קטע מהרומן עתלית. סוף. מאת ניצה להט, מתוך פרק 8
.
אחרי ההופעה של ספרטקוס, והקעקועים, והמקלחת הצורבת, וזיכרונות הילדות, לא הצלחתי להירדם. הלכתי לחדר ההקלטות בחצר של עבד, והתחלתי להקליט פודקאסט. אחר כך אערוך את ההקלטה ואשחרר אותה לאוויר. מדי פעם עצרתי כדי להקליד לבלוג "אודָה לעתלית" את מה שאני מקליטה. דחוף לי לדבר ולכתוב, ואני מדברת וכותבת כמעט בלי הפסקה. תכף ספרטקוס יצפור וייקח אותי לטיפול ברמב"ם. הטלפון הנייד צלצל.
הלוואי שזה אתה. רק שתגיד שאתה חוזר. רק שזה יהיה אתה.
זה היה הוא.
– אבא שלי מת – הוא אמר.
– מה?
– אבא שלי. אילו רק היה לנו ילד. אני רוצה… אני צריך ללכת עכשיו.
הוא ניתק.
אבא שלו היה בן מאה אולי. אולי יותר. בכלל שכחתי שהוא חי עדיין. אבא שלו הגיבור, מדען הסגסוגות שלא זכה בנובל כי הרוסים בקושי זוכים, וכי מה שהוא עושה סודי ואסור לפרסם. בסרט הקופץ בשחור-לבן ראיתי את דניס הולך בצעדים גדולים ואת לב הקטן רץ בעקבותיו בשביל שמחוץ לעיר. דניס פיטם את המקטרת שלו מתחת לזקן שהשׂיבה כבר זרקה בו, הסביר משהו על זמן, הביט אל האופק. לב רץ, אוחז את השעון של אבא שהראה שלושה אזורי זמן, והקשיב. הטַייְגָּה מסביב הייתה ענקית, ריקה או עשבונית או מושלגת.
.
*
אני יודעת מה קרה. כשלב הגיע לשדה התעופה הצדדי ליד מוסקבה הוא התקשר אליי בלילה, כשהייתי על מיוּט אצל ספרטקוס, והחליט, בלי לחשוב לרגע על אבא שלו, לעבור דרך נובוסיבירסק, ושלא יקרה כלום אם המשלחת באתר החפירות ליד טומסק, מזרחה משם, תחכה לו עוד לילה ויום אחד. גם רוקסאנה יכולה לחכות.
מה יש לך עם הרוקסאנה הזאת? אני חושבת. במה היא טובה ממני? היא כבר שמנה וזקנה, ויש לה שיני זהב. מה היא עושה במשלחת שלכם? האם היא עדיין משגיחה מטעם? אולי זו גרסה חדשה של עוזרת אישית? ואולי היא חיה כמוני, בכלום עסוק, חיה את הקץ בבטלה מלאת כוח? אולי הכוח שלי ושלה מתבטא בהשעיית הפעולה.
למשל המאמרים המדעיים שכתבתי לפני שפרשתי. הם כללו המון סגסוגות של רעיונות, פרוטוקולים, ניסויים, הצעות לריפוי מחלות. ומה קרה איתם? כלום! והרדיקל האינפנטיל תומך טראמפ בעל הקרניים ששכב על שולחן הקונגרס ושאג? הרי גם הוא וגם אני היינו רק הד חיוור של מהפכות רחוקות, אפילו שבכלל לא חשבנו על מהפכה. אני הולכת וקרבה אל המקום הגדול, אל הזמן הגדול, שבו גם בשבילכם יבוא קץ ההיסטוריה.
אליהו א. כותב לי בתגובה לבלוג: בקשר לשיני הזהב, אני קונה שיני זהב במחירים גבוהים. נא להתקשר לאליהו השקעות. ישראלית אחת מאָדירוֹנְדָק הגבוה כותבת תגובה: את לא מעודכנת, יקרה. שיני זהב הן הדבר החדש! אבל רובכם מגיבים שרוצים עוד לב. עזבי אותך מהגיגים, אתם כותבים, מה קורה עם לב ואבא שלו?
אני חוזרת ללב. הוא ירד בטוֹלְמָצֵ'בוֹ עם שלושת הנוסעים שטסו איתו, ונהג מונית קירגיזי שפטפט איתו כל הדרך אל העיר. כמה קילומטרים לפני שהגיעו אליה הם עצרו ליד קבוצת משאיות של איכרים שמכרו ירקות, ואחד מהם שאב בצינור דק שהחזיק בפיו דלק מהמכל שלו למכל של המונית, וירק, וכסף מזומן עבר מיד ליד. ממש כמו אז, כשלב היה ילד. הוא הביט בהם. אותות הזנחה ניכרו בנוף, בגופם, במשאיות. גם הם ידעו שלא נותר להם זמן רב לפני שהנהרות של סיביר יִגאו, אבל הפנים שלהם נשארו גאות ואטומות כמו פעם.
