"את רואה, אמי": על "מכתב לאמי" מאת ז'ורז' סימנון
מאיה מיכאלי
.
לפני כעשור, בחנות ספרים גדולה ברובע ה־19 בפריז, למרגלות פארק דה בוּט־שוֹמוֹן, חיפשתי את אחד מהרומנים של סימנון בכיכובו של הפקד מַגרֶה. קיוויתי שלא יהיה קשה מדי לקריאה, ושהמתח יעודד אותי לקרוא בצרפתית ברצף ובשטף. קצת לפני ששילמתי שאל אותי המוכר אם אני רוצה משהו אחר, מיוחד. הסתקרנתי. הוא המליץ על ספרון צנום שעל כריכתו נראה סימנון, משקפי קרן על גשר אפו ומקטרת בפיו, מבטו מושפל, ככל הנראה אל מכונת הכתיבה. כמה דקות אחר כך, בבית קפה ליד קאנאל סן מרטן, כבר לא יכולתי להפסיק לקרוא.
בספר ניגש הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון אל מה שהוא אולי החקירה הבלשית המותחת והמכוננת ביותר – הניסיון לגלות מי הייתה אימו, בנפרד מזהותה כ"אמא". הרגלו של ילד לגלות ואחר כך לזהות את עצמו דרך מבטה של אימו מונע ממנו לרוב לראותה כאדם עם כמיהות וצרכים; גם הנטייה להאדיר אותה בילדות כדי לשאוב ביטחון והגנה מכוחה, ואז להדגיש את חולשותיה בבגרות כדי להיפרד ולהתרחק, אינה מאפשרת להבחין בקווי המתאר של אישיותה כמו שהם. אלא שבמקרה של סימנון דומה כי התנועה היא הפוכה: כדי להכיר את אימו הוא נדרש להתקרב; שכן יחסיו עם אמו היו תמיד קרים, מרוחקים וקורקטיים. "אני שואל את עצמי אם אי פעם החזקת אותי על ברכייך," הוא אומר לה באחד מעמודיו הראשונים של הספר, הכתוב כמכתב. במכתב, לראשונה, הוא פונה אליה כ"אמא" ולא כ"אימי"; ומנסה להבין מי היא הייתה, לא רק עבורו, אלא בכלל.
המכתב נכתב שלוש וחצי שנים לאחר מות אימו של סימנון, אבל מתעד את ימיה האחרונים בבית החולים. אז, כך הוא סבור, הצליח לראשונה לראותה בצלילות. היא הייתה בת תשעים ואחת, ימיה ספורים. הוא היה בן שבעים ואחת, סופר מפורסם, מצליח ועשיר. היא הופתעה שבא להיפרד. "למה באת, ז'ורז'?" היא שאלה אותו יותר מפעם אחת. הוא תהה אם היא באמת מופתעת ואם הייתה מתאכזבת, או נפגעת, אילולא היה מגיע. "מעולם לא אהבנו זה את זו בחייך," הוא מצהיר כבר בתחילת המכתב. "את יודעת זאת היטב. שנינו העמדנו פנים." אלא שבבית החולים אין מעמידים עוד פנים.
