קטע מהרומן כחיות הנוהמות ביער מאת אהוד פירר, מתוך הפרק "תורת ארץ ישראל"

.

נו, איך היה?

גידי, הבחור החדש, ישב לבדו בבית המדרש, הגמרא פתוחה לפניו וסביבו ערֵמה של ספרים. כשחלפתי לידו הוא הרים את ראשו מהספרים והסתכל אליי. נדמה לי שהיה שמץ של לגלוג במבטו. 

סליחה? 

שאלתי איך היה. חזרת עכשיו מהשיחה של התת־אלוף הזה, לא? נו, היה מעניין?

הסתכלתי בו בפנים חתומות. היה מרתק, אמרתי והבטתי היישר בעיניו. מדהים, דברים שלא שמעתָם אוזן. אני בטוח שהדברים ששמעתי הערב מתת־אלוף ארז ברגמן ישנו את חיי, בדיוק כמו שהם שינו את חייהם של כל שאר האנשים שהיו שם.

חיוך הסתמן בזוויות פיו. טוב, הוא אמר. זה רק מתבקש שיהיה לו משהו מעניין להגיד. הוא הרי הרג המון אנשים, לא?

גם אני חייכתי. ככה לפחות היה כתוב בטיימס. 

אחר כך התפתחה בינינו שיחה. דיברנו קצת על הגיוס המתקרב, על הישיבה, על הדרך הנכונה ללמוד. גידי אמר לי שהוא לומד כרגע את מסכת יבמות, בעיון. כבר מזמן הגיע למסקנה שיוכל באמת להתפתח בלימוד רק אם ילמד בכוחות עצמו. בלי שיעורים, בלי רבנים ובלי חברותות. הרבנים בישיבות, כך אמר, הם בעיקר אנשי חינוך. למדנות היא פחות העניין שלהם. קשה היה להחמיץ את הבוז בקולו. הוא לא האמין שיש לכל הרבנים הללו באמת מה ללמד אותו. ואת התלמידים העריך אפילו פחות. משום כך בשנים האחרונות הוא נודד בין ישיבות. מפלס את דרכו בים התלמוד לגמרי לבדו. מנסה למצוא לעצמו דרך חדשה בעולם התורה. דרך שלא הלך בה עוד איש מעולם. 

אבל זה לא קשה ללמוד ככה, לגמרי לבד, בלי אף אחד לדבר איתו?

זה חלק מהעניין, הוא אמר בקול נמוך, מדגיש את המילים. זה קשה, זה צריך להיות קשה. ככל שמשהו הוא יותר קשה ככה אתה יודע שהוא יותר אמיתי.

מבחוץ נשמעו קולות שירה. יחד, יחד, כולם קדושה, לך ישלשו! ארבע מאות בחורים צעירים ונלהבים רקדו שם. אוחזים זה בכתפו של זה, נעים בצפיפות, צועקים בגרון ניחר. בפנים הקשבתי לבחור רזה וקודר שדיבר על מסע, על חיפוש דרך, על הצורך למצוא משהו שהוא מעבר לכל זה. מאז שהיה נער, כך סיפר, הוא עוסק בחיפוש. בערך בגיל שש־עשרה כבר הבין שכל הרבנים וכל המחנכים לא יוכלו ללמד אותו שום דבר חדש. בערך בגיל שבע־עשרה הפסיק לשמור מצוות. בין לבין הוא קרא כל מה שהצליח לשים עליו את ידו — ספרי פילוסופיה, מדע, הגות יהודית. אבל אז, כך אמר, אז הוא הבין שדווקא יש דרך לחיות חיים בעלי משמעות בתוך העולם הזה, והדרך הזו היא להקדיש את חייך לתורה. לא תורה ועבודה, לא תורה עם דרך ארץ. רק תורה. מסירות מוחלטת, חסרת פשרות. לתת הכול כדי לקבל הכול. מאז הוא מקדיש כל רגע ורגע כדי להפוך את עצמו לגדול בתורה. חי בבדידות מוחלטת, עמל ביום ובלילה, במטרה להיעשות למשהו שהוא קצת יותר מאדם.