לב והנהג נכנסו לנובוסיבירסק, הקיפו פעמיים את הכיכר שבמרכזה אותו פסל לנין, עצרו לרגלי בניין האופרה, חלפו ליד ההיכל העגול שבו לב שיחק הוקי קרח לחיים ולמוות בנבחרת בית הספר, עברו ליד המוזיאון לטבע שבו הוא נשכח פעם ונצמד לאם ותינוק של טירנוזאורוס רקס, שחיו ומתו לפני מיליארד שנים.
לב אוהב לדבר עם נהגי מוניות, ועם נוודים שעוברים בשכונה שלנו ומוכרים תמונות, או בשׂמים, או דברים מהבית. הוא מספר לי על שיחות נפש שהוא מנהל במטוסים עם אנשים שאין לו שום סיכוי לראות שוב. לכן סביר שנהג המונית שאל אותו למה הוא בא למקום שכוח האל הזה בימים שבהם כולם מתכנסים עם המשפחות שלהם, והוא ענה שהוא גדל כאן, וסיפר שהוא ארכיאולוג הנמצא בדרך למשלחת הצלה ארכיאולוגית, והחליט לעשות עצירה של לילה ויום, ואולי לקפוץ לאבא שלו אחרי נתק בן עשרות שנים.
– מי זה ההורים שלך? – שאל הנהג.
– דניס ורוזה – ענה לב – אותה כנראה לא יצא לך להכיר.
– עליה דווקא שמעתי – אמר הנהג – אבל אבא שלך מת. מה, אתה לא יודע?
לי היה חשוב שלב יקיף את הכיכר ויעבור ליד היכל הקרח ובניין האופרה והמוזיאון. סביר להניח שאילו היה שומע על מותו של אביו הוא לא היה מתפנה לתחושות המיוחדות שמציפות כשחוזרים למחוזות הילדות. לכן החלטתי לדחות את השיחה הספציפית הזאת למוצאי יום המחרת.
הנהג החווה בגאווה על הבלוקים האפורים הגבוהים, על חלונות, ואנטנות של טלוויזיה, וארובות שנמשכות לאורך קילומטרים, על השדרות הרחבות המוארות בערבי האביב באור צהוב, ורק כמה מרצדסים עתיקים נעים בהן.
אבל בעניין האהבה אני לא בטוחה. אולי בתנועת היד של הנהג הייתה דווקא התנצלות, תלוי בשיחה החליפית שהם ניהלו ביניהם קודם, לא ממש התרכזתי בה. אולי בשלב כלשהו באותה שיחה התברר שלב ראה בחייו ערי אזמרגד אגדתיות, כך שנובוסיבירסק הייתה מועדת להיראות בעיניו כקליפת השום.
הם הגיעו למלון "אובּ", ולב נתן לנהג טיפ וסחב את המזוודה בעצמו, כי הוא תמיד סוחב אותן בעצמו, וקבע עם הנהג לבוקר. המלון היה ריק, והחדר גנרי. רצפת עץ מפלסטיק, מיטה ושידה ומנורה מאיקאה, טלוויזיה חדישה ומאחוריה כספת, תנ"ך, ברית חדשה וקוראן, ותמונת הצלוב על הקיר. מחר הוא יסייר לאורך הגדה, ואחר כך יקפוץ לאָקָדֶמְגוֹרוֹדוֹק, מרחק שלושה קילומטרים מנובוסיבירסק אבל עולם אחר של פארקים, חנויות נקיות, מכוני מחקר משוכללים ויפים כמו באמריקה, חוף פרטי שגברים ונשים משחקים בו כדורעף, מדרוני סקי בחורף. לב גר שם פעם. באמבטיה הוא הביט בעצמו במראה. שקעי עייפות מתחת לעיניים, שיער פרוע, חיוורון.
באותה שעה עצמה עשיתי אני פרצופים למראה כשחזרתי מהבר של דוריס, אחרי הקעקועים. הבטתי בשפתיי הלבנות, בפניי העירומים. המים במקלחת היו רותחים ושנינו התקלחנו, לי צרב בגלל הפצעים הטריים, וזחלנו אל מתחת לשמיכות. לב נרדם, ואני הסתכלתי על לייקים לבלוג, על האימוג'ים. ההתעניינות של אחרים בפעולות ובמחשבות הקטנות שלי ושל לב הפכו אותן בעלות משמעות ואותי למלכה דמיונית, כמו בילדות. לכן גיביתי הכול בענן ובדיסק-און-קי חסין מים, כדי שמי שיגיע לכאן אחרי שהמים יֵרדו יוכל לקרוא ולשמוע את המילים.
בבוקר לב חשב על אבא שלו. הוא רצה לדעת אם הווילה והצריף ליד האגם של הסכר עוד שם. אבא שלו בטח יושב שם עם המעיל מהמלחמה, והזקן, והמקטרת, והכובע בוקרים וחכת הדייגים. הוא ייגש ויגיד לו: מה שלומך בימים אלה? וימשיך בלי לחכות לתשובה מאבא שלו.