"החיים עברו עלייך. לא חיית אותם," הוא מתחיל לצייר את הפורטרט שלה במילים. נדמה כי כל חייו תר אחר השתקפותו בעיניה, אבל לא זכה לא באמון שלה, לא ברוך ואפילו לא במבט מאשר. במכתב הוא מתחקה אחר סיפור חייה, שהותיר אותה חשדנית, דרוכה ונוקשה, שלא אִפשר לה להתרכך, לאהוב, או לחיות את חייה באופן מלא. כאשר הוא מספר לה על עצמה, "כשאני כותב אותך," בלשונו דומה שהוא מייצר, ממציא ממש, את אותו תיקוף ורוך שחסרו ביניהם במשך כל חייה ושהיא עצמה מעולם לא חוותה. היא הייתה בת הזקונים. אביה ירד מנכסיו בן לילה בעקבות פשיטת רגל של ידיד שערב לו, והיא נאלצה לעבוד למחייתה כזבנית בכול־בו "אינבנסיון". אחות אחת שלה מתה "במה שנקרא אז בית משוגעים", ואחרת "בסביבות גיל ארבעים, משתיית יתר". אחיה ואחיותיה, שהתעשרו, מעולם לא עזרו לה. הם כינו אותה "ציפור פצועה". בבגרותה סבלה מהתקפי זעם ומפרצי אלימות, ולעיתים הם גם הופנו כלפיו, אך הוא לא נוטר לה עליהם. "במשך זמן רב, חייתי בפחד שכרכרה תבוא לקחת אותך כפי שבאה לקחת את אחותך. היה בך משהו מוגזם שלא יכולת לשלוט בו, אבל בו־בזמן היתה בך צלילות דעת קיצונית."
הוא כמעט אינו מכיר את סיפור חייה, מעולם לא התעניין בו. יש לו יותר שאלות מתשובות. "חמישים שנה מפרידות בינינו," הוא אומר לה ונוקב במניין השנים שבהן אינו יודע מה קרה בחייה. על המרחק הזה הוא מנסה להתגבר כעת. במכתב הוא מנסה להשלים עם אימו, שהוא מכנה, באופן המרכך את הכינוי שהצמידו לה אחיה, "ציפור קטנה שנפלה מהקן". דומה כי הוא מנסה להתפייס גם עם הדימוי שלו הנשקף מעיניה. "וסביר להניח שבחדרך בבית החולים באווייר קרה שחשבת, גם את, עמוק בתוכך, שלא הייתי 'רע' כל כך כפי שדמיינת." בבגרותו ניסה ליצור איתה לא פעם יחסי קרבה, למשל כשהזמין אותה לאחוזתו בקונטיקט ולטקסים שבהם היה אורח הכבוד, וכאשר שלח לה כסף למחייתה בכל חודש. אבל היא מצאה דרך להתנגד לכל הזמנה ולכל מחווה – אל האחוזה הגיעה לבושה "כמו אביונה […] כשלגופה הפריט הכי ישן שברשותה שכמו מכריזה: 'הזמנת אותי. התעקשת שאבוא. ובכן, תצטרך לקבל אותי כמו שאני, כי אני לא מתרשמת מהגינונים הגדולים שלך"; את הכסף ששלח לה שמרה והחזירה: "במשרד שלי, מסרת לי מעטפה שהכילה את כל הכסף ששלחתי לך, חודש אחר חודש, במשך כמעט חמישים שנה". לעיתים אמנם לא התנגדה באופן פעיל להזמנותיו אך דאגה להביע את דעתה על העולם הבוהמייני ה"מופקר" שאליו השתייך בנה. כך למשל, בטיול לליז' שנערך לכבודו ואליו הוזמנה, הוא הודיע לה שעדיף שלא תגיע לאחת מארוחות הערב כדי שיהיה לו זמן לדבר עם עיתונאים, והיא הזהירה אותו: "אלוהים, ז'ורז', תשמור על עצמך. אתה תראה שהם יגררו אותך לאורגיה."
סימנון פרסם לאורך חייו מאות ספרים: רומנים, סיפורים קצרים ונובלות. סדרת הרומנים הבלשיים שלו, שעימה הוא מזוהה אולי יותר מכול, התייחדה בדמות בלש, דמותו של מַגרֶה, שהייתה שונה מהמקובל בסוגה זאת עד אז ולא תאמה את דמות גיבור־העל המלא ביטחון, שמבטו חובק כול. הפקד מַגרֶה היה דמות מורכבת, אישיותו והביוגרפיה שלו הקשו עליו לעיתים לפענח תעלומות ולא פעם הכשילו אותו. ככלל, במרכז הספרים הללו לא עמדו בהכרח תעלומות מורכבות שפתרונן היה מבריק ומפתיע, אלא עולם ריאליסטי הכולל שיקוף של עולמן הפנימי של מַגרֶה עצמו ושל שאר הדמויות. דומה כי גם במכתב לאמי, כמו בספרי הפקד מַגרֶה, פתרון התעלומה – מי הייתה אימו – אינו נעוץ ביכולת הילד שבגר לצפות במתרחש ממבט־על או ממרחק, אלא דווקא באפשרות שלו לקחת חלק במתרחש ולמצוא בעצמו חמלה ואמפתיה כלפי מושא מבטו: "את רואה, אמי, את אחד היצורים הכי מורכבים שפגשתי."
