קטע מתוך התרחשויות בָּאי־ממשות המיידית מאת מקס בלכר (מרומנית: דינה עזריאל)
.
באותו יום הגעתי בשיטוטיי עד לקצה העיר, לשדה שבו הוקם שוק הבקר.
מולי נפרש השדה הטבול בגשם כמו שלולית בוץ ענקית. דשן הפרות הדיף ריח חומצי של שתן. השמש נטתה לשקוע מעליו, לתוך תפאורה של קרעי זהב וסגול. הבוץ החם והרך השתרע למרחקים. מה עוד יכול להציף את ליבי בשמחה אם לא המסה הטהורה והנשגבת הזאת של רפש?
תחילה היססתי, שאריות אחרונות של חינוך טוב עדיין נאבקו בתוכי בעוצמה של גלדיאטורים גוועים. אבל הן שקעו כהרף עין לתוך לילה שחור, אטום, וכבר לא ידעתי על עצמי דבר.
הכנסתי לבוץ קודם רגל אחת, אחר כך את האחרת. המגפיים שלי החליקו בנועם בתוך העיסה הגמישה והדביקה. עתה התאחדתי עם הבוץ, צמחתי מתוכו, כאילו פרצתי מתוך האדמה.
עכשיו היה לי ברור שגם העצים לא היו אלא בוץ קרוש שיצא מקרום האדמה. צבעם היה עדות מספקת לכך. אבל רק העצים? מה עם הבתים, מה עם האנשים? בייחוד האנשים. כל האנשים. לא מדובר כמובן בשום אגדה מטופשת בנוסח ״מעפר באת ואל עפר תשוב״. זה היה מעורפל מדי, מופשט מדי, ולא עלה בקנה אחד עם השדה הבוצי. האנשים והדברים פרצו ממש מתוך אותם גללים ושתן שבהם שיקעתי זוג מגפיים אמיתיים מאוד.
לשווא התכסו האנשים בעור לבן ומשיי ולבשו בגדי בד, לשווא, לשווא. בתוכם רבץ הבוץ, עיקש, הכרחי ומהותי; הבוץ החם, השמנוני והמסריח. השעמום והטיפשות שבהם מילאו את חייהם, הצביעו על כך .
אני עצמי הייתי יצירה ייחודית של הבוץ, מיסיונר שהוא שלח אל העולם הזה. באותם רגעים הרגשתי היטב איך זיכרונו ניעור בי ומזכיר לי את לילות השימורים שלי, שבהם התהפכתי בין חשכות רותחות, בזמן שהמהות הבוצית שלי נאבקה ללא הועיל לצאת אל פני השטח. אז הייתי עוצם את עיניי, והיא הייתה ממשיכה לרתוח באפלה ולמלמל דברים חסרי פשר…
סביבי השתרע השדה שהיה מלא בוץ… הבוץ היה הבשר האמיתי שלי שנפשט מהבגדים, נפשט מהעור, נפשט גם מהשרירים, נפשט עד לבוץ.
הלחות הגמישה והריח החריף של הבוץ הזמינו אותי לשקוע במעמקיו, כיוון שהייתי חלק מאותם מעמקים. רק כמה תכונות חיצוניות, מקריות לגמרי — למשל המחוות הבודדות שהייתי מסוגל לעשות, השיער העדין והדק שעל ראשי, או העיניים המזוגגות והלחות — הפרידו אותי מחוסר התנועה ומהלכלוך הנצחי שלו. זה היה מעט, מעט מדי מול מלכות הבוץ האדירה.
התרוצצתי לכל הכיוונים. רגליי שקעו עד לקרסוליים. ירד גשם איטי, השמש נטתה לשקוע הרחק מאחורי מסך עננים מדמם ומוגלתי.
לפתע התכופפתי ושיקעתי את כפות ידיי בתוך הדשן. למה לא? למה לא? רציתי לצעוק.
העיסה הייתה חמימה ורכה, וידיי נעו בתוכה ללא קושי. כשקפצתי את אגרופיי, הבוץ יצא מבין האצבעות בפרוסות שחורות, יפות ומבריקות.
מה עשו כפות ידיי עד אז? איפה בזבזו את זמנן? הנעתי אותן מצד לצד, כרצוני. מה הן היו עד אז אם לא ציפורים כלואות ואומללות, קשורות אל הכתפיים בשרשרת נפלאה של עור ושרירים, ציפורים אומללות שנגזר עליהן לעוף בכמה תנועות מטופשות, המוגדרות על פי המוסכמות החברתיות שאותן למדו ושיננו כאילו היו בעלות חשיבות?