– אני? טוב, אני מנהל משלחת הצלה בינלאומית כאן. כן, יש לנו תוכניות נטישה מפורטות. לכם אין? אנחנו נטוס לאררט. יש לנו שם בונקר מצויד ויצרני לדורות. כן, גם המשפחות, מי שנשאר, יגיעו. אתה שואל מאיפה הכסף? האו"ם מממן. המטרה שלנו היא שהציוויליזציה הבאה שתהיה כאן תדע מי היינו. אני חותם, ברור, תמיד ראש המשלחת חותם. ויש הסבר מצורף בצ'יפ שעמיד בתנאי קיצון. לא, אני לא לבד. יש לי אישה, נטלי, היא צעירה ממני. יש לי עוזרת אישית, חברים. יש לי חיים טובים, אפילו עכשיו. ואתה?
.
*
עכשיו צריך לצייר בדמיון את בית הספר של לב. הוא דומה לבתי הספר שבהם למדנו כולנו. בקצה אולם הכנסים יושב לב עם ילדי חטיבת העילית, המדענים והרופאים והציירים והסופרים של המחר, בני עידית המחקר מאָקָדֶמְגוֹרוֹדוֹק שלומדים עם ילדי נובוסיבירסק והכפרים בסביבה. באָקָדֶמְגוֹרוֹדוֹק יש משרתים, מקהלת אימהות וחוג ספרות שבו הן קוראות וכותבות. הן תורמות אוכל ובגדים לעניים שהוגלו פעם על בוגדנות. סטלין כבר מת והמוּגלים לא היו מרגלים. יש בהם אנשי רוח ומדענים שבורים, שכבר לא היו מה שנועדו להיות והפכו לחשמלאים, איכרים ומשרתים. הילדים שלהם יושבים עכשיו בכיתה. על פי היציבה של כל ילד אפשר לראות מה המעמד של ההורים שלו, ורק אצל לב היחס מתבטל. אבא שלו נואם.
– תבינו, ילדים, הבּוּרים הם אבק פורח – אבא ערבל ביד את האבק המרחף בקרן השמש שחדרה דרך החלון – ככה הוא פורח. המשכילים הם הצבים של דרווין מהגלפגוס. הם ענקים, חכמים, חיים מאתיים שנה. לאן שהם הולכים הם לוקחים על הגב את הבית, את הידע שלהם. הם תמיד יהיו עליונים. קשה לפגוע בהם. את זה למדתי בצבא, במלחמה. אז בבקשה מכם, ללמוד, ללמוד, ולעשות ספורט. להיאבק בעצלנות של הגוף והמוח, להקשיב למורים ולהורים המסורים שלכם.
המורה רוזוב שעמד בצד והקשיב נתן פעם לילד אחד סטירה כזאת שהילד התעלף. והיה גם מורה שכשילד לא היה מקשיב הוא היה אומר לו לגשת אליו והיה בועט לו בגב, כדי שיעוף החוצה. אחרי ההרצאה רוזוב עמד עם אבא וחייך, והם לחצו ידיים ושוחחו. כשכולם יצאו בשלשות לב נצמד לילד גבוה, כדי שלא ישימו לב אליו. לא פעם הוא סיפר לי על ואדים הענק, שהיה חבר שלו, ואחר כך נהיה שחקן הוקי קרח, וסבל מדמנציה מוקדמת. אז הוא יהיה הילד הגבוה.
אבא משך אותו ולחץ על כתפו בחוזקה והיה באמצע הסיפור על זה שהבן שלו – בגיל ארבע – גילה את משפט פיתגורס בלי ששמע בכלל על פיתגורס. הוא היה חוצה את הדרך במאונך למדרכה ואחר כך באלכסון, בצורה של משולשים, וכששאלו אותו הוא אמר שככה הוא גם מפסיד פחות זמן וגם זה יותר מעניין מלחצות אותו דבר, והוא רק מחפש שיעניין לו כשהוא הולך.
לב סיפר לי שהוא התפעל מהסיפור הזה בכל פעם מחדש, למרות שמה ההיגיון בלחצות כל הזמן. הוא לא זכר את הסיפור, ולא שפירק והרכיב טרנזיסטור בגלל שהגמד בפנים דיבר אליו אבל לא ענה לשאלות שלו. רוזוב התפעל כמו כולם כשאבא סיפר, ואבא אמר לו: מוכשר הבחור, אבל מפונק. אל תוותר לו. הוא עוד יודה לנו על זה.
אחר כך אבא ארגן משחק כדורגל בין הכיתות המקבילות, והבטיח שוקולד שהוא הביא מכנס בשוויצריה לקבוצה שתנצח, ומתנה אישית למי שיבקיע שער. הילדים לא הסכימו ללב להיות חלוץ, למרות שהוא ביקש, ולמרות שהקבוצה שלו ניצחה אבא התעלם ממנו הרבה זמן, אז לב לקח מהכיס של אבא אולר שוויצרי מסוכן עם ארבעה להבים.
והייתה גם אימא רוזה שלב התחתן איתה בסוד בגיל שבע. הם נסעו מהצריף שליד האגם לעיר, כדי להחזיר ולקחת את המשרתת, ומשם המשיכו לחנויות באָקָדֶמְגוֹרוֹדוֹק. הם נסעו במכונית שהייתה רכה כמו מיטה עם ריח כהה ועשיר. אימא נהגה במהירות האור, ולב ישב בין ברכיה וצפר, והם חזרו עם שקיות בגדים ונעליים ומשחקים. הילד של מאיראם, הטבחית, גנב לו קטר של רכבת חשמלית, וכשלב סיפר לה היא נישקה אותו, וצעקה על הבן שלה, ולא הביאה אותו יותר.
