על "יממה" מאת רוני אלדד
דעאל רודריגז גארסיה
.
בעקבות הזמן האבוד
יממה, ספרה השני של רוני אלדד, עוסק, כפי ששמו מעיד עליו, בזמן ובזמניות. בכך הוא ממשיך ומפתח נושאים שהעסיקו אותה כבר בספרה הקודם, יבוֹא. הספר עוסק בשאלות העמוקות ביותר של הקיום; זמן, בחירה ומוות. אבל כל אלו אינן שאלות מופשטות, הן נובעות מהיומיום הפשוט, הרגיל והסיזיפי לעיתים של הורים המטופלים בילדים קטנים. אלא שהשירים מצליחים להימלט מדומסטיקה טריוויאלית ולקשור את הקונקרטי היומיומי אל הקיומי. מכאן, הכנות הגדולה שלהם וכוחם לשבות את לב הקורא.
בספר בולטת נוכחותו המאיימת של הזמן. לאורך הספר מפוזרים שירים ששמם כמספרי שעות במהלך היממה, ואלו מתפקדים כמבטים חטופים, עצבניים, בשעון. כותרות השירים מחדדות את התחושה כי מסגרת הספר היא לוח זמנים שבו אנו נתונים ומבעדו אנו מנסים להבקיע. הספר מתרחש בעולם של הורות, והורות לילדים קטנים היא הוויה שאין בה פנאי. האופי הדורסני של הזמן, המתמלא ללא הרף במעשים, במשימות, חוזר בספר שוב ושוב. כשהילדים שבים הביתה, "הַהוֹוֶה הָאַחֵר הִתְקַפֵּל וְנִדְחָס / אֲנִי קָמָה מַהֵר לְמַלֵּא אֶת הַחֶדֶר בְּחֹם […] / זְנַב הַהוֹוֶה הָאַחֵר מִשְׁתַּלְשֵׁל מֵהַפֶּתַח כְּמוֹ חוּט / יְלָדַי, יְלָדִים שֶׁלִּי, יְלָדִים, / אֵיפֹה הֲיִיתֶם וּמָה עָשִׂיתִי / הַהוֹוֶה הַנִּסְתָּר כֻּסָּה בְּמָה שֶׁהָיָה בְּיָדַי / שֶׁהָיוּ מְלֵאוֹת" ("16:00", עמ' 19). ההורה בשיר מתוסכל מכך שהווייתו, כשלעצמו, נדחסה וקופלה עם כניסת הילדים. אבל התסכול מוביל גם לתובנה. האֵם אינה יכולה להיות זמינה לילדיה בצורה עמוקה מבלי להיות ילדה בעצמה. גם היא זקוקה ל"זמן האחר", לא רק לזמן ההישרדותי, שבו היא נושאת על כתפיה את ההווה של הילדים בתור משימות, ומה גם שבאופן פרדוקסלי, האם יודעת על אימהותה בעיקר מתוך חוויית ילדותה שלה. לכן היא מנסה לשוב ולשאוב מן הילדות הווה שאינו נגוע במעשים מכניים, הישרדותיים, הכפופים לזמן החיצוני.
כך למשל בשיר "פקעות", הפונה לאמה של הדוברת: "וְעַכְשָׁו נַהֲמַת הַמְּכוֹנָה שֶׁבַּחוּץ חוֹצָה אֶת הָרְחוֹב / מְחַזֶּקֶת חִצֵּי כְּבִישׁ חַד סִטְרִי, בְּלָבָן, בְּצָהֹב, לֹא יָשַׁנְתִּי – / נִסִּיתִי לִלְמֹד הֲלִיכַת יָרֵחַ, לִמְצֹא / אֶת זֵכֶר הַפֶּרַח בְּנֵץ הַפִּטָּם / לְהִזָּכֵר אֵיךְ זֶה הָלַךְ, הַשִּׁיר שֶׁשַּׁרְתְּ אָז / לָשִׁיר אוֹתוֹ בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַזֶּה / לַיֶּלֶד שֶׁלִּי, לְיוֹתָם" (עמ' 16). לו רק היה אפשר ללכת לאחור, נגד הכיוון החד־סטרי של הזמן. ואמנם במהלך הספר מתברר כי החזרה אל הזמן הראשוני, אל חוויית האם, אל הילדות, קשה ומסובכת, ואולי כלל אינה אפשרית. מצד אחר, נדמה כי מוכרחים לחזור, כיוון שהזמן שבהווה כבר התקשה, האפיר ונחתם. אי אפשר עוד לעצבו או לתקן אותו. מול המתח בין זמן המקור להתגלמותו בהווה, עומדת אלדד בספר.
