"שאתה תוף זעיר": קריאה בספר "שהעולם פתאומי" מאת גיא סער רוסו
מאיה ויינברג
.
שהעולם פתאומי (עם עובד, 2023) הוא ספר החף מכל הגדרה ברורה, שאינו דומה לשום סוגה פואטית או דגם טקסטואלי בשדה הספרותי העברי. בכל עמוד נתונות שורות ספורות, אחדות, ללא כותרת, ללא ציון כלשהו, ללא מִספור. במינימליזם הזה הן מובילות לעמוד הבא, שם תופיע שורה אחת בעמוד או כמה שורות נוספות וכך הלאה, מתחילתו ועד סופו של הספר. כל שורה או אמירה או אמיתה שכזו מתחילה בשֶׁ. וכך, באופן המעודן הזה, מתהווה והולך טקסט מתמשך, ספר הביכורים הבשל והצלול של גיא סער. כבר בכותרת עצמה, שהעולם פתאומי, נפתח הספר מתוך תנועה, תנופה, או רצף כאשר הוא נפתח בש' הזיקה, אוחז בידו עבר סמוי אל תוך העתיד לבוא. כותרת הספר היא משפט לא שלם, משפט שהגרעין שלו חסר, שנשארה ממנו רק הפסוקית. אבל גם בטקסט הפותח את הספר אין התחלה של ממש, אלא כניסה לתוך רצף שהתקיים טרם הקריאה, ובוודאי יתמשך גם אחריה. בתוך הרצף המתמשך, המתגלגל, קורה דבר מה המהלך לאט ועמוק, שנדמה כי אין לו ראשית או אחרית. כך, לאורך הספר מתרחשים דברים גדולים וקטנים, ובפתאומיות, שהרי העולם פתאומי.
נראה שהנכון ביותר, המדויק ביותר, הנאמן ביותר לפואטי בספר הזה, יהיה לצטט מתוכו שורות שיריות בשלמותן. למרבה הצער, אי אפשר לבקר ספר שירה רק בציטוט השירה שבו, ולכן נכפה על הקוראים וגם על כותבי הביקורת להתרחק מעט מהטקסט ולבחון אותו מן הצד. בספר של סער רוסו כל שורה עומדת בפני עצמה כעולם במלואו. היא אמירה, אקסיומה, או טיעון שעל על הקורא להמשיך ולגלגל את המשפט בתוכו. מכיוון שכל משפט הוא קצר יחסית, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, מוטל עליו להלך אצל הקורא כברת דרך, להיפתח לאורכה במלואו ולהתפענח. נדמה שכל משפט מתחיל בקריאה במוחו של הקורא, ממשיך משם אל ליבו, נמדד גם בגופו המגיב, עובר אל מרכז שיקול הדעת ובו גם המצפון או החלק המוסרי המודד את משקלה של האמרה. כעת ממשיך המשפט אל מרכזים העוסקים ביופי ובאסתטיקה, וכך ישלים את מסעו המדומיין, ועם זאת הממשי מאוד, אצל הקורא. התנועה עשויה להתממש בסדר שונה, במהירות ההולכה העצבית, אבל גם התודעתית־מנטלית, כל אמיתה נטעמת, חולפת בין התחנות השונות ופועלת על החושים. מטבע הדברים קריאה שכזו מצריכה שהות, וההדהוד המתואר כאן הוא לטעמי מרכז העשייה הפואטית של הספר. הוא המעשה שהטקסט עושה בקורא (ובמה שקורה), באופן טבעי וגם ערמומי. טבעי – כי יש להשתהות בשעת קריאה של טקסט עשיר ומזין; וערמומי – מכיוון שהשורות נוטות לתעתע, להתרחב, להתפרש ולהיפתח אל דבר אחר. בין השורות הספורות, המובאות בכל עמוד, קיים מכנה משותף דק, עדין ונרמז. השורות נוגעות זו בזו, משוחחות זו עם זו, אולם השיח מופשט, נמסר רק במשורה, נותר פתוח לפרשנות. עמום.
שֶׁהַשַּׁלֶּכֶת מַפְשִׁיטָה וּמְגַלָּה
שֶׁהֶעָלִים מְכַסִּים אֶת הָאָרֶץ כִּשְׂמִיכַת צִפּוֹרִים
שֶׁהָעֵינַיִם מְקִיצוֹת שְׁתוּיוֹת מֵהַלַּיְלָה
שֶׁעָטִינוּ שִׁרְיוֹן מִלִּים
(עמ' 15)
.
