על האוטוביוגרפיה שמעבר לאוטוביוגרפיה – קריאה בשיר "אוטוביוגרפי" מאת מאשָׁה קאלֵקוֹ
גיא פרל
.
מאשה קאלקו (1907–1975) הייתה משוררת גרמנייה יהודייה. בשנת 1938, אחרי שכבר נודעה כמשוררת, נמלטה מגרמניה לארצות הברית אך הפרֵדה מגרמניה ומן השפה הגרמנית הקשתה עליה מאוד. רק בשנת 1955 חזרה קאלקו לברלין ונוכחה לדעת שקהל קוראיה לא שכח אותה. היא הוציאה את ספריה במהדורות חדשות, שזכו להצלחה רבה. אולם קאלקו לא הצליחה למצוא בגרמניה שאחרי המלחמה את מולדתה שאבדה, ובשנת 1959 השתקעו היא ובן זוגה בירושלים וחיו בה חמש עשרה שנה. קאלקו חשה נטע זר בארץ ולא התאקלמה בשפה העברית ובתרבות העברית. היא המשיכה לכתוב בגרמנית, ושני ספרים נוספים שלה זכו להצלחה בגרמניה, אך בישראל נותרה בלתי מוכרת. בשנת 1975 נפטרה קאלקו ממחלה בעת שהותה בציריך, ושם גם נקברה. המתרגמת דינה פון שוורצה תרגמה מבחר משירתה לעברית, כחלק מפרויקט התרגום רחב הידיים ורב החשיבות שלה – תרגום שירתן של משוררות יהודיות שכתבו בגרמנית לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, ובהן נלי זק"ש וחנה ארנדט. קריאתי בספר תתמקד בשיר "אוטוביוגרפי".
הָיִיתִי עֻבָּר חָכָם,
לֹא רָצִיתִי לָצֵאת אֶל הָעוֹלָם.
.
רַק אַחֲרֵי עֲשָׂרָה חֲדָשִׁים
וַעֲשָׂרָה יָמִים נוֹסָפִים
רִחַמְתִּי עַל אִמִּי הַבּוֹכִיָּה
וְחִפַּשְׂתִּי אֶת דַּרְכִּי אֶל חֵרוּת שֶׁאָבְדָה.
.
לֹא פָּחוֹת מִמֵּאָה שְׁמוֹנִים שָׁעוֹת
– כָּךְ סִפְּרָה וְנֶאֶנְחָה סָבָתִי –
עָמַד בֵּיתֵנוּ בְּצֵל הַמָּוֶת.
.
שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי לְעִתִּים
אֵיךְ פְרוֹיְד מִוִּינָה הָיָה מֵגִיב
אוֹ פְּרוֹפֶסוֹר יוּנְג עַל גְּדוֹת נְהַר הַלימָאט.
מַסְפִּיק, בְּבֹקֶר שֶׁל יוּנִי,
בְּחֹדֶשׁ הַוְּרָדִים, בְּסִימַן תְּאוֹמִים,
בְּחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר, עִם צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים
נִכְנַעְתִּי בְּהִסּוּס
וְעָזַבְתִּי אֶת מִשְׁכָּנִי הַזְּמַנִּי.
.
זָרָה הָיִיתִי כְּבָר אָז,
יַלְדָּהּ שֶׁל אַבָּא, פָּנַי לַמֶּרְחַקִּים
אֶל צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת וְכוֹכָבִים.
.
בִּתְמוּנַת יַלְדוּת
אֲנִי נֶחְלֶצֶת בִּפְרִישַׁת כְּנָפַיִם
מִיָּדֶיהָ שֶׁל הַמֵּינֶקֶת.
.
כְּבָר מֻקְדָּם בְּחַיַּי נִמְשַׁכְתִּי לַמָּקוֹם הָאַחֵר.
בְּגִיל חָמֵשׁ בָּרַחְתִּי סוֹף סוֹף.
אַךְ תָּמִיד לָכְדוּ אוֹתִי.
לְצַעֲרִי.
.
לֹא, מַהֵר מְאוֹד גִּלִּיתִי שֶׁזֶּה לֹא בִּשְׁבִילִי,
כָּאן לְמַטָּה.
.
כאנליטיקאי יונגיאני, נמשכתי אל השיר הזה משום שאוזכרו בו פרויד ויונג גם יחד: "שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי לְעִתִּים/ אֵיךְ פְרוֹיְד מִוִּינָה הָיָה מֵגִיב/ אוֹ פְּרוֹפֶסוֹר יוּנְג עַל גְּדוֹת נְהַר הַלימָאט".