כך גם הליכה סתמית ברחוב חוזרת ומשקפת את אותו המתח. בשיר הנפתח במילים "אֲנִי לֹא הָאִמָּא שֶׁל הָאִישׁ שֶׁיּוֹשֵׁב וְצוֹעֵק מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ הַקָּטָן מוּל בֵּית הַקָּפֶה, אֲנִי לֹא יָלַדְתִּי אוֹתוֹ אָז אֶל מִי הוּא רוֹקֵד מוֹשִׁיט אֶת יָדָיו בּוֹהֶה דַּוְקָא בִּי עַכְשָׁו […] – אֲבָל זֶה הַיֶּלֶד שֶׁל מִי מִתְבַּזְבֵּז שָׁם כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת לִכְתֹּב וְאֵינִי יְכוֹלָה לְהַגִּיד לוֹ, שָׁלוֹם יֶלֶד, אֵיפֹה שָׁכַחְתִּי אוֹתְךָ יֶלֶד, מָה אָכַלְתָּ מָה שָׁתִיתָ מִי שָׁר לְךָ יֶלֶד, לֹא מָצָאתִי שׁוּם פִּתְרוֹן…" ("אני לא האמא של האיש", עמ' 11). השיר מתאר את מבטה של הדוברת בחסר בית השרוי במצוקה נוראית. מתוך ההידרשות למצוקה ולחוסר האונים מול זמן ההווה, מנסה השיר לשוב ולדמיין את ההומלס כילד ואת הדוברת כאימו. והרי אם רק נוכל לשוב ולהציל אותו שם, ברגע הראשית הבלתי נגוע, ולהשיב אותו אל המקום האימהי, נוכל לרפא את פצעיו. איננו יכולים להתמודד עם הילד המבוזבז שהוא, שאנחנו, כפי שהוא מופיע בהווה, לאחר שפרי הפורענות כבר הבשיל. אבל אולי אם נשיב את המציאות אל הזמן הרחמי, זמן הרחמים, נוכל לתקן את שורש הכאב. שכן זהו זמן שבו כבר יש קיום, אך הוא עדיין אינו דוחק ואינו נספר במעגל השנים. זמן שבו כבר היינו, אך עדיין היינו אחד עם האם. ואילו כעת איננו יודעים אם אפשר לשוב, אם אכן ימצא גם לנו בית, "אוּלַי אַף פַּעַם לֹא נֵדַע / אֵיךְ חוֹזְרִים מִכָּאן, אֵיפֹה נִמְצָא פֶּתַח הַלֵּדָה. / הַיָּד שֶׁהָיְתָה בְּיָדֵנוּ נִשְׁמְטָה כְּבָר מִזְּמַן, / אֶצְבְּעוֹתֵינוּ תּוֹעוֹת בְּתוֹךְ גּוֹלָה" ("אולי אף פעם לא נדע", עמ' 15).
