בין העצים מאחורי הבית, אבל הוא לא שמע אותה. הוא רק צחק עוד ועוד, בצחוק זר ומוזר.

"פאול!" נשמעה קריאה, והצחוק פסק. הוא ישב בדממה, ושמע את צעדיה המהירים על מרצפות האבן. לפתע היא עמדה מולו.

"שלום," אמר.

"לא יכולתי להגיע קודם," אמרה. "באתי ברגע שיכולתי."

"הגעת מהר," אמר.

"מה שלומך?" שאלה.

"בסדר," אמר. "בסדר גמור."

היא הסיטה את השמיכה שהייתה מונחת על גדמי הירכיים. הוא כרך את זרועותיו סביב צווארה, והיא הרימה אותו ונשאה אותו פנימה.

.

שֵל אַסְקילדסן, מעכשיו אלווה אותךְ עד הבית: סיפורים קצרים 2015-1953, לוקוס, 2024. מנורווגית: דנה כספי.

מודל 2024 עטיפה (3)

.

>> במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך הרומן "חגורת הרסס" מאת תום הדני נוה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חן בוכריס: הקצין הקרבי שרצה לשנות את העולם לטובה

חן בוכריס נלחם כדי שיגייסו אותו לקרבי - ואפילו עשה לשם כך ניתוח לתיקון ראייה; מרגע שהתגייס - לא הפסיק להצטיין והגיע בגיל 26 בלבד עד לתפקיד סגן מפקד מגלן; ב-7 באוקטובר הוא וחייליו במגלן היו בין היחידים שנלחמו באזור קיבוץ נחל עוז, שם נהרג בהגנה על הקיבוץ; לאחר מותו גילתה משפחתו הגיגים שכתב במחברותיו הצבאיות ואחד מהם הפך לשיר חדש של להקת "מופע הארנבות של ד"ר קספר". פרויקט מיוחד

832 629 Blog 7.10

רס"ן חן בוכריס ז"ל, וקטע מהמחברת שלו: "מה ששנוא עליך - אל תעשה לאחרים, ומה שאהוב עליך - עזור לאחרים, צילומים מתוך אלבום משפחתי.

העליות והמורדות הן חלק מהדרך – אז מה אתה נבהל?" כך כתב לעצמו רס"ן חן בוכריס ז"ל באחת ממחברותיות הצבאיות. ביחידות הלוחמות בצה"ל, נהוג שלכל חייל ומפקד יש מחברת או פנקס שצמודים אליו. רוב החיילים משתמשים בהן בצורה פרקטית למדי: לכתוב לו"זים, תזכורות, לתכנן שיעורים או לתעד אירועים שהתרחשו במהלך אימונים או מבצעים. בוכריס לא הסתפק בכך, והשתמש במחברות גם כמעין יומן אישי וכתב בהן, בנוסף לתזכורות המקצועיות גם הגיגים, רשמים אישיים ואף שיחות מוטיבציה שניהל עם עצמו. כמפקד מסור, הוא כתב אף יותר מזה – בוכריס נהג לתעד, לתכנן, ולהכתיב לעצמו שיחות עתידיות עם חייליו. במקום אחר במחברותיו כתב: "כשאני עוזר למישהו במשבר, בשבילי זה כמו לשים את האדם הראשון על הירח: סיפוק שאין לדמיין". אחותו של בוכריס, מצדה בוכרים מספרת: "ככה חן היה – אדם שהשקיע את כולו לעזור לאחר, ובמיוחד לחייליו". 

Whatsapp Image 2024 10 30 At 18.14.51
רס"ן חן בוכריס, כל הצילומים בכתבה מתוך אלבום משפחתי.