לאט־לאט הן הפכו פראיות שוב ושמחו בחופש הישן שלהן. עכשיו התגוללו כשראשיהן בדשן, המו כיונים, טפחו בכנפיהן, מאושרות… מאושרות…
מרוב שמחה התחלתי לנער אותן מעל ראשי, לגרום להן לעוף. טיפות גדולות של בוץ נפלו על פניי ועל בגדיי.
בשביל מה לנגב אותן? בשביל מה? זאת הייתה רק ההתחלה: שום השלכות חמורות לא נלוו למעשיי, השמיים לא נפלו, האדמה לא רעדה. העברתי על לחיי יד מלוכלכת. אחזה בי שמחה עצומה, מזמן לא הייתי במצב רוח טוב כל כך. העברתי את שתי ידיי על לחיי ועל צווארי, ואז שפשפתי אותן על שערי.
לפתע התחיל הגשם לרדת בטיפות עדינות וצפופות יותר. השמש עדיין האירה את שדה הבוץ, כמו פנס עצום בקצהו של אולם שיש אפור. הגשם ירד באור השמש, גשם של זהב, בריח של כביסה רטובה.
השדה הבוצי היה שומם. פה ושם הייתה מוטלת ערמת גבעולי תירס יבשים שממנה אכלו הפרות. לקחתי גבעול אחד ופירקתי אותו בתשומת לב רבה. רעדתי מקור, וידיי מלאות הבוץ התקשו להפריד את עלי התירס. אבל הפעולה הזאת עניינה אותי. אפשר לגלות דברים רבים בגבעול תירס יבש. הרחק בשדה הבוצי גיליתי בקתה מקורה בגג של קנים. רצתי עד אליה והשתופפתי תחת הגג הבולט. הגג היה נמוך עד כדי כך שראשי נתקל בו. האדמה שליד הקיר הייתה יבשה לגמרי. נשכבתי על הארץ. עכשיו, כשראשי שעון על כמה שקים יבשים ורגליי משוכלות, יכולתי להקדיש את עצמי בנחת לבחינה מדוקדקת של גבעול התירס.
הייתי מאושר שאני יכול להתעסק במחקר המרתק הזה. התעלות והחריצים של צמח התירס מילאו אותי בהתלהבות, פירקתי אותו בשיניים ומצאתי בתוכו פלומה רכה ומתקתקה. הציפוי הזה היה נפלא עבור גבעול התירס. אילו היו כלי הדם של האנשים מצופים בפלומה רכה, הייתה ודאי החשכה שבתוכם מתוקה יותר, והיה קל יותר לשאתה.
התבוננתי בגבעול התירס, והשתיקה צחקה בשלווה בתוכי, כאילו מישהו בי הפריח ללא הרף בועות סבון.
ירד גשם עם שמש והרחק בערפל העלתה העיר עשן, כמו ערמה של זבל. כמה גגות ומגדלי כנסיות זהרו באופן מוזר בדמדומים הלחים האלה. הייתי מאושר כל כך שלא ידעתי איזו פעולה מגוחכת עליי לעשות קודם: לבחון את גבעול התירס, לתת מנוחה לעצמותיי, או לצפות בעיר המרוחקת.
סמוך לכפות רגליי, במקום שבו התחיל הבוץ, קיפצה צפרדע קטנה כמה פעמים. תחילה התקרבה אליי, אבל מייד נמלכה בדעתה ופנתה לעבר השדה הבוצי. ״ביי ביי, צפרדעונת!" צעקתי לעברה, ״ביי!״ ליבי נשבר על שעזבה אותי מהר כל כך… ״ביי, יפהפייה שכמותך!״ התחלתי לשאת באוזני הצפרדע הקטנה נאום תוכחה ארוך, וכאשר סיימתי לדבר השלכתי לעברה את גבעול התירס, אולי אקלע…
בסופו של דבר, בזמן שבחנתי שוב ושוב את קורות הגג שמעליי, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
שקעתי בשינה עמוקה עד לשד עצמותיי.
…חלמתי שאני נמצא ברחובותיה של עיר מאובקת, עם הרבה שמש ובתים לבנים, אולי עיר מזרחית. הלכתי ליד אישה בשחור, מכוסה צעיפי אבלות גדולים. אלא שבאופן מוזר לא היה לאישה ראש. הצעיפים היו מסודרים היטב במקום שבו היה אמור להיות הראש, אבל לא היה שם אלא חור, כדור ריק במקום ראש, עד לעורף .