אם נשוב לשיר על ההומלס, נגלה ששאלת ההתמודדות עם כאבי העולם הפנימיים והחיצוניים מול הזמן מציפה גם את שאלת הכתיבה עצמה. "כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת לִכְתֹּב וְאֵינִי יְכוֹלָה לְהַגִּיד לוֹ, שָׁלוֹם יֶלֶד". כיצד אפשר לכתוב שירה בעולם שבו אין חדש, כיצד אפשר להבקיע מבעד לקליפה השחוקה של ההווה. ועוד, מה הטעם בכתיבה שאינה יכולה לזמן, לקמטיו למצוקותיו, לתקתוקו האכזרי. מה הטעם בכתיבה, אם אינה יכולה להשיב אותנו לאמא. נדמה שהשיר עצמו זקוק לאותו "הווה אחר" נסתר, כדי להיוולד וכדי להביא מזור גם יחד. השיר אינו יכול להיווצר בשעות ההישרדות, בזמן של מטלות בלי סוף. ובמידה דומה, גם "אֶצְבְּעוֹתֵינוּ תּוֹעוֹת בְּתוֹךְ גּוֹלָה" אינן רק אצבעות התינוק, אלא סינקדוכה ליד הכותבת השבה ומחפשת את זמן הראשית כדי להפיח חיים ברגעים החולפים. שיטוט נוסף ברחוב, בשיר אחר, מגלה תחנת אוטובוס ובה "שָׁעוֹת קֵהוֹת, וְלִפְעָמִים אֶחָד מֵהֶם מֵפֵר אֶת הַשּׁוּרָה, / הוֹלֵךְ יָשָׁר אֵלַיִךְ, טוֹעֶה לַחְשֹׁב שֶׁאַתְּ אִמּוֹ" ("תחנה", עמ' 25) כל רגע, כל שעה נופלת, שמאבדת את טעמה ונבלעת בשחיקת הזמן, היא בעצמה ילד מבוזבז המחפש, אולי לשווא, לשוב אל אימו, להיגאל באמצעות השיר.
.
השיר כחפץ מעבר
אם כן, איננו יודעים אִם אפשר לשוב אל האֵם לאחר שנעלמה ובאיזו מידה יכול השיר לסייע לנו לשוב למקום הראשוני האימהי. לשאלות אלו נדרש השיר "כך": "עַכְשָׁו, בִּשְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה, חָשׁוּב מְאוֹד שֶׁתְּחַבְּקִי אוֹתוֹ שֶׁתִּהְיִי שָׁם / אַל תַּגִּידִי: אֲנִי אֵלֵךְ אִם לֹא תִּשְׁכַּב / תְּנִי לוֹ חֵפֶץ מַעֲבָר / מַשֶּׁהוּ רַךְ שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לָחוּשׁ בָּטוּחַ וּמוּגָן, כָּל דָּבָר / נִתָּן אַף לְהוֹסִיף וּלְהִפָּרֵד מִכָּל מִינֵי אֲנָשִׁים וַחֲפָצִים / מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִבָּתִּים, עֵצִים בַּחוּץ, כָּל מָה שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ / לְהִכָּנַע לַעֲיֵפוּת, לְהִתְמַסֵּר לַפְּרֵדָה עַצְמָהּ / כָּךְ תִּרְאִי אֵיךְ בֶּעָתִיד הוּא לֹא יִפְרֹץ בְּבֶכִי, / אֲפִלּוּ אִם פִּתְאוֹם אִמָּא נֶעֶלְמָה" (עמ' 22). השיר לקוח מתוך סרטון הדרכת הורים. כמו שירי רדי־מייד (Readymade) רבים הוא אירוני במידה ידועה. כמו מאליו אנו שואלים: האם באמת יכול החפץ להרגיע את התינוק, או את האם? האם בכוחו לחפות על הפרידה? אבל בכך כוחו של השיר, הוא מכריח אותנו להתבונן מחדש בכאבים תשתיתיים ובפתרונות שהורגלנו בהם. נוסף על כך, השיר יכול גם לשפוך אור על פעולתם של השירים עצמם. השירים ביממה מנסים להיות אותו חפץ מעבר, לעשות את הבלתי אפשרי, הם מנסים ליצור אחדות ראשונית גם כשהיא כבר איננה. אובייקט המעבר מסייע להתמודד עם החרדה שבהיעלמות האם. אובייקט המעבר הוא יצירתו הראשונה של הילד, והוא מאפשר מצב ביניים שבו מתקיימים בו־זמנית התמזגות, המחזירה כביכול את האם באמצעות החפץ, ופעולות חזרתיות, אבל גם קיום חדש של עצמאות ונפרדות. כך גם השיר, מנסה לשוב למקור האימהי, אל מעבר לקליפת הזמן, ובו בזמן בורא שפה המחליפה את נוכחות האם שאיננה. באמצעות השיר, המצליח או נכשל לשוב ולחרוג מהזמן, בודק המשורר, כמו הילד, את אמונו של העולם, ועם הזמן – את בגידתו של העולם.