בבית היה לב לובש חולצות משי, מכנסיים עדינים וגרביים סרוגים, ונועל נעליים רכות מעור. אימא שלו סחטה מיצים בשבילו, ורחצה אותו באמבטיות קצף, במים שתמיד היו קרים מדי או חמים מדי. הוא שתק גם כשהידיים שלה עברו על כל הגוף שלו, מהורהרות, וגם כששפשפה אותו בזעם. מה הוא הרגיש? תערובת של כיסופים ושנאה, וגם, עדיין בלי מילים, כי לא הגיוני שהיו לו מילים כאלה בגיל כזה, הוא הרגיש שאימא שלו בודדה ומיואשת, ושהוא מחובר אליה.
בווילה באָקָדֶמְגוֹרוֹדוֹק היה נעים כשאבא שלו היה במעבדה כל היום, ולב עמד בראש המדרגות, והביט דרך המשקפת בנברשת שהשתלשלה מהתקרה הרחוקה, וגָּדלה וקָטנה בכל פעם שהוא הפך את כיוון המשקפת, והוא לא היה בטוח מה הגודל האמיתי שלה. הוא היה מביט מלמעלה באנשים מהעבודה של אבא, שמילאו את הבית בערבים ונעשו כמו ליצנים וקוסמים שחולבים מטבעות מהעיניים, ומנחשים מה אחרים חושבים, ורק אז היה יורד אליהם. כשאבא היה חוזר מהעבודה הוא הסתובב בין כולם, והם היו שותים וצוחקים ומדברים, ואבא היה עובר ממעגל למעגל, ותמיד כולם הפסיקו הכול כשהוא התקרב אליהם.
לב השתדל למצוא עניין בחיים, הרי זה מה שאבא אמר עליו, ולכן כשהוא גדל קצת הוא הפסיק להתפעל מהמסיבות הטיפשיות ומהקסמים, ואמר לאימא שכדאי שהוא והיא יֵצאו למשלחת חקר באנטארקטיקה עם המשקפת שלו. יש שם כלבי ים נמריים שאדמירל בירד לא הספיק לגלות. אימא חייכה.
אבא צרח פעם על אימא כשגבר עם מעיל גשם וכובע צלצל בדלת. זה היה בסך הכול מתמטיקאי מהעבודה שנכנס להתייעץ על משהו, אבל אימא התחילה להשתולל, ומאז לב לא היה יכול לשאת צרחות. צרחות היו אימה ודברים שנשברים. ובפעם אחרת, כששוב צלצלו בדלת אנשים לא מוכרים, הוא רץ לאבא וצעק שהוא תכף ימות, ושבבקשה לא יצרח שוב על אימא. אבא לא שם לב, ולכן לב תפס לו את היד וצבט חזק. אבא הרים את היד להכות אותו, אבל לא היכה, הוא התכופף אליו והפנים שלו היו איומות כשהוא לחש: בחיים אל תיגע בי ככה. יש אלוהים ששופט. לך לפתוח את הדלת ותחייך לאורחים.
עדיין לא גיבשתי את דעותיו של לב בנושאי המשפט והחטא שחטא אביו, והמועמדים לתפקיד השופטים. את אלוהים הוא יפסול מייד, הרי הוא חונך כאתאיסט. יהיו לו כל מיני הרהורים, וכבר הצטיירה לעיניי הצורה הכללית של השיחות שנקיים. נתווכח על מקרים שבהם רק מי שהיה שם יכול לשפוט, על אלוהים ואמונה, על החיים שאחרי המוות, שבשבילי הם צורך ונחמה. המוות שלי בפתח, אבל לב חושב שקפיאה על השמרים היא מוות.
.
*
משהו משתנה בי ככל שאני מתקרבת לסוף. יש לי שעות של רוע, כמו אתמול בהופעה של ספרטקוס, ויש שעות שבהן אני לא אהובה של איש אחד או אוהבת איש אחד, או כמה בני אדם. האהבה שלי בשעות האלה פונה לכול – לחיות, לצמחים, למקום שלנו. ייתכן, כך אגיד ללב, שאבא שלו מתחרט על משהו, אולי על איזה חטא קטנטן, ומבקש לו עונש. ובכלל, אין לשפוט אנשים חיים במושגים של טוב ורע, כי הם משתנים, הם מתחלפים. לא אני אמרתי את זה, גדולי החכמים אמרו.
– אף פעם אל תגיד לאורורה שאבא אוהב את אימא רוזה יותר, כמו שעשית אתמול – אמר לו אבא כשאורורה התחילה לבוא אליהם כמעט בכל יום – רוזה יודעת לבד, וגם אורורה. ותזכור, לעולם אל תגיד לאישה שום דבר על אישה אחרת, לא רע ולא טוב. לנשים אין היגיון, ומי שהסטרי לא יכול להיות מדען אמיתי.