אם אנסה לפרש או לפענח את האמיתות הללו בקול, או באופן מילולי, ודאי איכשל בלשוני. המשפט השירי מתמצת את עיקרו מתוך עצמו באופן מדויק, מושלם, מתוך הצמצום. אנסה בכל זאת לתאר את ההתפענחות ההדרגתית המתקיימת במוחי עם הקריאה.
השלכת מפשיטה עלים ומגלה ענפים תחתם, אולם השלכת מגלה גם את מבנה העץ ואת צורת היסוד שלו. שלכת רגשית או מילולית מגלה את נפש האדם, ללא שריון המילים שהוא עוטה על עצמו עם בוקר. ללא העלווה, הרעש הירוק, התנועה, הפרחים והפירות, הקישוטים והצבע, הסחות הדעת והחושים – מתגלה הדבר היציב ביותר, העמוק, הבסיסי. כך גם בנפש, בשלד הגוף, בעץ. העלים שהעץ עטה על עצמו ובנה מתוכם מקלט לציפורים עצמם, לקן, לגוזלים, היו לשמיכה של האדמה עם בוא השלכת, ובכל זאת נותרה בהם החיוּת הקודמת, האורגנית, מתוך שכנות הגוף והגורל לציפורים שידעו, והנה הם עצמם נעשו לשמיכת ציפורים. גם בנשירת העלים, במותם הגלוי, נותרת מהות, המשך הדרך לגוף אחר, לחומר אחר, צבעוני וחי לא פחות. מתוך שמיכת הציפורים מתעורר הגוף, בעיניים שתויות מהלילה. מִלַּחוּת הטל של הלילה על העלים, מתוך החלימה, מתוך הדמעות, ההפרשות, התנקות העין במחזור הערות והשינה המזכיר את מחזור הערות והשינה של העץ.
הקריאה בספר נדמית במידה רבה כהזמנה לטיול במרחבי המזרח הרחוק: ראשית, מבחינה פילוסופית תפיסתית התכנים הקצרים, המתבוננים, ההווים, המדויקים מטבע היותם קצרים, הם בעלי מוטיבים מובהקים של שירת הייקו: כתיבה מדודה המשתמשת בארגז הכלים של הטבע או של האנושי, המביאה רגע יחיד בזמן, לרוב בציון מפורש של הרגע, המספרת על דבר רחב יותר מזה המובא בטקסט; שנית, התכנים מאזכרים היטב תפיסת עולם זן בודהיסטית. כזו המיטיבה להביט, ללא שיפוט, ומביאה את הדברים במלוא יופיים וכאבם. שני ההיבטים הללו בפואטיקה של הספר מתיישבים יפה עם טביעת האצבע של עורך הספר וסדרת השירה דרור בורשטיין, המזוהה, בין היתר, עם המחוזות הללו. נדמה שמצא, וטוב שמצא, זה את מינו של זה; שלישית, חוויית הקריאה בספר דומה לאכילת מזון חדש מהמזרח הרחוק. אינך יודעת מה את מכניסה לפיך. זה מתחיל מתוק ונעשה מלוח, או להפך, או חסר טעם ברור, ואולי טעם חדש ושמו אומאמי. באופן דומה מאוד השורה מתחילה כדבר אחד וממשיכה להתפתח ולהיעשות לדבר אחר. מהדהדת באופן נרחב ומתמשך, כמעין מעשה אדוות.
יש משפטים אחדים, העומדים בפני עצמם לבדם על עמוד שלם, שמצליחים על נקלה להחזיק רעיון שלם.
למשל המשפט: "שֶׁמִּתּוֹךְ הַקֶּרַע אָנוּ מַבִּיטִים" (עמ' 8)
בפשט אנחנו יכולים להביט רק מתוך מה שנגלה לנו, נקרע מעל עינינו, נחשף למול עינינו, המעט שהתרחש מולנו. בדרש אנחנו נוטים להביט בדברים מתוך הקרע שלנו, כלומר מתוך הפצע, מתוך המקום הקרוע, המסוכסך, שאינו שלם ואינו שלֵו. מהמקום הזה אנחנו פועלים, מחפשים מזור, דיאלוג, לשם דעתנו פונה. למשל המשפט "שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲנוֹת בִּשְׁתִיקָה" (עמ' 16).