הדימויים וציורי הלשון שאלדד בוראת בשיריה תופסים את העין ביופיים. הדימויים, הבאים לעיתים בתכיפות זה אחר זה, הם ניסיונותיו של השיר למצוא את המילים הנכונות שדרכן אפשר לגעת בזמן האחר. ציורי הלשון המבקשים להנכיח את מה שמסתתר מעבר לעכשיו הגלוי, הם ניסיונות ההחייאה של השיר את ההווה. אם נרצה, אפשר לראות בהם פעולה חזרתית כמעט כפייתית, היוצרת את אובייקט המעבר ו"מחזירה" את האם. באמצעות שלל ציורי לשון מרהיבים, המתדפקים, חוזרים, ומשתרשרים מכיוונים שונים, שולים השירים מתוך המעגלים הריקים של ההווה את הרגע הנדיר, החי. התדפקות הדימויים מנסה להבקיע אל הרגע של "הַהוֹוֶה הַנִּסְתָּר", הרגע שמחוץ לגלגל הזמן הרגיל, רגע שאוצר בתוכו כמו בכמוסה את ההוויה האימהית שאיננה: בניסיון הבקעה כזה נפתח הספר כולו, בשיר שהוא מעין מבוא: "לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ יָצָאתִי אֲבָל זֶה קָרָה בֶּאֱמֶת: / מַבָּטִים לִטְּפוּ אֶת גַּבִּי כְּמוֹ טְפָרִים שֶׁל תֻּכִּי עֲנָק / אוֹ אוּלַי זֶה הָיָה הָאֲוִיר שֶׁיָּבַשׁ לִגְבִישִׁים / אוֹ אוּלַי מַשֶּׁהוּ קָרוּעַ נִקְרַע עוֹד בַּיָּם שֶׁבֵּין אִי לְאִי / רָחַקְתִּי, הִפְלַגְתִּי, הִגַּעְתִּי אֶל פֶּתַח הָרוּחַ, / אֶל כִּנֶּרֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶל עֶצֶם הָעִיר: / שָׁם נִקְוֵית הַתְּשׁוּקָה לְדִבּוּר / שֶׁל כָּל אָמָּנֵי פַּנְטוֹמִימָה, / שָׁם נוֹטֵף הֶחָלָב עַל הַבֶּכִי / וְהוֹפֵךְ לִשְׂדֵה קֶרַח לָבָן וְשָׁבִיר,/ שָׁם נִכְלָאוֹת צִפּוֹרֵי הַצֶּבַע, / וְהוֹפְכוֹת לְהֶרֶף הָעַיִן / שֶׁבֵּין יְמָמָה לִימָמָה […]" ("מלט", עמ' 7).
.
עיגולים ויושר
בלשון ספרות הקבלה מציינים ה"עיגולים" את ההכרחי הטבעי וה"יושר" – את הבחירי והרצוני. שירי הספר יממה נעים ללא הרף במתח שבין זמן מחזורי וזמן קווי. זהו אותו מתח בין שני הצדדים המתקיימים בו־זמנית בחפץ המעבר. הזמן המחזורי מחזיר את האם ושב אל הרגע שבו הייתה. ואילו הזמן הקווי הוא ההיפרדות, ההבנה שאמא לא תחזור, וחתירה אל קיום עצמאי.