בזמן שדיבר התבוננתי בעיניו האפורות, בתווי פניו החדים, בתנועה העצבנית של כפות ידיו. מעולם לפני כן לא פגשתי מישהו שמדבר כך. ברצינות שכזאת, בלהט שכזה, בבוז עמוק כל כך כלפי העולם וכלפי כל מי שמאכלס אותו. בוז שמלוּוה גם באמונה בלתי מעורערת בעצמו ובייעודו. לרגע אחד תהיתי אם מאחורי כל המשפטים המנוסחים בקפידה שלו לא מסתתר סתם בחור מוזר שקצת איבד קשר עם המציאות. לחלופין, תהיתי שמא זכיתי באותו ליל שבת לפגוש צדיק בהתהוות, גדול הדור הבא. ואולי ההבדל בין השניים איננו גדול כל כך. 

היי, יואש! מישהו קרא לעברי. מה ברחת באמצע? קצת קשה אז נשברים?

חבורה של בחורים פרצה אל תוך בית המדרש. כולם סמוקי פנים, ספוגים זיעה, מדברים בקולי קולות בעת ובעונה אחת. גידי חזר אל הגמרא שלו, מסמן לי בכך שהשיחה שלנו הסתיימה. התיישבתי ליד השולחן שלי, מנסה גם אני לשקוע בגמרא. רק מדי פעם הייתי מגניב מבט אחורה, לעבר המקום שבו הוא ישב, שקוע לחלוטין בלימוד. היה באדם הזה משהו שתפס אותי, בכך אין ספק. אבל עם זאת היה גם קול בתוכי שיעץ לי לשמור מרחק. אחרי הכול, לא סביר שכל הרבנים, כל המחנכים, כל האלופים במיל, שכולם טועים, ורק האיש הצעיר והמוזר הזה הוא היחיד שבידו התשובה.

.

3.

באביב, כאשר רוחות של שלום נשבו במזרח התיכון וכוחות צה"ל החלו להיערך ליציאה מן העיר עזה, הגענו בועז ועמיחי ואני, עם עוד קרוב לעשרים חבר'ה מן הישיבה, אל בסיס הטירונים של גולני בבזק. למחלקה שתיים בפלוגה גימ"ל, מחלקת הביני"שים. כל התקופה ההיא זכורה לי במעורפל, כמין חלום. אני זוכר בעיקר את החום, האבק, הצעקות. הריצה המייגעת על כביש האספלט שהקיף את הבסיס. הכובד המעיק של רצועות האפוד. הגוונים האחידים של חום וצהוב וירוק דהוי ששלטו בכל מקום. העייפות, הבהילות, הייאוש. הימים הוקדשו בעיקר למטווחים. קולות הירי, הצעקות של דדי המ"מ, חיילי האויב העשויים קרטון ירוק, שאותם כמעט תמיד החטאתי. מצב שכיבה ומצב כריעה וירי לאחר מאמץ ונשק בשישים מעלות. הלילות הוקדשו לטרטורים. דקות ארוכות של עמידה על האגרופים, כשהגוף רועד כולו מחמת המאמץ. זחילה עצבנית במעלה הגבעה, בתוך סבך של קוצים, בניסיון חסר סיכוי להגיע אל נקודת האור ההולכת ומתרחקת. ריצה מבוהלת, היסטרית, בתוך החושך, כשהנשק חובט בברכיים, הזיעה ניגרת במפלים ומכל עבר נשמעים קולות התנשפות ואנקות. מחלקה שתיים, אתם נראים כמו חבורה של כוּסיות! הסמל היה צורח אלינו מתוך החושך במין עליצות משונה. ואז הכול היה מתחיל מהתחלה, שוב ושוב. 

שנים אחר כך, כשאספר למישהי על הטירונות, היא תשאל אם חלפה במוחי אי־פעם מחשבה על התאבדות. אז התשובה היא שלא, בכל הטירונות מעולם לא חשבתי על התאבדות. למעשה, בתקופת הטירונות כמעט לא חשבתי על שום דבר. הייתי עסוק מדי. עסוק בלהגיע בזמן למסדר בוקר, לשמור על העיניים פקוחות, לשמור על הנשק נקי. לשמור על שמץ של שפיות. מאותן סיבות גם לא קראתי כלום בטירונות. לא את הלכות צבא וגם לא את מלכוד 22. עד כמה שזכור לי, אף אחד אצלנו לא קרא (בועז הביא בשבוע הראשון את הקרב האחרון של יוני, אך מעולם לא פתח אותו. עמיחי ניסה לפעמים בערב ללמוד משניות, אבל בדרך כלל נרדם באמצע). הקיום שלנו בחודשים ההם היה קיום ללא דיבורים, ללא מחשבות, ללא חלומות. קיום שיש בו רק זיעה ואבק ופקודות שנצעקות לאוויר וקולות ירי וייאוש. 