עצם הרעיון ששתיקה היא אפשרות בשיחה, דרך לענות, הוא חדש ומרגש מרגע שנותנים עליו את הדעת. למעשה זו אפשרות מצוינת; המקיימת הקשבה, הבנה, הזדהות ותמיכה; ולפעמים עולה בכוחה על מלל רב. בה במידה אפשר לענות בשתיקה כדי להעביר את ההפך הגמור: לא להסכים, לא לאשר, לא לתמוך. אבל גם אפשרות נוספת קיימת, והיא לשתוק כדי להבליג, לעקוף ויכוח או עלבון, להשאיר אפשרות להמשך הידברות בעתיד. זוהי תזכורת חשובה לקוראת.
למשל המשפט הסתום משהו "שֶׁיֵּשׁ לֶאֱהֹב אֶת הַדְּבוֹרָה" (עמ' 30).
האם יש לאהוב אותה מכיוון שהיא חרוצה, חברתית ויצרנית, ואלו תכונות שיש להוקיר? ואולי משום שהיא רחוקה מאיתנו מרחק ביולוגי וטקסונומי רב, ותיקה מאוד על פני כדור הארץ, ולכן יש לאהוב אותה מתוך רחשי כבוד? ואולי הדבורה קטנה ובת חלוף, וגורלה האקראי בשעת מפגש נתון לשרירות ליבנו – האם להמית או לחוס – ועלינו לאהוב את הדבורה מתוך חמלה? ואולי יש לאהוב את הדבורה כפי שאוהבים דבר טוב או מועיל שעלול גם להכאיב, ולקבל אותו פשוט כפי שהוא, סמל להפכפכות החיים עצמם? אולי אם נאהב דבר מורכב כדבורה נוכל לאהוב גם מורכבויות אחרות באחרים? בעצמנו?
הסיטואציות שהמשורר מעלה, במשפטים השונים, לקוחות מחד גיסא מתוך חוויה אישית מאוד, הניכרת בדייקנות או בקירוב של נקודת המבט. מאידך גיסא כל סיטואציה נושאת אמת כללית, אפילו מופשטת, אמת אוורירית, פילוסופית, נקייה במובן של התעלות נקודת מבט מגובה רב. למרבה הפלא לפעמים שני הדברים מתקיימים במידה דומה באותו המשפט עצמו.
שֶׁיֵּשׁ חִפּוּשׂ תְּמִידִי אַחַר הָעֵינַיִם
שֶׁלִּרְקֹד נִתָּן גַּם כְּשֶׁלֹּא זָזִים
שֶׁאָנוּ מְקֻשָּׁטִים בְּעוֹר
שֶׁאֶפְשָׁר לָחוּשׁ אֶת שֶׁלֹּא נִתָּן אַף לְדַמְיֵן (עמ' 69)
סער רוסו מקיף בשירתו את סביבתו; את איברי הגוף, מאצבעות הרגליים ועד קמטי זוויות העיניים; את תמונת הנוף סביבו, מעץ האורן ועד האוקיינוס; את גרמי השמיים ואת תנועתם. הוא נוגע ברחוק ושב אל הקרוב ולהפך. להבנתו הדברים חד הם, משתקפים זה בזה ללא הפרדה.
מעניינת תנועתו האמיצה פנימה, אל נבכי הנפש באשר היא מסתתרת, ובמגוון האופנים הרחב, האינסופי אולי, המקובל והמקובל פחות, שבהם היא מוצאת ביטוי. נקודות השקה חשובות ומסקרנות חוזרות ומוזכרות לאורכו של הספר, והן דורשות מפגש בין הגוף לנפש, בין הגוף לגופים אחרים, בין הנפשות השונות, אבל גם בין הנפש לעצמה ולצורך שלה בַּשקט ובחֵירות לחפש ולהגדיר את עצמה.
שֶׁגּוּף הָאָדָם נִרְאֶה כְּבֶן אַרְבָּעָה עָשָׂר מִילְיַארְד שָׁנָה
שֶׁהַגּוּף מַחֲזִיק דְּבַר מָה נוֹסָף מִלְּבַד עַצְמוֹ
שֶׁבְּבִטְנֵנוּ מִבְצָר
שֶׁהַדַּעַת מְנַסָּה לְהִסְתַּדֵּר בְּתוֹךְ הַגּוּף
.