מצד אחד, כאמור, נוכחת אימהוּת המצליחה לשוב אל הילדוּת ואל "האם הגדולה" ומאפשרת לתחום עיגול, לחולל פנאי, בתוך הקו הלינארי, הדורס קדימה, של הזמן גם ביחס לילדיה שלה ולקיומה בהווה: הזמן המחזורי מרכך את ההווה הקשה. הניגוד הבינארי של יום ולילה נמס כביכול לתוך המילה "יממה", המכילה את שניהם. היממה היא שלמות עגולה, הקפה שלמה של כדור הארץ את עצמו. במובן הזה היממה מזכירה מאוד את האם, גם מבחינה צלילית. היממה זהה לצלילים הבסיסים המרכיבים את המילה הראשונית, אמא, בשפות רבות. אך מן הצד האחר, הזמן המעגלי חוזר תמיד על עצמו, הוא דטרמיניסטי, עיוור, ואינו מותיר רגע אחד של הוויה מקורית. סופו, כמו מחזור הטבעת של הטבע, בכיליון. "חַשְׁמַל הַמַּעֲשִׂים מְכַסֶּה אֲבָל אֲנִי / זוֹכֶרֶת אֶת זִקְנַת הַיְּלָדִים: / בַּסּוֹף הַכֹּל אָחוּז בְּתוֹךְ חִשּׁוּק, / הַגּוּף הָרַךְ הוּא / גּוּף שֶׁיִּתְפּוֹרֵר / שׁוּם דָּבָר הוּא לֹא מָשָׁל לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר" ("חישוק", עמ' 41). בתוך קיום כזה אין לשום משמעות אנושית יכולת להשפיע על הגלגל או לעצור אותו. כך בשיר הקצר והקֹהלתי "חוֹר": "לֹא מָצָאנוּ מַרְגָּלִית / רַק חֹר פָּעוּר, כְּמוֹ תַּקְלִיט / הוֹלֵךְ סוֹבֵב עַל מְקוֹמוֹ" (עמ' 40).
גם לזמן הקווי שני צדדים. מצד אחד, הפיצול, צבירת המרחק הבלתי נמנעת. כמו החץ החד־סטרי המצויר על הכביש בשעה שהדוברת מתעוררת ונזכרת באם. בכל ילד מתבגר מקננת תקווה סמויה שכשיגדל, לא יידרש לאימת הזמן, לפחד המוות והפרידה. שעד שיהיה גדול, אולי יחיו כבר כולם לנצח והוא אולי יצליח סוף־סוף להדביק את הזמן ואפילו לעקוף אותו. "בִּשְׁנוֹת הָאַלְפַּיִם לֹא נִתְגַּעְגֵּעַ לַהוֹרִים, הֵם יִהְיוּ תָּמִיד אִתָּנוּ – מְקֻדָּדִים בַּלֵּב עַל שְׁבַב סִילִיקוֹן זָעִיר […] / וְאִם יַכֶּה בָּנוּ הַזִּכָּרוֹן פִּתְאוֹם – תָּבוֹא הַשִּׁכְחָה וּתְכַסֶּה אוֹתָנוּ כְּמוֹ שְׂמִיכָה, כְּמוֹ אֵם גְּדוֹלָה, וְהַכֹּל יִהְיֶה אֶחָד" ("עתידות", עמ' 20). שנות האלפיים היו לבני גילה של אלדד מעין זמן מבטיח שמעבר לפינה. אך כעת, בחלוף השנים, הם מוצאים את עצמם, עשרים שנה אחרי הבטחות "העתיד", כשהוריהם מזדקנים וילדיהם, שרק עתה הגיחו מהרחם, הולכים וגדלים. זו אימת הזמן. הקווים ממשיכים לנוע במרחק קבוע של אם מילדיה.