כשלב המבוגר נזכר בשנים הראשונות של חייו הן עלו מבולבלות, והוא כנראה נזכר בהן מדי יום, בלי מוקדם ומאוחר. אבל דבר אחד היה בטוח ומעוגן בזמן. ב-1957, ארבע שנים אחרי מות סטלין, הציע המתמטיקאי מיכאל לַברֶנטְיֵב, שכבר זכה בפרסי סטלין ולנין ואחרים, להקים אוטופיה ב"עמק המוזהב" שליד נובוסיבירסק. מדענים מוכשרים ממכוני המחקר של סנט פטרבורג ומוסקבה, מנהלים מוצלחים ואומנים חשובים יוזמנו עם המשפחות לגור בגן עדן. יעמידו לרשותם תקציבים גדולים, הם ייהנו מחירות שתכלול נסיעות לחו"ל קרוב, ויהיו ראש החץ של כיבוש החלל והחקלאות והאדמה והים ונפש האדם – לתועלת האנושות כולה. חרושצ'וב אימץ את הרעיון, ואבא של לב, שהיה כוכב עולה במכון המתכות בסנט פטרבורג, ונצר למשפחה פשוטה מטוּלָה – עיר הסמוברים והטילים – כולו כריזמה מהלכת, מנהיג של צוות סטודנטיות מבריקות שהקדישו את חייהן למתכת והעריצו אותו, נענה לקריאה. וכך אבא דניס, אשתו רוזה, שהגיעה לעיר כסטודנטית מצטיינת לספרות רוסית, לב התינוק, וכל שאר הצוות, הלכו בעקבות החלום.
לב, אתה הרי מבין כבר שעניין המוות של אבא שלך מנוי וסגור אצלי, אני אומרת, אז תיגש אליו כבר. אתה כל הזמן חושב עליו ודוחה את זה. כבר מאוחר! לא עדיף שדבר מותו ייוודע לך בדרך רכה יותר, טבעית, ולא מפי איזה נהג מונית אדיש? טוב, אני מוכנה לדחות קצת את מותו ולאפשר לכם שיחה, אפשרות לפיוס אחרון.
אבל לב מתמרד, הוא מתעקש על התחלה מסודרת של החיים, וזו אימא שלו, מי שהוא רואה עכשיו. היא שוכבת על החצץ בחצאית כתומה וטבעת ירוקה, הרגל שלה בזווית מוזרה, והיא לא זזה ולא עונה כשהוא קורא לה. האמבולנס בא, מסדרים לאימא את החצאית, נותנים לאבא את הטבעת והצמיד שלה, מושיבים אותה בזהירות על כיסא גלגלים ולוקחים אותה לבית חולים. וכל הזמן הזה היא לא מסתכלת עליו, למרות שהוא עומד קרוב, ורואה בפרטי פרטים אותה ואת אבא שלו ואת האנשים מהאמבולנס, וקורא אימא, אימא, ובוכה בשקט. מאיראם אמרה לבעלה הגנן שרוזה הייתה שיכורה, ואורורה אמרה שהיא התכופפה מהחלון ואיבדה שיווי משקל. אימא אמרה משהו אחר לאנטולי, כי אנטולי עמד ממש לידה, אבל לב חשב שאולי אנטולי לא שמע טוב.
הוא היה בן ארבע, לב נזכר. הוא עמד באולם הגדול ליד המבואה בתוך החצאית של אורורה שאמרה שעכשיו היא אימא שלו, והסתכל על הנעליים של האנשים במסיבה, איך הן זזות, וחילק אותן לפי צבעים וגובה עקבים והקשיב למוזיקה ולצחוקים ולשיחה שהתנהלה מעל לראש שלו. אבא שלו בדיוק חזר מהעבודה ולא שם לב שהוא שם. אורורה אמרה שאילו ההורים של אבא, שבטח היו ממשפחה אצילה, היו עוזבים עם האחרים לפריז, ההישגים שלו לא היו מתבזבזים ככה. לב לא הבין אז את התגובה של אבא, ששנא חנפנות גלויה, וגם ידע שעדיין מסוכן להיות בן של בורגנים, ולכן אמר: זה קשקוש. אבא שלי היה נגר-בן-נגר, ויותר טוב שתתרכזי בניסויים שלך, כי אני כבר מתקשה להצדיק את הכסף שאני מקבל בשבילך. היא הדפה את לב מעליה והלכה לשבת בצד, ואז אבא הבחין בו.
– אה, לב, גם אתה פה – הוא אמר – תן לנו את הקַזְצ'וֹק שאנטולי לימד אותך. אנטולי היה הנהג שלהם. לב התיישב ישיבת צפרדע על העקבים והתחיל לקפץ ולשלוח רגל קדימה הכי ישר שהצליח, ואז להחזיר אותה ולשלוח את השנייה, וכל כמה שליחות הוא מחא כף. מישהו התחיל לנגן באקורדיון והאורחות והאורחים רקדו בקצב, בהתחלה כל אחד לבד ואחר כך כולם במעגל, והוא רקד במרכז. כולם צעקו אוּרה! וגם הוא צעק עד שנגמרו לו הקול והאוויר. מישהו הניף אותו, ורקד איתו על הכתפיים, והוא היה מאושר אפילו בלי אימא רוזה. האושר לא מנע ממנו להגיד לאורורה, כשהם עלו למעלה לקראת הבוקר, והיא נכנסה לחדר האמבטיה והוא נכנס אחריה, שאימא שלו יותר יפה, ושכדאי לה לא לגעת בכלום כי הוא ילשין עליה לאבא שלו.