אם היה בכל זאת נושא שכולם אצלנו אהבו לדבר עליו, זה לבנון. לבנון היתה הדבר האמיתי, מחוז החפץ, המקום שאליו הובילו כל הדרכים שבהן צעדנו. אם עזה היתה המלחמה הרעה וחסרת הפשר, אז לבנון היתה המלחמה הטובה, המלחמה הנכונה, המלחמה הצודקת. בלבנון — כך לפחות הבטיחו לנו המפקדים — אין שום מתנחלים, שום פעילי שמאל, שום ילדים רזים עם עיניים גדולות ועצובות שיכולים להיהרג מכדורי פלסטיק. לא, בלבנון יש רק לחימה. שם יש מארבים, ומבצעים חוצי קו אדום, והיתקלויות מטווח קצר עם לוחמי החיזבאללה האכזריים והמיומנים. ומעשי גבורה שבעקבותיהם אתה עשוי להגיע לעמוד הראשון בעיתון ולעלות לדרגת סמ"ר. משום כך איש לא רצה להגיע לעזה. כולם רצו להגיע ללבנון. 

מורגנשטרן, קום, ספר למחלקה מה עשית.

קמתי על רגליי, אצבעותיי המיוזעות מתהדקות על קנה ה־M16. התקשיתי להיזכר מה עשיתי. אבל זה כנראה היה משהו רע. העברתי מבט על שורת הפרצופים אדומי העיניים, החרוכים מן השמש, של חבריי למחלקה. הם ישבו לבושים במדי אל"ף, אוחזים את הנשק בין ברכיהם, מסודרים בחי"ת לאורך קירות צריף האזבסט. האוויר היה רווי בגרגירי חול ועמד בו ריח חזק של סולר מהנשקים המשומנים. השפלתי את עיניי לעבר נעליי הלא מצוחצחות בעליל. דדי המ"מ נעשה חסר סבלנות.

מורגנשטרן, אנחנו מחכים.

אֶה, אני לא עמדתי בזמנים, המ"מ?

מורגנשטרן, אתה מנחש לי? קולו התרומם בצעקה. לאחר מכן פנה לכל המחלקה. יואש מורגנשטרן חושב, שהוא יכול להמשיך לזרוק זין…

המ"מ, התערב עמיחי. אם אפשר לא להשתמש במילים כאלו…

עמיחי, תסתום את הפה! יש לך שעתיים ביציאה! עכשיו, דדי המ"מ יישר את הכיפה הקטנה על ראשו המכוסה זיפים וניסה להחזיר לקולו את הנימה הסמכותית־משועממת של מפקד מנוסה. יואש מורגנשטרן שלנו חושב שהוא יכול להמשיך לזרוק, הוא חושב שאם הוא יֵשב בשקט ולא ידבר, המפקדים שלו לא ישימו לב אליו ולכל הפאקים שהוא עושה. מורגנשטרן, אתה חושב שאתה יכול לעבוד עלינו? אתה חושב שאנחנו לא רואים אותך?

לא עניתי. הזיעה נטפה על פניי. מבעד לנעליים הכבדות יכולתי להרגיש את אצבעות רגליי מזיעות בתוך גרבי הצמר הצבאיות. יכולתי להרגיש את השלפוחיות שעל כפות הרגליים. כל כך השתוקקתי להסתלק מן המקום הזה.

מורגנשטרן! קולו של דדי המ"מ שוב התרומם. אתה חולם לי?!

לא, המ"מ.

מורגנשטרן, הוא נאנח בתיאטרליות. תסתכל על עצמך. אתה לא חייל, אתה צ'יקמוק. אתה ביזיון למחלקה. אתה חושב שאני יכול לצרף אותך ככה למשפחת גולני המפוארת? אתה חושב שאני יכול לקחת אותך ככה איתנו ללבנון? מורגנשטרן, אתה רוצה בכלל לעלות איתנו ללבנון?

כן, המ"מ.

לא שמעתי אותך.

כן, המ"מ! צרחתי בשארית כוחותיי אל חלל הצריף המאובק.

טוב מאוד. אז בגלל שסגרת כאן כבר עשרים ושמונה יום, השבת אתה יוצא הביתה, אפילו שלא מגיע לך לצאת. אבל בעוד שבועיים, אם אני לא רואה שאתה החייל הכי מצטיין במחלקה, אתה אוטומטית מקבל שבת, ברור? אז, מורגנשטרן, נכון לעכשיו יש לך שבת על תנאי, שב. בועז, הוא התבונן בדף המקופל שבידו וחיוך אכזרי הסתמן על פניו. סוף־סוף הגענו אליך. קום וספר למחלקה מה עשית.