ייתכן מאוד שנימת שאלתה של קאלקו היא סרקסטית, שכן עוצמת האירוע שמתאר השיר, ובוודאי הפרשנות שהיא עצמה מציעה לאותו האירוע, עשויות להציג את הפרשנות הפסיכואנליטית – פרוידיאנית או יונגיאנית – באור מעט מגוחך. ובכל זאת, בין שנימתה סרקסטית ובין שהיא משקפת סקרנות אמיתית, אסתכן ואומר כמה מילים בשמם של פרויד ויונג.
עשרה חודשים ועשרה ימים שהתה קאלקו בבטן אימה, היריון ארוך שהסתיים בשבוע שלם שבו ריחפו האם והעוברית בין חיים למוות. קאלקו פותחת את השיר בהסבר להיריון הארוך הזה: "הָיִיתִי עֻבָּר חָכָם,/ לֹא רָצִיתִי לָצֵאת אֶל הָעוֹלָם".
אני לא פרוידיאני, וקטונתי מלהציע פירוש פרוידיאני לסירובה של העוברית הקטנה לצאת אל העולם, אך יש להניח שפירושו של פרויד היה כולל התייחסות לפעולתו העזה של דחף המוות, עזה כל כך, עד כי אפילו היציאה אל העולם בסופו של דבר, לא נעשית ביטוי לכוח החיים, אלא לרחמים על האם. גם השבוע השלם שבו עמד הבית בצל המוות, תומך בפירוש הפרוידיאני הזה של מאבק בין כוח החיים וכוח המוות, מאבק שכמעט הוכרע בניצחונו של המוות. מייד אחרי הלידה המאולצת היא מחפשת דרכה אל "חֵרוּת שֶׁאָבְדָה" ברגע היציאה לעולם, משפט שאפשר להבינו כהשתוקקות מתמדת לחזור אל המוות, מקום שיש בו שחרור ממכאובי החיים שנאלצה לקבל על עצמה בעל כורחה.
עוד פירוש של פרויד, ובוודאי של ממשיכות וממשיכי דרכו, היה עשוי לנוע סביב הציר הביוגרפי וציר היחסים: אולי לפנינו סירוב עיקש להיפרד מחיק האם, המתחלף באדיפליות עזה: מצד אחד סירוב לשד, שמתבטא בניסיון לחמוק מידי המינקת; מצד שני קרבה גדולה אל האב הפרסונלי ואל משמעויותיו הסימבוליות.
פרשנותו של יונג, בוודאי לשירה, מתרחקת מן הרובד הביוגרפי אל הרובד הארכיטיפי – כלומר הרובד המשקף תבניות אנושיות אוניברסליות המוטבעות בלא מודע העמוק שלנו, ומשפיעות על מהלך חיינו. על פי פירוש זה, סירובה של קאלקו להיוולד אינו קשור כלל לפרדה מן האם הפרסונלית, שכן גם הרחם מכונה "משכן זמני". האם והרחם הם תחנות ביניים, לאו דווקא רצויות, בדרכה מן הפתוח, הרחב והנצחי אל מציאות העולם המוגבלת, ופעמים רבות – כידוע – רוויית הכאב. אינני מזהה בשיר געגוע לאם, או רצון לשוב לחיקה, כי אם געגוע אל הממד שקדם לאם, ואולי מסיבה זו היא דוחה את המינקת ומבקשת לפרוש כנפיים ולעוף חזרה "לַמֶּרְחַקִּים אֶל צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת וְכוֹכָבִים״.
אם כן, ייתכן שפירושו של יונג היה מתייחס למתח יסודי המתקיים בנו, ומתואר בדרכים רבות ברבים מכתביו – המתח שבין העל־אישי והאין־סופי לבין תודעת האגו המוגבלת שלנו וגופנו הזמני. במצב תקין זהו מתח מפרה המעודד התפתחות, אולם קאלקו אינה מוצאת דרך ליישב את המתח הזה, ובשיר שהיא כותבת כאישה בוגרת, היא מציגה פירוש סימבולי להריונה וללידתה ורואה בהם ביטויים של הסירוב להיפרד מן הנצחי ולחיות על פני האדמה המוגבלת הזו. שוב ושוב היא מנסה לברוח מכאן, חזרה לשם, אל ״המָּקוֹם הָאַחֵר״, כדבריה, ושוב ושוב, לצערה, היא נלכדת.
