כשההר חדל להיות זדוני: על "אהבה אחת" מאת שרה מסה
דנה לובינסקי
.
הנובלה אהבה אחת, פרי עטה של שרה מסה (לוקוס, מספרדית: משה רון, 2023), היא יצירה שראשיתה ואחריתה ביחסים עם הר. לא סתם הר, אלא הר שגיבורת הספר, אישה צעירה בשם נט, מאבחנת כבר מן המפגש הראשון כ"הר זדוני" (עמ' 18). הזדון הזה – שצילו נופל על כל אחת מן הפרשנויות שהיא נותנת להתנהגויות בני הכפר הנידח שבו היא עוברת להתגורר בעקבות משבר שחוותה, הוא השדרה המרכזית שסביבה נטווית העלילה והדרמה העומדת בבסיסה.
קורותיה של נט מסופרות אומנם בגוף שלישי, אולם המספרת נצמדת אל תודעתה במבע משולב, המאפשר לקוראת להתוודע בהדרגה אל המצב הנפשי שבו היא נתונה. כך, באיטיות ולעיתים רק בדיעבד, נרקמת ההכרה כי אנו לכודים יחד עם נט בליבו של תעתוע, ונפרשת בפנינו בעדינות ובתחכום אנטומיה של פרנויה; מצב נפשי שבבסיסו כשל מייסר ביכולת להכריע אם מה שעומד מולנו הוא טוב או רע. זהו המצע למצוקותיה של נט, שעם המעבר לכפר מתנסה בהסבת מקצועה לתרגום, ונתקלת שוב ושוב במחסום לא רק במשימת התרגום הספרותי, אלא גם ובעיקר במשימת התרגום שהיא נחלת הכלל – תרגום כוונות הזולת והכרעה באשר לטיבן.
.
זה הר זדוני. חושבת נט, אך מייד מנסה לגרש את המחשבה. למה זדוני? יש לו שם מכוער בלי ספק; היא מסיקה שמקורו בצבעו החיוור והמדולדל. המילה "גלאוקו" (שם ההר – הערה שלי) ירוק עכור, מזכירה לה עין חולה בדלקת הלחמית, או את אותן עיניים אופייניות לזקנים, זגוגיות ומאודמות, עיניים עמומות. היא מבינה בעצמה שהיא מניחה למחשבתה להידבק במשמעות של 'גלאוקומה'. רוצה המקרה והמילה 'גלאוקו' מופיעה בספר שהיא מנסה לתרגם, מיוחסת לדמות הראשית, האב האימתני שבשלב מסוים משלח קללה מכאיבה מאוד באחד מבניו, ועושה זאת כשהוא נועץ בו מבט שמאופיין כ'גלאוקו'. נט חשבה תחילה שמדובר במחלת עיניים, אבל אחר כך הבינה שמבט המאופיין בתכונה זו הוא פשוט מבט ריק, נטול מבע, שבו האישון נותר כבוי, כמעט אטום (עמ' 18).
.
דווקא אל מול המבע האטום והריק, בטבע הניטרלי במהותו, שיכול היה אולי לאפשר לנט לנוח מחיבוטיה באשר לכוונות הזולת, טמון הסיוט שלה. זאת מאחר שלנוכח הריקות היא נפגשת במישרין לא רק עם עוצמת השלכותיה, אלא עם ההיפוך המייסר שבלב הפרנויה שלה; היפוך שהוא המפתח לכל בחירותיה הגרועות, שממדיהן הולכים ומתרחבים לאורך הספר. ומהו אותו היפוך? שהטוב מייסר פעמים רבות יותר מהרע; שהמבע האטום הריק הוא לעיתים קרובות פתח ללולאות מחשבתיות אינסופיות, בעוד שדווקא הרע עשוי לשמש נקודת אחיזה ממשית, ודאות חד ערכית שבתוכה אפשר לעגון.
רק כך אפשר להבין את הטרגיות החוזרת בהכרעותיה של נט: בחירתה לגור בבית רעוע ומט לנפול עם בעל בית מצמית ומתעלל באזור שאינה מוצאת בו יופי; כניסתה למערכת יחסים מינית עם אנדראס ה"גרמני" – טיפוס מפוקפק שמציע לה לשכב עמו בתמורה לתיקון הגג הדולף שבעל הבית שלה אינו מתקן (אם כי יכלה להיעזר בפיטר השכן הנחמד); וכמובן גנבת חפץ יקר ערך ממקום עבודתה הקודם ללא כל סיבה, תוך סירוב לקבל את הצעתו הנדיבה של הבוס להשיב את החפץ בלי שהגנבה תירשם לחובתה.
הגנבה הזאת – והסירוב להשתחרר ממנה בקלות בשל החשש כי בעתיד תצטרך לשלם באופן כלשהו על המחילה שקיבלה – מוצגת כאניגמה שמלווה את נט עם המעבר לכפר בתחילת הספר, ונפתרת רק בסופו. רק כאשר נט מבינה את הנסיבות אשר הובילו אותה למשבר חייה הנוכחי – הגנבה, ההתפטרות מהעבודה והמעבר אל הכפר – "היא מגיעה לצורה מסוימת של שלווה, לגילוי. ואז פתאום מעשה הגניבה שלה מן העבר מקבל לפתע את כל משמעותו. עכשיו היא יודעת לפענח אותו […] היא רואה בבירור שהכול הוביל לרגע הזה. לרבות מה שלכאורה לא הוביל לשום מקום" (עמ' 155). רק כאשר היא מצליחה לרקום יחסים חדשים עם ההר – לשאת את הניטרליות שלו, לשבת עליו בשלווה, לשאת את היותו גירוי עמום, כר להשלכותיה הפנימיות – היא משכילה להבין שאי יכולתה לשאת את הטוב כפשוטו נבעה מכך שחוותה אותו כמופע כזבים מתעתע, מלכודת מפתה.