.

4.

האוטובוס נעצר בחריקת בלמים עייפה וכולנו נשפכנו אל החוץ התל־אביבי המהביל. תערובת של אוויר לוהט ומעופש, ספוג ריחות של אספלט ושל דלק, הכתה בפניי. מסביבי נדחקו עשרות חיילים, מנסים לפלס לעצמם דרך אל תוך בניין התחנה המרכזית החדשה, מפלצת ענקית של פלדה ובטון ופלסטיק צבוע בצבעים עליזים, שנפתחה לא מזמן ואשר על פי הפרסומים אמורה לשקף את העתיד הטכנולוגי והתוסס של מדינת ישראל. אחזתי בידי את ה־M16 הארוך בעודי נאבק בצ'ימידן הענקי, שמשך אותי בכוח לעבר הרצפה. שנאתי את התיק הארור הזה כמעט כמו ששנאתי את הנשק. כמעט כמו ששנאתי את הנעליים. סליחה, התנצלתי בפני מישהו שקְנה הנשק שלי נתפס ברצועת התיק שלו. נעתי בתוך הגוש הירקרק והעייף, מתקדם במשהו שהיה בין הידוס לצליעה. השלפוחיות בכפות רגליי שילחו בי דקירות של כאב עם כל צעד. הייתי חייל קרבי, לוחם בגולני. אחד מבניה הנבחרים של האומה הישראלית. בו בזמן הייתי גם בחור ישיבה המגשים בגופו את תורת ארץ ישראל ומחבר את השמיים והארץ ואת יוני נתניהו עם הגאון מווילנה. המשכתי לצלוע בינות להמוני החיילים המותשים שרבצו על רצפת התחנה. יותר מכל דבר אחר רציתי לישון. 

בתחתית המדרגות הנעות זיהיתי פרצוף מוכר. אהלן, מה קורה? לגידי היה רובה גליל ארוך עם קת מקופלת, ועל כתפו התנוססה הכומתה הירוקה כהה של חיל המודיעין. בירכנו זה את זה לשלום ולחצתי ברפיון את ידו. הבחנתי שהבלורית שלו קוצצה ושפניו היו שזופות יותר, אבל מעבר לכך הוא לא השתנה מאוד. החלפנו כמה מילים, והוא אמר שיש לו עוד חצי שעה בערך עד שהאוטובוס שלו יוצא. בינתיים הזמין אותי להצטרף אליו לקפה ובורקס בקומה ארבע.

ומה נשמע אצלך?

אתה יודע, משכתי בכתפיי. טירונות וזה.

ברקע התנגן להיט טורקי כלשהו שזכה לא מזמן לגרסה עברית. כל מה שקדם, שקדם. כל מה שקדם בן אדם. הייתי עייף עד מוות. בקושי הצלחתי להחזיק את הכוס ביציבות. לעומת זאת נראה שגידי, אולי באופן קצת מפתיע, דווקא השתוקק לדבר. הוא סיפר לי שהוא משרת כתצפיתן באיזה בסיס בצפון, אבל חוץ משמירות הוא לא עושה שם הרבה. יש איזה בית כנסת קטן בבסיס, אמר. בדרך כלל הוא עומד ריק. ככה שרוב הזמן הוא שם. משתדל ללמוד מתי שרק אפשר. לפני שבוע התחיל את בבא בתרא, בעיון. השאיפה שלו היתה לסיים את המסכת עד סוף השירות. איחלתי לו בהצלחה.