למחרת לקח אותו אבא לבית החולים בנובוסיבירסק, והוא רקד שם קַזְצ'וֹק, והגיש לעניים את האוכל שנשאר מהמסיבה ושוקולד שוויצרי ובגדים בשקיות שהאורחים תרמו. אבא ישב עם החולים, שחלק מהם היו פעם במקצוע שלו. הם דיברו ולב הקשיב וחילק אותם לפי עם משקפיים ובלי משקפיים, עם קרחת ובלי קרחת, עם ציפורניים שחורות ועם ציפורניים נקיות. הם אמרו ללב שאבא שלו אלוהים, והוא הבן של אלוהים, וסיפרו לו איך אבא יצא לבדו וזרק בקבוקי מולוטוב והשמיד בעצמו פלוגת טנקים שלמה. אבא אמר: שטויות, עשיתי מה שהיה צריך, והיה לי לעונג, בקרוב נחזור. אבל אחר כך כשלב הזכיר לו, אבא אמר לא היום, תזכיר לי שוב, ושניהם שכחו.
באימא הבאה לב היה בן חמש ולמד בכיתה הראשונה. אבא הביא לכיתה את גאגארין, שכמה שבועות לאחר מכן היה האדם הראשון בחלל, וכמו כל הילדים לב התחיל לקרוא ספרי מסעות ומדע בדיוני מספריית הילדים העשירה של אָקָדֶמְגוֹרוֹדוֹק. הוא כתב לאימא רוזה בבית החולים: "מֵיידי! מֵיידי! צריך חילוץ דחוף!" בלילה הוא לקח מהמזווה בקבוקים קטנים עם פקקים, ושלח את מכתבי האזעקה על מימי האוֹבּ.
כבר אז, בילדות המוקדמת, היה לב מודאג בקשר לאמו ובעיקר בקשר לעצמו, כי מה הוא יעשה בלעדיה? הוא ידע ולא ידע, בעת ובעונה אחת, שכל זה רק משחק.
– אבא, שלחת כסף לאימא? נגמר לה הכסף והיא לא יכולה לקנות מעילים, אמר לב לאבא בתחילת החורף, ואבא מיהר לשאול: מה לך ולכסף? למה אתה אומר דבר כזה? לב רצה להגיד שיש מכתב בכיס החולצה של אבא, זו שבכביסה, אבל הפנים של אבא נראו איומות כמו פעם, ולכן הוא אמר שסתם, הוא פשוט מתגעגע לאימא.
בסופו של דבר המכתבים הגיעו, ואימא חזרה, והתחילה התקופה הטובה, ומשם לב זכר הכול לפי סדר הזמנים. הוא זכר די טוב את החריקות בסיבובים, כשנדמה לו שהם ממריאים מהכביש, ואיך בתא המדידה אימא שאלה אותו אם הבגדים יושבים עליה טוב מאחור. היא דיברה אליו כמו שמדברים לאדם מבוגר, אל חבר טוב.
אימא סיפרה ללב שמישהו במסיבה שאל אותה אם היא ביקרה כבר בג'ינג'אן. לא ביקרתי, היא ענתה, כדאי לי? המילה הזכירה לה משהו, אבל היא לא ידעה מה, והאיש צחק צחוק לא נעים, שמנוני, וגם אחרים צחקו. איפה המקום הזה, ג'ינג'אן? היא שאלה את דניס, ודניס התנצל ואמר שאין מקום כזה, זאת סתם בדיחה מקומית. ג'ינג'אן זה בסינית בנאדם שלא זוכר מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. בעצם, רוזה, יכולת להסתכל במפה ולראות שאין מקום כזה. בכל אופן, זה לא מה שאת חושבת, אל תיקחי ללב.
– העניין הוא – אמרה אימא ללב – שגם החיוך שנמרח על הפנים של דניס כשהוא אמר את זה היה אותו חיוך, חצוף כזה. דניס היה צריך לדעת שאני שונאת בדיחות כאלה, על מי שנשאר בחוץ. אתה שומע, לב, היא המשיכה, אני לעולם לא אהיה באמת שייכת. מה אני עושה כאן בכלל? דניס אמר לי: מה קרה, רוזה, אין לך הומור? ובזמן שהוא דיבר על הומור אני חשבתי שכל האנשים כאן, כולל אבא שלך, כל-כך מוגבלים וחסרי עידון. אבל בכל זאת חייכתי ואמרתי שבמקום כזה עם כל-כך הרבה לאומים מותר לרמוז שבנאדם צריך לזכור את השורשים שלו, ודניס הרי ידע שאני זוכרת מאיפה באתי. אתה שומע אותי, לב?