טרם גיוסו, בחר בוכריס להתנדב בבית ספר לבעלי לקויות למידה קשות. אלה תלמידים שנפלטו מכל מסגרת אחרת ובית הספר הזה היה עבורם ההזדמנות האחרונה לחינוך מסודר. בוכריס סייע לתלמידים בלימוד קריאה. המשפחה של בוכריס גילתה עד כמה הוא השפיע על הילדים הללו בשבעה עליו, כשלביתם הגיע אדר, שלמד אז בתיכון ובגיל 13 טרם ידע לקרוא. הוא סיפר איך רק בזכות בוכריס הוא למד לקרוא סוף סוף והצליח להשלים את לימודיו בתיכון. "13 שנה התביישתי שאני לא יודע לקרוא והסתרתי את זה – עד שחן בא", סיפר אדר. כשנשאל איך דווקא בוכריס – שלא היתה לו תעודת הוראה – הצליח איפה שאחרים נכשלו, אמר "הוא לא ניסה ישר ללמד אותי. הוא היה איתי בהפסקות, והוא לא כעס עלי ולא שפט אותי – הוא פשוט היה איתי. ואז כשהוא אמר לי 'בוא ננסה לקרוא' חשבתי לעצמי שאם הוא חושב שאני יכול אז אולי אני באמת יכול".  

Whatsapp Image 2024 10 30 At 18.06.53 (2)
"לא משנה מה אחרים עושים, תסתכל רק על עצמך…"
Whatsapp Image 2024 10 30 At 18.06.50
"מוכנות – המבחן שלה זה לא טבלאות – אלא מה אנשים מרגישים. האם יש לאנשים תחושת מסוגלות. תחושת מסוגלות – מתפתחת רק דרך אימונים רבים. 🙂 תורת האימונים."

חן בוכריס גדל באשדוד כצעיר מבין 5 אחים ואחיות. 4 מתוכם (כולל מצדה אחותו) יצאו לקצונה בעת שירותם בצה"ל ושירתו בתפקידי שטח קרביים. כבן הזקונים הוא ספג בבית בו גדל, בשגרת החיים וסביב שולחן האוכל את הסיפורים על השירות הקרבי. בוכריס רצה להוכיח לכולם שגם הוא מסוגל, ובליבו גמלה ההחלטה שבבוא היום גם הוא ישרת שירות צבאי קרבי ומשמעותי.

למרות הרקע המשפחתי שלו, הדרך של בוכריס לשירות קרבי לא הייתה מובנת מאליה: בבדיקות הרפואיות בזמן הצו הראשון לצה"ל הסתבר לו שקוצר הראייה שלו ימנע ממנו להגיע לשירות קרבי. אך הוא לא הרים ידיים. בוכריס בירר וגילה שישנו ניתוח שיוכל לתקן את הראייה שלו, אך עלותו גבוהה מדי עבורו. הוא הפשיל את שרווליו ובחופש הגדול של אותה השנה החל לעבוד 12 שעות מדי יום במפעל ייצור באשדוד כדי לחסוך את הכסף שהיה דרוש לניתוח. 

Whatsapp Image 2024 10 30 At 18.06.51 (2)
"תיקח משהו קיים – ותהפוך אותו למצויין"
Whatsapp Image 2024 10 30 At 18.06.52 (1)
"הטמעת השאלה מה איני יודע? כדרך חשיבה! האם אכן הנתונים נכונים? מניין לו לדעת את מה שהוא אומר לי?"

מרגע שהתגייס – בהתחלה לצנחנים ואז למגלן – היה ברור שהוא מצא את המקום הטבעי עבורו. הוא היה מוכשר בצורה יוצאת דופן, וסיים כל שלב בקריירה הצבאית שלו עם תעודת הצטיינות. בגיל 26 בלבד מונה לתפקיד סגן מפקד יחידת מגלן, והיה לאחד הצעירים אי פעם שממונה לתפקיד זה. 

למרות ההצלחות הרבות שקצר בקריירה הצבאית שלו, היו לבוכריס חלומות גדולים גם מחוץ לצבא: הוא תכנן ללמוד הנדסה אחרי השחרור מצה"ל, כדי להציל את ים המלח. "הוא תמיד דיבר על זה שחשוב למנוע מים המלח להיכחד. הוא רצה לעזור להמציא איזה מתקן שיעזור בהתפלה של המלח מבלי שים המלח יהרס" מספרת מצדה אחותו. "אוניברסיטת בן גוריון שלחה לו לפני כמה זמן מכתב שהוא יכול להתקבל ללימודי הנדסה אצלם על מלגה מלאה, וחן אמר לי 'אולי זה סימן שאני צריך ללמוד כבר הנדסה'". 