שתי בחורות בחולצות בטן חלפו על פנינו, מדברות זו אל זו בקולות רמים. משהו שקשור למכנסיים בגזרה נמוכה. צעיר גברתן בגופייה צעק דבר מה ברוסית ומיד פרץ בצחוק מתגלגל. מעבר לשולחן גידי המשיך לדבר. עוד ועוד, ללא הפסקה. רק אתמול הבנתי משהו לגבי סוגיית היזק ראייה, אמר. יש לך סבלנות לשמוע? יאללה, נעסוק קצת בדברי תורה. אז ככה, יש שלוש דרכים עקרוניות להבין את שורש החיוב בנזק. לאחר מכן דיבר על השותפים שרצו לעשות מחיצה. על כתלים עשויים גוויל, גזית, לבנים. חומות שהלכו וגבהו. אני מקווה שברור לך שהמשנה לא באה ללמד אותנו הנדסת בניין, כן? אנחנו מדברים פה על מושגים מופשטים. התאמצתי להקשיב, אבל הרגשתי כיצד המילים שלו מתפזרות סביבי. קשות, יבשות, חסרות מובן. מילים שהתגבשו לרגע למשפטים, אך מיד אחר כך שבו והתפרקו. אז מה בעצם ההגדרה של היזק ראייה? הוא המשיך. איך מתרחש הנזק? על הקיר מאחורי גבו של גידי נערה כמעט עירומה בגובה שלושה מטרים חייכה אליי, מושיטה בקבוק של משקה זרחני. לידה ניצב צעיר בחליפה ושיער משוח בג'ל. אני רוצה להצליח, איזה בנק יוכל לעזור לי? גידי נותר אדיש לשניהם. אדיש לכל אותו עולם רועש ומהביל שהקיף אותנו מכל עבר. עולם מלא מודעות פרסומת ענקיות, אנשים נחפזים, צעקות, קולות צחוק. עולם של חיילים עייפים ולהיטים שמנוניים בטורקית ובורקסים יבשים, מחוממים למחצה. עסוק באופן מוחלט בבניית היקום החלופי שלו. יקום שמורכב אך ורק מקושיות חדות ומתירוצים מבריקים. שקוע בבניית מערך עצום, אין־סופי, של מושגים מופשטים, נטולי פגם. חומות כבירות של שיש מבהיק. מתנשאות אל על, מעל העננים, הרחק מעבר לקצה גבול הראייה…

יואש?

שפשפתי את עיניי. אה, סליחה. נראה לי שניקרתי לרגע…

אם גידי נעלב מהעובדה שנרדמתי באמצע ההרצאה שלו, הוא לא הראה את זה. החלפנו עוד כמה מילים ולאחר מכן כל אחד פנה לדרכו.

.

במאמץ רב העליתי את הצ'ימידן העצום על כתפי. שנאתי את הדבר הזה בכל הלהט שיכולתי להפיק מגופי העייף. בידי השנייה אחזתי את הנשק שנחבט ברגליי. מקהלת גברים בעלי קול עמוק פקדו עליי ללכת מערבה. בסדר, בהזדמנות. חלפתי על פני חנות דיסקים ענקית שנשאה את שמו של אבי האלים. קדימה, עודדתי את עצמי בלי קול. עוד מעט נגיע. אז הרב עמוס רוצה לחבר את הקודש והחול ואת תלמידי הישיבה עם הקיבוצניקים. שיהיה לו בהצלחה. בינתיים יש לנו מכנסיים בגזרה נמוכה, ובחורות עירומות שרוצות למכור לי משקאות מגעילים, ובחורים משוחים בג'ל שרק רוצים להצליח. שיהיה גם להם בהצלחה. היתה גם איזו נקודה שהסתתרה מאחורי כל זה, אבל בשלב זה הייתי עייף מכדי לנסח אותה. וכמובן, היה גם את גידי. הוא בכלל היה שקוע בסיפור משלו. עסוק בבניית ארמון של קרח. חי בעולם של מושגים טהורים, של מבנים מחשבתיים יפהפיים ומושלמים. יכול להיות שהוא עלה פה על משהו. כך או כך, מבחינתי זה לא היה באמת משנה. עשיתי את דרכי במורד המדרגות הנעות, שבשעה זו כבר פסקו מלנוע. מסביב בעלי החנויות החלו להוריד את התריסים. 

.

5.

הקפה היה פושר, לגמרי פושר. יכולתי אפילו להבחין בגושים של מלבין שלא נמס צפים בתוכו. ניסיתי לטעום ממנו בכל זאת, אבל זה היה פשוט מגעיל. איך הם מצפים שאלמד אם אין לי אפילו קפה נורמלי. מסביב, המולת בית המדרש היתה חזקה מאי־פעם. עשרות זוגות של תלמידים התנדנדו אל מול הגמרות הפתוחות. קוראים שוב ושוב את השורות הקצרות בניגון למדני. מתעמקים במהדורות מדעיות של ספרי ראשונים. מתאמצים לפענח את דפי המקורות. מאות בחורים מילאו את אולם בית המדרש באותו הבוקר. מתווכחים בלהט, קוטעים זה את זה בצעקות רמות, שקועים בדיון שנמשך כבר מאות שנים. על שור ועל בור, על שיטת רש"י אל מול שיטת התוספות. איזה קשקוש! קולו של נחמיה נשמע גבוה מעל כל יתר הקולות. הרמב"ם בחיים לא היה אומר דבר כזה! רגע, רגע, התערב קולו הדק של עמיחי. בוא ננסה לקרוא את הקטע מהתחלה. אוי אומרת הברייתא, נשמעה מאי־שם נעימה מתרפקת. הקדרים והזגגים שהיו מהלכים בזה אחר זה… אבל שנייה, קולו של עמיחי שוב נשמע בתוך בליל הקולות. לפני שאנחנו נכנסים לעומק הסוגיה, אנחנו צריכים להבין: מה זה בעצם נזק? מהי מהות החיוב בנזק? ואגב, הכנתם את כל המקורות לשיעור? כי אנחנו מה זה נתקענו עם רֶבּ חיים הזה. 