– ומה אבא אמר? – שאל לב, שלא ממש הבין. הוא היה חרד ומתוח, ואימא ענתה שאבא אמר שהנה, זאת הבחורה שלי, בגלל זה התאהבתי בך.
לב מצידו סיפר לאימא ולאנטולי שגם לו קורים דברים מסובכים. הוא כתב למשל ספר של הסופר אייזק אסימוב, על מחשב-העל מוּלטיוואק הקובע חוקים שלפיהם אסור לאף מחשב אף פעם לעשות שום פעולה שתזיק לאדם, או להעלות במוחו הרהור כזה. הוא כתב גם ספר של ז'ול ורן על צוללת אטומית שתיקח אותו לאוסטרליה, שם הוא יחפור באדמה עד שיגיע לסין. אימא חייכה בלי באמת להקשיב כשהוא סיפר בהתלהבות על הספרים שכתב, אבל אנטולי התרשם. הוא לא שמע לפני כן על מולטיוואק ועל ז'וליק הרמאי הקטן, כי הוא התבלבל בין ז'ול ורן לז'וליק. אתה ממשיך את אבא שלך, הוא אמר ללב בהתרגשות, אתה לא יודע כמה הוא גיבור וצנוע. כשאנחנו על הכביש הוא מספר לי הכול, הכול. אני מוכן ללכת בשבילו באש ובמים, אפילו לבגוד באימא שלי בשבילו אני מוכן. איזה איש.
– כן – אמר לב – למרות שלא הבין.
אימא של לב אמרה לו שלפעמים היא נופלת חזק, וצריך לטפל בנפילה. זה היה פחות נורא מפעם, כי לב גדל וידע למדוד זמני טיפול ממוצעים, ולסמן על לוח השנה מתי היא אמורה לחזור. היו כמה פעמים שהוא ניסה ליפול חזק כדי להיות ביחד איתה, אבל כמו שאבא חשב והילדים האחרים אמרו, הוא היה שמנמן ופחדן, ולא הצליח ליפול ממש חזק. את מאמינה עליי שהייתי כזה, נטלי? הוא שאל פעם כשהייתי מוטלת במיטה, מותשת אחרי ששכבנו.
בינתיים, עד שהם ייצאו למשלחת החקר, גם כשאימא שלו הייתה בבית וגם כשהיא לא הייתה, לב יזם בשעות אחר הצהריים ובחופשים מסעות משלו עם ואדים הגבוה וארון הקטן מהעיר. היה אצלם בשדה צמח עם קוצים בשם ג'ינסנג סיבירי. הג'ינסנג היה אפרודיזיאק, וארון הסביר ללב מה זה. ללב הייתה מחברת ועט כדורי בארבעה צבעים והוא תיעד את הגבעולים, שהיו ירוקים ומכוסים קוצים, עלים בצורת כף יד עם חמישה עלעלים, ופרחים לבנים, ושורשים. הם קטפו ממנו טונות, היו להם אולרים והם מילאו שקים שארון לקח מאיזה מקום, ומכרו הכול לאישה אחת בעיר שטחנה ומכרה את זה. הם מכרו לה גם פטריות מאכל ורעל, ואצות כחולות מהאגם. את הכסף שקיבלו ארון שם בבנק שהקים כדי שהשווי שלו יתנפח, כי זה מה שקורה לכסף שעומד בתוך הבנק, כמו עוגה. היו להם תוכניות נהדרות בשביל הכסף.
הם הבעירו מדורות ואכלו נחש צלוי עם שפן חצי מעוכל בתוכו, ותפוחי אדמה ובצלים שלקחו מהשדות בסביבה, ופעם גנבו תרנגולת, ולב לא הסתכל כשוואדים הרג אותה. פעם הם ראו פתח קטן באדמה וזחלו לתוכו פנימה, לתוך אולם ענק מלא במיליוני עטלפים וציורי ראמים וממותות שלב חשב שהם בני מיליוני שנים. כבר בשלב הזה של חייו הוא חשב במיליונים. הם נשבעו שבועת דם לא לספר, ולחזור לשם כשהם יהיו גדולים.
לא ברור איך הם נשארו בחיים, אמר לי לב כשסיפר על השנים הטובות האלה של ילדותו. הם לא כיבו כמו שצריך את המדורות שהדליקו, וכמה פעמים נפלו בסדקים שבקרח לתוך האגם הקפוא, וניסו לבנות סיר חשמלי ולחבר אותו לחוט חשמל שהיה מונח על הקרקע לצד מסילת הרכבת. פעם הם הציצו מבין העצים על משפט שדה שעשו לאיכר אחד שאנס ילדה, ושלושתם הקיאו, וכמה פעמים הם עקבו אחרי זוגות בחורשה, וראו מה הם עשו. ואדים הכיר את ההורים של גאזיזה מהכיתה, וזה לא היה הבעל של אימא שלה בחורשה, ואם אבא של גאזיזה היה יודע היה רוצח אותה.