"אבל חן לא יכול היה להגיד לא," מוסיפה מצדה, "וכשהצבא ביקש שהוא יאריך את השירות ויחתום לעוד תקופה של קבע – הוא הסכים".   

Whatsapp Image 2024 10 30 At 18.06.54 (2)
"אם אני פחות טוב = אנשים ימותו."

בבוקר יום שבת ה-7 באוקטובר, התעורר בוכריס מהאזעקות בבית הוריו באשדוד, וזמן קצר לאחר מכן כבר מיהר לצאת מביתו לכיוון הדרום המופגז. מכיוון שהחיים הצבאיים היו חלק כל כך גדול מחייו הבוגרים של חן, משפחתו התרגלה לכך שבכל אירוע בטחוני הוא מוקפץ. לכן לא היה נראה להם חריג שחן יצא מהבית כשהחלו אירועי ה-7 באוקטובר והצטרף ללחימה. הם לא שיערו מה מתחולל בדרום, והניחו שמדובר בעוד אירוע שגרתי של כמה שעות, ושבוכריס יחזור הביתה בהמשך היום. אף אחד מבני משפחתו לא חשב להיפרד ממנו. "אף אחד מאיתנו לא חשב לתת לו חיבוק פרידה", אומרת מצדה בכאב. 

Whatsapp Image 2024 10 30 At 18.06.50 (1)
"עם מה שיש לך! מחר מלחמה!"

בוכריס היה מבין הקצינים הראשונים שהגיעו לעוטף. הוא הוביל את חפ"ק הכוחות שניסו לפרוץ את הדרך לקיבוץ נחל עוז הכבוש. הכוח של מגלן בפיקודו היה הכוח הצבאי הראשון – ובמשך שעות ארוכות גם היחידי – שהגיע לאזור. 

חן בוכריס ושניים מלוחמיו – סרן יפתח יעבץ ז"ל וסמ"ר אפיק רוזנטל ז"ל – נהרגו תוך כדי הקרבות הקשים. שני לוחמים אחרים מהכוח שלו נותרו לבדם בקרב – עד שהגיע לאזור אלוף במילואים נועם תיבון. תיבון הגיע לאזור באופן עצמאי כדי לחלץ את בנו אמיר, חבר קיבוץ נחל עוז. תיבון לקח את הנשק והציוד האישי של בוכריס והצטרף ללוחמיו המעטים שהמשיכו להילחם. תוך כדי לחימה וחילוץ משפחות מנחל עוז הצליח תיבון למנוע גם את חטיפת גופתו של בוכריס לתוך עזה. לאחר הקרב, אמר תיבון: "מגלן זו יחידה של גיבורים – ותושבי נחל עוז חייבים להם את חייהם".

Whatsapp Image 2024 10 30 At 18.06.51
"כולם פוחדים, אבל לא כולם פחדנים" (בחירה).

במוצאי אותה שבת הגיעה למשפחת בוכריס הידיעה שבנם נפל בקרב על קיבוץ נחל עוז. הוא היה בן 26 בלבד במותו. "החיים של חן", אומרת אחותו מצדה, "הוקדשו כולם לאהבה של הארץ הזו, להחלטה שלו להילחם ולהגן על הארץ הזו – וגם פשוט לחיות למענה". 

לאחר שנפל, חיפשה המשפחה חומרים שכתב. הם הצליחו לשים את ידיהם על 4 מחברות בודדות של בוכריס – וגם אלו כמעט ולא שרדו. "חצי שנה לפני שפרצה המלחמה, קנינו להורים בית חדש באשדוד", מספרת מצדה. "והיינו צריכים לפנות את הבית הקודם, שם היו גם מחברות שחן שמר עוד מתקופת הטירונות. ערימות על ערימות של מחברות. ואז אמרתי לו 'מה אתה ילד קטן? מה זה מחברות, תזרוק את זה חבל על המקום'," מכה על חטא מצדה. "לצערי הוא הקשיב לי וככה נשארנו עם 4 מחברות בלבד", שיתפה בכאב. 

