"הֲיִי כְּפַרְפַּר שֶׁטֶּרֶם חָצָה אֶל הַחַי": על ספרה של דנה לובינסקי "פַּעַם בָּעַרְתְּ"
דנה אמיר
.
יש שמעשה השירה הוא כה שלם – כה מדבר בעד עצמו ובשם עצמו – עד כי ישנה סכנה שכל ניסיון להתבונן בו יחליש משהו מחוויית ההתכנסות לתוכו. כזה הוא ספרה השני של דנה לובינסקי פַּעַם בָּעַרְתְּ, שראה אור לאחרונה בהוצאת לוקוס. הספר מחולק לשני שערים, שהסדר שלהם במובן מסוים הפוך מן הסדר הביוגרפי: שירי השער הראשון, "הֲרֵי אֲנִי אִמָּא שֶׁלְּךָ", עוסקים בלידת בנה ובכניסה לתוך סדר האימהות, ואילו שירי השער השני, ששמו כשם הספר, מובילים אותנו אל החיים שקדמו לכניסה לסדר הזה. קריאה לעומק חושפת, עם זאת, את הכרחיות ההיפוך: רק מתוך עמדת התצפית של הסדר האימהי, החורג מכלכלת הנפש הלינארית – אפשר להשקיף על מה שקדם לו.
"וָאֶעֱמוֹד בְּמַחֲצִית חַיַּי/ הַרְחֵק מִדַּלְתוֹת הַפְּלָדָה/ וּמִן הַחַשְׁמַל הַמְּגֻיָּד בְּגוּפֵי הַבֶּטוֹן/ וּמֵאֲנִיצֵי הַדֶּשֶׁא הַמְּשַׂגְשֵׂג בַּמִּכְלָאוֹת הַיִּעוּדִיּוֹת/ וּמִכָּל קוֹמוֹת הַסִּפְרִיּוֹת/ עֲלֵיהֶן הִשְׁעַנְתִּי דַּעְתִּי לְמַחֲצִית חַיַּי/ וּבְשׁוּלֵי בִּטְנִי רָחֲבוּ הַמַּיִם" (עמ' 13). כך פותחת לובינסקי את השער הראשון. בהמשך היא כותבת: "יוֹתֵר אֵין בִּי יְעָרוֹת,/ יֵשׁ לִי בֵּן/ עֵינָיו הֵן כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה" (עמ' 14), ועוד בהמשך – "בְּחָלָב זֶה בְּדָמִים אֵלּוּ/ הֲרֵי אַתָּה בְּנִי/ וְגוּפִי שֶׁכְּבָר רַק שְׁאֵרִית שֶׁל גּוּפְךָ/ מִתְמַעֵט וּמְהַסֶּה רְחָשָׁיו/ שֶׁיָּנוּחוּ חַיַּי בְּסָמוּךְ אֶל חַיֶּיךָ/ וְרוֹוֵחַ חֵיקִי וְנִפְקָחוֹת מִדּוֹתָיו/ לִהְיוֹת מֵלִיץ יֹשֶׁר שֶׁלְּךָ בָּעוֹלָם/ וְעֵינַי מְכַסּוֹת אֶת צִלָּן/ שֶׁאֶמְצָא דַּרְכְּךָ בִּזְרוֹעוֹתַי/ שֶׁיִּשְׁקְקוּ כָּל הָעֵת בְּאֵרוֹת אִישׁוֹנַי/ כְּשֶׁתִּרְכֹּן לְעֶבְרָם/ לָנֶצַח תּוּכַל לִלְגֹּם יָפְיְךָ" (עמ' 15).
אין כמו השורות האלה לשרטט את האופן העלום שבו האימהות משבשת את הכלכלה הלינארית של היחסים: גוף האם שיצר ונשא את גוף הילד נהפך עם לידתו לשארית של גופו, חייה שקדמו לחייו נחים סמוך להם, ומידותיה נפקחות להיות מליץ היושר שלו בעולם. הקטן נהפך למרכז הכובד של הגדול ממנו. "עֵינַי מְכַסּוֹת אֶת צִלָּן", היא כותבת בהמשך אותו שיר: עיניה מכסות את צילן שלהן, כלומר נהפכות מחלונות המובילים את המציץ בהם פנימה לתוך נפש האם – לבארות המשקפות כמראות את יופיו של הילד, המושב מתוכן אל עצמו. "מָתַי תִּפְצַע אֶת הַמַּיִם,/ מָתַי כְּבָר תּוֹצִיא אֶת הָאֵם/ מִגּוּפִי", היא שואלת בשיר אחר (עמ' 20). אלא שההתמעטות החוצה את כל שירי השער הזה היא למעשה הִתרבוּת: מצד אחד נהפכת האם לשארית של הילד, אפילו לילדתו של הילד; אך מן הצד האחר חיקה רווח ונפקחות מידותיו, כלומר ההתמעטות מתגלה בשירים האלה כהתרחבות שאין רבה ממנה: "שְׁנַיִם שְׁנַיִם הָיִינוּ/ וְלֹא חָדַל הַזָּהָב" (עמ' 16).