כתיבה על אם חולה, נעדרת או מתה, וניסיון לפענח את דמותה ובה בעת גם את סיפור החיים של הכותב או הכותבת, היא פרקטיקה מוכרת בספרות הנכתבת בשפה הצרפתית. אפשר לחשוב בהקשר זה על מוות רך מאוד של סימון דה בובואר (1964), שתיארה בגוף שלישי את גסיסתה ומותה של אימה ובחנה לאור מוות זה את יחסיהן לאורך השנים; על יומן אבל, שבו תיעד רולאן בארת את הכאב שחווה לאחר מותה של אימו הקרובה והאהובה (נכתב בין 1977 ל־1979 וראה אור רק ב־2009, שלושה עשורים לאחר מותו); ועל סוף, והמשך מאת אסתר אורנר (1999), השני בטרילוגיה העוסקת בזיכרון. אורנר, למשל, פונה לאורך הטקסט כולו לאימה בשמה הפרטי "גיטלה" ומייצרת עימה שיחה כתובה, אינטימית במיוחד, וכן קרבה ורוך, שלא בהכרח היו תמיד חלק מיחסיהן בחיים. "לא ידעתי איך לפנות אלייך," כותבת אורנר, "האם אין זה אינטימי מדי לדבר אלייך בגוף שני? כשכותבים, צריך לעשות בחירות" (אסתר אורנר, סוף, והמשך, רסלינג, 2012. מצרפתית: אירית עקרבי).
הכתיבה אכן מחייבת לבחור. כמו ספריהם של בובואר, בארת ואורנר, גם ספרו של סימנון, בתרגומה היפה של עמית רוטברד השומר על הדיוק והצמצום של המקור, יכול בקלות להיקרא בפעם אחת ממושכת, כמו בנשימה ארוכה. חסכנות זו בולטת במיוחד על רקע השפע המזוהה עם סימנון. דווקא הוא, שנודע ביכולתו הפנומנלית לכתוב רומן בכמה שבועות, ושלא התקשה לייצר ולפרסם מילים, מצטמצם בספר זה, אולי כמחווה אחרונה לאימו הסגפנית, שאהבה להתגאות בכך שהיא "מסתפקת במועט". ההצטמצמות, פיזית ומטפיזית, מאפשרת לו להתקרב אל אימו ולהבין אותה קצת יותר. במקביל, סימנון אינו מהסס להבליט את שאינו יודע על חייה של אימו ושאינו מבין או יכול לפענח. ניכר כך כיצד הדרך לפיוס עם אימו מחייבת מעבר באזורים הלא־נגישים בנפשה ובנפשו, אזורים שרק הכתיבה יכולה לאפשר לגעת בהם ובה בעת להותיר את המסתורין שלהם לא נגוע.
.
מאיה מיכאלי היא ד"ר לספרות, מלמדת קורסים בספרות, בתרגום ובתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה, מתרגמת מצרפתית ומאנגלית, וכותבת. עובדת בימים אלו על ספר פרוזה. פרק מתוכו התפרסם בגיליון מרץ 2024 של המוסך.
.
ז'ורז' סימנון, מכתב לאמי, בבל, 2025. מצרפתית: עמית רוטברד
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: עילי ראונר על "עכברתולים" מאת יובל ליבליך ונטע גולדפיין על "בית גידול", רומן הביכורים של ג'ודי עדיני
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