Whatsapp Image 2024 10 30 At 18.06.53
"תצחקו כשקל – תחייכו כשקשה! :)"
Whatsapp Image 2024 10 30 At 18.06.56
"קרדיט או הצלחה" כל בוקר לשאול את עצמי מה אני מעדיף?

כמה חודשים לאחר מותו העלתה המשפחה עמוד אינסטגרם לזכרו -המבוסס על דברים שכתב במחברות שהשאיר מאחור. מצדה החליטה לתייג גם את העמוד של "מופע הארנבות של ד"ר קספר", שהיתה אחת הלהקות האהובות עליו: "היתה לנו קבוצה בה היינו שולחים מדי יום שירים אחד לשני. פעם הוא שלח לי את "תראו אותי" של הקספרים, אז שאלתי אותו "נו ואתה שמח" – אז הוא כתב לי חזרה "כן, אני שמח סתם פתאום", אומרת מצדה. 

אורן ברזילי, סולן הלהקה, ראה את התיוג ויצר עימה קשר. הוא שמע את סיפורו המיוחד של חן והחליט להלחין שיר – "לעוף הכי רחוק" – המבוסס על הציטטות שרשם חן במחברותיו, שיר שהמשפחה פרסמה בעמוד האינסטגרם לזכרו.   

כמה חודשים לאחר השבעה, זכו משפחת בוכריס למפגש מרגש נוסף, הפעם עם אחד מפקודיו לשעבר של בוכריס, רון פיינגולד. פיינגולד עלה לארץ כחייל בודד בדצמבר 2017 בגיל 24. כשהתגייס, על אף גילו המבוגר, שובץ ליחידה בה המפקד היה צעיר במיוחד: חן בוכריס, שהיה אז רק בן 18. למרות שהיה צעיר מרון ב-6 שנים, פער הגילאים ביניהם לא הורגש, ועבור פיינגולד, הוא היה אחד מהמפקדים המשמעותיים ביותר בשירותו. 

Whatsapp Image 2024 10 30 At 18.06.52
"מתוך שמחה, ולפעמים מתוך כעס, אך הכל יהיה מאהבה וראיית הנולד, למען מטרה אחת, לעיתים אנחנו שוכחים אותה, טהורה וערכית היא, אך גם קשה מנשוא, לשמור "על הארץ שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת". את החיים. כך כתוב בגבעה הצופה עלינו מרחוק, שלושה קילומטר דרומית אלינו, [גבעת] תום ותומר. שיהיה לנו בהצלחה רבה".

באחת מהפעמים הראשונות שנפגשו, כשבוכריס גילה שפיינגולד חייל בודד שעלה במיוחד כדי להתגייס, הוא כתב לו מכתב אישי בכתב ידו. את המכתב פיינגולד שומר עד עתה. במכתב, ציטט בוכריס משפט מ"ממכתבי יוני", אחד מהספרים האהובים עליו: 'לטעמי, כל אחד מאיתנו מחויב להרגיש שלא רק ברגע מותו הוא מגיש דין וחשבון על מעשיו. אלא שבכל דקה ודקה מחייו יהיה מוכן להתייצב בפני עצמו ולומר כך וכך עשיתי'. פיינגולד אימץ את המשפט כמוטו. 

לאחר נפילתו של חן בוכריס באירועי ה-7 באוקטובר, החליט רון לקרוא לבתו הבכורה בשם שמנציח את המפקד הראשון שלו בישראל: צופיה – חנה. 

***

מוזמנים לבקר בדף האינסטגרם נותן ההשראה שפתחה המשפחה לזכרו של רס"ן חן בוכריס ז"ל.

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד

הכיבוש משחית! מלחמת החמוצים הקיבוצית

מי העז לקרוא תיגר על אימפריית החמוצים של יד מרדכי?

832 629 Blog 2

חבר הקיבוץ צבי מאיר מכין את פחי המארז לחמוצים מפעל שמר. מתוך ארכיון קיבוץ יד מרדכי (תעשייה, חטיבה 53)

כשהוקמו הקיבוצים הראשונים, עשרות שנים לפני הקמת המדינה, הייתה הארוחה בחדר האוכל המשותף תוצאה של עבודה קשה של כל החברים, בעיקר החברות. המנות שהכינו היו פשוטות – מרקים, דייסות, לחם שאפו בעצמם, ולעתים רחוקות ביצים ועוף מתוצרת הלול והמשק של הקיבוץ.