הנסיבות הביוגרפיות לחשדנות הזאת אשר טבועה בנט, שבהן הטוב מתעתע בעוד הרע מרגיע ומוכר, אינן מתפענחות דרך הקריאה, ונותרות עמומות לקוראת כפי שהן עמומות לה עצמה. מסופר לנו כבדרך אגב, בדיווח יבש ותמציתי, על פגיעה מינית שעברה מצד שכן, חבר של הוריה שהיה מושיב אותה על ברכיו ומתחכך בה, ומלבד זאת לא מסופר כמעט דבר על עברה. נט עצמה אינה יודעת איזה משקל לייחס למקרה הזה, ועד כמה הוא עיצב את נפשה ואת מיניותה. בתוך מסדרונות התודעה הצרים והחנוקים שלה, שבהם מובילה אותנו המחברת מסה במיומנות רבה, נראה כי דרך המלך להבנתה את עצמה, וכן להבנת הקוראים אותה, שוכנת בעלילות הכלב שהיא בוחרת לאמץ מבעל ביתה. הכלב הסרבן, שנט מכנה "סייסו" (מיטונימיה ברורה לסרבנות שלה עצמה), עבר גם הוא – כך מסופר, שוב ללא פירוט – התעללות מצד בעליו הקודמים, ונט, על אף האמירה הנחרצת של פיטר השכן כי הכלב "הרוס" ללא תקנה, נאבקת לשקם את אמונו בבני אדם ואת אופיו דרך הטיפול המסור בו.
השאלה המכרעת אם ניתן לשקם את האמון לאחר התעללות ואם טוב עשוי לצמוח מרע – היא שאלה קיומית המשותפת לנט ולסייסו, החוט האמיץ המקשר ביניהם, הנתלש בסופו של דבר ומוביל לקצוות מנוגדים של גורל. כך סייסו, שנט שוכחת לקשור או מעדיפה שלא לקשור בשל האמונה כי הצליחה לביית אותו, תוקף יום אחד תקיפה מסכנת חיים את בת השכנים, ומובל מייד למיתתו, על אף התנגדותה הנחרצת של נט, שממשיכה להאמין ביכולתו לתקון. לעומתו נט, כך עולה מהסצנה הסוגרת את הספר, מגיעה אט אט להתרה נפשית המאפשרת לה להיפרד מן הקשר עם אנדראס ולהבין את הנסיבות הפנימיות שהובילו אותה אליו.
הטרנספורמציה הזאת כמובן אינה קורית בקלות. נט בוחרת להתחכך עם הרוע ראש בראש, ונמשכת בעבותות דווקא אל האיש שמציע לה עסקה חד־משמעית, עסקה זנותית, שאינה מצריכה כל פרשנות. אפילו שם, במחוז החד־משמעי ביותר, האובססיה שלה לפענוח אינה יודעת מנוח, והקושי שלה לעגון במסמנים הגלויים ולראות את האיש שעומד מולה וחושף את מגבלותיו בגלוי, הופכת לאובססיה מינית, שהיא אינה מצליחה להשתחרר ממנה עד אשר אנדראס עצמו בוחר לסיים את הקשר.
גדולתו של הספר מצויה במלאכת המחשבת שבה הוא מוביל אותנו אל תוך הלולאות המחשבתיות של נט, אך בד בבד מקפיד על מרחק סיפורי שמשמר את המתח שבין חוויית העמימות של הקוראים לבין חוויית התמצאותם במתרחש. גדולתו הנוספת ניכרת בכך שהדמויות, אפילו דרך תודעתה רוויית ההשלכות של נט, אינן מצטיירות בשום שלב כדמויות חד־ערכיות – רעות או טובות באופן מוחלט – ומנגד גם הרוע אינו מוצג רק כפרי מוחה המיוסר של נט, אלא כממשות מבעיתה שבוקעת לפרקים מתוך המציאות עצמה באופן מפתיע ומאיים. כך, למשל, החרדה של נט שאנדראס ישליך אותה מההר בזמן טיול רומנטי, שמצטיירת בקריאה ראשונה כחרדה מופרכת, מקבלת לפתע אישוש חלקי במציאות, כאשר היא מתוודעת לכך שאנדראס הטביע בגיגית ביתו בלי להניד עפעף את הגורים שהמליטה החתולה שלו. דווקא משום כך, מתוך הדיאלקטיקה הזאת, שבה המציאות היא תמיד תערובת בלתי מובחנת של עובדות ממשיות ושל השלכותינו הפנימיות, מרתק כל כך להתחקות אחר המאבק הפנימי של נט, לנסות להבחין בין מה שנמצא, לבין מה שאנו מוצאים., גם כאשר כל העת אנו, בדיוק כמותה, עומדים בתוך תודעתנו, ואף פעם לא מחוצה לה.
.
דנה לובינסקי היא פסיכולוגית קלינית ומשוררת. ספר שיריה הראשון "בלי ברית, בלי מילה" ראה אור בעם עובד וזכה בפרס משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם. ספר שיריה השני "פעם בערת" ראה אור השנה בהוצאת לוקוס. כותבת על הממשק בין פסיכואנליזה, מגדר וספרות. אם לשלושה.
.
שרה מסה, אהבה אחת, לוקוס, 2023
.
>> במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: יובל אונגר על "היה לך טוב או היה לך רע?" מאת יעל נאמן ודפנה לוי על "מותו של המחבר" מאת רות לורנד
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