אני מניח שגם את הקשר לאביה לא היה יונג מפרש במובנים אדיפליים של משיכה מינית, כי אם במובנים ארכיטיפיים. מבחינה ארכיטיפית, בעוד האם מזוהה עם האדמה, עם הגוף ועם צורכי הקיום, חלק מהיבטיו הארכיטיפיים של האב מזוהים עם השמיים, עם ההתרחקות ממה שמייצגת האם ועם החתירה האנכית למפגש עם המופשט.
כאמור, פירוש יונגיאני לשירה נוטה להתרחק מן הביוגרפי, לכן אזכיר בקצרה בלבד שבמסכת חייה של קאלקו ניכר היטב סירובה לאדמה במובנה הארכיטיפי, ולאו דווקא סירובה לאם. היא נדדה בין ארצות רבות – גרמניה, פולין, ארצות הברית, ישראל ושווייץ – ולא השתייכה לשום ארץ. גם בישראל לא חשה תחושת שייכות ובסופו של דבר סיימה את חייה בעת ביקור בציריך, ושם גם נקברה. קאלקו ידעה סבל רב בחייה, ואין לדעת אם רתיעתה מהחיים על פני אדמות אכן הייתה מבנה מוקדם שעימו הגיעה לעולם וסִבלה נשזר בו כגורל ואף החריפו, או שהמבנה הזה התפתח בעקבות סבלותיה. דומה שיונג היה מעדיף את הפירוש הראשון, ואילו פרויד את השני. להערכתי, שתי התשובות נכונותֿ: מבנים מוקדמים פגשו את הביוגרפיה, הביוגרפיה עוררה והפעילה מבנים מוקדמים, ואלו גם אלו עיצבו את גורלה ואת חייה.
״בִּתְמוּנַת יַלְדוּת/ אֲנִי נֶחְלֶצֶת בִּפְרִישַׁת כְּנָפַיִם/ מִיָּדֶיהָ שֶׁל הַמֵּינֶקֶת" כותבת קאלקו בשיר, ואילו בשיר החותם את הספר, ׳הברבור׳ (אפילוג) (עמ' 45), היא מדמיינת את הגשמת משאלתה הארכיטיפית:
כְּשֶׁהַבַּרְבּוּר חָשׁ אֶת קִצּוֹ,
כְּלוֹמַר: כְּשֶׁמּוֹתוֹ שָׁט אֵילָיו,
הוּא נָסוֹג, מַבְרִיק נוֹצוֹתָיו
וְשָׁר אֶת הַיָּפֶה בְּשִׁירָיו.
.
כָּךְ הָיִיתִי רוֹצָה, בְּבוֹא הָעֵת,
אֶל הַנֶּצַח לָצֵאת.
.
בשני השירים מתואר שחרור מכּלאהּ של האדמה, והדימוי המוביל אותם הוא של הפיכה לציפור. אולם קיים הבדל משמעותי בין התמונות המתוארות. בעוד שמשאלתה הילדותית של קאלקו הייתה לפרוש כנפיים ולעוף, משאלתה באחרית ימיה היא להבריק את כנפיה, ואז לשיר את היפה בשיריה. אני רואה בהתפתחות שבין שתי המשאלות להפוך לציפור ביטוי למקום המרכזי שתפסה השירה בחייה ובתודעתה. אם הצליחה קאלקו להיחלץ מזרועות המינקת ולשוב אל חירותה שאבדה עם לידתה, היא עשתה זאת כשהיא נישאת על כנפי שירתה. באפילוג האלגי "הברבור" היא אינה צריכה להיאבק עוד, מותה שט אליה, והיא נפרדת מן העולם בשירה.
כיובל שנים אחרי לכתה של קאלקו מביאה דינה פון שוורצה את שיריה היפים אל העברית ובמידת מה הופכת את כולנו לשותפים בהגשמת משאלתה האחרונה.
.
ד״ר גיא פרל, משורר, אנליטיקאי יונגיאני מדריך. ספרו האחרון (במשותף עם פרופ׳ רן ברקאי) ״מדוע לא היה להן פנים – מבט יונגיאני־נוימניאני על ציורי מערות ופסלונים מהתקופה הפליאוליתית המאוחרת״ ראה זה עתה אור בהוצאת אדרא. רשימותיו ראו אור בגיליונות 38, 41, ו־45 של המוסך.
.
מאשה קאלקו, תחת קורת־גג זרה, קשב לשירה, 2024
.
» במדור ותקרא בגיליון הקודם של המוסך: סצנת האמבטיה הארוכה ביותר בספרות: חן אדלסבורג על הנובלה "זואי", במלאת חמש עשרה שנים למותו של ג׳יי די סלינג׳ר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