עם ההתפתחות והגידול במספר החברים בקיבוצים בשנות ה-50, והצורך להיענות להכנת ארוחות בהיקף של מאות מנות ביום, הקימו התנועות הקיבוציות מחלקות מטבחים תנועתיות. אלו פעלו כמוסד-על המתכלל את מטבחי הקיבוצים ואספקת המזון שהגיעה אליהם. המטרה הייתה לארגן את ניהול חדר האוכל הקיבוצי והמטבח הצמוד אליו, לפי אמות מידה תזונתיות ובריאותיות, וגם כלכליות. תפקיד המחלקה היה לפיכך להציע תפריטים, להנחות וללמד את צוות עובדי המטבחים שיטות הכנה יעילות, ולעדכן בחידושי המזון העולמיים. כך, למשל, הופצה בשנת 1959 הזמנה לימי עיון בהכנת מנות צמחוניות.

‎⁨מסמך 2⁩.heic
חוזר מחלקת המטבחים להנהלות המטבחים בקיבוצי השומר הצעיר. 15 במאי 1955. מתוך ארכיון קיבוץ יד מרדכי (ענף המזון, חטיבה 17)

בתקופה זו, מטבחי הקיבוצים כבר השתכללו ולא הסתמכו עוד רק על המזון שהכינו בעצמם מתוצרת המשק וחומרי גלם בסיסיים. הנהלות המטבחים גם קנו פריטי מזון מן המוכן ששולבו במנות הארוחות שהוגשו בחדרי האוכל.

ביחסי הגומלין הכלכליים בין קיבוצים, שנוהלו ביד רמה בידי הנהגת תנועות הקיבוצים, כל קיבוץ שנפל בחלקו להתמחות בתחום מסוים – היה כוכב על במת התוצרת. כשקיבוץ אחד התמחה בייצור נעליים, כל שאר חברי הקיבוצים, על טפם וזקניהם, צעדו רק בנעליים שלו. קיבוץ אחר תפר מעילים? כולם התעטפו בחורף ביצירה המקומית שהייתה זהה ואחידה כמיטב דרישות השוויון המוחלט. כך היה בכל תחום, גם מוצרי בנייה ואלקטרוניקה, ציוד עזר של חקלאות ואפילו בתחום המזון שהוגש לחברים בחדרי האוכל. אותה שיטה: מאפייה של קיבוץ אחד מספקת את הלחם לכל יתר הקיבוצים, וכן הלאה.

המציאות הזו יצרה תקריות שממרחק הזמן נראות כמו קומדיה של טעויות. כך למשל, באביב 1959, רק שבועיים אחרי חג הפועלים ב-1 במאי המייצג את הערבות ההדדית בין פועלי כל העולם ובכלל חברי קיבוצים בשומר הצעיר, שיגרה מחלקת המטבחים של תנועת הקיבוץ הארצי (המאחדת את קיבוצי השומר הצעיר), חוזר להנהלות המטבחים בכל קיבוצי התנועה, ובו הזמינה בגאווה להשתתף ב"יום לימוד לכיבוש מלפפונים".

Img 8447.heic
קיבוץ יד מרדכי למחלקת המטבחים בקיבוץ הארצי. 24 במאי 1955. מתוך ארכיון קיבוץ יד מרדכי (ענף המזון, חטיבה 17)

שיגור המכתב להנהלת המטבח של קיבוץ יד מרדכי היה אירוניה במקרה הטוב, ועלבון צורב במקרה הרע. ולמה? כי ביד מרדכי של אותן השנים פעל במלוא המרץ מפעל שמר – שימורים, מיצים וריבות – גאוות המשק.