שנינו מיהרנו מאוד, וזה לצד זה עקבנו אחר עגלה מסומנת צלבים אדומים שנשאה את גופת בעלה של הגברת בשחור.
הבנתי שאנחנו בזמן מלחמה, ואכן, עד מהרה הגענו לתחנת רכבת וירדנו במדרגות אל מפלס תת־קרקעי מואר באור חשמל עמום. זה עתה הגיעה שיירה של פצועים, והאחיות התרוצצו בתזזיתיות על הרציף, ובידיהן סלסלות דובדבנים וכעכים שאותם חילקו לנכים שעל הרכבת.
פתאום ירד מאחד הקרונות של המחלקה הראשונה אדון שמן, לבוש היטב, עם עיטור צבאי על דש הבגד.
היו לו מונוקל ומגפיים לבנים. כמה שערות כסופות הסתירו את הקרחת שלו, בזרועותיו החזיק כלב פקינז לבן, שעיניו כשני כדורי ברקת צפים בשמן.
במשך כמה רגעים התהלך הלוך ושוב על הרציף בחיפוש אחר דבר מה. בסופו של דבר מצא את מבוקשו: מוכרת הפרחים. הוא בחר מתוך הסלסלה כמה זרים של פרחי ציפורן אדומים, ושילם את מחירם. הוא הוציא את הכסף מתוך ארנק הדור ודק שעליו התנוססו ראשי תיבות כסופים.
אחר כך שב ועלה לקרון, ויכולתי לראות איך הוא מושיב את הכלבלב על השולחן שליד החלון, ונותן לו לאכול את הציפורנים האדומות, בזו אחר זו, ואיך החיה בולעת אותן בתיאבון ניכר.
רעד נורא העיר אותי.
גשם חזק מאוד ירד עכשיו. הטיפות ניתכו ממש לידי, והייתי צריך להיצמד אל הקיר. השמיים השחירו, והעיר כבר לא נראתה במרחק.
היה לי קר אבל לחיי בערו. הרגשתי את הבעירה היטב תחת קרום הבוץ שהתקרש. רציתי להתרומם, וזרם חשמלי פתאומי חלף ברגליי. הן היו חסרות תחושה לגמרי, והיה עליי ליישר אותן לאט בזו אחר זו. הגרביים היו קרים ולחים.
חשבתי למצוא מחסה בתוך הבקתה, אבל הדלת הייתה סגורה, ובמקום חלון היה לבקתה רק פתח חסום בקרשים. הרוח פיזרה את הגשם לכל עבר, ולא יכולתי להגן על עצמי מפניו בשום מקום.
ערב התחיל לרדת. בתוך זמן קצר צלל השדה הבוצי לתוך החשכה. ממש בקצה השדה, בכיוון שממנו הגעתי, נדלקו אורותיו של בית מרזח.
בתוך רגע הייתי שם. רציתי להיכנס, לשתות משהו, לשבת בחום, מוקף אנשים וצחנת אלכוהול. חיטטתי בכיסים ולא מצאתי שום מטבע. לפני בית המרזח, מבעד למסך העשן והאדים שעלו מתוכו, ירד מטר עליז.
הייתי צריך להחליט מה לעשות, ללכת הביתה למשל. אבל איך? במצב הזוהמה שהייתי נתון בו, לא יכולתי. וגם לוותר על הזוהמה לא רציתי.
מרירות שאין לתארה הציפה אותי, כמו שעלול לקרות למי שמרגיש שלא נשאר לו עוד שום דבר לעשות, שום דבר להגשים.
התחלתי לחצות בריצה את הרחובות החשוכים, קפצתי מעל שלוליות אחדות וטבלתי עד ברכיי באחרות.
הייאוש התעצם בתוכי ולרגע הרגשתי צורך לצרוח ולהטיח את ראשי בגזעי העצים, אבל מייד אחר כך הצטמצם כל העצב למחשבה שלווה ומרגיעה. ידעתי עכשיו מה עליי לעשות: מרגע ששום דבר לא יכול להימשך עוד, לא נותר לי אלא לשים קץ לכול. מה אני משאיר מאחוריי? עולם לח, מכוער, שבו הגשם יורד לאיטו…
.
מקס בלכר, התרחשויות באי־ממשות המיידית, עיצוב עטיפה: עידן אפשטיין, הבה לאור, 2024. מרומנית: דינה עזריאל
.
» במדור מודל 2025 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מהרומן "עתלית. סוף." מאת ניצה להט
.
כתבות הגיליון לחצו כאן
