מאת: יצחק בר יוסף, מכון גנזים
אחרי שהחלוצים סיימו את עבודת יומם בסלילת כבישים בצפון, בניית בתים בתל אביב, ועבודה בפרדסי פתח תקווה ורחובות – רצו גם קצת קולטורה. כאן עלה על הבמה חלוץ מסוג אחר, ירושלים סגל – חלוץ תרגומי הראינוע והקולנוע של ישראל. מי שתרגם למענם את הסרטים לעברית בבתי הקולנוע המעטים שהיו אז בארץ. ואיך נכנס לעסק הזה שנהיה לסמל המסחרי שלו – בזכות אהבתו לאשתו הצעירה שישבה לצדו בקולנוע, ולא הבינה מילה מהתרגום שהיה בצרפתית. "אני לא מבינה כלום", אמרה לו והוא רכן לעברה ולחש באוזנה את התרגום בעברית. הצופים שישבו מאחור צעקו – דבר בקול רם, שגם אנחנו נשמע! והשאר – היסטוריה.
עלילותיו נחשפות במלואן בימים אלה במכון גנזים – אגודת הסופרים, בזכות מפעל חשוב של המשורר שמשון חלפי, אחיו הצעיר של אברהם חלפי. במסגרת עבודתו בעיריית תל אביב, נרתם למפעל ענק של ראיון והקלטת זיכרונותיהם של ותיקי תל אביב. רק קומץ מראיונות אלה התפרסמו בספרו "חולמים בחולות" (משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 2001). בהקדמה כתב כי מתוך כארבע מאות ראיונות, פרסם רק עשרים. השאר נותר כחומר גלם היסטורי יקר ערך, בדפי ארכיונו שהופקדו באחרונה בגנזים על ידי הבת המשוררת רחל חלפי, והוא מטופל על ידי המתנדבת כרמית שגיא.
אחד מ"החולמים" האלה שלא זכו להיכנס לספר – היה אותו החלוץ של תרגומי הסרטים שאנו רואים: ירושלים סגל. ארכיונו הופקד באחרונה בגנזים לטיפולה המסור של המתנדבת כרמית שגיא. ירושלים סגל, היה איש רב פעלים – חלוץ, מתנדב בהגנה ובמשטרה ולוחם במערכות ישראל. מעל לכל קנה את תהילתו כמי שהחל לתרגם את הסרטים שהחלו מוקרנים בארץ בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה.
סגל, יליד אירקוטסק שבסיביר (1898), החל אמנם את דרכו בעבודה חקלאית במושבות הגליל עם עלייתו לארץ בנעוריו, אך כעבור מספר שנים החל בקריירה רבת שנים בתחום המסחר וסרטי הראינוע. את עלילותיו – שאותן תיאר בזכרונותיו – החל בשנים 1923-1924 כאשר ניהל את "קזינו תל אביב" – בית קפה מפואר על חוף ימה של תל אביב. מבנה בסגנון האקלקטי שתוכנן על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ', על גבי כלונסאות בטון בחוף הים כשגשר צר חיבר בינו לבין החוף. למרות שמו, לא נערכו בו הימורים, אבל דאגו לגבות מחירים מפולפלים מכל יקירי העיר שבאו לאכול, לשתות בבר ולרקוד ברחבת הריקודים.
"אין לי מושג למה קראו לזה קזינו. האורחים היו כמובן לא 'עמך', היו כאלה שהיה לה כסף, בעלי יכולת, כיוון שהמחירים היו גבוהים מאד. אם בקבוק בירה עלה בחוץ 2 גרוש, אז אצלנו עלה 8 גרוש. כוסית ויסקי או קוניאק שעלתה בחוץ 3 גרוש, אצלנו עלתה 8 או 10 גרוש. זה היה ביוקר. מדוע? מפני שהייתה גם תזמורת וריקודים. ארוחת צהרים רגילה די טובה, עם בשר או עוף או משהו, עלתה 15 גרוש, בשעה שיכולת לאכול בחוץ 6-7 גרוש, וארוחה מיוחדת, עלתה 25 גרוש. זה היה כבר משהו ספיישל", תיאר ירושלים סגל.