‎⁨סריקה 20241010⁩
הדפסה על מארז מתוצרת מפעל ״שמר״ ביד מרדכי. מתוך ארכיון קיבוץ יד מרדכי (תעשייה, חטיבה 53)]

שמר נוסד בראשית שנות ה-40, כמהלך חירום. יד מרדכי, אז קיבוץ צעיר מאוד, נקלע לסכנה של עודף יבול. השקעה ביותר מ-100 דונם מלפפונים שנזרעו, הייתה עלולה לירד לטמיון לאחר שהקונה שהבטיח לקנות את הסחורה השופעת פשט את הרגל. אז נולד הרעיון לכבוש את המלפפונים ולמכור אותם כתוצרת משומרת, ולשם כך הובהלה לקיבוץ מדענית מתחנת הניסיונות ברחובות (היום מכון וולקני) שתלמד את החברים את הכימיה הנדרשת להחמצה ואחסון של הכמויות העצומות של המלפפונים. במקביל, נשלחו שליחים לבית חרושת שכן שהסכים להשאיל לקיבוץ הצעיר חביות גדולות של 200 ליטר לשלב השימור הראשון. חברים אחרים מיהרו לסוחר פח בתל אביב וקנו ממנו יריעות שישמשו לייצור מארזים לשיווק הסחורה. בשנה הראשונה נעשתה העבודה תחת כיפת השמיים בצל עצים.

ההצלחה לא אחרה לבוא, וכשהובן שזו לא גחמה חד פעמית הוחלט ליסד מפעל. הוקם צריף ייעודי ונבחר שם: "שמר". גם ראשי תיבות שרומזות על התוצרת, וגם צליל דומה ל"שמן", בית חרושת למזון שהיה אז שם דבר. אחרי הקמת המדינה, המפעל המשיך לשגשג ולפרוח. ייצר שימורים מפרות וירקות רבים: כל סוגי ההדרים שעובדו למיצים ולפתנים, ירקות כמו כרוב, שעועית במיץ עגבניות, מלפפונים, אפונה, ריבות ממגוון פירות ועוד ועוד. וכמיטב המסורת, הוא שיווק את תוצרתו ללקוחותיו הנאמנים – קיבוצי הקיבוץ הארצי, קרובים כרחוקים – חבריו לתנועה, לדרך ולרעיון הסוציאליסטי עם ערבות הדדית לטיפוח כלכלה עצמאית ומשותפת.

‎⁨יד מרדכי שמר חבר הקיבוץ צבי מאיר
חבר הקיבוץ צבי מאיר מכין את פחי המארז לחמוצים מפעל שמר. מתוך ארכיון קיבוץ יד מרדכי (תעשייה, חטיבה 53)
‎⁨חברים בשמר⁩
חברי קיבוץ יד מרדכי בצריף הפח בראשית ימי מפעל שמר. מתוך ארכיון קיבוץ יד מרדכי (תעשייה, חטיבה 53)

התגובה לאיום בתחרות שהקימה מחלקת המטבחים התנועתית לתוצרת "שמר". לא אחרה לבוא. החוזר המזמין ללמוד להכין "חמוצים" מתוצרת בית עבר בין חברי קיבוץ יד מרדכי. "לא נשתתף", כתב אחד בכתב יד נחרץ על המכתב החצוף, הפוגע בכבודם של חברי הקיבוץ כולם. ובתוך ימים אחדים נשלחה תשובה נחרצת, שנכתבה ככל הנראה בחופזה ואולי אף בזעם, עד כדי כך שבהדפסתה נפלו שגיאות, אחת מהן פרוידאנית ממש. בכותרת המכתב על "יום הלימוד" הקולינרי, המילה "כיבוש" (מלפפונים) הוחלפה במילה "כבוד". איננו רוצים להשתתף, כתב הקיבוץ במכתב, אותו חתם ב״ברכת חברים״ המקובלת. ואם אתם לא מבינים רמזים, ובכן מסבירים חברי הקיבוץ הנעלבים עד עמקי נשמתם: ״מלפפונים כבושים מספק לנו בית החרושת 'שמר'".

