ראשו של הנער שעון על שמשת החלון. גשום בחוץ, אבל הוא לא רואה את הטיפות שזולגות על הזגוגית במקביל ללחיו, וגם לא שומע את נהמת הגלגלים על האספלט המשובש בדרך הארוכה לשירות בצפון. אוזניות גדולות מכסות את אוזניו, והוא עסוק בטלפון שלו, עיסוק שיש בו ממש: הוא כותב. שברי מחשבות, רסיסים של הנפש שמתעצבים בין אצבעותיו למילים. יצירות. שירים. 

הוא צעיר, עדיין לא התגייס, אבל כבר יש לו חלומות גדולים על המוזיקאי שיהיה כשיגדל. 

***

ענר אליקים שפירא נולד וגדל בירושלים למשפחה בעלת שורשים ציוניים עמוקים, הבכור מבין שבעת ילדיהם של משה ושירה. 

הוא נולד בי"ז אדר, שהיה גם יום ההולדת של סבא רבא שלו – חיים משה שפירא, מראשי תנועת המזרחי ומחותמי מגילת העצמאות. בצירוף מקרים מטלטל , 67 שנים לפני שנהרג הנכד ענר מפגיעת רימון בשבעה באוקטובר, נפגע גם סבו מרימון שהושלך בכנסת, באותו חודש ממש. 

ענר היה ילד קטן ממש כשהתחיל ליצור ולכתוב. בשנים הראשונות לא היו אלה שירים, אלא סיפורים: ערימות של מחברות מלאות בדמיון עשיר, סיפורים מסמרי שיער על מפלצות ודרקונים שעוטרו באיורים מלאי חיים. במקביל, מגיל שש הוא גם ניגן בפסנתר קלאסי ונחשף ליצירותיהם של גדולי המלחינים. 

רק כשהתבגר מעט, בשנות הנערות המוקדמות, הוא החל לשלב בין השניים ולכתוב שירים. אז הוא גם מצא את דרכו לעולם ההיפ הופ והראפ. הצעיר כבד הראש שהיה, זה שהסתובב בעולם עם חוש צדק ותודעה חברתית שבערו בבטנו, זה שנחשף בבית נחשף למוזיקה שונה לחלוטין, גילה שהז'אנר המוזיקלי הזה, על הטקסטים הנוקבים והבועטים המאפיינים אותו, מתאים לו ככפפה ליד. 

כשהתגייס לצבא, הוא חלם לשרת בסיירת מטכ"ל, אבל נפצע בגיבוש. פעמיים. הפציעות גררו אחריהן שנה וחצי של שיקום, בהן נאלץ להישאר בבית. בזמן הזה הוא קנה ציוד הקלטה, למד איך בונים אולפן ביתי ואז בנה אחד כזה לעצמו. הוא התחיל להקליט בקולו הנעים את הטקסטים שכתב והלחין, והתחיל גם לחלום ולתכנן את תהליך הוצאתם לאור. 

לצד המוזיקה המשיך ענר להתעסק בציור ובאומנות, ויצר לעצמו לוגו ושפה חזותית שהייתה אמורה ללוות את הקריירה המוזיקלית שחיכתה לו ממש מעבר לפינה. 

בשישה באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, ענר, שהיה אז חייל בפלוגת עורב נח״ל, הגיע הביתה לחופשת שמחת תורה. אחרי סעודת החג המשפחתית הוא יצא עם כמה חברים, ביניהם חברו הטוב הירש גולדברג-פולין, למסיבה ברעים. 

כשהחלה המתקפה, הוא קיבל טלפון ממפקד הצוות שלו בעורב נח"ל – פרצה מלחמה. בוא מהר. ענר אסף את חבריו והם יצאו מהמסיבה, אבל ספגו אש כבדה על הכביש בדרך לרעים שקיבל אחר כך את השם "כביש המוות". אז הם עצרו, ונכנסו למיגונית שכבר היו בה כמעט 30 צעירים אחרים. 

שעות אחר כך, רוב הצעירים המבוהלים שהיו במיגונית נרצחו, ושלושה מהם, כולל הירש חברו הטוב, שנפצע מהרימון שהרג אותו, היו בדרכם לשבי אכזרי בעזה. 