כשאני מספרת את ילדותו של לב אני מפרידה אותו ממני בכוח, מהר, כי הוא נאחז ומתחיל לפתח בי צינורות דם פנימיים שלו, כאלה שיגדלו את הסרטן שלי. לך לטייל לב, לב, לך עכשיו!
לב אוהב לטייל, לצלול, לחפור, לטפס, גם בסיביר וגם בישראל, להפוך מולדות מרעיון למקום ממשי. אני שונאת טיולים בטבע, הרפתקאות של גוף, זיהוי ותיעוד מדויק של צמחים וחיות. מה זה משנה? אני מפה, אני לא צריכה את זה. רק תנו לי לשבת בבית ולטוות דרמות. תמיד יהיה בהן איזה רצח.
כשאימא הפסיקה לחזור מהטיפולים לב היה בן שתים-עשרה. באותה שנה ברית המועצות שלחה גשושיות לחלל, והן התחברו ביניהן, וארצות הברית הנחיתה על הירח את "צעד קטן לאדם צעד גדול לאנושות". לב שמע על מלחמת וייטנאם ואמריקה האימפריאליסטית, וגם על פסטיבל וודסטוק, והיה מקשיב לשירי רוק של מקרביץ', שבדיוק הקים את להקת "מָשִׁינָה וְרֵמֵנִי".
לב כבר גר בפנימייה, מחוץ לטומְסק, בלי ואדים וארון, שלא הצליחו בבחינות. הם גרו ביחד שלושה ממלח הארץ כמו שאומרים בישראל, ככה אמר, בחדר עם אמבטיה, והיו אחראים לסידור ולניקיון שלו. הם לבשו מדים באפור-תכלת, מכנסיים קצרים וגרביים עד הברך, אפילו בחורף, אז היו הברכיים שלהם נעשות מחוספסות ומאדימות ואחר כך מכחילות ומלבינות. הפסיקו לקרוא לו דמבו בגלל האוזניים, וטְרוּס בגלל הפחדנות, והוא הצטיין בלימוד שפות. הוא היה שר באנגלית את החיפושיות, ונואם בצרפתית במועדון הוויכוחים על שם וולטר.
המורה הכי טוב שלו היה תלמיד של אוֹבּרוֹצֵ'ב, הגיאולוג הגדול שהקים את האוניברסיטה בטוֹמסק ואת הפנימייה. אוברוצ'ב המציא שיטה לקבע חולות נעים במדבר קארא-קום בעזרת חקלאות, וגילה קרנפים נכחדים, וחקר אם ים כיסה פעם את סיביר, וכתב ספרי מדע בדיוני נהדרים.
לב נרשם ללימודי שומרית ואכדית, הפסיק לחיות בהווה, והפך לבן המזרח הקדום, קרוב לשבר הסורי-אפריקאי שמופיע באטלס הפיזי. מה לו ולמתמטיקה ולפיזיקה, עם כל הנוסחאות והחוקים? מה לו ולמסדרים, ולבנות שלומדות בפנימייה נפרדת מאחורי חומה, שהבנים האחרים מתעסקים בהשוואות ביניהן ובהתחמקויות מהן ובהמצאות על מה שקרה בפגישות איתן? לב התפעל מחוקי חמורבי ומהמבול הקדמון, שקרה לא בגלל חטאים אלא בגלל שהארץ נעשתה צפופה מדי, וזה מנגנון הישרדות טבעי.
אבא שלו בא לבקר פתאום באמצע השנה הראשונה, בשעת ערב, כדי לספר לו על פגישות הקריאה והכתיבה של הנשים, ולב סיפר לי איך הוא התחיל מייד לפהק בגלל המתח, כי הוא תמיד פיהק כשהיה מתוח. רק בשלב הרבה יותר מאוחר הוא הבין מה היה פשר הביקור ההוא, מה פתאום אבא בא לשם כדי לספר לו סיפור זניח מהעבר של אימא.
כשאימא עדיין הייתה בבית, כך סיפר לו אביו, היא כתבה סיפור קצר על המלחמה נגד הגרמנים. זה היה הנושא בפגישה ההיא של קבוצת הנשים הכותבות, וזה קרה בווילה שלהם, כי היה תורהּ לארח, ולב כנראה ישן כבר. הוא לא זכר שאי פעם התכנס אצל אימא חוג כלשהו. אימא קראה באוזני הנשים האחרות את הסיפור שכתבה, ואחרי שהיא סיימה קמה אשתו של כלכלן אחד מהמכון והאשימה אותה שהכול אצלה בסיפור שטוח. שלא קורה כלום בעיר שהיא מתארת, ואין בה כובשים נאצים זוועתיים, או אהבה גדולה, ואין קונפליקט. אין חיים. מהסיפור ברור שגדלתְ במשפחה של עשירים והיית ילדה מפונקת, היא אמרה לה, ולא הוסיפה, ונשארת כזאת.
.
ניצה להט, עתלית. סוף. אפיק, סדרת חרטום, יוני 2024
.
>> במדור מודל 2024 בגיליון 169 של המוסך: קטע מהרומן כחיות הנוהמות ביער מאת אהוד פירר, מתוך הפרק "תורת ארץ ישראל"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