לא רק בניהול הקזינו עסק הצעיר רב הפעלים – בין שלל העבודות שבהן עסק בתקופה הכלכלית הקשה ששררה בארץ, הייתה גם עבודה כסוכן של מפיץ סרטים. בתפקידו זה קיבל סגל עמלה של 15 אחוז מכל סרט שהצליח להשכיר לבתי הראינוע בארץ. הייתה זו תחילת התקופה של הראינוע בארץ ישראל. בתל אביב, למשל, היה ראינוע אחד בלבד (ראינוע "עדן"), ועבודה זו הייתה בבחינת השלמת הכנסה בלבד. בתור בונוס קיבל הזמנות לצפות בסרטים האילמים.
בשל הקשר שנוצר בין סגל ובין הבעלים של הראינוע "עדן" (שהעסיקו אחר כך את סגל כמנהל הקזינו "גלי אביב" שגם הוא היה בבעלותם), היו סגל ורעייתו מקבלים הזמנות לקולנוע. הסרטים היו אז אילמים ובמקום שבו היה נדרש דו-שיח הופיעה שקופית ובה הטקסט. כיוון שהסרטים היו מגיעים ממצרים, שבה שלטה השפה הצרפתית, גם השקופיות היו בשפה זו. ומי בארץ ידע צרפתית? והצרה העיקרית – התרגום לעברית על השקופיות היה מגיע באיחור.
”ככה הכל התחיל", הסביר ירושלים סגל בזיכרונותיו, "התרגומים של הסרטים היו מגיעים ממצרים. היה שם ספרדי אחד שידע צרפתית וידע עברית. אלא מה, היה חיסרון – לרוב התרגומים היו מתקבלים באיחור ביום ראשון וביום שני, כך שעל הקופה ב'עדן' היה תמיד שלט: 'התרגום עוד לא הגיע'. תבין או לא תבין – לא תוכל לבוא בטענה [ובלשוננו: בעיה שלך!]. זה היה התנאי לכניסה. כשפעם הלכתי עם אשתי הצעירה, שלא ידעה צרפתית שבה היו התרגום שהגיע ממצרים, ראיתי שיש בעיה. גם בעל הקולנוע היה רואה סרט בכורה כדי לדעת אם לקחת אותו או לא, אז הוא היה מבקש ממני לבוא אתו ולתרגם את גוף הסרט. הוא לא הבין כלום. הכתובות היו בצרפתית. אז אני הייתי מתרגם לו בזמן ההצגה. גם כשאני ואשתי היינו מוזמנים, הייתי מתרגם לה. כשהייתי מתרגם לאשתי, אז החבר'ה מסביב ביקשו: סגל, תרגם בקול יותר רם שנשמע גם אנחנו. אז עלה בדעתי: בשביל מה אני צריך לצעוק? אני אכתוב כאשר הסרט יגיע ממצרים, אעשה פה את התרגום. ומתי הייתי עושה את התרגום? עבדתי אז בקזינו, עד אחת בלילה, ואחר כך הייתי צריך לטפל בתרגום. הייתי עובד לפעמים בלילה עד שתיים שלוש ולפעמים עד הבוקר".
מתקופת הראינוע ועד שנות החמישים הוקרנו תרגומי הסרטים על ידי פנס קסם, שבו היה סרט נפרד עם התרגום שהוקרן לצד הסרט. וותיקים זוכרים את הצעקות והשריקות שעלו מן הקהל כאשר המקרין לא העביר בזמן את התרגום. רק לאחר מכן החלו לשלב את התרגום "בגוף הסרט" – כפי שפורסם ברבים. סגל המשיך בעבודת התרגום של סרטים מאנגלית ומצרפתית וגם מערבית ומשפות אחרות. עד שנות ה-80 הופיעה כתובת שפתחה את רוב הסרטים שהוקרנו בארץ עד שנות ה-80: "תרגום: ירושלים סגל (תל אביב)". ירושלים סגל תרגם כ- 9,000 סרטים, ועבד בתחום עד שנותיו האחרונות כשלצדו הייתה בתו דבירה.