‎⁨יד מרדכי שמר סירוב להגיע לקורס מ
קיבוץ יד מרדכי למחלקת מטבחים קיבוצי השוה״צ. 24 במאי 1959. מתוך ארכיון קיבוץ יד מרדכי (מזון, חטיבה 17)

אירוניה כפולה היא שבשנת 1966, מכר יד מרדכי את בית החרושת לשלושה יזמים פרטיים. הסיבה: לא נמצאו חברים שהסכימו לעבוד במפעל, והקיבוץ נאלץ לייבא עובדים מהעיר אשקלון השכנה. בקיבוץ הסוציאליסטי רצו להימנע מהעסקה של פועלים כבעלי בית, הסותרת את העקרונות הקומוניסטיים. החברים העדיפו להיפרד מהמפעל, לסמוך מבחינה כלכלית ולהתמסר לענפים בהם היו רק ידיים עובדות של חברי הקיבוץ.



הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון קיבוץ יד מרדכי בקיבוץ יד מרדכי, וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

הטרקטור הזקן של קיבוץ יד מרדכי מבקש פטור מגיוס

מלחמת המוחות שהתנהלה בין קיבוץ יד מרדכי לצבא ההגנה לישראל כללה טרקטור ותיק ומטעי גויאבות

832 629 Blog

בתמונה: קטרפילר 22 ובו נוהג זליג פרופסט. ארכיון קיבוץ יד מרדכי

בסתיו 1956, נחת על שולחנה של מזכירות קיבוץ יד מרדכי מכתב יוצא דופן. המכתב כלל האשמה חריפה נגד הקיבוץ בגין מעשה גזל חמור. סעיפי המכתב הציגו איום ברור וחד-משמעי בפנייה למשטרה, במטרה שתנקוט לאלתר בצעדי אכיפה כנגד מעשי הפשע הפליליים המיוחסים לחברי הקיבוץ. המכתב נשלח בידי רץ מיוחד, נכתב עליו "מיידי", והוא יצא מלשכתו של רב-סרן מעוז יחזקאל, מפקד הגוש – ממונה הביטחון מטעם צה"ל באזור שבו נכלל יד מרדכי. המכתב הופץ לכל הנוגעים בדבר: פיקוד הדרום, ועד הביטחון של הקיבוץ הארצי (התנועה הקיבוצית שאליה השתייך קיבוץ יד מרדכי), וכמובן – מא"ז יד מרדכי, מפקד היישוב. זה היה אחד השיאים, שממרחק נראים מוזרים ואפילו קומיים, ביחסים המורכבים בין צה"ל לקיבוץ, יחסים שידעו עליות ומורדות לאורך השנים.

קיבוץ יד מרדכי באותם ימים היה יישוב ספר, סמוך לגבול עם מצרים, בקו הסכם שביתת הנשק של מלחמת השחרור. בשנים מתוחות אלו, במיוחד ביישובים הסמוכים לאזורי הסכסוך, הגבול בין רכוש הצבא לרכושם הפרטי של היישובים ושל תושביהם, היה מטושטש במקצת. ברוח זו, נשלחו צווי גיוס לא רק לאנשים, כי גם לכלי רכב פרטיים ואפילו לציוד חקלאי. באווירת הגיוס הכללי ששררה אז בארץ, סירוב או השתמטות משירות בצה"ל לא היו אופציה, גם כאשר מדובר היה בצו 8 לטרקטור. לבעלים המופתעים של הכלי החקלאי, נותר רק לגייס הרבה כישרון ולמצוא דרכים יצירתיות, להתחמק מההתנדבות בכפייה.

וכך אמנם היה כשנקרא הטרקטור די-4 עם דחפור של קיבוץ יד מרדכי להתייצב ולשרת את צה"ל. אחרי שיחת טלפון עם הקצין הנוגע לעניין שככל הנראה לא הצליח להסיר את רוע הגזרה, שלחה מזכירות הקיבוץ מכתב לקצין ההנדסה הראשי שביקש את הטרקטור לצרכי החיל. במכתב פירטו הקיבוצניקים הסברים כבדי משקל מדוע נבצר מהם, למרבה הצער, להיענות לדרישת הצבא.

הנימוק הראשון לדחייה היה שהטרקטור "יצא מכלל שימוש… המשאבות מקולקלות, והבולודזר לא מורכב… [ולכן] לעבודות הכרחיות הזמנו בולודזר מקיבוץ כרמיה השכן". הנימוק הבא לשחרור הטרקטור משירות, שנכתב מיד ובאותו מכתב, מבלי לתת את הדעת שהוא סותר את הנימוק הראשון, היה כי "הטרקטור עובד בענף הפלחה שבו מעבדים 7,000 דונמים והוא חיוני ביותר בעונת הקציר [הקרובה] ולכן עובד מספר שעות מלא ביממה ולא נוכל לשחררו״.