אך גם לזמן הקווי צד שני. כמו בספרה הקודם של אלדד יבוא, כמה שירים העוסקים בבעלי חיים מחדדים את שאלת הדמיון והשוני בין מחזור הטבע לבין הזמן האנושי. לעולם החי אין יכולת להשתחרר מהשרשרת, שבחשבון אחרון היא שרשרת מזון אינסופית. ואכן, במעגל ההישרדותי הזה עלול להילכד גם האדם, "זֶה הוֹוֶה, זֶה פָּלִינְדְּרוֹם, מַלְכֹּדֶת לֶחֶם" ("12:00", עמ' 44). ובכל זאת, בתפיסת הזמן הלינארית, יש ממד המנסה ליצר חתך או סימן בתוך העיגול המבטל כל הבחנה. לעומת כורח הנסיבות, באהבה יש משהו החותר למפגש נבחר, חד־פעמי. כך בשיר "אהבה": "אַהֲבָה, כָּל הַמִּכְרוֹת נֶחְצָבִים לִקְרָאתָהּ […] הַכּוֹרִים, זוֹכְרִים אֶת הַיָּם אֶת הַיַּעַר אֶת פְּנֵי הַיְּלָדִים הֵם שׁוֹמְעִים לְעֻמָּתָם פַּטִּישִׁים הוֹמִים הֵם קוֹרְאִים זֶה אֶל / זֶה וְשָׁרִים:/ אִם פִּתְאוֹם הָעוֹלָם כְּמוֹ מַפּוּחַ / יְפַלֵּס בֶּקַע אוֹר בֵּין קַרְנַיִם שְׁחֹרוֹת, / אִם יַעֲבֹר צִנְתּוּר אוֹר בְּעוֹרְקֵי הַפֶּחָם, / אוּלַי נִזְכֹּר / אוּלַי נַחְרֹג מֵהָעִגּוּל הַגָּדוֹל […]" (עמ' 39).
המתח בין מעגליות לבין קוויוּת מתבטא אפילו במרקם הצלילי של הספר; יממה מכיל עושר צלילי מדהים, מגוון, עמוק ואינטנסיבי יותר משהיה בספרה הקודם של אלדד. השירים אינם חרוזים בחריזה סדירה, אלא מקיימים עימה משחק של מגע ונסיגה. הריתמוס הקבוע והחריזה משמשים מעין ערסול אימהי, או שמא חזרה מרגיעה, כחפץ מעבר המשכיח את אימת הזמן והמוות. בו בזמן אלדד אינה מתמסרת אל המעגליות הזו, שכן היא קוטעת את החריזה או את הרכות המוזיקלית פעם אחר פעם. זוהי אולי הפרידה מן האם והחתירה קדימה, כך נוצרת מעין תנועת מטוטלת בין הצליל המעגלי השלם, לזמן הקווי שלעולם איננו חוזר.
על כריכת הספר מופיע דימוי של האמנית הילה בן ארי, ובו טבעות משחק ומדבקות מפוזרות על מרצפות, דימוי המזכיר משחק ילדים. אם נבהה בו לרגע, תעלה מולנו, כבתמונת תלת ממד, מפת הקואורדינטות שביניהן נע הספר, עיגולים וקווים החוצים אלה את אלה. ובקפל הפנימי של הכריכה, מתוך העיגולים, עולה וצומחת דמות, ספק אישה ספק ילדה. דמות הנבראת ללא הרף אל ההווה, והילדות והאימהות מתקיימות בה ללא הבחנה, באותו המעגל. זו דמות הקשובה אל העולם ומבקשת למצוא בו רגע של הווה חי: "וּמִבַעַד לַטֶלֶפוֹן שֶׁל הָאִיש שֶׁחָלַף עַל פָּנַי בָּרְחוֹב / נִשְמַע קוֹל נִזְהַר, שוֹאֵל: / עַכְשָו זֶה זְמַן טוֹב? ("צנצנות", עמ' 50).
דעאל רודריגז גארסיה הוא דוקטורנט לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, מלמד ספרות ויהדות במסגרות שונות ומנחה סדנאות כתיבה לנוער ולמבוגרים. זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. ספר שיריו הראשון, "גילופין", יצא בהוצאת פרדס בשנת 2021. רשימות פרי עטו פורסמו בגיליון 97 ובגיליון מיום 9.6.22 של המוסך.
רוני אלדד, "יממה", פרדס הוצאה לאור, 2023.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: נטלי תורג'מן על "שמרי את הקיכלי" מאת צילה זן־בר צור
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