הן ההתרבות והן ההתחסרות, למשל זו המגולמת בדמעות הווסת, בכי הרחם שלא ילד – הן חובקות כול: "הַכֹּל אָז נִדְמֶה לִי כְּצַעַר/ אֲפִלּוּ עַמּוּד חַשְׁמַל/ עוֹמֵד לְבַדּוֹ גַּלְמוּד בַּחַמְסִין/ מַעֲבִיר מְסָרִים/ חֵרֶף גּוּפוֹ/ הַכָּלוּא בַּבֶּטוֹן שֶׁאֵין בּוֹ מִפְלָט/ כָּךְ גּוּפִי שֶׁחֵרֶף גּוּפִי/ מְטַפְטֵף,/ כָּךְ גּוּפֵי הַשּׁוֹטֵף הַשּׁוֹצֵף/ כָּךְ גּוּפֵי הָעוֹדֵף, הָעִוֵּר, הַיָּשֵׁן וְהָעֵר" (עמ' 25). הן ההתרבות והן ההתחסרות נושאות איכויות של התמזגות עם כוחות גדולים מהן: "כָּךְ גּוּפִי בְּטֶלֶפַּטְיַת הָעֵצִים" (שם). הצער, כמו השמחה, אינם תחומים בגבולות קיומה הפרטי של הכותבת: הם יונקים ממקורות אוניברסליים וגם מוליכים אליהם. כוחם של השירים האלה קשור בין השאר באיכותם המיתית, המאפשרת להם ליהנות, מצד אחד, מכוחה הבלתי מעורער של הספציפיות הגמורה – ומן הצד האחר להידבר עם קיום כביר מהם. לובינסקי מצליחה לוותר על הקונקרטיות בלי לוותר על הסינגולריות, הישג נדיר ולא מובן מאליו; הפרטיות נשמרת בשירים האלה כצל וכסוד – בלי לוותר על החופש להתרחב למידות העולם: "כָּךְ גּוּפִי/ הַמְּטַמְטֵם הַמְּטַפְטֵף הַמַּכְתִּים אֶת הָאָרֶץ/ מִן הַסָּמוּךְ/ וּמִן הַפָּתוּחַ/ שֶׁלְּעוֹלָם אֵין לוֹ שֵׁם", היא כותבת (עמ' 26).
השער השני, ששמו כשם הספר, מחזיר אותנו, כאמור, אל מה שקדם לסדר האימהות וללידת הילד. רובם המכריע של שירי השער הזה סובבים סביב אהבות קודמות, ובהן האהבה לאישה: "כַּמָּה הִתְיַהַרְתִּי בְּאַהֲבָתֵךְ/ תַּלְתַּלַּיִךְ שֶׁהָיוּ סְבוּכִים בְּתַלְתַּלַּי/ צְחוֹקֵךְ שֶׁהָיָה מְטַיֵּל עַל עֵינַי/ וְחוֹזֵר כְּגָבִיעַ מוּרָם/ בְּכָל פֶּה שָׁתִיתִי/ שִׁקְרֵי אִישׁוֹנַיִךְ/ זְרוֹעֵךְ הַשְּׁלוּבָה בִּזְרוֹעִי כִּשְׁבוּעָה/ עַד שֶׁנִּמְלַטְתְּ/ גּוּפֵךְ הַקָּטָן/ נִבְהַל כַּנִּרְאֶה מִפִּי הַפָּעוּר" (עמ' 33). שירי השער הזה, להבדיל משירי השער הראשון, עוסקים בתשוקה אחרת, כזו שיש בה גם קונפליקט ומתח. המתח איננו רק בין הכותבת לבין האהובה, אלא גם בין הכותבת לבין עצמה ("סָבְתָא רְאִי מָה קוֹרֶה כְּשֶׁאֲנִי דּוֹבֶרֶת אֱמֶת/ הַכֹּל נִגְרַף/ לֹא נוֹתֶרֶת אֶבֶן לֹא נִפְגַּעַת" – עמ' 34). זוהי טריטוריה אחרת של אהבה ותשוקה, טריטוריה שלהבדיל מן ההתחסרות של שירי השער הראשון – התחסרות שסופה התמלאות – מאופיינת בכלכלת נפש ובכלכלת קשר אחרת, כזו שבה צירי ההתמלאות וההתחסרות אינם משלימים אלא מוציאים זה את זה, ולכן מסתננת לתוכה גם אפשרות הגירוש: "צְאִי כְּבָר צְאִי/ לֹא אֲצַפֶּה עוֹד לְצִלֵּךְ/ גָּבַר צוֹמֵךְ עַל אֲגַמַּיִךְ" (עמ' 37).