ניסיתי להתעלם מהרעש ולהתרכז בגמרא שהיתה פתוחה לפניי. בבא קמא דף למ"ד אל"ף, עמוד אל"ף. שלושה קדרים שהיו מהלכים בזה אחר זה. הראשון נתקל ונפל, השני נתקל בראשון והשלישי בשני. עצמתי את עיניי ודמיינתי את הקדרים המסכנים מהלכים להם ברחובות פומבדיתא ונופלים בזה אחר זה כמו קוביות דומינו. היה בזה משהו קומי. קצת כמו הסרטים של לורל והרדי שהיו מקרינים פעם בטלוויזיה. השמן והרזה. לא משנה, צריך לחזור אל הגמרא. פקחתי את עיניי. חבורה של תלמידים הצטופפה ליד לוח המודעות שניצב בכניסה לבית המדרש. כרזה גדולה בגווני כחול ולבן, מזכרת מן ההפגנה שהתקיימה בשבוע שעבר, עדיין נותרה תלויה שם. כולנו כולנו נצא לכיכר לזעוק כנגד מסירת חבלי ארץ ישראל לידי כנופיות המרצחים. חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. די, אמרתי לעצמי. אתה חייב לחזור אל הגמרא. זה מה שחשוב.

אולי הבעיה היתה בכך שניסיתי ללמוד לבד. בועז, שהיה החברותא שלי, גם הבוקר לא הגיע. משהו שקשור לאיזה סמינריון הדרכה שהוא היה צריך להעביר. תאמין לי, אחי, הוא תפס אותי ביציאה מארוחת הבוקר. הייתי מת ללמוד איתך. אפילו אמרתי לבנדה שאנחנו מתחילים היום סוגיה חדשה והחברותא שלי בונה עליי, אבל הוא אמר לי, שום דבר, אתה מגיע לכאן במיָדי, אחרת כל העסק הולך פארש. אמרתי לו שאני מבין. ממילא כשהיה מגיע היינו בעיקר מעלים זיכרונות מהצבא ובקושי לומדים. העפתי מבט מעבר לכתפי. גידי ישב שם במקומו הקבוע, בלא כל תנועה. מבטו אינו מתרומם לשנייה מעל הגמרא ושפתיו אינן פוסקות מלרחוש. כמו יוגי השקוע במדיטציה, בריכוז מוחלט, באמצע רחוב סואן בבומביי. אי של דממה בתוך כל הרעש והגעש שמסביב. באותו רגע הייתי מוכן לתת הרבה כדי להיות מסוגל ללמוד ככה. שנינו חזרנו מהצבא רק שלושה חודשים קודם לכן, אבל הוא, כך זה נראה, צלל היישר לתוך הלימוד. בלי שום קשיים, בלי שום תקופת הסתגלות. כאילו זה היה מקומו הטבעי. לאחרונה גם החל מתעורר סביבו רחש מסוים. תלמידים החלו לגשת אליו, להתייעץ איתו בלימוד, לשאול על תוספות לא מובן. אפילו כמה מהרבנים התעניינו במה שיש לו להגיד. אז אולי צדקתי בהערכה הראשונית שלי ואכן מדובר בתלמיד חכם בהתהוות. גדול הדור הבא. 

מה העניינים, יואש? הרגשתי את היד הכבדה על כתפי עוד לפני שהבחנתי בדמות המחייכת שצצה פתאום סמוך אליי. הרב עמוס משך לעצמו כיסא והניח עליו את גופו הגדול. אפשר להפריע לך רגע, או שאתה באמצע משהו?

אמרתי שאפשר. דיברנו קצת. הוא אמר שהוא רק רצה לשאול מה שלומי. לדעת שהכול בסדר. כבר כמה זמן שאני מתצפת עליך, אמר. ואתה נראה לי קצת שפוף. קצת לא בפוקוס בכל מה שקשור ללימוד. יכול להיות שאני צודק?