Traktor
מזכירות קיבוץ יד מרדכי לקצין הנדסה ראשי. 23 בחודש מאי 1956, י״ג בסיוון תשט״ז. מתוך ארכיון קיבוץ יד מרדכי (ביטחון, חטיבה 11).

מבצרים את מטע הגויאבות

צה"ל השתמש בשטח יד מרדכי ובמחסנים שבתוך הקיבוץ לאחסון ציוד צבאי. בין היתר, אוחסנו ביד מרדכי חומרי בנייה וגידור שנועדו לביצורים. מיקום הגיוני, ככל שאלה נועדו להגנה מפני תוקפנותם הצפויה של כוחות האויב שנמצא כה קרוב לקיבוץ.

באותן שנים, כאמור, עמלו חברי יד מרדכי על פיתוח פרנסתם בשדות ובמטעים שנזרעו ונטעו באדמות שהקיפו את חצר הקיבוץ ובתי החברים. המשק סבל באופן קבוע, שיטתי וגובר מגניבות של יבול, ציוד חקלאי ובעלי חיים, שנחטפו בידי השכנים והוברחו אל מעבר לגבול למצריים. מה עשו החברים? לקחו את חומרי הביצורים של הצבא והקיפו בהם את מטע הגויאבות הצעיר שנטעו זה לא מכבר.

כאשר התגלה השימוש היצירתי של חברי יד מרדכי ברכוש צה"ל, הגיע מפקד האזור, רס"ן יחזקאל, לקיבוץ, התייצב מול המזכיר ושוחח עמו בעניין. ״הובטח לי שהגדר תורד והחומרים יוחזרו למחסן״, הוא כותב, ומוסיף: "אך לא מילאתם את ההתחייבות הזו עד היום״.

"נראה לי מיותר להסביר לחברי יד מרדכי [את] הערך של חומרי ביצורים, ואני מתפלא על הפקרות זו", מעיר יחזקאל ורומז לפרשייה הטראגית של פינוי הקיבוץ ותושביו בקרבות מלחמת השחרור. הוא חותם בלשון חריפה: "אני מודיע לכם, באם הגדר לא תורד עד מחר… אמסור את העניין לטיפול פלילי של משטרת ישראל".

Guyavot
רב סרן מעוז יחזקאל מפקד הגוש למזכירות קיבוץ יד מרדכי. 2 באוקטובר 1956, [כ״ט] תשרי תשי״ז. מתוך ארכיון קיבוץ יד מרדכי (ביטחון, חטיבה 11).

האם צייתו חברי יד מרדכי לאיום המפורש? אין לדעת. בחלוף פחות מארבעה שבועות פרצה מלחמת סיני, היא "מבצע קדש", שנפתחה ב-29 באוקטובר 1956. קיבוץ יד מרדכי שוב היה בנקודה אסטרטגית, במיקומו הקרוב מאוד לגבול עם מצרים. הכניעה הכמעט מיידית של הגנרל המצרי שפיקד על עזה בבוקר ה-2 בנובמבר לא העמידה את ביצורי הקיבוץ במבחן פלישה של צבא האויב.

אנחת הרווחה של החברים הגיעה לפחות עד העיר רחובות, ששיגרה לקיבוץ יד מרדכי מברק ברכה מרטיט לב. בימים אלה שבהם מלאה שנה לטבח שמחת תורה שיד מרדכי היה בין נפגעיו, נושא מברק מרגש זה, שגילו כמעט 70 שנה, משמעות מיוחדת:

"עם שיחרור עזה וסביבותיה שלוחה לכם ברכת העיר… יש גמול לעמידתכם. יהיו חייכם שלום״.

Mivrak
עיריית רחובות למשק קיבוץ יד מרדכי. מתוך ארכיון קיבוץ יד מרדכי (ביטחון, חטיבה 11).

המסמכים הארכיונים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון קיבוץ יד מרדכי, וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.