אולי לכן פונים שירי השער הזה אל כוחות החורגים מפני השטח של הקיום הממשי: "עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֶהְיֶה כַּחֲדָרִים הַנִּקְרָעִים לִשְׁנַיִם/ וּבְתוֹכָם בּוֹכִים הַנְּהָרוֹת/ דַּי לִי אֲדֹנָי בְּכָל תְּבוּאוֹת הַנֶּפֶשׁ,/ אֲדֹנָי/ עֲשֵׂנִי כִּפְצָעִים נוֹשְׁרִים" (עמ' 40). זוהי תחינה לנתיב מילוט מכלכלת הנפש שבה ההיקרעות, הצער, הזיכרון הנישא כדבשת (עמ' 44) משמשים כתצורה של כבידה נפשית – אל עבר כלכלה נפשית אחרת שבה הכאבים הממשיים מותמרים ל"הֶרֶף רוּחַ" (עמ' 40); כזו שבה הפצעים אינם פעורים כתהומות השואבים לתוכם, אלא נושרים כעלי שלכת המפנים את מקומם לגילומי חיים חדשים בתוך מחזור הקיום השלם. "נוֹצָה אַחַת מִן הַצִּפּוֹר בַּעֲבוּר הַמָּעוֹף", כותבת לובינסקי (עמ' 45). ממד מסוים של הממשיות מוקרב כאן בשביל לזכות בכוח החריגה ממנה, אך החריגה הזו מאפשרת גם את השיבה אל הממשיות הזו, כפי שקורה, למשל, עם לידת הבת, המאחדת בתוכה את הממשי והחורג מן הממשי מעשה פלאים: "הָבָה נְשַׁנֵּן – / דִּבְרֵי יְמֵי הַיָּם,/ הִיסְטוֹרְיַת הָאֲדָווֹת,/ עֲבָרָהּ שֶׁל הַחִטָּה/ הָבָה וְנִלְמַד – / תּוֹלְדוֹת הָעֲרִיסָה/ מִישֶׁהוּ מוֹחֶה לְמִישֶׁהוּ בַּעֲדִינוּת עֲסִיס אַגָּס מִתְּפִיחַת הַלֶּחִי – / הָבָה וְנִלְמַד עֲלִילוֹת הַמִּמְחָטָה" (עמ' 55).
"יָפָה לְמִשְׁעִי/ גְּעִי בִּנְקֻדַּת הַהֶרֶף/ הֲיִי כְּפַרְפַּר שֶׁטֶּרֶם חָצָה אֶל הַחַי", מסיימת לובינסקי את ספרה (עמ' 57). ואכן, אפשר לחשוב על הספר כולו כעל הניסיון הזה לגעת בנקודת ההרף (ההרף מן האחיזה, אך גם הרף העין, הרף הרגע, החלוף) שהיא השירה עצמה: זו הממזגת את מה שטרם חי עם מה שמעבר לחי, זו האוחזת בעת ובעונה אחת את החלוף במלוא שבריריותו – ואת השפע הלא ניתן להמרה של העולם הזה והחיים האלה.
.
פרופ' דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, משוררת וסופרת. הוציאה לאור שישה ספרי שירה, ארבעה ממוארים בשירה ופרוזה וחמישה ספרי עיון פסיכואנליטיים שראו אור בעברית ובאנגלית. זכתה בפרסים שונים על כתיבתה העיונית והספרותית, ובהם חמישה פרסים בינלאומיים. ספרה האחרון, "והלאה", ראה אור ב־2024 בהוצאת תרסט. שירים פרי עטה פורסמו במוסך, בין השאר בגיליון ינואר 2024 ובגיליון מיום 03.02.2023.
.
דנה לובינסקי, פעם בערת, לוקוס, 2024
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורי שגב על "עֹל הַלּוּ" מאת רואי רביצקי ומאיה ויינברג על "שהעולם פתאומי" מאת גיא סער רוסו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