אבל בינתיים, כשהם מצטופפים בחרדה במרחב הקטן, נרעדים למשמע קולות הירי והצעקות בערבית, ענר הוא זה שתפס את עמדת המבוגר האחראי. הוא נעמד ליד הפתח, בקבוק שבור בידו ככלי נשק מאולתר, וניסה להרגיע את הצעירים אחוזי האימה. "אני בצבא", הוא אמר לתוך ענני החרדה שמאחוריו, "דיברתי עם המפקד שלי, והם בדרך." 

הוא הסביר להם בפשטות, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם, מה הוא הולך לעשות: כשהמחבלים יזרקו את הרימונים, אני אתפוס אותם ואזרוק אותם בחזרה החוצה. אם יקרה לי משהו, מישהו אחר יצטרך לעשות את זה במקומי. בתמונה שפורסמה אחר כך נראים הצעירים שוכבים על הקרקע, מגנים על ראשיהם בידיהם, ורק ענר עומד זקוף בפתח. מחכה לכל מה שיגיע. 

שבעה רימונים הוא הצליח להדוף כך בידיו היציבות, החשופות. הרימון השמיני נטל את חייו. 

ענר השאיר אחריו מאות טקסטים ועשרות שירים מוקלטים, בשלבים שונים של כתיבה ועיבוד. טקסטים מורכבים, רגישים, חשופים. הוא לא חסך בהם ביקורת מהעולם או מעצמו, אבל הם גם מלאים בתקווה ובאמונה. 

ענר לא העריץ אף אחד בעיניים עיוורות, אבל העריך מאוד את היצירה עצמה. ביצירתו שלו הוא השתמש בהשפעות ובהשראה ממגוון מקורות עצום. שיריו, עשירי שפה ואינטלגנציה, מלאים במשחקי מילים ובעירוב נוגע ללב ומדהים של רפרנסים מוזיקליים, תרבותיים והיסטוריים משלל ז'אנרים ותקופות – תהילים לצד סלנג היפ הופ ירושלמי, מלחינים צרפתיים קלאסיים לצד משפטים כמו "ילדים בעוטף, במקלט על התחת". 

בין השירים מצאו הוריו כתוב את המשפט שהפך לצוואתו: "אם אמות, תוציאו את זה לאור". 

הסינגל הראשון שיצא לאוויר העולם נקרא "ג'רוז". הוא יצא שבועות ספורים אחרי מותו של שפירא. זהו שיר שמוקדש כולו לעיר שהייתה האהבה הגדולה של ענר, לירושלים.

"אף פעם לא הבנתי", אומרת אימו, שירה, "איך אפשר לאהוב ככה עיר, לראות בה את הזהות שלך", אבל משהו בכאוטיות המעורבבת והמורכבת, תפס את ליבו. החוויה הירושלמית של מפגש עולמות, הייתה גם החוויה שלו. הוא האמין בכל ליבו שהחיכוך הזה, הלהט הזה, הוא ההזדמנות הגדולה לתיקון ולצמיחה. 

פחות מחצי שנה אחר כך, יצא האלבום – "מבוא לענרכיזם", שהופק בעזרת חבריו של שפירא והמפיק אברי ג'י. והוא לא יהיה האחרון. 

מי שהצטרף להפקת אחד השירים באלבום היה סולן להקת הדג נחש, שאנן סטריט. סטריט, ירושלמי אדוק בעצמו, נחשף לאחד השירים שכתב ענר – "שנאת אחים", וביקש רשות מהוריו להוסיף לשיר בית, ובעצם להצטרף בעצמו לביצוע של ענר, במין דואט שלאחר המוות. 

בתחילה, הם לא הרגישו בנוח עם התוספת הזו, שמנכיחה בתוך השיר את החוסר העצום, את היעדרו של ענר. המוזיקה של ענר, אמרו לו ההורים, היא מוזיקה חיה. היא מדברת על העולם שלנו בעינים פקוחות, במבט בהיר. היא אמורה הייתה להיות מוזיקה של חיים, לא של מתים. אבל בסופו של דבר, סטריט הצליח לשכנע את הוריו של ענר לתת גם לגעגוע לבנם היוצר להיכנס לשם. 

השורה האחרונה בשיר מתייחסת להירש גולדברג-פולין, חברו של ענר שהיה איתו יחד במיגונית המוות. אז, כששאנן סטריט כתב את המילים האלה, הירש היה חטוף בעזה. אבל מאז יציאת האלבום, נרצח הירש בשביו, והשורה הזו, האחרונה בשיר האחרון באלבום, הפכה למצמררת עוד יותר. 