שֶׁהַמּוֹחַ הוּא הַמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם
שֶׁמִּתְעַיְּפִים בַּלַּיְלָה לִהְיוֹת בְּנֵי אָדָם
…
שֶׁמִּתְקַיֶּמֶת בְּתוֹכְךָ שִׂיחָה גּוֹרָלִית
(עמ' 27)
פעמים רבות ניכרת התבוננות פלסטית, ויזואלית, אימאג'ית הטמונה בבסיסם של המשפטים, תפיסה מובנית של האסתטיקה של החומר, הטבועה במשורר אולי בהשפעת היותו פסל העוסק בחומר במובן הפיזי, המרחבי, בחדר הגשמי.
.
שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ נוֹטֶה כְּלַפֶּיךָ כְּשֶׁאַתָּה מִתְכּוֹפֵף
…
.
שֶׁלֹּא נִתָּן לִרְאוֹת אֶת הַדָּבָר עַצְמוֹ
שֶׁהַצּוּרָה בְּנוּיָה מִלִּבְנֵי צוּרוֹת
שֶׁיֵּשׁ אֵיבָרִים נַפְשִׁיִּים
שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁקֹל פִּי שְׁנַיִם
(עמ' 32)
נדמה שלאסופת המשפטים המובאת בספר אין ראשית ואין אחרית. הן נקודות התבוננות שונות, אמיתות או תובנות, הנובעות כל אחת בזמנה. כל משפט עומד בפני עצמו, מזמין לשהות, על אף שכנותו הפיזית למשפטים סמוכים. לעיתים משפטים סמוכים מצטברים תודעתית ליצירת היגד משותף, לעיתים להבעת ניגוד דווקא. כך או כך הזמן אינו עוצר. שום נקודה אינה חותמת משפט, וכך המשפט הבא נפתח מתוך המשך ברור, טבעי. עם זאת אין תחושה של הכבדה או הצפה בשעת הקריאה, להפך. יציאה למסע, להרהור, להתבוננות ראשונית, תמימה, קשובה. נדמה שכל שעה יפה לפתוח ולקרוא בספר המיוחד הזה, בסוגה שהוא מעמיד. גם אם רק משפט אחד בלבד נקרא, גם הוא מיטיב ומספיק. אין קו עלילה תמטי להיצמד אליו, אין גיבור וגיבורי משנה, אין אפילו דובר לשיר. יש אולי מעין מורה דרך שבעצמו שרוי בתהייה מתמדת, המצביע במילותיו ואומר ראו. ציר הזמן הוא ציר ימי חיינו. הדובר בשיר הוא הקורא.
.
אני נאחזת בגדות הספר, כפויה מטעם עצמי לחלץ את גבולות הגזרה של הטקסט.
הספר נפתח במשפט "שֶׁכִּמְעַט הַכֹּל מַזְמִין לָגַעַת", שולח יד ומזמין לצאת לחוויית קריאה שאין שנייה לה בעולם השירה העכשווי, וסוגר במשפט "שֶׁאַתָּה תֹּף זָעִיר".
אותו תוף זעיר המרצד על מסך המוניטור בבדיקת ההדמיה הראשונה בהיריון, שבה מחפשים דופק, אות חיים. אותו תוף ההולם מאז באוזנינו, הוא קולנו שלנו, המחריש אותנו להאזין, לצעוד, לפעול, על פי רוב לקול מקצבו. אותה ההכרה רחבת המבט, העמוקה, המתמדת. אכן תוף, אבל זעיר.
.
מאיה ויינברג היא משוררת, רופאה וטרינרית וחוקרת עטלפים. רשימותיה ראו אור במוסך בגיליונות אוגוסט 2022 ואוגוסט 2023. ספר שיריה הרביעי, "אבן על אבן", רואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס.
.
גיא סער רוסו, שהעולם פתאומי, עם עובד, 2024
.
>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: עשהאל פלד על "התמנון השבע" מאת שני פוקר וטליה סיידל כהן על ספר השירה של נעמי חשמונאי "בסוד חשמל"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