משכתי בכתפיי. לאחר מכן הרב עמוס דיבר על זה שצריך להמשיך קדימה, גם כשיש קשיים. גם כשלא רואים את היעד. צריך פשוט הרבה סבלנות. הרבה אמונה. והכי חשוב, הרבה דבקות במטרה. אני צריך להסביר את זה לך? הוא צחק. אתה הרי גולנצ'יק, אתה יודע מה זו דבקות במטרה. כל מה שאתה צריך זה רק לקחת את אותה מוטיבציה ואת אותה רוח לחימה שאיתה הסתערת לפני שנה על הג'בלאות, ולהשתמש בזה בשביל להסתער על הגמרא. אני יודע שיש לך את זה, יואש. אתה רק צריך להמשיך לנסות, לא להתייאש.

השעון על הקיר הראה שתים־עשרה וחצי. עוד חצי שעה לארוחת הצהריים. על לוח המודעות התנוססה כעת כרזה חדשה. דמות רעולת פנים בכאפייה מניפה קלצ'ניקוב, ומתחת כתובת באדום בוהק המזהירה לא לתת להם רובים. חשבתי על ההפגנה בשבוע שעבר, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. טורים ארוכים, אין־סופיים, של אוטובוסים. יער של שלטי ענק ושל דגלי ישראל. חולצות תנועה של בני עקיבא וחולצות סוף מסלול ופנים סמוקות ותיקי ענק של בנות שירות לאומי. עשרות אלפי אנשים מצטופפים על משטח האבן, בזמן שברמקולים מתנגן בעוצמה מרדכי בן־דוד. ומדי פעם גם כאן נולדתי, של הדצים. אני זוכר שעמדתי שם, דחוק בין המוני האנשים ליד אנדרטת הברזל של תומרקין, וחשבתי על הכוח שיש בנחשול האדם הזה. הוא נראה לי אז כביר, בלתי ניתן לעצירה. נהר אנושי שלא ניתן לעמוד בפניו, לא ניתן להביס אותו. והוא נושא איתו את זרימת ההיסטוריה. באותו הרגע הייתי משוכנע שבסוף אנחנו ננצח. שבסוף נצליח לעצור את תהליכי הנסיגה וההתפוררות ולסלק את כל אויבי ישראל בחזרה למקום שממנו באו. לפי ההערכות של המשטרה יש כאן לפחות מאתיים אלף, אמר עמיחי, שעמד סמוך אליי והחזיק ליד אוזנו טרנזיסטור קטן. אולי אפילו מאתיים חמישים. אחר כך, באוטובוס שהסיע אותנו בחזרה לישיבה, כולנו האזנו לרדיו בציפייה. מחכים לשמוע כיצד ידווחו שם על הפגנת הענק שזה עתה שבנו ממנה. אבל בסוף כמעט שלא הזכירו אותה. רק זרקו איזה משפט בסיום המהדורה, על אלפי פעילי ימין שהתפרעו במרכז תל אביב בעודם משמיעים קריאות כנגד תהליך השלום וכנגד ראש הממשלה.

ומה דעתך על כל זה? הרב עמוס קלט את מבטי. זיק של חיוך האיר את עיניו הכחולות, המוקפות באלפי קמטים וחריצים זעירים.

מה דעתי על מה?

על כל מה שקורה עכשיו, הוא החווה במבטו לעבר לוח המודעות. על כל מה שקורה עם הממשלה, כל מה שקורה עם עַם ישראל.

אמרתי לו שאני לא יודע. אבל כרגע זה לא נראה כל כך טוב. הוא צחק.

מה שקורה לעם ישראל בשנים האחרונות, הנמיך את קולו, זה מאוד דומה למה שקורה איתך. ממש כמוך, גם עם ישראל קצת שפוף בזמן האחרון. גם הוא קצת איבד את רוח הלחימה שלו. גם הוא מתחיל לחשוב שאולי הוא קצת התברבר בדרך. שאולי באיזשהו שלב הוא טעה בניווט ומאז הוא רק הולך ומתרחק מהנתיב הנכון.

וזה לא המצב? 