הוריו של ענר לא מתכוונים לתת לקולו להיעלם או להישכח. בימים אלה הם מוכרים את ציוריו, והדפסים שנעשו לפיהם, בחנות שהקימו עבורו, ובמקביל הם עובדים על הפקת האלבום הבא. 

אחד השירים באלבום החדש נקרא "מאמין סתם", ומילות הפזמון שלו קוראות לעולם, לכולנו, בשמו של ענר: 

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד

אם הייתם נכנסים לשיעורים של ד"ר חיים כצמן במדע המדינה, הייתם מגלים שאת שתי הדקות הראשונות של כל שיעור שהעביר הקדיש למדיטציה. העולם בחוץ מלא רעשים, הסחות דעת ומטרדים, נהג לומר לתלמידיו. לכן היה חשוב לו ששתי הדקות הראשונות של שיעוריו יעברו יחד במדיטציה, ליצור חיץ בין העולם שם בחוץ לשיעורים בכיתה. 

הפתיחה המדיטטיבית של השיעורים לא הייתה הדבר היחיד שהפך את ד"ר כצמן לנוף חריג בין כותלי האקדמיה. ספק אם יש עוד מרצה בארץ שבחר מיוזמתו לממן את לימודיו באמצעות עבודה במוסך או בגינון. כל מי שהכיר את כצמן סיפר שהוא היה אדם שעקרונותיו היו נר לרגליו – ואם האמין משהו, דבק בו ויהיה מה. ואם היה משהו שכצמן האמין בו זה שילוב של עבודת ידיים לצד עבודת רוח – וככה עשה. פרופסור דורון שולצינר, ממכללת הדסה בירושלים, סיפר שהכיר את כצמן לראשונה כשהאחרון היה המתרגל שלו בקורס "מבוא ליחסים בינלאומיים": "הוא היה מגיע למשרד והידיים שלו היו מלאות בגריז, שזה מראה מאוד לא מוכר באוניברסיטה. ככה גיליתי שהוא עובד גם במוסך", סיפר שולצינר. 

***

חיים כצמן נולד למשפחה אקדמאית דתית-לאומית מפתח תקווה. כבר בילדותו הוא הוגדר כמחונן, אך למרות זאת העדיף לבלות את זמנו דווקא עם חבריו במקום להתמקד בלימודים. על אף שהוא וחבריו נהגו לשחק כדורגל מדי שבוע, הוא לא תמיד היה השחקן המצטיין. למעשה, אחד מחברי ילדותו התוודה שהוא נהג להתפלל בבקשה שכצמן לא ייבחר לקבוצתו – כדי שלא ייפגעו סיכוייו לנצח. 

אבל כצמן נודע כמי שלא מפחד ממשימות מפרכות, ומילא אותם בהתמדה וחריצות מעוררי הערצה. כשהציב לעצמו מטרה הוא דבק בה, ככה היה למשל עם העבודה במוסך. אביעד בשארי, חברו, מספר: "היו לו שתי ידיים שמאליות, אבל למנהל המוסך היה המון סבלנות והוא נתן לו להשתפשף בעבודה. הוא נתן לו ללמוד את כולה, ולאט לאט כצמן למד". 

"דברים תמיד היו מתחילים אצלו מתחושה פנימית של 'יש פה אתגר'", מספר לנו בשארי. "האתגר היה מדליק אותו והוא היה נכנס למוד שבו הוא מתחיל לעבוד ונכנס לאיזה שהיא שגרה. הוא היה מגדיר לעצמו כללים כאלה, למשל, 'עכשיו אני קם בבוקר ויושב שעה וכותב, לא משנה מה'. ואז לאט לאט זה היה מגיע לנקודה שבה הדברים הגיעו לו בקלות וזה הפך להיות יותר יצירה מאשר עבודה. אבל הוא עבד קשה בשביל להשיג את הדברים, אז כן, קל לבוא ולהגיד איזה בן אדם מוכשר הוא היה – אבל זה היה כישרון שהיה משולב בהמון של עבודה קשה, עד להצלחה", אומר בשארי.

לצד העבודה הפיזית, לווה את כצמן גם עולם הרוח. מוזיקה למשל, תמיד הייתה חלק מהחיים שלו. כמתבגר החליט שהוא רוצה ללמוד לנגן על גיטרה, הוא מצא לעצמו מורה, קנה גיטרה, והתחיל ללמוד. 

"היו לו בבית רמקולים ענקיים כמו שיש במסיבות, ותמיד משהו נוגן ברקע." מספר בשארי. "זה הגיע למצב שאני הפסקתי לשים מוזיקה בבית שלי, פשוט הייתי פותח חלון ושומע מה מגיע מהבית של כצמן. הוא היה אחד כזה שמגלה אלבומים ואז 'חורש' עליהם מההתחלה ועד הסוף". 

בשנים האחרונות כצמן החליט להפוך את אהבתו למוזיקה גם לתחביב והחל לתקלט. כמו בכל דבר שעשה, גם כאן היה מדובר בבחירה מודעות לשלב אומנות עם תפיסות ערכיות: הוא החליט להפוך לדי.ג'יי שמתמחה במוזיקה ערבית כדי לחשוף את הציבור בישראל למוזיקה הזו. את המוזיקה הערבית גילה ד"ר חיים כצמן כשלמד את השפה, התאהב במוזיקה והחליט שהוא רוצה להנגיש אותה לקהל הישראלי.

"הוא רצה שאנשים יתחברו ושהתרבות הזו תונגש." מספר בשארי, "אבל עם הזמן הוא הבין שאם הוא רוצה שהמוזיקה שלו באמת תחבר בין אנשים – אז הוא צריך שקודם כל שהיא תהיה ממש טובה בפני עצמה, ורק אחרי זה כל השאר. הוא התחיל להפוך לדי.ג'יי טוב, והמסיבות שלו הפכו למקום שבו יש דוברי עברית ודוברי ערבית יחד במרחב. הוא יצר מרחב שבו רקדו איתנו גם בדואים – שזה משהו שעד אז אף פעם לא היה לנו. כמה זמן לפני ה-7 באוקטובר אמרתי לו 'תשמע, אתה כבר הופך להיות די.ג'יי שאנחנו באים למסיבות שלו לא רק בגלל שאתה חבר שלנו ואנחנו חייבים, אלא בגלל שאנחנו ממש נהנים גם מהמוזיקה'. המוזיקה עצמה הפכה להיות אחת מהמתנות שלו לעולם הזה", בשארי אומר. 

לצד המוזיקה, גם ספרים תמיד ליוו את כצמן ולקחו חלק חשוב בעיצוב תפיסת עולמו. משפחתו וחבריו מעידים שהוא קרא מגיל צעיר – והרבה ("לפחות ספר אחד בשבוע אם לא יותר" אומר בשארי). כנער הוא החל לקרוא ספרים של ריצ'רד דוקינס שהיו בעלי השפעה מהותית בהחלטה שלו לחזור בשאלה בסופו של דבר. אמו חנה מספרת שבגיל 16 הוא התעמת איתה על כך שזה לא בסדר להכריח ילדים לצום. הוא ביסס את טענותיו על סמך אחד מספריו של דוקינס. מאז, חנה מספרת, למרות שהיא עצמה המשיכה לצום, היא דאגה שבכל צום, יהיה בבית אוכל שיהיה נגיש לילדים ושידעו שהם יכולים לקחת בלי לשאול או לעדכן אותה.

לצד ספרים של דוקינס, החל כצמן גם לקרוא ספרים על פילוסופיה. בגיל 16 הוא נזרק מהישיבה התיכונית שבה למד, לאחר שסירב לדרישת הנהלת הישיבה להצניע את ביקורתו הדתית. הוא נשלח ללימודי תיכון אקסטרניים ובמקביל ללימודים אקסטרניים, כשהיה בגיל 17, החל גם תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה. 

אחרי שירותו הצבאי הוא ביקש להשלים את לימודיו ולהרחיבם לתואר ראשון בפילוסופיה. מהר מאוד גילה שלא יוכל לעשות באוניברסיטה הפתוחה תואר רק בפילוסופיה, ונאלץ להירשם למסלול דו-חוגי. מבין האופציות השונות שהוצעו לו הוא בחר במדע המדינה. תוך כדי לימודיו, התאהב בתחום והחליט להמשיך לתואר שני – ולאחר מכן לדוקטורט – דווקא במדע המדינה. 

לנושא עליו בחר לכתוב את עבודת התזה שלו – הגותו הפוליטית של הרב גינזבורג – הגיע לגמרי במקרה. כשעבד במוסך, הוא נתקל בכמה מכוניות שהיו מודבקות עליהם סטיקרים ממשנתו של הרב גינזבורג. הסטיקרים משכו את תשומת ליבו של כצמן, ובסופו של דבר, נשאב לעבודת תזה על הגותו הפוליטית של הרב גינזבורג ומקומה בפוליטיקה של העולם הדתי-לאומי בימינו.

רבים מעמיתיו, כולל המנחה שלו, ד"ר יואל מגדל, תיארו אותו כחוקר מבריק עם חשיבה ייחודית וחדשנית. לאחר שסיים את התזה שלו, הוא החליט להמשיך ולחקור את העולם הדתי-לאומי של ימינו. הוא החל לחקור את עליית השמרנות, הניאו-ליברליזם והשפעת האמריקניזציה על התפיסות הפוליטיות בציבור הדתי-לאומי. הוא היה מהחוקרים הראשונים שחקרו את עלייתם של גופים כגון "פורום קהלת" – עוד לפני שהפורום הגיע לתודעה הציבורית בעקבות הרפורמה המשפטית. 

לצד התשוקה למחקר אקדמי הקדיש כצמן כמעט את כל זמנו ומרצו מחוץ לאקדמיה לקידום קיבוץ חולית, הקיבוץ הזעיר הממוקם קרוב לגבול עם רצועת עזה ומצרים, ובפרט לטיפוח הגינה הקהילתית של הקיבוץ. גם כשהחיים בקיבוץ המרוחק פגעו בסיכויי הקריירה שלו – הוא דבק בקיבוץ. גם כשהמשמעות היתה לעשות את הדרך מהקיבוץ למכללת הדסה בירושלים פעמיים בשבוע- יותר משעתיים של נסיעה לכל כיוון – הוא תמיד בחר להישאר בקיבוץ. 

לקיבוץ חולית הוא הגיע בעקבות בשארי. הוא הצטרף לקיבוץ אחרי שחרורו מהצבא, שנה לאחר שבשארי הצטרף לקיבוץ. "תחילה הוא היה מהוסס ואמר שלא אצפה שיקח חלק בוועדות, אבל מהר מאוד הוא הפך לאחד הדמויות הכי פעילות בקיבוץ", מספר בשארי. מאז, למעט תקופה קצרה בה עשה דוקטורט בארצות הברית – לא עזב את הקיבוץ. 

בחודשים האחרונים לחייו כצמן התלבט לגבי המשך הקריירה האקדמית שלו. בין היתר, הוא שקל לטוס לפוסט-דוקטורט בחו"ל, אך הידיעה שייאלץ לעזוב את הקיבוץ שוב הקשתה עליו. 

בסופ"ש של ה-7 באוקטובר היה כצמן אמור לחגוג יום הולדת בקיבוץ, אבל כמה מחברי הקיבוץ נסעו לחופשות משפחתיות והוחלט לדחות את החגיגות. ב-7 באוקטובר בשש וחצי בבוקר, כשהחלו האזעקות, נכנס כצמן לממ"ד שלו. זמן קצר לאחר מכן, הוא יצר קשר עם השכנה שלו, אביטל אלג'ם. לאחר מכן, ניצל את אחת ההפוגות להגיע לביתה ולסייע לה. 

כשהבינו שמחבלים חדרו לקיבוץ – הם החליטו להסתתר בארון. המחבלים הצליחו להיכנס לבית בו שהו, מצאו את כצמן בארון – וירו בו מטווח קצר. אביטל נחטפה תחילה לעזה יחד עם שני ילדים של שכנה אחרת שנרצחה – אך בסופו של דבר הצליחו להשתחרר מהמחבלים כשהם כבר בתוך רצועת עזה. בסופו של דבר, אביטל ושני הילדים הצליחו לצעוד ברגל חזרה לתוך שטח ישראל. כצמן, נשאר מאחור, בארון, בקיבוץ שכל כך אהב. הוא היה בן 32 במותו. 

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד

_________

מכללת הדסה הקימה קרן למלגות לסטודטים בחוג לממשל שבו לימד כצמן לזכרו. ניתן לתרום לקרן כאן. ביולי 2024 פרסמה אוניברסיטת תל אביב ספר אסופת מאמרים "האמריקניזציה של הימין הישראלי" – לזכרו של ד"ר חיים כצמן.