מה פתאום, הוא צחק שוב וטפח על עורפי בידו הכבדה. בדיוק להפך. אנחנו כל הזמן מתקדמים לעבר היעד. כל הזמן מתקדמים לעבר הגאולה. גם כשזה לא נראה ככה. אל תשכח, העם הזה הוא קדוש, המדינה הזאת היא קדושה ואפילו הממשלה שלנו, אפילו היא קדושה. האנשים שמובילים אותה יודעים את הדרך. גם אם לא בשכל, הם יודעים אותה בחוש. לא סתם הם הגיעו למקום שאליו הם הגיעו. יש להם כנראה איזה חיבור עמוק לכלל ישראל, איזה חיבור לקדושה. ותהיה בטוח שברגע האמת, כשהיעד יהיה בטווח ראייה, הם יתאפסו על עצמם וישברו בחזרה לכיוון הנכון.

אותו דבר זה גם לגביך, יואש. אתה צריך רק להאמין בעצמך. להאמין שהנשמה שלך יודעת את הדרך ושהיא כבר תמשוך אותך לכיוון הנכון. אל תוך הלימוד, אל תוך התורה. אז בקיצור, הוא שב ואחז את כתפי באצבעות הברזל שלו. תזכור שאתה כל הזמן מתקדם. כל הזמן נע לעבר המטרה. צריך רק להתמיד, לתת לזמן לעבור. יש מבין?

.

והזמן אכן עבר. תחילה לאט ואחר כך בקצב הולך וגובר. יום אחרי יום. שבוע אחרי שבוע. עד שהבוקר היה מסתיים כבר היה יורד הלילה. עד שיום ראשון היה חולף כבר היה מגיע יום חמישי. והימים בישיבה תמיד היו זהים זה לזה. הם תמיד נפתחו בשש וחצי, בתפילת שחרית: העייפות, רצועות העור הקרות והנוקשות של התפילין, המאמץ להכניס שמץ של כוונה לתוך המילים הסרבניות. ואחר כך סדר בוקר: חמש שעות של ישיבה אל מול הגמרא הפתוחה, בתוך בית המדרש הגועש, בעודי מנסה להתרכז בשורות הצפופות. ולאחר מכן ארוחת צהריים: כלי פלסטיק, אוכל ספוג בשמן, דיבורים על צבא, על פוליטיקה, על מה שאמרו בחדשות. ואחר כך תפילת מנחה, וסדר צהריים, וארוחת ערב, ותפילת ערבית, וסדר ערב. עוד דיבורים על צבא ועל פוליטיקה. עוד מאמץ להכניס כוונה במילים הסרבניות. עוד שעות ארוכות של ישיבה אל מול הגמרא הפתוחה. וכך בכל יום, עד עשר וחצי בלילה. ולמחרת הכול היה מתחיל מהתחלה. ידעתי שאני חייב להתקדם. חייב לשבור את המעגל הזה. בכל בוקר הייתי מתיישב אל מול הגמרא בהחלטה נחושה שהיום אני מצליח. היום אני עוסק בתורה, היום אני מזנק פנימה. בכל בוקר הייתי מוצא עצמי כעבור זמן קצר בוהה בשעון שעל הקיר. מספיק עם השטויות, בועז היה אומר לי בנחרצות בתחילת השבוע. מספיק התבטלנו. השבוע אנחנו מתחילים ללמוד ברצינות. מספיק עם השטויות, הייתי אומר לעצמי לאחר שבועז היה מסתלק לענייניו. השבוע אני סוף כל סוף נכנס לעניינים. אבל העניינים המשיכו להתנהל במסלולם, ואני אף פעם לא הצלחתי להיכנס אליהם. לפעמים הייתי חושב שהבעיה נעוצה בזמן. שהוא פשוט זורם מהר מדי. בכל פעם שניסיתי לאחוז בו הרגשתי שהוא בורח מפניי, חומק ממני, נוזל מבין אצבעותיי. נזכרתי במשהו שאחד הרבנים אמר לנו פעם, על כך שהשנים בישיבה הן השנים החשובות בחיינו. שאלו השנים שבהן אנחנו צריכים לבנות את קומתנו הרוחנית. אני דווקא רציתי לבנות לעצמי קומה רוחנית, אבל משום מה זה אף פעם לא הצליח. בכל פעם שהתחלתי לבנות הרגשתי שהכול מתפרק לי בין הידיים. שהכול נוזל, מתפורר, מתמוסס. וחוץ מזה, איך אפשר לבנות משהו כשהימים עוברים מהר כל כך.

.

אהוד פירר, כחיות הנוהמות ביער, שתיים, 2024

.

>> במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מתוך "מעכשיו אלווה אותךְ עד הבית: סיפורים קצרים 2015-1953" מאת שֵל אַסְקילדסן, בתרגומה של דנה כספי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן